זמן הרוך אישה, אימא, מלמדת, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות
הנה אנחנו פה בבלוג של משוררים, ולא שואלים מה זה הדבר הזה, מוזה.
אז אני שואלת אתכם מהי המוזה שלכם, ואשמח אם תיכנסו לספר, משום שלעניות דעתי המוזה החמקמקה שונה מאחת לאחד.
המוזה בשבילי היא סוג של כאב בבטן, כבד, מתכנס, חודר. כאב שיש בו כובד של מתיקות מסויימת, משהו כמו רגש של התאהבות נואשת, פצועה. כשהיא באה, מוחשית, פיסית, אני מרגישה צורך לפרוש מהאנשים שלידי, כמו רצון ללקק את פצעי. כשבאה המוזה היא לוקחת מחשבות שהתבשלו לי בראש מספר ימים, או שבמשך שנים, ואיכשהו מדברת אותן מהבטן. המילים מתחילות בבטן, ממשיכות דרך הלב, ובו בזמן עוברות סוג של ידיעה/אישור בראש שהדיבור שאני מדברת באותו רגע הוא דיבור אמת, דיבור נכון.
אולי לכן משוררים רבים מכות על מהי שירת אמת, משום שאם המשורר קיבל את המוזה במתנה, איך זה ייתכן שכל כך הרבה סוגי שירה שונים ומשונים נכתבים וכולם טוענים לאותה מתת מוזה, לדיבור ה'אמת'.
אולי המשוררים הם כת מכורים לתחושת התעלות מסויימת, לשיעבוד לניצוץ חמקמק שבא והולך והולך. תעתוע מוחי של עודף או מחסור בנוירוטרנסמיטור כלשהו במוח.
אשמח לשמוע מהי אותה מוזה שלכם, גם פרוזאים מוזמנים (למרות שאצלם זה לא תמיד אותו הדבר).
והערה שאינה קשורה לנושא, קבלתי את תפיסתה של ענת פרי, בפוסט של זהר איתן (לא מוצאת אותו עכשיו, מקווה שלא טועה בשמו), שהערות טרוליות יש למחוק ומיד, אחרת הם באים להשתכן אצלך לנצח, הם, ילדיהם, נשותיהם, חמותיהם, אמותיהם, צאנם ובקרם.
אין לי מושג מה האש שהבלוג שלי מושך, בפוסט הלפני קודם יש 69 תגובות, לפחות שליש מהן קנטרניות עד דוחות, את המקללות מחקתי ואני עדיין מוחקת כל יום עשרות קרקורים מבאישים.
מעכשיו טרוללך ימחקו. ואם טוענים פה ש'אני לא מקבלת ביקורת', אז אני לא מקבלת ביקורת מלוכלכת משפנים שקופים. אם מישהו בבלוגיה הזאת רוצה לבקר אותי, הוא מוזמן בשמו המלא.
ברכות לכולם. (טרוללך זו מטבע לשון נהדרת שהטביע רן יגיל)
מה שבטוח צריך לבדוק
האם זו מוזה
או שמא טרול
היי יודית, נושא מעניין המוזה…
אם תרשי לי הערה לשונית קטנה:
"מטבע לשון נהדרת שהטביע", צריך להיות ש*טבע*…
מקווה שזה בסדר שהערתי.
שבת שלום
בטח שבסדר גבריאלה, ויותר מבסדר. למעשה כתבתי 'טבע', יצאתי לקניות ועליתי בחזרה עם המעלית ובדקתי כאן: http://www.babylon.com/definition/%D7%98%D7%91%D7%A2/Hebrew
את רואה, שם כתוב להטביע=לחקוק, ליצור, וזו היתה כוונתי.
לגבי המוזה אני לא רואה שמישהו מגיב, אולי נגעתי בקודש הקודשים. או בטאבו?
זה לא עניין של קודש קודשים או טאבו. זה עניין רציני שלא תמיד היוצר הקדיש מחשבה לניסוחו. בטח לא בשליפה מהמותן.
אבל לא בקשתי שליפות משום מקום, בכלל, שליפות זה עסק מסוכן מאוד במיוחד במקום פומבי.
יודית, אנשים לא ידברו איתך על מוזה בפומבי, זה חושפני מדי.
