מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
הדיון על פרגון לעומת ביקורת עלה שוב על פני המים בבלוגייה, הפעם אצל דפנה שחורי ויעל ישראל, ומביא אותי כרגיל להתלבטויות אישיות מורכבות.
קודם כל, אני חושב שיש להפרידבין כתיבת ביקורת "רשמית" על יצירה "רשמית" (למשל, ביקורת בעיתון על ספר) לבין כתיבת תגובה בבלוג (למשל). במקרה הראשון, ברור לי שהביקורת נועדה לטובת הקורא (כדי להזהיר אותו מספרים גרועים או להפנותו לטובים) ולטובת המבקר (כדי למכור עיתונים), ואין בה שום דבר שנועד לטובת הסופר, ולכן איני מתרגש במיוחד מביקורות שליליות מאוד מסוג זה. על ספרי הראשון, "פרפרי כאוס", התפרסמה ביקורת קטלנית ביותר ב"הארץ", והיא עצבנה אותי הרבה פחות מתגובות אנונימיות בבלוג. מה שכן, מרגיז אותי שמבקרים נוטים להידחף לתגובות קיצוניות (חיוביות או שליליות) כדי למכור עיתונים; מבקר שכותב רק ביקורות קיצוניות יוכרז על ידי במהרה כלא-אמין, שהרי בעולם יש מגוון רחב הרבה יותר של ספרים, ורובם הגדול אינם זבל מוחלט או יצירת מופת אלא משהו באמצע. בתקופה שתרמתי בהתנדבות ביקורות קולנוע לאתר "עין הדג", למשל, נדמה לי שמתוך כעשרים ביקורות היתה רק קטילה אמיתית אחת ורק סרט אחד שגמרתי עליו את ההלל ("דבר אליה" של אלמודובר). כתוצאה, ביקורת קטלנית מאוד נחשדת אצלי מיד בזיוף; אבל ביקורת קטלנית שבאה מתוך עמדה אמיתית של המבקר (למשל, מה שיעל כתבה על קסטל-בלום) היא חלק מחובתו לקוראים, ואין לה קשר הכרחי לפרגון או להיעדרו.
בלוג, לעומת זאת, הוא בעיני משהו אחר לגמרי. כפי שכתבתי כבר במקום אחר, אני רואה את הבלוג כסלון ספרותי, אליו אני מזמין חברים, ידידים, כותבים ומי שבא, כדי לשמוע ולהשמיע. בסלון הפרטי הזה אני מרגיש נוח להוציא לאוויר העולם יצירות לא גמורות, שירים בעבודה, הרהורים, חוויות פרטיות וכו". אין על שום דבר שמתפרסם בבלוג תווית איכות, אמירה של "זה המוצר שאני מציע לעולם", כמו שיש על ספר שיצא לחנויות. אין גם "קוראים" שיש להזהיר אותם מקריאה בבלוג (כי הם כאן, הם כבר כאן ויכולים לשפוט בעצמם). התגובות בבלוג אינן ביקורת המיועדת לקוראים – אלא כזו שנועדה לכותב עצמו.
מסיבה זו, ביקורת קטלנית היא חסרת ערך, במיוחד אם היא לא מפורטת ("אתה כותב זבל") אבל גם אם היא קצת יותר מפורטת ("הדמויות שטוחות, העלילה מופרכת והמוטיבים בנאליים"). ביקורת כזו אינה נותנת לסופר שום מפתח לשנות משהו ביצירתו ואינה מעודדת אותו לשינוי כזה, אלא רק סוגרת אותו בקליפה מתגוננת ("אני זבל? אתה בעצמך זבל"). מטרתה אינה לסייע לסופר להשתפר אלא בעיקר לנגח אותו בפומבי ולגרום לו להיראות אידיוט ולכותב התגובה להיראות חכם, שנון ואמיץ (כולם רוצים לראות את עצמם כילד שצעק שהמלך עירום). אלא שהאומץ, מסתבר, מתנדף כשבאים לעמוד מאחורי התגובה: בבלוג הזה ובבלוג השני קיבלתי כל מיני ביקורות קטלניות, שהגיעו עד כדי נאצות, אבל כולן בלי יוצא מן הכלל היו מצד מגיבים אנונימיים יותר או פחות. לביקורת מהסוג הזה אין כל ערך (ולכן, אחרי מספר התנסויות, קבעתי לעצמי כלל למחוק מיידית כל תגובה הכוללת ביקורת קטלנית ונכתבה על ידי אלמוני). מדהים עוד יותר להבין שהמבקרים הקטלניים חושבים שהם פועלים לטובת היוצר (מראים לו את ה"אמת") – בערך כמו מטיף המנסה לשכנע את הקהל שאם לא יאמינו בישו/אלוהים/קרישנה ימותו כולם בייסורים.
