בננות - בלוגים / / הרשות נתונה: מחזי לסקלי ועד קריאה בקפה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הרשות נתונה: מחזי לסקלי ועד קריאה בקפה

 

  

 

יצא לאור בהליקון:

'רשות היחיד' 15

 

  שירים מן העיזבון של חזי לסקלי משוררת ישראלית צעירה כותבת יומן בדיוני של גבר שירים של שיימוס היני בתרגומם הראשון לעברית ◄  שירת האסורים במגע מהודו   שירים מ'אם כל המלחמות' בעיראק יחסים מסוכנים בין אב לבת בבריטניה שירה פמיניסטית ממצרים משוררת יהודיה נשכחת בתרגום ראשון לעברית   שירי הייקו מסרביה קריאה בקפה מטורקיה – ועוד

 

אמן מלווה: איריס קובליו

     ◄  שיר גרפי: גלעד סליקטר

 

חזי לסקלי: השירים שנשארו. שיריו האחרונים של שלא פורסמו בספריו ולא בכינוס שיריו "באר חלב באמצע העיר". וכן: שיר מוקדם שלו באנגלית ותרגום, שירים בכתב ידו ודברים על שירתו.

 

מרדכי גלדמן מעלה במחזור "שירי עיני השמאלית" – הרהורים רליגיוזיים ואחרים בעקבות שבץ בו לקתה עינו.

 

גלית סליקטר כותבת ב"בעוד כאלף ימים" יומן בדיוני של גבר הכתוב בשירת פרוזה שמכניסה את הקורא לתוך הלוך מחשבתו של הגיבור, וקוראת תיגר על תקפותן של קטגוריות מיגדר באמנות.

 

 

שיימוס היני, המשורר האירי חתן פרס נובל לספרות, במבחר שירים מתקופות שונות בתרגומם הראשון לעברית. מאנגלית: אריאל זינדר וליאור שטרנברג.

 

פסקל פֶּטיט, מן המשוררות המובילות בשירה הבריטית בת זמננו, כותבת על אינססט וסבך רגשות בין בת לאב. בתרגום אמיר אור.

 

מוּנדָקוּנדוּ צ'ינאסוואמי שנולד  למשפחה מן הקַסְטה של ה"אסורים במגע", כותב שירת מחאה על הדיכוי החברתי בן אלפי השנים של שיטת המעמדות.

 

ברנאר נוֹאֶל, החשוב במשוררי צרפת כיום בשירים מתוך המחזור "גן הדיו" בתרגום ישראל אלירז.

 

פאטימה נאעוּת, משוררת מצריה בת זמננו כותבת שירת נשים אמיצה בחברה שאינה ידידותית לחשיבה פמיניסטית. מבחר שירים בתרגום נעים עריידי ואמיר אור.

 

 

מריאנה בוֹז'ין, המשוררת הסרבית, במחזור השירים "מענק" – שירי הייקו מערביים בתרגומה של דינה קטן בן-ציון.

 

מאשה קאלֶקו, המשוררת היהודיה שנולדה בשם גולדה מלכה אָאוּפֶן, התפרסמה בחוג ה'רוֹמאנישֶס קפה' שכלל את אלזה לסקר-שילר, אריך קסטנר וקורט טוכולסקי. מבחר ראשון מעזבונה בתרגום מגרמנית של רונן אלטמן קידר.

 

רוברט מינהיניק, המשורר והעורך הסקוטי,  כותב  מתוך  התופת  של  עיראק  במחזור  'קולות 
ממוזיאון אם כל המלחמות'.

 

                                      

אדם צ'רניאבסקי, המשורר הפולני הגולה שחי בפלשתינה ומתגורר באנגליה במבחר שירים בתרגום רפי וייכרט.

 

פולי קלארק, מכוכבות השירה הבריטית הצעירה. מבחר שירים בתרגום יעל גלוברמן.

 

סֵיהאן אֶרוֹזצֶ'ליק, מהבולטים במשוררי הגל החדש בטורקיה בפואמה "קריאה בקפה", בתרגום אמיר אור והמשורר.

עוד על רשות היחיד – 
אצל איריס קובליו  ואצל רונן אלטמן קידר

 

55 תגובות

  1. אולי הניסוח ביחס לשירי שיימוס היני אינו מוצלח, אולם אלה אינם התרגומים הראשונים לשיריו בעברית.

