אמיר אור
אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
חכם מאד וגם יפה.
תודה, אומי. אפשר לראות בזה גם לחש צלילה (טוב נגד דיכאון)
!
וגם – 🙂
נסכם על (:!:)?
(:!:)
אז מי מדבר? הבבואה?
לא כיוונתי כך, אבל העשרת אותי בעוד קריאה שבהחלט יש בה עניין.
הדובר הוא… האני אל נרקיסו.
אבל אולי קצת חמקתי… ה"אתה" בספר הזה הוא הקורא, האהוב, אלוהים, וגם (או בכלל) חלקי אני.
והספר כולו הוא בעצם רצף שיר אחד כזה בגוף שני (זהו פרק 16 מתוך 18)
לאמיר:
אני מתקשה להפריד בין חלקי האני. כלומר, אני מנסה לצייר לעצמי את התמונה ולא מצליחה: מי שצריך להצמיח זימים הוא מי שיושב בחוץ. אבל אחר כך הוא קופץ חזרה למעלה, החוצה, "אלי". וה-"אלי" הזה כבר לא אמור להיות שם בכלל…
אין ברירה אלה לקרוא הכל מכל הכיוונים, כיאה להשתקפויות. אחרי הכל, את זה
(:!:)
הרי אפשר לקרוא גם מימין לשמאל, וגם משמאל לימין.
עדה, את כנראה בחורה ממש אחראית 🙂
אותו "נרקיס" אותו אחר פנימי הוא שצולל והוא שצימח זימים – מכורח המצולה, המים, ולא בהכנה מראש.
הוא גם זה שחוזר משם בסופו של דבר – לעמת את האני ולהיות אתו.
כיש צלילה פנימית כזו האני הופך בעצם למין פסל מעבר לחיץ בלתי עביר.
לא סתם אמרתי שזה גם מין לחש נגד דיכאון…
בחוץ יש שוב קול ופנים ורווחה וקרבה.
לאמיר:
למרבה הצער, אני באמת אחראית למדי, וגרוע מזה – אני מנסה להכניס סדרים במקומות שלא צריך (ולכן כבר נאלצו להסביר לי לא פעם, ש"גברת, זה לא מתמטיקה פה").
מכל מקום – זה יפה ומלא בצללים ומסתורין ובבואות והדהודי מים.
היות שהכנתי שיעורי בית (בוויקיפדיה)וגיליתי שם גם את ההשערה שלנרקיסוס היתה אחות תאומה שמתה, נזכרתי (ואני מתנצלת על כך מראש) בגולום האומלל מ"שר הטבעות", שגם לו היה, אם אינני טועה, איזה אח שטבע בנחל.
עדה, אני חושב שקריאה לוגית תקפה גם בשיר – כלומר, אמנות מצייתת גם היא לכללי התקשורת; פשוט היה צריך לסדר פה את התמונה, לא?
ואם כבר ויקיפדיות, דוקי ומצאי מה המיתוס העומד מאחורי האמירה הפשוטה "וההד היה לקול" (שעומדת גם ככה, אבל…)
לאמיר:
עכשיו שאינני נשלחת עוד להציץ, מטילים עלי לדוק ולדקדק… 🙂
ב-session הקודם כבר קראתי על הנימפה ההיא, ששמה echo , שנענשה על ידי הרה כך ש"לעולם לא תוכל להשתמש בלשונה אלא כדי לחזור על דברי אחרים", כלומר, להדהד – ושניסתה, בעזרת ההדהודים, למשוך את תשומת לבו של נרקיסוס (וזה לפי הספר הוותיק של המילטון). מה מעשיה בשיר הזה אינני יודעת, אבל היא משתלבת יפה באווירה הכללית. אגב, גם היא אמרה לנרקיסוס "בוא" (אבל הוא לא בא).
נו, ככה זה, עדה. מה היה כל כך רע ב"להציץ"? חטוּף וקל. ועכשיו כשהגענו להפכו, "דוקי" – גם לא?