מצד שני, אין לי שום רצון להגביל את ספקטרום התגובות בבלוג לליטופים בלבד. עם כל הכבוד לליטופים, יש בהם משהו סוגר, משהו מקבע ("אנחנו אוהבים אותך ככה") שאני הייתי רוצה להתרחק ממנו, לשבור אותו. מטרתי בכתיבה אינה שילטפו אותי, אלא לגעת במשהו אצל הקורא, וזה מתבטא בדרך כלל בתגובות ארוכות ומושקעות, או דווקא בחוסר תגובה (כי קשה למצוא ולבטא את המלים המדויקות ולא רוצים לכסות אותן ב"אהבתי" פשוט).
אבל זה המקרה הקל, כשהטקסט מולך עשה לך משהו במובן החיובי. המקרה הקשה הוא המקום שבו יש לקורא ביקורת על היצירה, ונשאלת השאלה איך לנסח אותה לטובת היוצר. כאן אני מסכים עם אמיר פעמיים: גם בכך שהביקורת ה"בונה" היחידה האפשרית היא בעצם עריכה – כיצד ניתן להוציא מהשיר יותר – וגם שעריכה היא דבר שקשה לעשותו אונליין (כי נדרשת הרבה עבודה מדוקדקת, וחשיפה אינטימית בין העורך לכותב,דבר שהולך לאיבוד בבלוג ציבורי). אני אישית שמח מאוד להערות עריכה, במיוחד כשהן מנומקות, שכן בעיני זה חלק מהתפקיד של "הסלון הספרותי" הזה: כפי שהייתי קורא שיר לשניים-שלושה חברים ומקבל מהם הערות והצעות עריכה, כך אני עושה גם בבלוג כשאני מפרסם "שירים בעבודה". מצד השני, אני נזהר להשאיר הערות עריכה רק אצל מי שמעוניינים בהם, וגם זאת בעדינות (שכן עריכה אמיתית פירושה להיכנס לקרביים של השיר, וזה לא נעים ולא נכון בפומבי).
ומה קורה כשיש ביקורת אמיתית, לא רק הערות עריכה? כשיש לי משהו מהותי להגיד על השיר, אבל אני לא בטוח שאני יודע מאיפה להתחיל לשפר אותו? הרי זה חייב לקרות מתישהו, לא?
כמובן שכן. הבעיה במקרה כזה היא שהשקר המוסכם (הליטוף העדין לכל דבר שהוא) הופך כאן לשקר של ממש (כי יש ביקורת) וזה קשה לי, כמי ששואף לאמת בכתיבה ובכלל. מצד שני, צריך לזכור שהביקורת בבלוג לא נועדה לקהל קוראים בלתי נראים אלא לסופר עצמו, ולכן כדאי שהוא ישמע אותה ולא יאטום את האוזניים. נשאלת השאלה כיצד לבטא ביקורת באופן שיעורר דיאלוג ומחשבה ולא עלבון ומלחמה, ולשם כך יש לי שלושה כללים:
1. להתחיל בטוב. שיר שאין בו שום דבר טוב לא באמת ראוי לתשומת הלב שלי ואין שום סיבה שאגיב אליו; ואם יש דברים טובים ורעים, אני משתדל להתחיל בציון הנקודות החזקות בשיר בעיני, הדברים שעובדים, לפני שאעלה השגות לגבי מה שלא עובד בו.