  2. נראה מרשים בהצלחה

  3. טנא מלא כל טוב
    ברכות וישר כוח אמיר

  4. מירי פליישר

    עושה חשק לקרוא! אחפש לקנות במחיר מציאה…:)
    ואשר לאמן המלווה לא יותר טוב אמנית מלווה? אם כבר אז כבר…:)

    • מירי, נכון, אמנית מלווה, אבל מה לעשות שאין בעברית שם גנרי – ARTIST
      בלי הבדל דת גזע ומין…

  5. רונית בר-לביא

    נשמע מעניין ואף מסוכן.
    במובן החיובי.

    • לאמיר

      הרבה טוב, אם אפשר לומר זאת כך.

      האם אנחנו עילגים להביע רגש, או שאנחנו נמשכים דווקא אל הכיעור והעיוות האנושי כדי לזעוק את נפשותינו.

      ככה בדיוק חוויתי את השואה, לפי הספורים של הורי, רכבות רכבות, נוסעות דרך יערות העד הירוקים של פולניה. הותירו פסים ארוכים בשלג הלבן. וכאשר הגיעו, הקרונות נפתחו. ושם ואז עמד מנגלה והצביע ימינה ושמאלה לחיים ולמוות. בצריף שבקצה המחנה שכבו נשים צורחות, מדממות, מודלקות וזעקתן עלתה לשמים ושם למעלה לא נשמעה.

      זוהי סוג של פאראפרה, של אבסורד בין הצבעים הנצחיים של פולין, השלג הלבן של סיביר אליו ברחו הורי. אימי מכונמת בטנה נפוחה מרעב, מסתתרים מתחץ לעגלות. אימי הצעירה על ידיה של סבי, ואבי ילד יתום אוכל קליפות של תפוחי אדמה מתחבר בין העצים הענקים.
      פחד.

      ואני, לא יכולה לסבול אור שמש בעיני, סכין תקועה לי בחזה תדיר, שכובה מכונסת מתחת למיטה – מבוהלת. מגרדת את הקירות בידי מחמת הבדידות, מחמת הצער והכאב.

      הרבה הצלחה, לך
      ולמי שעדיין מילים מצליחות לגעת בו.

      חוה

  6. הי אמיר, נראה אוסף מרשים שקיבצת מרשות יחידים מהארץ והעולם לרשות והזדמנות הקריאה של הכלל.
    אם אני מבינה נכון אז השיר בפוסט הוא בכתב ידו של חזי לסקלי והציור של איריס, הכריכה כל כך איריס שמיד מתחשק לדפדף בכתב העת ולשטוף את העיניים בציוריה המיוחדים, וכתב היד ממש מסקרן ומבקש לקרוא את המילים שמאחורי הכתב וגם מעורר אותי לקחת את ספרו של יוסף אילון על גרפולוגיה ולראות מה מספר כתב זה טרם הקריאה.
    שיר על קריאה בקפה אני מכירה רק את זה שמושר על ידי יגאל בשן ושוב, מסקרן, מסקרן, מסקרן וכשספר יוצר סקרנות כבר מהכריכה זה לדעתי סימן מצויין, וכמה נפלא לי לגלות בזכות הבלוג שלך, עולם שכל כך חדש לי.
    תודה.

  7. "ברך היא שד עם עצם"??!!
    על זה נאמר
    GROSS!!!!!!!!!!!!!!
    זה שירה, זה? זה דימוי? מעליב את המין הנשי.
    מה לעשות, היום הכל הולך.

  8. אמיר, החוברת הזו נהדרת במיוחד!! כל הכבוד על המפעל הזה!

  9. אמיר, נזכרתי בקריאת שירתה של פסקל פטיט בהליקון, שנה שעברה. היא באמת אשה -פטיט בגוף אך גדולה בנפש.
    הנמלים שלה שחודרות לנשמה…
    (יש לי דיבור עם מאיה, ונראה היכן "רשות היחיד" שלי, נתקע בדאר)

    בהצלחה!, נראה נפלא ביותר…

    • אמיר יקר, לא הספקתי לכתוב לך כי נהניתי [התרשמתי] ממאמרך בהארץ.
      איחולים להליקון החדש.
      ובכלל תהא זו שנת שלום פוריה שבה יישפך רק דיו.
      כל טוב.