אם הכל חלקי נפש – יש פה תיקון ואיחוי, לא? –
"וההד היה לקול, והבבואה לפנים"
לאמיר:
כן, רק שזו לא אותה הנפש: ההד והקול הם של הנימפה, הבבואה והפנים – של נרקיסוס.
אה, דקדקנית! טוב, אפשר לקרוא את זה בלי, אבל בואי נבדוק עם. (אידיאלית זה ללכת בלי ולהרגיש עם…)
אכו היא הארוס, הכוח המושך ומאחה של המיתוס הזה. כשנרקיס מתכחש לאכו, הארוס משתבלל פנימה בלבד.
קודם, "ההד היה לגל" כלומר, החזרה המונוטונית, המשמעות שהפכה ללא יותר מקצב, מלווה את נרקיס פנימה אל המים.
ו"המשמעות" במיתוס הזה היא הקריאה לאהבה, לחיבור.
בסיום, כשהחיבור עם האני מתרחש, יש פתאום קול, פנים, זהות וזיהוי. אפשר להיפגש.
ועדה, כמובן צריך לזכור מה שאמרתי קודם – שגם אם נכנסת לשם עוד נפש פועלת, עדיין בתפיסה שלי הנפש היא רפובליקה, או לפחות משפחה – גם נרקיס וגם אכו הם היבטים בנפש.
לאמיר:
אוקיי. אני אחשוב על זה.
לילה טוב.
מחכה לשמוע מה העלית… לילה טוב
לאמיר:
אבוי – צר לי שחיכית כל כך הרבה, ובסוף אני אפילו לא יכולה לומר שהבנתי הכל (ובקושי מצאתי את דרכי בחזרה לכאן, יש המון תגובות).
אבל הרעיון של הנפש כרפובליקה הוא מיוחד במינו. אני רק מקווה שכל חלקיה חיים בשלום זה עם זה. דומה שבסוף השיר אכן כך קורה, והכל בא אל מקומו בשלום. טוב ויפה.
לאמיר:
אבוי – צר לי שחיכית כל כך הרבה, ובסוף אני אפילו לא יכולה לומר שהבנתי הכל (ובקושי מצאתי את דרכי בחזרה לכאן, יש המון תגובות).
אבל הרעיון של הנפש כרפובליקה הוא מיוחד במינו. אני רק מקווה שכל חלקיה חיים בשלום זה עם זה. דומה שבסוף השיר אכן כך קורה, והכל בא אל מקומו בשלום. טוב ויפה.
לאמיר –
ונוסף לכל הצרות התגובה יצאה כפולה. זה ההד, כנראה.
או הבבואה… אפילו החזרה החושית נכפלת פה.
וזה "בנוסף לכל הצרות" ? 🙂
אבוי
עדה, ביער התודעה (ו/או במצולותיה) חיים כמה וכמה יצורים – חלקם תבוניים יותר וחלקם פחות, אבל כולם – גם כשנדמה שלא – הם חלק משלם, כמו בעולמנו זה…
יש גם מאבקי כוחות שם ולכן "רפובליקה" היא מטפורה פורה להיבט הזה של הדינמיקה הנפשית. הרבה פנים בתוך פנינו, לא?
וכן, פה הכל בא על מקומו בשלום. אסביר יותר בקרוב בפוסט על "השיגעון המשוררי":)
ובאה השתקפות ואחריה ההד והגל שהפכו לשלווה שעוטפת את השיר ומרגיעה.
כן, איציק, אני חוזר אל עצמו, לאחר שטבע בתוך עצמו… בוא, שב.
תודה.
יפה התהליך הזה (קראתי את השיר פעמיים עד שהיה נהיר לי) – מהגוף אל הבבואה וחזרה, ממש תיאור של האהבה העצמית (ובעצם לא אהבה, אלא משהו אחר, "אדם קרוב אצל עצמו", הדהוד פנימי).
אתה לגמרי צודק, רונן. יש פה מין התכנסות (לפעמים זו בריחה) אבל יש גם מה לחוות ולראות שם במצולה…
אמיר,
הפיצול התמידי בין בבואה לפנים. בין האני הפנימי לחיצוני, זה שמשתקף במים, בחלונות הראווה באישוניהם של אלה העומדים מולך. וכאן, בשיר היפה שלך, הבבואה שבה להיות פנים. ההד שב להיות קול. לרגע? למשך זמן השיר. אולי לנצח.