2. אני ואני ואני ואני. כל מבקר אפשר לבקר, ועם כל הכבוד לניסיון וללימוד, דעה היא דעה היא דעה. בעיני חשוב להבהיר שהביקורת באה מנקודת מבט של אדם מסוים ("החלק השני של השיר לא נגע בי"; "הדמות הזאת לא משכנעת אותי") ולא כאיזו אקסיומה שנפלה מהשמיים.
3. סייג לחוכמה שתיקה. אם שיר/סיפור לא מעניין אותי בשום נקודה, ואין לי היכרות קודמת עם היוצרת שתאפשר לי להשוות אותו לשירים אחרים, אני לא רואה הרבה טעם לתת ביקורת אישית. הרי ברור, מעצם העובדה שהיא העלתה את השיר לכאן, שסרגלי השיפוט שלנו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב; הביקורת שלי תהיה לא מובנת עבורה בדיוק כמו שהשיר לא מובן עבורי.
בתוך הכללים האלה, אני חושב שיש מקום גם לביקורת – או להערות שאינן בהכרח חיוביות – בבלוגייה, בלי שהדבר יגרום לאווירה של זריקת סכינים, תקיעת בוץ בגב או כאלה מרעין בישין.
מה דעתכן?
רונן, אני די מסכים עם מה שכתבת כאן. אצל דפנה גם הצעתי אסטרטגיה של שיח בעניינים כאלה.
קורה לא פעם שהכוונה טובה, אבל הביקורת מגיעה רק כקצה מחשבה. פה בבלוג, כשהתקשורת די מוגבלת, עדיף אולי להגיב ממקום של סימני שאלה ולא של סימני קריאה. כלומר – תהיות על בחירה זו או אחרת ולא הדיעה עליה.
אבל זה דורש כמובן הרבה יותר מהמגיב.
מסכים. תהיות הן בהחלט דרך טובה לביקורת.
אני חושב ששילוב של שיח "עם כוונה פוזיטיבית" כפי שהצעתי ושל שיח של שאלות (כפי שהצעת) יכול ליצור דיון שאינו מכסה על חילוקי הדיעות אבל גם לא מידרדר לאלימות מילולית.
אני מעתיק הנה את תגובתי שם במלואה, רונן:
יש עם זה בעיה, דפנה (=ביקורת ולא "לטיפות") .
ראשית, זה מצריך תקשורת אוהדת וטובה ברמה הגבוהה ביותר. קל מאוד להתחכם קצת או לשכוח את רגשות הכותב.
לטוב או לרע, אני עורך ומלמד עריכה כבר שנים רבות, ושלא כדרכי, כשנכנסתי לבלוגיה נידבתי כמה הצעות עריכה.
אבל די מהר הבנתי שכאן זה עלול לפגוע גם כשהכותב מבקש את זה, ושבאמת לא זה המקום הראוי.
משתי סיבות: האחת – שאי אפשר ממש להסביר את מערכת השיקולים במלואה בפורמט הזה.
והשניה – שלא פעם, גם אם אתה עושה את זה במלוא האהדה לכותב, עצם העובדה שזה נעשה קבל עם ובלוג לא מקלה עליו.
אולי עדיף להצביע ספציפית על מה שטוב בעינייך כשאת מבחינה במשהו כזה, ואם יש לך פנאי ורצון – גם לחלוק משהו ממחשבתך מעבר ל"אהבתי". בנוסף, כדי שלא ניפול פה ל"אליפות הקונטרות" נדמה לי שאם משהו ספציפי נראה לך בעייתי עדיף לנסח את ההשגה שלך כשאלה. זה אותו דבר, אבל נותן מקום לאפשרות כלשהי שלכותב היתה סיבה שנעלמה לרגע מן העין.