את המוזה שלי יודית
החרציות מחכות
בשדה נחמיה
והפרגים בוכים דם
המנוע של הטנדר מחומם
או יודית
אני אשמח מאוד אם הטרול ששותל את ההודעות האלה יפסיק, הן לא מביאות לי מוזה לשום דבר.
ייתכן ואת/ה צודק.
יודית, אני לא בטוח שאני יודע להגדיר מה המוזה שלי, אולי בגלל שיש יותר מאחת ואולי זה הוא היא יצורים חמקמקים ויודעים על קיומם רק אחרי, אבל דיבר אלי מאד תהליך היצירה והתחושות הנלוות שתיארת
משה, אותך נגדיר כטיפוס רב מוזתי אם כך.
אצלי זה מסובך מאוד, אבל באופן כללי מאוד, די דומה לתיאור שלך: משהו שמצטבר בבטן, לפעמים שעות או ימים, ומגרד ומציק ולא מאפשר להתייחס לשום דבר חוץ ממנו, ולאט לאט מחזק את הזרות ביני לבין כל בן אדם אחר, וכל דבר אחר ('נורמלי') בעולם, עד שאני מקשיב לו ומנסה לעודד את היבבה החלושה הזו ולדובב אותה ולהפוך אותה למשהו, הרבה פעמים פרגמנט בלבד (ואז צריך לעצור מהר, כדי לא לעבור לשקר מתייפייף מתוך השוונג).
יבבה פנימית והרצון להיצמד להרגשה בכדי לא לזייף, יש לנו מוזה די דומה, רונן. אולי נוכל לחלק אחר כך את המוזות לאבטיפוסים, נושא לעבודת מחקר: חייהם המוזרים של יוצרים, או איך יוצאים מזה בכלל?
אני אגיד משהו מוזר: אבל לדעתי עצם העובדה שהצלחתי לתרגם בצורה טובה שיר שלך רמזה לי כבר שיש לנו משהו משותף בזווית המוזה.
הממ, אולי אני אכתוב על זה בעצמי.
אגיד לך משהו אולי מוזר, אבל מה שאמרת לא מוזר לי בכלל.. אני מזמן שהגעתי למסקנה שאנשים מתחלקים לסוגים שונים של חומרים ורוח, והדומים נמשכים אלה לאלה. למשל, תשים לב במי מתאהבים, במישהי/הו שהריח מרגש, דומה בהרבה מקרים. וזו ההימשכות לחומר, לפרומונים, אם חומר לחומר לא נמשך, אין סיכוי שיווצר משהו. אם חומר לחומר נמשך, וגם הרוח נמשכת ומתאימה, יש סיכוי טוב שייווצר משהו.
גם בשירה יש אבטיפוסים ומשוררי חומרים מסויימים נמשכים לכתוב שירה מסויימת וכך אלה מדברים לאלה, או שלא.
מה אתה אומר על התיאוריה שלי?
לפחות במובן של היחס בין שירה לתרגום, אני מאוד מתחבר; יש חומרים שקל לי מאוד לתרגם ויש כאלה שממש לא, וזה לאו דווקא קשור לשליטה שלי בשפת המקור.
נכון, משום שזו שירה שהיא מחוברת למרות שלנו, והמהות שלנו מורכבת מהחומרים הפיסיים ומהרות, ותמיד נתחבר לחומרים הקרובים לנו, או למשלימים.
אתהיודע, אתמול הייתי בשלושה בתי קפה תלאביבים, הייתי צריכה לסגור על ההשקה של הספר, ופגשתי כל מני אנשים, והיה מאוד נחמד. אני אוהבת את תל אביב ואת הדופק שלה, אתה לא מתגעגע לפעמים או חסר?
אוי אוי אוי, לחצתי מהר מדי פרסום תגובה.
למרות=למהות
ומהרות=מהרוח
אני אעלה פה שוב את התגובה מתוקנת:
נכון, משום שזו שירה שהיא מחוברת למהות שלנו, והמהות שלנו מורכבת מהחומרים הפיסיים ומהרוח, ותמיד נתחבר לחומרים הקרובים לנו, או למשלימים.