זה לא פחות אקוטי ככל שמתיידדים, אסתי? כל יצורי המראה האלה – מין משושים, ידים, תחפושות – לא באמת פיצול 🙂
מוזר. אולי קראתי את השיר הזה בעבר ופשוט אהבתי אותו. בכל מקרה הוא נשמע לי מוכר, שיר נפלא מצייר בעדינות ואהבה את ה-כמעט טביעה ,עד ש"אתה חזרת להיות אני" .
אותה אהבה שקראתי, יכולה להתפרש גם כאב המלמד את ילדו לשחות, למרות שבעיניי ילדינו הם לא אנחנו.
מקסים.
סיגל, תודה. על אב לא חשבתי, אבל אפילו מטפורית זה יפה. אני נזכר איך פעם הלכתי חזרה אל הילד שהייתי, אבל כאילו מבחוץ. זה היה כאילו הפכתי להיות אבא שלו, ששומר עליו ומטפל בו ומבין אותו במקומות שאף אחד אחר לא עשה את זה.
הייתי אומר שזה יותר קורס צוללנים, לא?
אכן. לדעתי,הילד שבתוכנו הוא האחד שקופץ, הוא האחד שצולל, הוא האחד שמציל "אותנו" מעצמנו הנתון בגוף שלא נהיה צעיר. האב לא הציל את הילד הוא התבונן בו, ביפה שלו, וקיווה שלא יטבע. הילד חזר אליו והאב נתן לו לנוח. למרות שבהסבר הזה, "בוא שב", יכול גם להיות הילד שיצא מהמים והציע לאביו העייף והדואג שישב וינוח מהציפייה המתישה.
לגבי קורס בצלילה, הגבתי בהמשך "בערך בדיוק" כשענית כאן.
אה, חשבתי אז דווקא ההפך. הילד חווה הרבה מכות וצלקות שכיווצו את מעגלו הענק. דרושה תבונה אחרת לרפא אותן ואת עצמנו. בסופו של דבר הבוגר והילד אינם באמת נפרדים, לא?
מיד אלך לבדוק את ההרשמה לקורס.
ועוד תגובה כי הזכרת לי משהו…
הייתה תקופה שבה הלכתי לכמה מהפסטיבלים ה"רוחניים" שמתקיימים היום לצעירים. בזמן שהייתי בת גילם של אלו, לא היו כאלו פסטיבלים בארץ וגם אינני מאלו שנסעו להודו או רקדו בגואה ,אז מאוד הסתקרנתי ורציתי להבין מה יש שם. באחת הסדנאות בפסטיבל סגול היתה "התחברות לילד הפנימי", זה הלך לי בקלות אבל עברתי חוויה מאוד מטלטלת ועזבתי את הפסטיבל באמצע. עד היום אין לי מושג למה הילד הפנימי היה כל כך עצוב.
סיגל, לא מפליא שאם נכנסת לזה, זה היה מטלטל.
מה שקרוי בניו-אייג"ית "הילד הפנימי" הוא פשוט הילד שהיינו, לא? אבל בפנים אין זמנים וכל החוויות נוכחות עכשיו.
אז לילד יש התלהבות חיים, סקרנות ואהבה שטרם הוחבטו, אבל לא קל להיות ילד. ילד זה בסך הכל רוח – כמוך וכמוני – בגוף קטן של אדם מתפתח. אבל יש לו מעט שליטה על חייו, ומבוגרים מגבילים אותו, מדכאים את דמיונו ואת מחשבותיו ורגשותיו, לא מבינים אותו, אומרים לו איך להתנהג ומה לעשות עם הגוף שלו, שלא לדבר על כסאח רציני מזה. כל דבר כזה משאיר צלקת. כל דיכוי משאיר צער חדש. לא גן של ורדים אני חושב…
ממה שאני מסכימה לזכור , לא היה שם ילד היה שם תינוק עם מעט גוף והרבה פה והוא צעק "לכי מפה" והצעקה שלו הייתה מחרידה ,וכן הגעתי אליו וכן הרגעתי אותו ,אבל אחרי החוויה הזו הספיק לי למאת השנים הבאות. אם זה הוא שחוטף את כל ה"צלקות" של חיי אז הוא עושה את זה נפלא וכנראה שומר עלי שאחיה עם שמחה כמו שאני אוהבת.
