שחר-מריו מרדכי משורר
שחר-מריו מרדכי (ראה אור בגיליון כ"ה של "משיב הרוח")
מַסָּע
"אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו"
(באשו)
פְּעָמִים הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ
בָּעוֹלָם
הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם
וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי
שֶׁחָזוּ בָּהּ
הוֹלֶכֶת אַחֲרַי.
כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁהָפַכְתִּי פָּנַי וְהִשְׁתָּאֵיתִי לִרְאוֹת
אֶת חוֹמוֹתֶיהָ וּשְׁעָרֶיהָ
שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂים גְּדוֹלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר
בְּכָל צַעַד שֶׁרָחַקְתִּי מִמֶּנָּה
וּבְכָל יוֹם שֶׁשֻּׁלַּחְתִּי מִמֶּנָּה.
וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא.
שֶׁגַּם זְמַן לֹא יָכוֹל לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעַל גַּבִּי
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי?
שֶׁאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם,
בְּשָׁמְעִי אֶת הֶמְיַת הַכֹּתֶל,
בִּקַּשְׁתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם.
אֲנִי יָשֵׁן
וְלִבָּהּ עֵר.
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה
שֶׁמִּשְׂתָּרֵךְ אַחֲרַי כִּשְׂמִיכַת חֹרֶף
הַנֶּעֱרֶמֶת עַל גַּב מֵקִיץ
בִּנְדוּדָיו, בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח
שֶׁהִנֵּנִי דָּגֵשׁ מְצַעֵק – מְגֻלֶּה בִּבְשַׂר הַשֵּׁם (וּרְאוּ: מַשָּׂא), שֶׁחִפֵּשׂ שׁרֶשׁ.
וְהָיָה הַדָּגֵשׁ לִמְנַחֵם.
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי
וּמַה לָּכֶם
נפלא!!!
ויש לי עוד מה להגיד, אבל בהמשך
איריס
תודה, איריס!!! אַת כבר התייחסת לשש השורות, שפורסמו בהזמנה. ואני חששתי שכשיתגלה שאר השיר, אולי זה יאכזב מעט.
אני יכול להכריז על הורדת מצב הכוננות.
🙂
ואני אחכה לדברים שעוד יש לך להגיד.
🙂
שחר-מריו
אחחח איזה שיר…
הצלחת לתאר את שקשה לי להעלות במחשבותיי על העיר הזו. גם לי יש כלפיה כמיהה שאינה נגמרת. בעודי בשיא השיאים של העיר- הכותל, אני עודני מבקשת את ירושלים.
אהבתי את שמיכת החורף ואת הגב המקיץ. איכשהו, היה נדמה לי כאילו הפכים הם… (מקיץ כתוב כמו קיץ)
שיא השיאים- שיר השירים:
אתה ישן וליבה ער.
כמה יופי
גלית
תודה, גלית. אני אוהב את ה"אחחח".
ואני אוהב את לבך העֵר לטקסטים.
נהדר, שחר!
אהבתי מאוד.
שחר, בהצלחה, שיר פנינה, מזכיר קצת סגנון וקצב של עגנון,. אוהבת הרבה שורות אבל האחת הזו – שֶׁהִנֵּנִי דָּגֵשׁ מְצַעֵק – מְגֻלֶּה בִּבְשַׂר הַשֵּׁם שֶׁחִפֵּשׂ שׁרֶשׁ. מבטאה לא רק את צעקת האדם, ו הקיום שלנו היא מרמזת לצעקת הדורות וצעקתו של אלוהים, אולי בדידותו. וטוב שישנו הדגש שמנחם אותו ואותנו. ומה הוא המשא- מסע הזה לנו? כשאלה, וכאב התמיהה, נשארת ללא מענה.אהבתי מאד , בהצלחה!!!!!!!!
אורה, נתת לי כל-כך הרבה בתגובתך.
הייתי צריך לקרוא כמה פעמים כדי להכיל את מחמאותייך. ואני מחויך. תודה.
תודה רבה, תמר!
באמת נפלא. שיר כמו מפעם. וזו מחמאה גדולה. כאילו יש לו שורשים עבותים.