    • הסקרנות הביאה אותי לקנות את "רשות היחיד", וקראתי בהנאה מרובה.
      ושוב פגשתי את השיר המצמרר של פסקאל פטיט, בתרגומך.
      והינה השיר כאן בבלוג..

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4828

      כמובן פגשתי גם את מוטי גלדמן היקר..
      והציורים של איריס קובליו לאורך כל הדרך..

      ומרתק התרגום שלך לשירה של מונדקונדו צ'ינסואמי-
      אסורים במגע

      "אין זה ריחוק שלו,
      אין זה קור-רוח.
      פנינו ארוכים
      ויש לנו דאגות.

      אנו מתכדרים אל הארץ:
      מגע הוא כאב- כך נולדנו,

      אנו באים והולכים
      כנמלים אדומות, במנוסה"… (עמוד 46)

      לקרוא ולבכות.

      • תודה, תמי יקרה, ושמח שמצאת את כל האוצרות שם. אעלה עוד מעט עוד אחד משיריה של פסקל.

  10. איפה המזרחים ? אוי הגמונינה

    • פטימה, סיהאן, נעים והסליקטרים

      אושרי אחינו, מזה טוב שבאת! דופקים אותנו כאן כל הווזווזים האלה.

  11. איריס קובליו

    סחטיין אמיר!

  12. מזל טוב. עושה רושם של גילון מרתק במיוחד. ואיזה יופי הציור של איריס. הכריכה מאוד מרשימה.

  13. נשמע ונראה עשיר ומרתק.
    בהצלחה, אמיר.

    ואיריס, אמנית מלווה! איזה ליווי, נערתי.
    :-))
    YYY

  14. איזה מבחר ועושר באמנים! והציור והעיצוב בכריכה מרגשים,
    וכך גם,מה שכתוב- השנה ה-20- מעניין לשמוע ממך מה ההרגשה אחרי כל כך הרבה שנות נישואים עם פרוייקט הליקון.
    תיכף יצטרכו לקרוא לזה מפעל חיים במקום פרוייקט.כמו כן היה נעים להתוודע לאמן המלווה ,איריס קובליו,דרך הפוסטים,והציור קיבל עוד משמעות בעקבות זאת .ואת הסמל של הליקון אני מאד אוהבת מזמן כך שכל השילוב מעורר חשק להתקרב ולהיות חלק,החוברת,הפסטיבל.הלוואי והרבה אנשים
    יבואו לגעת ברוח.

      • לאמיר,
        קפצה לי התגובה.

        הייתי אתמול בת"א וחיפשתי גליונות של הליקון. ושום כלום. לא בצומת ספרים ולא בסטמצקי, המוכרת פתחה במחשב ואמרה, אה, כן יש כזה דבר הליקון, אבל אין לי מושג מה זה?

        ובכן, עיתון 77 ממשיך להיות מופץ במרץ ובעוז, עיתונים אחרים בענייני ספרות כמעט שאינם קיימים.

        ואמרתי לעצמי שיט, זה כבר מתחיל להיות מוזר העתון מופיע במחשבים בכל מיני צורות אנכרוניסטיות, המוכרות אינן טורחות. ספריך אינם על מדפים.

        וזו כבר הופכת להיות תופעה. ככה הרהרתי לעצמי.

        ובכן, איני רוצה להשבית שום שמחות. אבל כעורך הליקון מדוע אין תפוצה לעיתון שעובדים עליו כל כך קשה.
        תשובה להתקשר למערכת, או לעשות מנוי, אף היא אינה מספקת.

        כאשר עובדים על כתב-עת עליו להיות מופץ ודחוק ביד רמה בחנויות. ככה לפחות אני מכירה את השוק.

        צר לי על שאיני מצטרפת למברכים, הפעם הזאת, אבל באמת הייתי רוצה להיכנס לחנות ספרים כלשהי ולקנות בצורה הפשוטה ביותר איזשהו גליון של הליקון. ולא כך הוא.

        שאלתי הכנה, היא האם יש איזשהו שיבוש שאתה מנוע מלגלות, או חלילה שהעיתון אינו משווק כהלכה ואזי יש לעשות משהו בנידון. להפעיל אנשי מכירות, ליצור מערכות שיווק ועוד, וכו'

        חוה.