אתה יודע, אתמול הייתי בשלושה בתי קפה תלאביבים, הייתי צריכה לסגור על ההשקה של הספר, ופגשתי כל מני אנשים, והיה מאוד נחמד, אפילו מרגש. אני אוהבת את תל אביב ואת הדופק שלה, אתה לא מתגעגע לפעמים או חסר?
(מישהו בבניין אופה עובת גבינה, הריח מציף ומטריף)
אני מתגעגע לתל אביב הרבה יותר מאשר למדינת ישראל.
תיאוריה הגיונית ביותר.
"דומה מושך דומה" זהו גם עיקרון הומיאופתי, גם רוחני, אנרגטי, ובכלל… אין הגיוני מזה.
מעניין מה שאת אומרת גבריאלה, משום שאין לי מושג בהומיאופתיה. הכל בגישוש אני מנסה להרגיש ובתהיה. התפיסות של המזרח מרתקות מהבחינה הזאת משום שהן מתעסקות בקומפלקס של גוף ונפש.
והנה העליתי גם את מחשבותיי בנושא:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=120&itemID=10617#post10617
אני מעתיקה לכאן את תגובתי משם לדבריך משום שהיא מהותית לדיון שלנו, אם ימשיך להתפתח:
מעניין מה שכתבת, אבל גם אתה וגם אני שמנו לב שאתה מתנצל.. מדבר כל הזמן על העבודה הקשה של המשורר, ושלא חס וחלילה תתפס על חריגות כלשהי.
ואולי זה העניין, שמשורר הוא חריג, הוא מרגיש דברים שאחרים לא מרגישים או רואים, והוא שומע קולות, ובעידן הקלונקס והרסיטל פותרים את הזרויות הללו באיזה כדור טוב וסותמים את הפה כי מי המשוגע שרוצה להיות חריג בעולם המתוקתק הרציונאליסטי ההייטקי שלנו?
(אגב, שמתי לב שגם בתגובות התחלתי למרוד בשלטון הפסיקים ולכתוב בזרימה חופשית, השירה נותנת לי ביטחון להתבטא בצורה שמתאימה לי! כיפאק הי!! )
היי יודית
כל כך יפה מה שכתבת פה על המוזה שלך.כלכך אמיתי.אצלי זה קצת שונה, ובכלזאת: כשאני בתוך זה, אני כאילו רואה הכל מלמעלה, מן מרחפת, מן מתוך ערפול אבל בצורה חודרת מאד. ואין לי יכולת לעשות פשרות או כיסויים. אני כאילו בחוץ אבל אני גם מבפנים,בצורה חודרת . ויש לי ראיה מאד פילוסופית כזו.כמו משהו גורלי. לפעמים אחר כך זה נראה לי קצת יותר מידי.טוב, אין פה מקום לתאר הכל, זה נושא כל כך רחב…ומעניין. יפה שהעלית.
היי תמי, אז אצלך זה באמת אחרת, כי אני ממש לא מרחפת, אני מרגישה כובד בבטן. המוזה שונה אצל כל אחד, והתהליך שתארת מעניין. ואולי זו שיחה של נשים להגיד מה הרגשתי כש..? הפירוט הזה.
היי פליז יודית, בלוג גם של סופרים (ושל עןד כמה סןגי יוצרים). לא לקפח.
לא יודעת לגבי שירה, אבל פרוזה כבר מזמן לא באה לי בעקבות מוזה. אולי רק בצעירותי, עם סיפורים קצרים. היום זה בעיקר עבודת פרך. היום אני מפפקת בקיומה של מוזה. חושבת שכתיבה היא צורך, ואז יש המון עבודה קשה כי לכתוב רומן מבחינתי זה הרבה סבל. אז לכם אני נתקעת עם רומנים במשך שנים. כותבת אותם על פני שנים.
היי יעלה, אני יודעת שאצל סופרים זה עובד אחרת, שזה עניין של עבודה קשה, אבל מה מצית את העבודה הזאת, את הרעיון? לא סוג של מוזה?
לגבי יוצרים אחרים, ציירים, באמת היה מעניין לשמוע אותם, כשאני ציירתי לא הייתי מרגישה איך הלילה מתחיל ונגמר, כמו לאבד את ההכרה, והסיפוק המיידי עצום, כמו סאונה לנשמה, ניקוי אדיר.