ביליתי לא מעט עם האניים האלה, אבל לא באופן כל כך לא מוגן ומוכן כמו שאת מתארת. יש שם בפנים חוויות קשות באמת. התינוק סופג את רוב הפגיעות ועוד מלפני הלידה. אבל ההומוסאפיינס יצור די קשיח. ממשיך הלאה… וגם מצולק ומדדה עדיין מוצא למרות הכל אהבה ותבונה בדרך.
נראה לי שאני מספרת סיפורים שה"קורא" שלי מבין יותר ממני. ההסבר שאני נותנת לעצמי בחוויות מעין אלו הוא תמיד אחד…שיש לי דמיון מופרז.
אולי ב"שירשת"?
אם הוא שם. אז כנראה שמשם.
שלושה נרקיסים לנרקיס:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=1104#post1104
כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך, לא?
יוסי יקירי, תודה על שלושת הנרקיסים. הכי אהבתי אותך עם מיקי. באחרים אתה נראה סלבריטאי קשוח פחד.
🙂
אמיר, יצרת כאן לשון מראות מתעתעת, היפוכים יפים בין בבואה-אני-מקום-זמן. מה אנחנו ללא בבואתינו, אך טוב לעיתים לתת לה לצלול כדי שירווח.
נורקסתי.
נ.ב.
לא ראיתי באתר קשב את פיונה
אם נורקסת, איך תשמע את קולך שלך בלי לשלחו? דבר ההד לנרקיס הוא תמיד "התשמע קולי רחוקי שלי?".
מרוב הדיכאון הכל-בלוגאי, נזכרתי בשיר הזה להביט שוב את שמי פני המים.
נראה, אולי יבצבצו ראש או שניים…
שלחתי וההד ענה: "באשר הנך"
כן, בהחלט ראוי היה להציע איזה מים שיש בהם שמים להשתחרר מההתאהבות בבואה הדכאונית.
יפה להביט שוב את שמי פני המים
נו, כן, לא רע. אפילו לקפוץ בחזרה החוצה אל ה"בוא, שב".
נ.ב.
אתה צודק מוישלה. הספר של פיונה סמפסון רק יצא, והם אפילו לא הספיקו להעלות אותו לאתר עדיין.
חם מהתנור, ועדיין לפני ההובלה. עוד כמה ימים כנראה.
האתר של "קשב" הוא לא כמו שכתבתי אלא
http://www.poetry.org.il/pages/book.asp
תודה אמיר
זה כבר מופיע באתר ושלחתי הזמנה לרכישה
אה זריזין ! ארוחה מעודנת ובו בזמן חריפה ממתינה לך. "הזרה אינטימית" עם מציאות לא קלה. אהבה, אכזבה, אלימות, אבל על כל אלה שורה שם רגישות מופלאה ואור תודעה צלול, עם הכישרון להביע את כל אלה.
ספר לי.
שליחי ציבור זריזין במצוות.
ספר אספר לך על הארוחה.
איך ההרגשה ליילד ספר מתורגם?
מוישלה, "המרחק בינינו" הוא גם המשתנה הכי חשוב כאן.
כשמתרגמים את סאפפו עליה השלום זה מאוד שונה מלתרגם את "המלה האחרונה" שחיה ובועטת בימים האלה ובזמן הזה.
זה סופו של דיאלוג ארוך ומרתק. ועכשיו מבטי המשתאה מרפרף סביב הרך הכרוך…
בתור צוללנית (לא של דכאון אלא אמיתית), כל כך נעים ויפה שם למטה שאין ממש חשק לקפוץ החוצה. אם אני מביטה למעלה אל שמי המים זה רק בשביל לוודא שאני יכולה לרדת עוד. אבל זו איננה טביעה, זו צלילה וזו חוויה נפלאה כי יש את המינימום הדרוש בשביל הריאות ושאר הנשימה מתבצעת דרך החושים. (אולי בגלל זה בעצם אני "חפה" מכיוון שתמיד יש עימי בלוני חמצן ויופי חובק מהדמיון).