שחר-מריו, איזה שיר מיוחד, אתה נושא את ירושלים על גבך! חתיכת משקל. יכול להיות שאם לא הייתי קורא את שיריך האחרים, הייתי מתייחס לשיר אחרת. אבל יפה המעבר הזה לטון מלא פאתוס כשהוא שזור בהומור (או שאלו עיניי הליצניות?)
גם אני קוראת את האירוניה בין השורות יניב, אתה לא לבד.
תודה, יניב. אתה כבר יודע לקרוא אותי גם בין השורות.
🙂
וגם את, אורה.
יודעת היטב.
אוי, יעל. איך שעשית אותי מ-א-ו-ש-ר!
הזכיר לי את השיר של אגי משעול, משהו כמו – תמיד אני מחפשת את אהובי, גם כשאני אתו.
עלי ירושלים מפילה בעיקר מורא (ועם זה יש כמובן כמיהה. אולי הכי טוב שאענה בשיר.
רונן
החיפוש אחרי משהו שכבר נמצא, על יד, בתוך, חלק ממני, הוא לא דבר חדש. אף אחד לא המציא את זה, ואף משורר לא כתב את זה קודם. זה כמו אהבה. זה של כולם…
ושחרמריו, שוב, נפלא נפלא השיר!
איריס
יפה רגיש ומהדהד הסטוריה האדם שבירושלים ירושלים שבאדם -שניים שהם אחד , זה בבואה של זו , יפה גם המוטו
תודה, חנה.
כן. ירושלים של מטה וירושלים של מעלה.
זו שלא אבני הבניין וזו של אבני המחשבה.
כעיר שחוברה לה יחדיו (בהגות. לא במציאות הפוליטית).
כסטודנטית קבלה אני מאוד מתחברת לתפיסה הזאת. קודם שנבנה את המקדש אבנים וקירות, עלינו לבנות אותו בליבנו אהבה ,המחברת את כולנו יחד, עיר שחוברה לה יחדיו במובן של חיבור רוחני ,שבו אלפי חוטים סמויים מחברים את כל הלבבות מקצה עד קצה
חנה, איפה את לומדת קבלה? במוסד אקדמי או במדרשה חוץ-אקדמית? זה לצורך השכלה פורמלית (תואר)? הרחבת ידע ואופקים?
אני לומדת בקמפוס קבלה של בני ברוך פתח תקווה, לימודים תלת שנתיים של כתבי קבלה אותנטים ,בלי חוטים אדומים ומים קדושים וכאלה, יש לימודי ערב ולימודי בוקר ושיעורי ערב הפתוחים לקהל הרחב בימי שלישי יש אתר נהדר שנקרא "קבלה לעם" שם כל האנפורמציה(שיעורים, חומרים, ספרים ועוד) זה מענין ,יום יבוא שחר מריו וכולם ירצו את האמת הזאת שהיא שלנו עתיקה וחדשה כאחת
דווקא לא יזיק לי קצת מים קדושים וחוטים אדומים שיאזנו את הרוח הרעה, שנושבת אלי מפ"ת לאחרונה. טוב שאת שולחת לי משם, חנה, מילים טובות וחמות.
:)))
אבל עכשיו ברצינות: המון בהצלחה בלימודים. אולי יום אחד אצטרף אלייך ואעמיק בזה חקר. כרגע אני חושב שאני צעיר מדי.
איריס, זו פעם שנייה שאני מחייך בזכותך היום.
🙂
🙂
🙂
🙂
🙂
ועוד אחד:
🙂
רונן, ענית בשיר יפה. וכתבתי לך את רשמיי בפוסט שלך.
היי שחר
אתה רומנטי… נקודה, סוף פסוק
שיר אהבה לירושלים זה מרגש, לפני כמה ימים שמעתי שיר- כל אחד יכול לגור ברומא, יכול לגור במונטריאול, יכול לגור בטוקיו- אבל אני בחרתי לגור בירושלים.
כשמעתי את השיר הרגשתי צמרמורת.
אתה אחד מהם.
להתראות טובה
תודה, טובה.
זה מה שיפה בקריאת שירים ובבלוגייה הזו. שיר תהייה מפוכח ופקוח-עיניים ניבט מבעד לעיני הקורא/ת כרומנטי.