אני חושב שקראתי את התגובה הזו כבר אצל דפנה, אבל תודה שהעתקת אותה גם לכאן – כך יש לקוראים עתידיים של הדף הזה את כל הקונטקסט.
ברור, זה הרעיון. אני יודע שקראת והתייחסת.
תודה שסיכמת וניסחת כאן קוד ראוי ומלא שאפשר להפנות אליו את כל הזקוק…
אני מסכימה איתך לגמרי וחושבת שהכללים שניסחת הם מאד נכונים ונדיבים.
יש משהו קטן שאותי די מבאס כאן, וזה שיש אנשים שאף פעם לא מגיבים לאף אחד או שמגיבים רק לקומץ של מקורביהם או אנשים שנחשבים בעיניהם. יש בזה משהו לא נעים. או לפחות לא נעים עבורי.
אני מקווה שאת לא מתכוונת אלי בעניין זה – אני עושה כל מאמץ להגיב בבלוגים של אחרים אבל יש לי מעט מאוד זמן לכך, ומכיוון שאני מעדיף להשקיע בתגובות ולא לכתוב תגובה בת שתי מלים, לא תמיד אני מצליח להגיב אצל כולם.
אוי לא, ממש לא התכוונתי אליך. אם הייתי מתכוונת אליך הייתי אומרת את זה באופן מפורש. אני שונאת מניפולציות.
ואני דווקא חווה אותך כמגיב לא מעט, ותגובות מפרגנות ומלאות מחשבה.
צודק… מה שמענין שזה משתנה מפעם לפעם.
לתת … זה העינין, ופחות לחשוב על ביקורת.
להתראות טובה
גם אני מסכימה עם דבריך.
משום ששתיקה מוחלטת בשביל "לא להעליב", מייצרת ניכור, ומייתרת את הדיבור כאן.
ההצעה של אמיר גם טובה, העניין עם סימני השאלה, כלומר דיבור על המשהו ולאו דווקא קטילתו.
ונכון, המבקר הוא בסך הכל בן אדם, כמו היוצר, ותמיד צריך לזכור שאת יוליסס אף אחד לא רצה לפרסם בהתחלה, ואולי הפסדנו הרבה יוצרים שהקדימו את זמנם ושקעו באפילה רק מהסיבה הזאת.
רציתי להשמיע כאן קול בתור מגיבה שלמרות שמי, אני מגדודי המגיבים האלמוניים.
לנו , עם האלמונים, מותר לחלוף על פני בלוגים ולהשאיר שם את התחושה שלנו כשמקסים או נפלא או אהבתי. אנחנו לא מנסים ללטף את הכותב רק משתפים אותך שהיינו כאן וקראנו את מה שטרחת לפרסם ואהבנו. למרות שכתבת שאין לך עם זה בעיה בכל זאת היה במשפט שביב של תלונה. לא כל אדם הוא בעל יכולת להפרות את כתביך ולהציע לך הערות בונות במיוחד לא המגיבים האנונימיים שאנחנו ,שיכולים לחוש הנאה גם בלי להבין. אתה טוען שהליטוף משתק ואני טוענת ההפך. אינני נוהגת לבקר אף אחד כי לא תמיד בטוחה שהאדם הכותב מסוגל להפרדה מהכתיבה שלו, ואז הוא עלול לקבל ביקורת ולהעלב ממנה אז איך נבנים מעלבון?
נדמה לי שמצד אחד אתה כותב בבלוג אך מהצד השני אתה לא ממש מבין מה זה בלוג. בלוג זה מקום שבו אתה כותב למגירה שלך וכל העולם מוזמן לפתוח אותה ולהציץ. כתיבה שכזו חייבת לבוא עם הבנה שכל העולם מורכב מהכל ואין לך בעצם יכולת לבחור מי יגיע לשבת אצלך בסלון.