        • חוה, ל'צומת' ו'סטמצקי' יש מערכת הפצה פנימית, כך שלוקח להם יותר זמן. נסי אחרי החג. אגב, לא כל חנות ברשת סטמצקי מחזיקה ספרי שירה.
          אם יש עדיין בעיה הכתובת בהליקון היא ציונה שמאי, TZIONA@HELICON.ORG.IL

          • לאמיר,
            באותה ההזדמנות, בסטמצקי, נתקלתי בספרו של עדי עסיס. ישבתי וקראתי.

            מורידה את הכובע בפני עדי עסיס ובפניך כעורך.

            הספר אכן חתרני, שונה, פותח כיוונים חדשים בשירה העברית. מסכימה עם כל מילה שמופיעה על הכריכה האחורית, אגב חפשתי מי כתב ואני מניחה שזה אתה. (על העטיפה האחורית)

            מעניין שהספר כבר הספיק להגיע לחנויות. שאינן מחזיקות בדרך כלל הרבה ספרי שירה. ובכן כאן נעשתה עבודת הפצה מעולה.

            והכתיבה, זהו הדבר לו אני מחכה הרבה זמן. תפיסת תנופה מדהימה.
            – של עדי וכמובן שלך.
            חוה

          • תודה, חוה. "הנשק החם" יצא כמה שבועות לפני רשות היחיד 🙂 ובאמת יוצא דופן בתחמושת הסטירית האינטיליגנטית שהוא מריק אל הדף. לא זוכר שום דבר דומה בעשורים האחרונים.

          • ובכן, אמיר,

            כל מילה שכתבת בסלע. תדיר תתנסח יותר טוב ממני.

            עדי עסיס פותח עידן חדש של ציניות וסרקזם חד, כמעט כלפי הכל. החל בתיאורים המיניים שלו, דרך שיריו הפוליטיים, הצבאיים וחיי היום-יום.
            והלא על כך אנחנו מדברים כאן כל העת.

            ברור שמאחורי כל אלו יש תחושות של החמצה קשות מאוד, ושל כאב, אבל הטון, כל – כך נכון, כאילו באמת עברו 60 שנה ומה יש לנו לומר עכשיו. אפילו מירוץ הזיונים טעמו כבר הפך טפל ואנחנו עושים אותו ככפאנו השד.

            ההתרגשות כל כך סמויה/לטנטנטית והוא בהשלמה עם מה שיש מתיז שורות חדות/קהות על הנייר.

            אומרים שאתה נרקסיסטי, וגם קראו בגנותך מילים דומות כאלו ואחרות. ואולם, עורכים רבים שאני מכירה טורחים לציין בעמוד הראשון (ליד העורך), כי הדברים שנכתבו על כריכת העטיפה האחורית הם שלהם. (ובכוונה איני רוצה להזכיר כאן שמות) קח לדוגמא את עורך הספריה החדשה. והרי לא יעלה על הדעת שהוא יכתוב בגב הספר מילים כוללות ולא יציין את שמו כחותם, או בכל מקום אחר.

            ואתה אמיר, יקירי, אני די בטוחה שאת הכתוב בגב הספר אתה כתבת?
            מדוע לא חתמת אמיר?

            חיפשתי מיהו הכותב מלפנים ומאחור ולא מצאתי. לכן נתתי לך קרדיט כאן בבלוג. אלא, שלטעמי אין זה מספיק.

            איני רוצה להכביר מילים, והרי אתה חד כתער להבין למה אני מתכוונת.
            ועוד, אתה עורך הסדרה ועורך ספרי שירה נוספים – וכאילו אתה נותן במה כל כך חדדדשה ואין חתימה.
            מיני וביה אני שוללת ממך את שם התואר נרקסיסט עד שהמעוות יתקון בעתיד.

            לגבי תפוצת הליקון. איני רוצה לציין תגובות של מוכרות גם בתל-אביב לדוגמא "יש דבר כזה במחשב, אבל לא ראיתי את העתון הזה מימי בואי נראה על המדף קניון איילון רמת-גן, חנות סטמצקי"- ולכן, אני עדיין סבורה שיש לעשות עבודת הפצה טובה יותר. עתון 77 נמצא על המדפים ברחבי הארץ, ואת הליקון איני מוצאת.