אימצתי.
מסע עם משא ,וצלחת אותו בשיר יפיפה.
תודה, סיגל.
שיר נהדר.
ועוד מדבר אדם שלא גר בה ממש …..
העיר קשה מנשוא.
באחריות.
"ומה המשא הזה לי ומה לכם".
אתה מוזמן לפוסט שהעליתי היום.
אין מה להוסיף.
ותבוא מחר אולי אחרי הערב שלך לשוק מחנה יהודה, פתיחה של רובע אמנים.
תודה, רונית. אני לא יודע מתי יסתיים ערב השירה (זה כולל פאנל ולהקה מקומית), אבל אם הלו"ז יאפשר, אבוא.
שחר מריו
אני אוהב את השיח הבין טקסטואלי, רב שכבתי עם המקורות, המשולב בתפירה עדינה מעשה אמן. יפה ההפרדה בין הלב הער של עיר האבן הטעונה כל כך לבין הגוף הישן של הדובר, דה קונסטרוקציה יפה לשיר השירים מאפשרת להתבונן מחדש ובאופן מורכב יותר על מערכת היחסים, על משא ומושא האהבה. מעניינת הקרבה המצלולית בין מגולה למוגלה.
משה, תודה. קריאה מושקעת ותגובה מושקעת.
ובאשר לקרבה המצלולית בין מגולה למוגלה, כן. בדיוק. ניסיתי לעשות את זה גם עם "וּמה" וְ "אומה".
ניסיתי לפסוע בשני מסלולים. האהבה לירושלים והביקורת עליה. כלומר: אהבת הדובר לירושלים והביקורת שהוא מותח עליה. המסע ממנה והמשא שהיא. הסמל שהיא בתודעת הדובר והמוגלה שהיא בבשרו. החשיבות שלה בתודעת היחיד והאומה, והטירוף של זה.
אבל זה בהחלט שיר אהבה.
ואני חושב שגם יניב ברנר ואורה ניזר (בתגובותיהם למעלה) חשו ברוח הדו-משמעית, שאתה רמזת עליה, אם הבנתי את תגובתך.
שחר-מריו,
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי
הייתי אומרת…ומה המשא הגרוטסקי הזה לי. יפה.
ללי, תודה.
יש לי תחושה שאנחנו מפרשים באור שונה את "הגרוטסקי", אבל מבינים את נקודת המוצא של האחר.
שיר מאוד יפה. גם זכרי הלשון "אני ישן ולבי ער", גם תיאורי המצב. ירושלים נישאת כאיש הניעור משינה ושמיכה על גבו בדרך למטבח. זה חזק ומרגש. זה נושא גדול וזה מטופל היטב. הזכרת לי סיפור של דן בן-אמוץ מקסים, שלא רבים מכירים. סיפור קצר על היותו חייל במלחמת השחרור. הוא בהשפעת חבריו יורה בגמל. זה מתקפל ונופל, אבל אז כשהכול מסתיים, הגמל לפתע מתרומם מתנוחת הבייגלה הגדול שאליה הצטנף ומתחיל ללכת אחרי המספר כל חייו, עיניו הגדולות בגבו. שוב, יופי של שיר.
רני, תודה!
באמת חששתי ליפול למלכודות בעיסוק בנושא הזה. דבריך, לפיהם "זה נושא גדול וזה מטופל היטב" קולעים לחשש, שליווה אותי, ומעניקים לי אנחת רווחה.
תודה.
אפילו בירושלים ביקשתי את ירושלים! ממש כך. מדויק להפליא.
בהצלחה!
מריו, נכנסתי לרגע לבלוגיה ומצאתי שאתה מוחמא ביותר. כמה נפלא. אכן שיר יפה.אני מצטרף לעדת המחמיאים.
מוטי, מוטי.
אני מעדיף לראות כל מחמיא ומחמיאה (וגם מבקר/ת) בפני עצמו/ה. וגם אתה. אינך חלק מעדר.
אבל תמיד טוב לקבל מחמאה. וכשאתה המחמיא, מוטי, אז טוב מאד.