עצתי לך כפתרון לבעיה שהעלית היא שבכל פעם שאתה רואה תגובה אנונימית אל תשקיע מאמץ בקריאת המילים, פשוט תדמיין לעצמך שכתוב שם ללל וכך לא תושפע ולא תשותק ולא תכעס.
אתה יכול להתחיל מ-עכ-שיו.
:0)
מעניין שבעינייך השתמע מדברי ביקורת על מגיבים אלמונים ש"מלטפים", וזה ממש רחוק מהאמת. ליטופים זה בהחלט דבר טוב לאגו ואין לי התנגדות אליהם; הם גורמים להרגשה טובה (ולבטח עדיפים על ביקורת ונאצות). כמגיב אני מנסה להימנע מתגובות כאלה, כי הן בעיני "פרווה" – לא מעלות ולא מורידות, וכקורא אני עובר עליהן ומחייך, לבטח לא כועס.
בבלוגייה של תפוז, אגב, פתרו את הבעיה הזו בכך שיש כפתור שאפשר ללחוץ עליו ולסמן "אהבתי", בלי להגיב. אולי צריך להביא את זה גם לכאן (-:
מה שמכעיס אותי הן רק תגובות אלמוניות מתנגחות-עוקצניות, ואת אלה אני מוחק.
התגובות האלה מכעיסות אותך ובעצם המחיקה אתה פוגע בעצם באותו אחד שפגע בך ומכיוון שעל אותו אחד שהלך יבואו נוספים אתה בעצם תקוע עם עצמך הכועס המוחק ומוחק במקום פשוט להניח לתגובות להיות שם כמו שהן בלי לבטל את אותם אנשים על שהם כאלה ובלי להיות מושפע מהם. היכולת שלך להיות מושפע ממה שנוח לך היא הכוח שלך ולא הלחציה על כפתור המחק.
אנחנו מתכוונים לתגובות קנטרניות וחסרות-תוכן, נכון? כי התגובה הראשונה שלך עסקה ב"ליטופים" או בסתם תגובות סתמיות, ואת אלה אני לא מוחק.
עקרונית, רגשותיו של מי שזורק גושי בוץ ואין לו אומץ להתייצב מאחורי דבריו חשובים בעיני כקליפת השום. אני לא רואה שום סיבה לאפשר להתבטאויות חסרות תוכן מסוג זה להתפרסם בציבור במקום שאני אחראי עליו, דהיינו בבלוג שלי.
טוב. אם היא (המחיקה)לא כתוצאה מכעס אלא לצרכי ניקיון אז זה נכון גם בעיניי.
אני מסכימה. שלושת הסעיפים שלך הסתדרו לי בראש קצת אחרת קודם, הגוף הראשון והסובייקטיביות היו במקום הראשון, אבל זה עובד מצוין כפי שניסחת. והסכמתי גם עם תגובתו של אמיר אור על השאלות במקום קביעות.
אני מסכימה עם כל מילה.
גם מסכימה עןם אמיר שהביקורת היחידה בעלת המשמעות היא עריכה. את זה למדתי מעורכי הנבונים אלי הירש, מוקי רון וחנן חבר. ומתוך כך שהם ערכנו אותי, למדתי לערוך אחרים.
בעיני, ביקורת בעיתון היא לעיני הקורא בלבד. הסופר יכול לוותר עליה, האמת.
אגב, כשאני כותבת ביקורת משבחת בעיתון היא מנומקת, וזה עדיין לא חייב למנוע ממנו להשתפך אם אני מאמינה בה ומנמקת מדוע. אם בא לי לשבי מאוד, אני אעשה זאת, ולא אכפת לי מה יחשבו.
בכלל, הכי רצוי זה לא להתייחס יותר מדי למה אומרים עלינו. בכל מצב בחיים, גם בכתיבה.
הי רונן
העלת כאן דברים חשובים. אני חושבת שבלוג של שירה הוא אחר מכל בלוג שהוא, משום ששירה דורשת קריאה מעמיקה, מן וקשב פנימי, שלא תמיד יש כשמרפרפים על בלוגים.