            ובכן, כאשר הייתי בתל-אביב כמעט קפצתי לנחלת בנימין, אתה יודע גרתי ברחוב הזה כמעט שנה – דווח לי אם מסעדת תהל עדיין פתוחה. נחלת בניימין 30, אבל זו אינה חכמה גדולה.

            ועוד, שווה בנפשך שבכל בתי הקפה והמסעדות לאורך נחלת בניימין, לילינבלום אפשר היה פעם לשבת על הבר ולעשן, וגם בקומה השנייה ולעשן. והיום יוק!!!

            בתל-אביב אפילו ברחוב כבר מפחדים לעשן.

            אין לי מושג מה תהיה תשובתך, צרף אכן מייל כדי לדחוף את ההפצה של כתב העת של הליקון, או כל דרך אחרת.

            מקווה שהדברים שכתבתי כאן ילקחו ברוח טובבבבבה!!!

            חוה

          • לאמיר,

            תרשה לי להבהיר את דברי בצורה החדה ביותר האפשרית.

            אני חושבת שמגיע לך קרדיט הרבה יותר גדול מזה שאתה לוקח לעצמך.
            שם בעולם הממשי, החיצוני, קרי: המציאות.

            אנחנו חיים היום בעולם של תקשורת, במונחים של שיווק – פילוח שוק, מיתוג,
            במונחים של ספרות לפי ההגדרה של סרטר. ספרות קיימת כאשר קוראים אותה.
            במונחים של ג'מיסון, כאשר צורכים אותה.

            יגידו המלעיזים אשר הם יגידו. יש לך מותג יקר ערך ביד ומשום מה אין הוא מגיע לקהל יעד רחב, כפי הראוי לו.

            איני רוצה להיכנס לסיבות מדוע זה קרה, מכיון שאין זה מענייני. אבל הן את הספרים שאתה עורך והן את כתב העת שאתה מפיץ נדרש תוית וחותמת.

            יכלתי לכתוב כאן תילי תילים של נימוקים והסברים שאינם דווקא מתחום הספרות. ראה למשל, את המועמד לפרס נובל לפיזיק ה שלא זכה, כמה רעש וכמה מהומה.

            ואתה באמת עושה משהו חשוב וחיוני ומשום מה יש כאן איזשהו הצתנעות שאינה במקומה – לטעמי.

            מבחינתי אתה יכול למרוח את שמך על כל חנות ספרים ברחבי הארץ ולכתוב אני עושה את זה ואת זה ועדיין זה יהיה לגיטימי בעיני.

            עדיף על הדליחות הנוראית שקיימת היום כאשר עמוס עוז מוצע פעם אחר פעם לפרס נובל ואינו זוכה – לא מכיון שאני חושבת שמגיע לו.

            אני חושבת שאנשים שתורמים לחברה – צריך שידעו מזה בראש חוצות. שכן, אנו עלולים חלילה להיוותר בלא ספרות כאן.

            ואמיר, אני חושבת שאני די מעורה במה שקורה.

            אם הטפתי לך מוסר – הפעם, מגיע לך!!!
            ברוח הטובה.

            חוה

          • הי חוה
            התענגתי מאד על מה שכתבת כאן על "הנשק החם".
            תודה גדולה !
            (אנא תני דעתך על שיריה של גלית סליקטר לכשיתגלגל הגיליון של "רשות היחיד" לידך. מילים כדורבנות כתבת כאן על שיווק שירה. אשמח לעוד רעיונות שלך בנושא)

          • לעדי,

            שמיחה שראית, מתוך שלא לשמה – יצא לשמה.
            ובכן, הסתובבתי בגרנד קניון בחיפה דווקא, יש להם חנות ענקית סטמצקי, וממול צומת ספרים. בוכן שתי הרשתות הללו די השתלטו על כל השוק. ובאמת חיפשתי גליונות של הליקון, ופישפשתי, ולא מצאתי.

            הסתכלתי בערכים פילוסופיה, פסיכולוגיה – אני מחפשת ספר של יונג – גם הוא לא נמצא על המדפים. ואזי פניתי למדף השירה.