מריו, עניתי בחיפזון ונהניתי במידה שווה מהשיר ומכך שרבים הבחינו בערכו. השיר עושה משהו מופלא כאשר הוא מראה בו בזמן את התסבוכת של המגע עם ירושליים כמטונימיה היהודית והישראלית הראשית וגם עם ירושליים כסמל הארכיטיפי האוניברסלי של העצמי.
שאפו.
אוי, מוטי. אילו ידעתי שנזיפה, שכולה על טהרת ההומור, מוציאה ממך כאלה תגובות מְסַמְקוֹת (המצאתי פועל?), הייתי נוזף בך מזמן.
:))
תודה.
שירה, אפילו כשיש לך דד-ליין מטורף ועומס עד יולי, את מתפנה לבלוגייה.
הרווח (גם) שלי!
איזה שיר ירושלים מיוחד.
יום ירושלים שמח!
תודה, שירי.
אבל אני רואה את זה אחרת ממך. יום ירושלים הוא לא כזה יום שמח, מבחינתי.
ירושלים הארצית והפיסית מתרחקת יומיום מירושלים הרוחנית והמטאפיסית.
הקונפליקט האתני, שאיש לא מנסה לפתור אותו באמת. השסע הדתי-חילוני, ההדרדרות הכלכלית. ומימד הקדושה, שמתעמעמם נוכח מעשי האיוולת והעוולה בירושלים. כל אלה – לא משמחים אותי.
יפה בנדרס יפה בגרסה המלאה עוד יותר, ובייחוד מצאו חן בעיני השִינִים – שהפכתי, שהיו, שחזו,ששולחתי וכו. יש בשיר הזה קצת התכתבות עם ריה"ל או שאני טועה? מכל מקום, השיר מלא בחן מצלולי ומרטיט מגעגוע. ס.
תודה, סיגל.
"השִינִים" האלה, כהגדרתך, אופייניים לאגדות חז"ל, להגדה, למדרשים. ובעת המודרנית, גם עגנון עשה בהם שימוש. שפה תלמודית.
ריה"ל תמיד נמצא אצלי בתודעה. וגם יהודה עמיחי (כבר כתבתי שיהודה הלוי הוא מאהבה הגדול של ירושלים, ומיהודה עד יהודה לא קם כיהודה), אבל השיר פחות מתכתב עם ריה"ל (כשביא לכאן שיר על ברצלונה, ריה"ל יהדהד). כאן אני יותר מתכתב עם רבי נחמן, שאמר "בכל מקום שאני הולך לשם, הולך אני לירושלים" (ואני עושה מסע הפוך). וגם עם הנביא זכריה ("ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים"). ושיר השירים, כמובן.
ואיפה אני ואיפה בנדרס…
אבל
"אני ישן
ולבה ער"
ההנגדה הריה"לית הידועה מהדהדת
במשפט הזה
שהרי היא שם
ואתה פה.
סיגל, את גאונה. לא שאני מופתע…
לא חשבתי על הפרשנות שלך. ניסיתי לשבור את הפסוק האלמותי של "אני ישנה ולבי ער", ולא חשבתי שאני יוצר קשר עם "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב".
יותר בניתי על הקשר שבין הדובר הישֵן והעיר הָעֵרה בו, כשהדובר מקיץ עם שמיכת חרף בנדודיו למטבח (מחפש מזון רוחני?)
אבל אצל ריה"ל זה היה מסע רוחני ופיסי לירושלים. ובשיר הזה מדובר במסע שהוא משא.
ולסיכום, סיגל, תודה!
אני מאמץ בחום את הפרשנות שלך.
שחר, שיר יפה מאד עם ניחוחות של נביא זעם…
תודה, רותי.
שחר, איזה שיר אהבה לעיר… אלמלא שני הקופלטים האחרונים כבר הייתי מדמיין מה היא לובשת ולמה ההורים שלה קראו לה ככה:).
:)))
הנה תגובה, שלא ציפיתי לה.
משב-רוח מרענן.
בעונג.
הממ.. לא קראתי את התגובה שלך כבר אתמול? נמחקה?
קראת גם קראת.
מחקתי אותה כי ציפור קטנה לחשה לי, שההערה שלי על סגנון הלבוש אינה במקום. וקיבלתי את דעת הציפור.