לפעמים אני קוראת ואומרת לעצמי שצריך לקרוא עוד כמה פעמים – לא תמיד אני חוזרת לזה בגלל אלף ואחת סיבות. שירה גם מעוררת איזו תגובה אינטואיטיבית כשלא מתעמקים בה – "אהבתי", "מעניין" – כל אלה.
שירה היא סיפור אחר…
כן, אני זקוק לפיתוח עור פיל פילאי כזה, שידאג לא לשמוע את מה שאומרים עלי. זה בתהליך.
לגבי בלוגים: אני בדרך כלל משתדלת להגיד מה מתוך כל הפוסט מצא חן בעיני, או להגיב על חלקים שמשכו את תשומת לבי. מזה אני חושבת שהכותב יכול להפיק די הרבה אינפורמציה, וגם ממה שלא אמרתי. אם אני לא מבינה משהו, אני שואלת, ואם אני חושבת שאפשר היה לכתוב משהו אחרת, אני בדרך כלל מנסה להגיד משהו כמו "מעניין שבחרת לנסח ככה וככה". לפעמים הכותב מרים את הכפפה, ואז אפשר לדבר על זה, לפעמים הוא מתעלם, ואז זה סימן לשתוק (גם טוב). הצעות עריכה אני בפרינציפ לא נותנת (זה נושא שכבר שפכנו עליו הרבה דיו [מקלדתית] בהזדמנות אחרת), אבל אני עצמי בדרך כלל מקבלת אותן בשלוות נפש, בתנאי שהן לא גועליות. ולמרות שאני משתדלת לא להיות גועלית בתגובות, קרה לי כבר שהן פורשו כתוקפניות. כלומר, צריך לקחת בחשבון שלפעמים מה שאנחנו כותבים מתפרש בצורה שאליה לא התכוונו. (פרצופונים של סמיילים וכדומה, בנוסח ישרא, מאד שימושיים דווקא בשביל זה, אבל אין אצלכם כאלה).
לגבי ביקורת "מקצועית" – נניח בעיתונות: אני כמעט לא קוראת. מספיק לי שיגידו על מה הספר או הסרט, וכמובן שיספרו לי שהוא קיים. לגבי השאר אני אחליט לבד. בעניין הזה אני מסכימה אתך: מבקורת בבלוג, בעל הבלוג יכול להפיק תועלת. ביקורת בעיתון, עד כמה שאני מסוגלת לשפוט, לא מועילה לאף אחד.
מצטרפת לאלה המסכימים עם מה שכתבת. אנימזדהה גם עם חוסר הזמן לנגיב לכל אחד. הפוסטים השונים מתרבים בקצב מהיר כל-כך, וזה טוב, יש חיים, אך פשוט אין לי זמן להגיב ולקרוא את כולם.
עדה – בהחלט!
אני תוהה על דבר אחד – העניין הזה של תגובות שיוצאות תוקפניות למרות שאין בהן כוונה כזו. כי התגובות שאני חוויתי כתוקפניות היו בעיני תמיד מאוד קיצוניות וחד-משמעיות, כאלה שקשה לי לחשוב שכותבן התכוון למשהו חוץ מנזק.
לרונן –
טוב, זו שאלה במקומה. האמת – אלה לא היו תגובות לפוסטים של שירה או סיפור (ולכן אולי זה באמת לא קשור לנושא הפוסט שלך), אלא תגובות-לתגובות-לתגובות-לפוסטים שעסקו בענייני דיומא – לאחרונה, למשל, בפמיניזם. הביעו שם דעות לא אוהדות על מה שאני הגבתי שם, ואני הגבתי לזה, ואף שהשתדלתי להישאר מנומסת, זה כנראה לא נתפס כמנומס. אני חושבת שההסבר הוא, שכשאני מתרגזת על משהו שכותבים עלי, אני מגיבה במשלב גבוה מן הרגיל. מי שיש לו עין (או אוזן?)רגישה לעניין, יכול להרגיש את הכעס שמסתתר מאחורי זה.