            תדיר אני מחפשת ספרי שירה שמעניינים אותי. לא אציין כאן מה לא מעניין אותי (יש הרבה). חיפשתי ספרים של אמיר, ושל אורציון ברתנא, ששניהם אינם מופיעים על המדפים. ולפתע, לצד כרכים עבי כרס של נתן זך בהוצאה חדשה וגם חזי לסקלי מצאתי את הספר שלך. הפלא ופלא.

            והרי אמיר אמר לי בשעתו, כי השיר שלך זה הידוע "הזרם החם" מופיע בהקשר של שירים פוליטיים.

            לקחתי את הספר, כאילו מצאתי שלל רב, הנחתי הכל, פתחתי את הספר ועיינתי שיר אחר שיר – אתה יודע בשולחנות הגדולים האלו בחנות המוארת.

            מאוד הופתעתי. הייתי ממש מאושרת למצוא את הספר, כמובן קראתי ומצאתי שם דברים פשוט מהממים.

            השיר על ההתנשקות של הגברים בסמטה, כאשר התחזו – הלוחמים וההסבר למטה. זה לא היה שיר פוליטי, אבל התאורה היתה שונה, הזרקור הופנה למקומות אחרים לחלוטין ממה שאנחנו מורגלים.

            הספר אינו בפני, אבל הטון כל כך מכוונן, כל כך נכון, כאילו קפצת שני דורות ויותר אם נזכור את אדמה אדמתי, או את עטור מצחך, את כל שירי הקרב שהורגלנו אליהם, את האירוניה של עמיחי על אלהים בשדה הקרב.

            לא היה שם אלוהים, לא היו עננים בתקרה. זה היה משהו אחר לחלוטין. מן שירת חולין שעוסקת בנושאים הכי חשובים בעינינו.

            כאילו הכל הפך טרוויאלי ובנאלי, אבל זה לא באמת ככה. כי המילים של פעם כבר לא מתאימות יותר.

            ואפילו הרומנטיקה השתנתה.

            הייתי מרוצה מאוד שמצאתי את הספר. ובכן הוא הגיע, הוא משווק. אבל אני חושבת שזה די חלק מן המפעל של אמיר אור, ובנושא זה בוודאי שיש לי רעיונות – לכולנו יש.

            בדרך כלל איני מצליחה להשיג את הגליונות של הליקון, מה שנמצא במחשב בחנויות שונות אנכרוניסטי. אפילו הגליון על תל-אביב אינו מעודכן עדיין. ועל כך אני קובלת.

            עדי היקר, הספר אינו נמצא מול עיני – אבל, מה אומר – לכתיבת שירה צריך יותר מאשר אינטיליגנציה -יש צורך ברגישות עצומה לרוח התקופה, להיות חלק וגם לעמוד מן הצד – ובכך בורכת!!!

            שלך, חוה

          • ושוב נהנתי מאד מאבחנותייך חוה
            תודה!

          • חוה, תודה. לא חשבתי שראוי להוסיף את שמי גם מאחור, שהרי אני נזכר כבר כעורך הספר.
            ההפצה שהביאה את "הנשק החם" לחנות שבו מצאת אותו היא זו שתביא לשם גם את רשות היחיד. מפגעי החגים כנראה.
            איסרו חג שמח 🙂

          • ובכן אמיר,

            מנחם פרי, עורך הספריה החדשה, בכל ספר שהוא מוציא – על כריכת הספר מצורפת חוות דעת. לעיתים קרובות היא שלו, רחוקות יותר של מישהו אחר.
            הנוהג הוא ליד העורך:

            דברים בגב העטיפה או הספר, או כל נוסח אחר כתב: כך וכך.

            אמיר היקר – זהו הנוהל, וזהו הנוהג.
            פעמים רבות הקורא התמים, המצוי, המיומן, אף הוא מאסכולת תל-אביב אליבא ד'פרופ/ מנחם פרי ומאיר שטרנברג שסיפחו להם מן נישה בסטרורליזם (התיאוריה ) אולי גם הרשב
            הוא רוצה לדעת, מי סיכם עבורו את הספר, מי כתב אחרית דבר, מי אמר דברים על גב הספר.

            מה יעשה – ינחש?
            עד שלא הזדהיית – בכלל לא הייתי בטוחה שזה אתה.