:))
שיר אהבה רקום בעדנה, שכל אחד היה רוצה לקבל, ולא רק לעיר…
נכון אמרה יעל, שיר בטעם של פעם, בנוסח תור הזהב הספרדי; דימוי שמיכת החורף מדוייק וסהרורי כאחד.
"שגם זמן לא יכול לירושלים שעל גבי",
מין צב (צו) ציורי של ילד שגורר את יחידתו הזקנה עליו, אמנם תוהה על המשא אבל באותה נשימה מקבל אותה מבחירה. תענוג.
לבנה, תענוג לקרוא את התגובות שלך!
(ובנימה רגשנית: בחיי שאני בר-מזל, שאני מכיר אותך).
שיר חזק. העיר ההולכת אחריך – מצמרר ומרגש
מיכל,
wow
תודה, תודה ושוב – תודה!
שיר געגועים לירושלים שגדולתו בעיני היא בכתיבתו בסגנון של פעם כמו ספרי הכתובים בתנ"ך, ומשוררי ספרד, ויש אליה כמיהה וחובה כמו לבית הורים שממנו לא ניתן להתנתק בזמן ובמקום.
תודה, איציק.
מסכים עם דבריך. ירושלים המטאפיסית, העילאית, הרוחנית (ירושלים של מעלה) הפכה לסמל רב-עוצמה מאז החורבן והגלות. ובתור סמל שכזה היא שימרה עם שלם (ומפוצל, ומפוזר).
ירושלים של מעלה (לאו דווקא זו שבשמיים, כפרשנות רש"י, אלא זו שבלב) שורדת ללא כל קשר לירושלים הארצית (של מטה).
אבל:
ככל שהתרחקנו מירושלים הפיסית, התקרבנו לירושלים הרוחנית (מטאפיסית), וככל שאנו מתקרבים לירושלים הפיסית (כמו בימינו), אנו מתרחקים מירושלים הרוחנית. וכאן טמונה הבעיה, לדעתי.
הנני כאן
היית נהדר הערב.
שלומית, יקירתי.
עכשיו חזרתי הביתה מערב השירה, ואיזו הפתעה הכנת לי.
את יודעת מה אומרים?
פעם ראשונה (בפסטיבל "ימי שירה במדבר" בשדה בוקר)
פעם שנייה (בערב שירה בירושלים)
פעם שלישית גלידה).
שחר-מריו,
אכן היית נהדר הערב.
המון תודה לך על ערב נפלא – נהינתי מאד.
שלך –
ארז.
ארז!!!
איזה אורח מבקר אצלי בבלוג!
שב. אני מביא כיבוד. תה או קפה?
תודה על המילים החמות, תודה על ההזמנה, וברכות על הנחייה רוויית כשרון וחן.
מאוד אוהבת את כתיבתך המיסטית כשירושלים מצטיירת לי דרך שירך
כמקום אחר כזה שמופיע בחלומות ירושלים אחרת
שבי, תודה!
מאד רציתי לקבל תגובה עם זרקור מיסטי. ולא קיבלתי. עד שבאת.
תודה על הקריאה, ההבחנה והשיתוף.
לא מאיימים עלי בגלידה.
🙂
המשיח נכנס לירושלים – עפ"י ג"וטו
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=2884#post2884
מאייר לך את השיר שאהבתי.
קוואפיס טען ב"איתקה" שלו, שעירך תמיד תלך אחריך, תרדוף אותך בחפשך אחר ערים אחרות. נדמה לי שהוא צדק…
יוסי, תודה על ההפנייה לציורים היפים. הרבה יותר ססגוני מהדמיון המוגבל שלי.
ויש גם מוסיקאי ברזילאי, ששולח ידו בכתיבה ספרותית, ושמו שיקו בוארקי. והוא מתאר יפה מסע של סופר צללים מריו דה-ז"נרו לבודפשט. הוא מתאהב בעיר שלא הכה בה שורש, אבל העיר ממנה בא – משתלטת לו על המרחב הגאוגרפי והנפשי.
נכון. לא גדול כמו קוואפיס, אבל שיקו בוארקי חינני.