ישראל, ממשלתה ואזרחיה, נשים בעיקר.
צ'יקי, ליברמן עושה לי מוזה בסגנון איוואן האיום.
יודית צחקתי
ליברמן זה איווט האיום
שבת שלום אחותי ושבוע טוב
לצ'יקי:
אם אלה החומרים של המוזה שלך אין לך מה לחשוש שיגמרו.
מצד שני, לכולן יש פוטנציאל לגמור אותך.
אישה טיפולית אף פעם לא תגמור אותו, היא תושיע אותו מהעולם האיום והקר. ליברמן לא נראה לי טיפולי.
איוש, איוואן האיום היה הדיקטטור הראשון ברוסיה, באמצע המאה השש עשרה. הוא נרצח בסופו של דבר, אבל זכה ביושר בכינוי 'האיום'.
יודית אני יודעת מי זה איוון האיום. הצעתי כינוי על שם אביגדור ואיוון גם יחד- איווט האיום
טרוללך ושפנים שקופי, צחקתי!
מה המוזה אצלי?, לא יודעת. היא עוברת דרכי אולי כמו רוח רפאים, הזייה שאני מוכרחה לתתלה גוף ממשי.קצת כמו "אסימון נופל".
אבל היא תחילת ההריון. העבודה עצמה היא צירים, ותחושה לידה כשאני מחליטה שזהו, גמור.
טרוללך עליך ישראל!
שאלה אישית אלייך לוסי, את ילדת פעם? כי כשאנשים אומרים, בדרך כלל זכרים, ששיר הוא כמו לידה, אני די מתעצבנת. מי שילדה פעם יודעת שאין דבר בין החוויה החייתית והפראית והנואשת של לידת גורי אדם, לבין כתיבת שיר.
יודית, ילדתי שלושה, ואולי זה לא כמו שיר, מבחינתך, אבל מבחינתי זה כמו ציור. המתח הגופני שאני חשה בזמן עבודה הוא יכול להדמות.נכון יש בלידה דחף חייתי, אבל גם ביצירה.הדברים שאת קובעת בהחלטיות הם סובייקטיבים לגמרי.
לידה ומוות הם שני דברים חייתיים, אנושיים בהחלט. ואת שניהן חוויתי.אז אני יכולה לבחור לי להגדיר לעצמי למה אני מדמה מוזה או יצירה.
לידה ומוות לוסי? אני מצטערת לשמוע על המוות. לגבי הלידה זה לא נתפס בעיני, וגם אני חוויתי לידה, אם כך צריך לעשות על זה דיון, כמה נשים מדווחות שיצירה ולידה זה היינו הך.
או בדומה לזה.
אני לא מוצאת בחוויית הכתיבה שלי שום דבר שמזכיר לידה, אבל כבר הסכמנו בדיוק כאן שיש כל מני חוויות. ועדיין אני מופתעת מההשוואה. ממש לידה, עם הצירים והכאב הבלתי נסבל והדחיפה הנוראית הזאת של התינוק בתעלת הלידה? את זוכרת כמה זה קורע? הזיעה והדם והעוויתות של השרירים, ההתנשפויות והצעקות הלא נשלטות, זה לא מוגזם לתאר את אותה חוויה כשאת עומדת עם עט או מכחול ויוצרת?
יש כל מיני לידות (:
יש כל מני לידות, אבל עדיין הלידות הללו כוללות את התמונה שתיארתי. חוץ מניתוח קיסרי.
אולי אני נגד השוואה בין התופעות הנ"ל משום שאני ריאליסטית, ומקפידה על דיוק. למעשה כשאני כותבת אני רוצה לעשות את זה עם סכין מנתחים. והנשים שמתארות לידה מדברות על יצירת יש מאין, שזה משהו אולי דומה רעיונית, אבל הדרך לעשותם שונה לחלוטין וטוב שכך.
דווקא מנסיוני למדתי שיותר נשים מדמים מוזה ללידה, אך אין טעם לדון בכך, שכן זה עשוי להשתנות בנסיבות חברתיות שונות.