            מבקשת לתקן מעתה והלאה, ובאם תהיינה מהדורות נוספות – לבדוק בדיוק שאתה כתבת את הדברים אכן.

            ושוב, אתה מצטנע, ובאם לא חשבת – הנה ההזדמנות להתחיל לחשוב, ובאותו הבל פה של נשימה ("לקחת אוויר – פשוט כך") גם ליחצן את עצמך כמו שצריך!!!

            מצטערת שדו – השיח הזה מופיע כאן, אין לי כל צורה אחרת לבשר לך, שאתה צריך לקחת קרדיט, לכתוב שחור על גבי נייר בדפוס ובעופרת את שמך גם במקומות נוספים.

            באשר לגליון, הילדים אומרים תזכור שהבטחת!!!

            שוחרת טובתך
            חוה

          • עוץ לי גוץ לי

            לחוה
            עליך אמרו בגלות אשכנז הדוויה:
            את מלמדת את האבא איך לעשות ילדים?
            את לא חושבת שאחרי שנים רבות במקצוע אמיר לא יודע איך מפיצים ספרים ומי כותב מה בגב הספר?
            באמת
            די, זה כבר מגוחך!

          • לעוץ לי גוץ לי, לנבוט החבוט
            ושאר ליצנים.

            הפעם אומר בעברית הצחה ביותר, שהאמת היא שנשבר לי כבר הזין מכולכם. מהתגובות שלכם, מהכינויים שלכם, נשבר, אבל מה זה ממש בגדול.

            היו לי הרבה הרהורים מדוע אמיר לא רשם את שמו.
            אחת מן התשובות היא בשלכם ובגללכם כל דורשי הרעה, רוחשי המזימות, הקטנוניות שלכם, חוסר הפרגון שלכם, הרעש הענק שאתם עושים סביב הכלום שלכם ושאתם.

            לא את הכל אני יכולה כאן לומר או לכתוב. מצטערת, אותי אי אפשר לדכא. יש לי מספיק בטחון עצמי לכול…כ….ם. ולשכמותכם. מספיק אני יודעת, מספיק הסתובבתי בחוגי הספרות המעופשים, בביצה הטובענית הזאת, שהדעה שלי כבר מגובשת מימים ימימה.

            חברה, זוהי מדמנה אמיתית!!!
            ואם אמיר אור, או עדי עסיס עדין צולחים אותה, הרי שמגיע להם כל הכבוד ממני.

            שאר הגיגים על הספרות העברית שמחשיבה את הרלן קובן, וכל אישה שנייה ברת בירב הופכת לסופרת מהוללה…
            על זה נאמר כבר יאללה…

            יש לי עין מספיק חדה להבחין בין הפרופסורים, בין כותבי השירה למיניהם. ואף בין הסופרות והסופרים. כל המגוייסים לטובת עצמם, לטובת הוצאנו עוד ספר נוציא עוד אחד פרסים כאלה ואחרים.

            גועל נפש וקבס.
            מעולם לא הסתובבתי ביניכם.. התרחקתי מכם כמו מאש.. למען הצחנה לא תדבק חלילה בבגדי או בי.

            אז יאללה קדימה תזכירו התאבדות, זיונים מה לא. בי אתם אינכם יכולים לגעת.

            ואת חוסר הפרגון שלכם לאמיר אור רואים בראש חוצות, שומעים, כי רק לעשות רעש אתם יודעים ומאומה חוץ מזה.
            אפסים, כבר אמרתי… תת-רמה כבר אמרתי. יש עוד…

            אז באמת נמאסתם. הבעיה שאי אפשר להדביר אותכם. אבל אני יודעת בדיוק למה אתם שווים.

            עוד תגובה כזו ואזי באמת אכתוב מהרהורי ליבי שדוכאו עד כה מחמת הנימוס כלפי אמיר ואוהדיו.

            התשובה לשאלתכם מגולמת בין היתר בתגובה זו.

          • עוץ לי גוץ לי

            חוה
            את יורה בכיוון הלא נכון, יש לי הערכה רבה מאד לאמיר ולפועלו, דווקא בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי.
            את חושבת שהוא לא יודע מה לכתוב והיכן לחתום בשמו? שהוא לא מכיר את מה שמקובל ולא מקובל במילייה הספרותי?
            פשוט, ההתחנחנות הזו מגוכחת.
            די כבר!
            זה לא לכבודך, זה נראה ילדותי

          • אתה יכול לומר עלי הכל.
            אני איני מתחנחנת ובוודאי שלא בפני אמיר אור. התכונה הזאת אינה נדבקת אלי, ומעולם לא חטאתי בה.