נדמה כי בכתיבת המילים: "נרקיס שלי", גם אתה יודע "לצלול" נכון.
לי בכלל יש זימים…
אבל את צודקת, האהדה גם בין אדם לעצמו היא מפתח לחיוך וגם לסודות נפלאים. הנרקיס הזה לא טובע לנו.
וטוב שכך!
איחוד הפיצול ?
התיידדות של אדם עם הנרקיס שבו ?
זה רעיון שאני אוהבת.
הייתי משנה "זימים" ל"זיפים".
כן, ממעמקים קראתיך יא…
תודה.
ואין צורך לומר שלעד לא אשכח את שיחתך הלילית מסמרת הזיפים עם יעל ב"מי היפה בבנות העיר"…
אם בזיפים חשקה נפשך, אין בעיה.
לאאאאאאאאאא
רק אתמול הסילק אפיל עבד שעתיים :))
בארץ, מרוב זיפים לא רואים את היער,
אבל כן, אני אשמח להכיר את הזיפני המיועד לי.
אם ככה, סלקי את הסילק, ויופע לו זיפני החורש. לא כל זיף הוא זיפת.
אוף רק צחקתי.
גם אני :))
הזכרת לי את "טוהר ותכול המטפחת"….
אני הולכת לחפש את זה ב YOUTUBE,
צפו פגיעה 🙂
"טוהר ותכול המטפחת"?
בהיכון.
מה "לעד לא אשכח" שכתבת.
רוניתוש, לא זוכרת את שיחות השפם המשעירות שם?
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3805&blogID=182
כל זיפי אוזניי סמרו!
כן, היה כייף גדול 🙂
הרוב אמת, דרך אגב.
אתה הזכרת לי קצת מעצב שיער בסלון,
שאפשר לדבר על מה שרוצים.
ככה זה יעל ואני, רק נותנים לנו תפאורה, אנחנו ממריאות.
שמתי לב, רונית. פרועות… והרוב אמת? – מסוכנות אתן.
המעצב
רונית! זה עלה לך מן המים שבשיר?
צימחת זיפים בצידי צווארי…
אבל יפה מאוד. תודה.
נרקיס הוא אני וטוב לי עם זה. מסעות נרקיס עם עצמו אל התהום שהפכה ידידתו ובחזרה . לא דברי שיר רק קצת שמחה על פגישה נעימה.
נפלא, מירי. גם נפילה לבאר יכולה להיות ריחוף קסום, לא? בתהומות האינסופיים של הנפש מכת הקרקעית היא רק בכוננות הנפש אליה. אחרת אין קרקעית…
אמיר, יש כאן פעמיים התאהבות עצמית. זה הזכיר לי את בנרקיס וגולדמונד של הרמן הסה. הדמות בשיר מתאהבת בעצמה כמו נרקיס המיתולוגי (הנזיר)ואחר כך בגולדמונד (האמן)- בגרמנית "פה זהב". הדובר קורא לאהובו שחזר ממצולות הנרקיסיזם אל אמנות הקול/פה, אל האמן שיושב ליד הדובר או אל הדובר עצמו…
בוא אלי פרפר נחמד "בוא שב"…
מעניין האסוציאציה לנרקיס וגולדמונד. ספר מכונן.
כן, יש פה אהבה של הדובר אל אותו נרקיס שצלל ושב. אבל זו בעצם לא בדיוק אהבה נרקיסית, אלא איחוי, ולכן זה… מצליח.
אמיר, אני הרגשתי את האהבה של הדובר אל נרקיס והלוואי ויכולנו לחיות "באיחוי" של אחווה כזו.
לפעמים מצליחים, לא?
כן, בהחלט ישנם רגעי נחת.
נרקיס וגולדמונד! תענוג להיזכר בספר הזה.