מה שמטריד אותי יותר מכל זאת ההתעלמות מסוגות שיר גדולות כמחזורי-שיר, כלילי סונטות, פואמות ואפוסים. נוח יותר לדבר על השיר הקצר ומוזתו, ויהיה זה שיר קצר חד-טיוטתי או רב-טיוטתי — היינו הך.
אך כיצד ייראה דיון במוזה האמורה לשכון בנפש חודש, שנה, עשר שנים, עד להשלמת היצירה האפית הגדולה?
איזו מוזה התגוררה בביתו של כותב מחזות השירה, נניח אווריפידס, או שקספיר, או מארלו?
אילו כבר שאלות נרחבות יותר שאינני מציע להן כאן פתרון, אם כי אני מוצא בהן כר נרחב למחשבה פוריה, ואולי חדשנית.
לדעתי, הדבר חשוב ביותר משום שצורות השיר הגדולות הוזנחו בשירה העברית בעשרות השנים האחרונות והגיעו לידי התנוונות ושכחה.
אני סבור שצריך להוציאן מן ה"בוידעם", להסיר מהן את האבק, לבחון אותן ולבדוק כיצד הן מתפקדות כיום.
מדובר בשאלה קשה ומורכבת שיש לה שלוחות אל אופי החברה, אל צורת החיים, אל מבנה השלטון ואל שיטות החינוך, וכמובן אל מצב הלשון בהווה.
אבל דומני שהעובדה שמולדת השירה העברית בצורות האפיות התנ"כיות ואף הקדומות להן והמאוחרות להם במרחב הימתיכוני, מחייבת קצת לימוד של צורות השיר הללו והסקת מסקנות "מוזיות".
לפחות זה, בשלב ראשון.
הדיון במוזה ילדותי מאוד בעיני, יש כשרון ויש רצון ויכולת להביע והתמדה ולימוד ושאיפה ועוד מכלול דברים שיוצרים יצירה, אלוהים ברא את העולם במוזה?
נשים מדמות גברים מדמים
גיורא, כשאני כותבת סיפורים קצרים אני גם כותבת אותם מתוך מוזה, אבל כבר אמרו שהקצרים שלי הם כמו שירה. ולגבי נקיון האבק, ינקה אבק מי שבא לו, וכל אחד ייצור את מה שמדבר אליו. כי זו יצירה, דיבור. ולא שלוחה של הצלת התרבות היהודית על דורותיה. אפשר לעשות רק מה שאוהבים ומעניין לעשות.
חשבתי שכדאי לשאוף לעשיית דברים שאחרים אינם עושים.
כנראה שטעיתי.
לגיורא
לדעתי טעית.
יש לשאוף לעשות את המשהו- טוב, בעצם טוב מאד.
לחידוש לכשעצמו (אם הוא לא עשוי בצורה מעולה)אין שום ערך.
היי נחבא, אנחנו חושבים דומה. כמה מסקרן מי אתה. כשאני טיילתי בין שלושה בתי קפה ביום ו' (סידורים וכאלה, אירוע נדיר, בדרך כלל אני מגיעה לקפה פעם בחודשיים בקושי), האם היית שם בין ההמונים, הסתכלת ליוצרים בלבן של העיניים? דברת עם חברים על יצירתך?? כי זה נורא רומנטי לעטות את החליפה של זורו ולטייל שקוף בפורום כתיבה, ולכתוב דברי טעם (כמעט תמיד מי שמדבר בשקוף נכנס בכדי להציק).
כך או כך, זורו שלי (קמתי עם חום, סליחה על האינטימיות המופלגת), הדבר היחיד שיוצר צריך לעשות זה למצוא איזה ערוץ דיבור שהוא הלשון הפרטית הייחודית שלו, ועדיף שיהיה לו גם משהו משמעותי להגיד, בהזדמנות החגיגית שהוא יוצר.
מי שרוצה להציל תרבויות נכחדות, יכול להיות בעל כוונות נאצלות, אבל הוא הופך לסוציולוג שירה, זואולוג שירה, חוקר שירה, פקיד שירה, תפקידים שאולי חשובים, אבל מעקרים את העיקר. את היצירה.
לבלתי חתום.
למה, אתה חושב שהצעתי לחדש באופן לא מעולה?
אולם כל הדיון הזה נמאס עלי וכנראה שהגיעה השעה לפרוש ממנו.