לא חושבת שהבנתי הכול אבל בשביל זה
צִמַּחְתָּ זִימִים
בְּצִדֵּי צַוָּארְךָ
אני מוכנה למלא פי מים (תרתי, תרתי)
שלי, תרתי דזימֵי!
לא יודע מה יש לי מהזימים האלה, אבל זה חוזר אצלי בכמה וכמה שירים. כמו זיכרון.
תודה.
אני מזדהה עם הזימים, גם לי יש…
לי אין. לי יש בלוני חמצן והם חיצוניים. פעם בצלילה חשבתי שנגמר לי החמצן שבבלון והתחלתי לסמן שאני נחנקת. בן הזוג לצלילה היה עסוק בהתבוננות נופית והדבר האחרון שעניין אותו זה לשמור על קשר עין עם אדם במים. (אפשר להבין אותו), המדריך המיומן קפץ עלי ומיד איפשר לי לנשום מהווסת שלו ,אך כשהבין שאני ממשיכה להחנק ,הוא הסיר ממני את המסכה…(התברר שהמסכה הייתה לא תקינה ונשמתי פתאום דרך האף …ומשום מה אי-אפשר לנשום דרך האף שם למטה, אז כבר הבנתי שזימים אין לי).
חלום שלי ללמוד לצלול
אילנה, זה ציוד חובה לכל אמן, לא?
זימים – נוגה מצולות – צפורי מעמקים – מה עוד אפשר לבקש?
מה, קורס צלילה?.. 🙂
לא, רק הזימים. מי צריך קורס?
ככה אפשר פשוט להיות שם לפעמים – יצורי המצולות שאנחנו, בין שושני המים ושאר נופי מעמקים.
מסכימה. ודי אוהבת את זה. וגם מיישמת (אני והדגים שלי ואני, מי הוא מי ) אין לי מה להוסיף על השיר רק קודם קראתי את רוב התגובות וכולם התבטאו מקסים. אז אני מצטרפת.
תודה, ונכון, את והדגים שלך (למרות שלחלק מהם כבר קשה קצת לשחות) בטוח יודעים איך זה שם למטה בין גבעולים ומים.
כשהייתי ילד באמת חשבתי שאולי אפשר גם בים לנשום מתחת למים, והאמת שכשנרגעים לזה, אז כמעט…
הנה להקות של דגים חיים עם "סיפור" קטן, איך שציירתי אותם או איך שהם נדחפו לבד.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=890&blogID=35
נדחפו לבד, אילנה? 🙂
זה לא רק שהם מדברים בשבילך אלא הם מדברים אותך…
כשאני מביט, לכל הלהקות האלה קוראים, כך נדמה לי, אילנה. מין ייצוג תלת פאזי ברגע נתון (בסולם שמחה יורד משהו מהעליון ועד התחתון), אבל עדיין שוחים מאוד, וממש בא להצטרף 🙂
שאלה: אם זה חלום שלך למה אינך מגשימה אותו? בזמן שבו למדתי זה היה קצת קשה ולא תחום לבנות ,אולם היום ממש מלמדים קצר ומהר ,וכבר לא צריך לעשות חישובי חנקן ומדידות עומק כי יש מכשיר שמחשב עבורך הכל. בקיצור זה פשוט וחלום בהישג עפעף.
זה ב"רשימה" שהיא לא ממש גדולה, אגב.
רק שיש לי רושם שהתחלפנו – זה אני מהאסכולה של הצריך להבין והדיאלוגיות של הטקסט, לא? (וזה בסדר אני יודע שפיך מלא מים).
שאלה טובה. זה שאתה חד אבחנה אני כבר יודעת. אני לא נוהגת לומר או לשאול אם אני לא מבינה, אפשר לחדד ולומר שלהבין זה לא בראש מעייני. בשביל זה יש לי ספרי עיון לקריאה, מפעם לפעם, או מדריכי הפעלה של מכשירים אלקטרוניים.
אך הסתקרנתי; גם מהתגובות הקודמות אני יכולה לקרוא שהאסוציאציות מהשיר מגוונות ואינן חד משמעיות- כך שרק המשורר יוכל לפרש. האין זה סותר את מה שאתה "מטיף" לו?
(והאין אני חשה כמראיינת חמורת סבר כרגע?- אכן)
שלי, חמורת סבר, מה? 🙂 אחזור להתראיין תחת מבטך הנוקב עם שוך מטלות הבוקר.
לגבי "חוברת הוראות" ושאר בדיחין בישין – בואי נגיד (כדי שלא אצטרך לחזור ולצטט משם בריאיון שלך) שמבחינתי בסיס הדיון הוא התפיסה של אמנות כדיאלוג כפי שהסברתי אותה ב"הקורא עונה ליצירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
ואילו השיר הזה, עם מגוון הקריאות הוא מקרה פרטי, שייבחן על הבסיס הזה.
המשך יבוא
חמורת סבר לא.א.: אל תכריח אותי לצטט את עצמי משם (ע"ע תגובה ראשונה מלמעלה)
שין חן לח.ס.: יקירתי (בכל זאת, איבר מאיברי, עצם מעצמותי, עצמי שאינו אני), בואי, נלך לשתות משהו.
שלי, אם חזרתן – את ונרקיסתך ח.ס. מן הקפה, אז הנה דבר המתראיין:
כשמשורר מצייר כמו כאן סיטואציה במלים הוא בורא עולם קטן, כמין "בורא משנה" כפי שקרא לזה טולקין. אם העולם המטפורי (או הריאלי) שהוא בונה בהיר, גם הקורא יכול להיכנס פנימה.
נדמה לי שחוץ מאשר הבירור למעלה עם עדה אם נרקיס יכול לקפוץ בלי זימים (ולגדל אותם אח"כ במים) לא הייתה פה בעיה מיוחדת.
הכיוונים הפרשניים לקריאה לא היו ברמה של הדימוי אלא ברמה של המדומה: מה אומרת לנו התמונה הזו?
כפי שהסברתי לעדה, השיר הזה הוא למעשה פרק בספר שכולו שיר אחד ארוך (זהו פרק 16 מתוך 18).
מן המכלול אולי מתברר יותר שה"אתה" בספר הזה (כל הספר הוא פניה בגוף שני)הוא הקורא, האהוב, אלוהים, וגם (או בכלל) חלקי אני.
אני חושב שלא תמיד משנה אם יש חוץ או לא – החוץ קורה גם בפנים. חשוב שהתמונה עומדת.
ומה עלה בפרשנויות ל"אני" ול"אתה" כאן?
האם אלה הם אב ובן? האני וחלקו הנרקיסי? הבבואה ונרקיס? פנים וחוץ?
קריאה מדוקדקת יותר יכולה לגלות שיש בעיות עם חלק מהפרשנויות הללו, אבל
נדמה לי שכל אחת מהקריאות מעשירה את אותו עניין בהיבט נוסף והן אינן בסתירה.
התחקירן לא עשה את העבודה ואם כך השיר הזה לא דוגמא טובה, מכיוון שהוא רק חלק.
נפלא מאוד.
הי יעל, תודה. שמח שנפלאו לך מלותיו.
אמיר,
איזו הרמוניה בין שני חלקי הנפש המפוצלים תמיד. זוהי אהבת אמת. לרגע?
לדעתי,קצת להיפך, כשיש אהבת אמת זה מצב קיים ,ואולי לפרקי רגעים יש אי-אהבה.ואותה אהבת אמת, שמכנים אותה כך ,יכולה להתקיים מופלא בין שני אנשים שאוהבים קודם כל ולפני הכל את עצמם. יש כמובן עוד אהבות פחות מאוזנות ,שבהם למשל,אהבת האחד היא גדולה ,עד שהיא יכולה לחבק גם את הלא-אוהב את עצמו ,ולהעצימה בצורה של הנשמה בעבור אותו אהוב. (זאת העבודה הקשה באמת ולפעמים זה מתיש).
אלכימיה מופלאה את מתארת כאן, סיגל.
ואני מסכים אתך, שאהבה עצמית היא תנאי הכרחי לאהבה בכלל. "אהבה"- לא במובן המוטעה של ביכור עצמך על פני האחר – השם הנכון לזה הוא פחד. אלא במובן האמיתי של אהבה – שממלאת ועוברת את גבולות האני אל האחר.
במובן הזה, "ואהבת לרעך כמוך" אינו ציווי אלא ציון עובדה בחיים. אנחנו תמיד יכולים לאהוב את רענו רק במידה שאנחנו אוהבים את עצמנו. ואני חושב שגם ההפך – שנאה, עוינות ופחד – גם הם כמידתנו.
היום זה מן יום למחשבות והתמודדויות אצלי. מעניין שבכל היום הזה נמצא בצד השני של כל הדברים הטובים-פחד.
באהבה , אתה אומר שינאה ואני חושבת פחד מאהבה.
בגעגועים-הפחד מהכאב הוא מה שבסופו של דבר כואב.
בקפיצה-פחד מהתרסקות.
בצלילה-פחד מטביעה.
ובסוף התיידדתי עם הפחד הזה כי הבנתי שהוא חייב מציאות. הוא יכול להיות מצויין בתור הגנה והוא יכול למנוע חיים. הכל בעצם תלוי במינון ,ואני (ביום המחשבות שלי) מתעסקת כרגע במינונולוגיה.
את צודקת – מינונולוגיה ומינונונומיה. עניין של מידה כל זה,
ושום מינונוסופיה לא תעזור, כי יש לנו סף שמעבר לו התגובות שלנו נעשות בלי מחשבה, בריאקציה לאיום.
המצחיק הוא שלפעמים מרוב פחד לאבד את הטוב, מוותרים על הטוב. זה פשוט בלתי נסבל. אבל במקום לדאוג כדאי לעמת את האתגרים ולמצוא פתרונות, לא?
מה שכתבת מאוד חכם ונכון בעיניי. לשמחתי הפחד מהטוב ומולו הפחד לאבד את הטוב אינם מתחרים שווים. מרוב פחד לאבד את הטוב אין בי פחד מטוב. לא פוחדת ממנו ולא מוותרת עליו, בדרך כלל רק רוצה יותר ממנו.
ופתרונות? זה החלק הקל אצלי, מאמינה שלכל דבר יש פיתרון רק שלפעמים הפתרונות משחקים איתי במחבואים אז משחקת איתם בחזרה עד שימאס להם מהמשחק ואז נעבור לתופסת. (בתופסת אני התופסת).
סיגל, אם בתופסת את התופסת – זה כבר די בשליטה, לא?
נכון שלפעמים זה לוקח זמן או מתפספס, אבל אם מחליטים לקחת שליטה בסוף זה הולך. היום למשל חשבתי על בעיה מסוימת, וחשבתי שיש לי פתרון מיידי, אבל בסוף נשארתי להיות העומד, כשהפתרון במחבואים.
ובכל זאת דברים כאלה הם רק עניין של שעת כושר וזמן. עם אשמור על הגישה הזו, אין לי ספק שתוך יום יומיים זה כבר יהיה בשליטה.
בגלל זה כתבתי שזה החלק הקל. לגבי שעת כושר אני בהחלט אמתין לה .
תודה.
שאלה: לגבי הפחד לא הבנתי את "כמידתנו".
האם התכוונת שמי שלא פוחד לאהוב את עצמו לא פוחד לאהוב את האחר ,או שמי שפוחד ממשהו זה סימן, שמשהו מתוך העצמי שלו מפחיד אותו?
(עם שינאה ועויינות הסתדרתי בהבנה לבד, כי הם שייכים לאהבה וזו מפרקת אותם בדרך "ואהבת לרעך כמוך").
כן, בדיוק. ופחדת מרעך כמוך.
מדוע לרגע, אסתי?
ועל מה את בדיוק חושבת כחלקים מפוצלים תמיד?
🙂
רווח גם לי. אולי כי קודם במים הזדהיתי ונזכרתי כמה קשה לנשום (אבל נרקיס אהב גם את הנחל, גם דליה אמרה).
לי, לנרקיס ההוא לא היו זימים, אבל לשלך יש. נסי 🙂
כן, אני חושבת שכבר ניסיתי.
🙂