            אם אמיר יודע או לא יודע – אני קוראת רק את מה שאמיר כותב. אבל, אם אני אכן יורה בכיוון הלא נכון – מדוע אינך מזדהה בשמך. ומדוע אמיר אינו חותם.

            עדיין אני סבורה שהיו מספיק שוחרי רע, שניסו לקצץ לו את הכנפיים. ואני כן חושבת שחוסר הפרגון הזה כן מחלחל באישיות של האדם. ואם יש לך הערכה לאמיר אור – איני סבורה ששמו מודגש מספיק בכלי התקשורת. כל בר דעת יכול להבחין בכך.

            אני חוזרת על דעתי שוב ושוב. גם כאשר אני כותבת אליך. זאת עדיין התחנחנות?
            ממש לא. כל אלו שפולשים אליו לבלוג ומלכלכים פעם אחר פעם – ודברים נאמרים. בסיכומו של דבר זה פוגע, זה מחלחל ואין זה מאפשר לאדם לצאת במלוא כוחו החוצה.

            זו דעתי ונשארת דעתי. תקרא לזה איך שתקרא. אולי אמיר יודע, ואולי הוא מבליע בכוונה, ואולי אין הוא מקבל תמיכה מספקת. די ברעש שסביבו כאן בבלוג, כל ההפרעות, כל הלעז עלול לדכא כל אדם בר דעת.

            איני יודעת מה סיבותיו של אמיר. אני את שלי כתבתי ובכוונה ואני אומרת את דעתי. גם לי יש את הטקטיקות שלי כאדם שמי שאכן מצוי בעולמות הספרות, ודי ברח משם לחיים הפרטיים שלי. אמיר יותר חשוף.

            יהיו שיקוליו אשר יהיו, עוץ לי גוץ לי ואני חושבת שאני גם יודעת מי אתה. התיוג שלי כמתחנחנת מראה על כך שאותי לבטח שאינך מכיר.
            אני אינני מאלו שמזייפים, לא תמצא אותי שם. מצטערת.

          • עוץ לי גוץ לי

            לחוה
            אין מי שלא מכיר את אמיר אור ופועלו במילייה הספרותי.
            הוא לא צריך את עזרתך
            ובציבור… את מי "הציבור" מכיר?
            הציבור מכיר מספר סופרים חיים ומספר קטן יותר של משוררים (רובם מתים).

            בברכה
            עוצי

          • לגוצי,

            ועל זה נאמר:

            "מה אתה אומר????!!!!!

            נראה לי שלא הבנת את תשובתי. נסה כמה פרשנויות לפני שאתה שולף.
            תחפור בסב-טקסט פעם אחר פעם, מה שאני אומרת כל כך גלוי לעין. אבל מה עוצי, גוצי
            האם אתה ציני?
            האם פספסת?

            אולי יענה לך אמיר בעצמו.

            אני כבר נתתי לך תשומת לב די והותר.
            כלך לך ממני.

            חוה

          • מכל משוררי ישראל וסופריו את קוראת את אמיר אור בלבד?

            זה היה תמיד או רק לאחרונה?

            נותרנו מתאותגרים ספרותית ומאוכזבים
            עד בוש.ציפינו להתנהגות קצת יותר אימהית.

          • שלה לאנונימי עלאק

            אתה מאוכזב שהיא לא קוראת את ספריו של א. נ?

          • זה באמת כל כך מוזר?

            לאורך תגובתי, אני מצטטת משוררים רבים, נתן זך, דליה רביקוביץ
            התייחסות לאלתרמן, לעוזר רבין, לרטוש, ליונה וולך, הבאתי שיר שלם של דליה רביקוביץ " סינדרלה במטבח" ואף אחד לא התייחס. כתבתי מאמרי ביקורת על מיכל גוברין וציפי שחרור, כמו כן, כתבתי שאני מעריצה גדולה של שירתו של אורציון ברתנא וגם כי חיפשתי את שיריו על המדף, הבאתי משירת הגאונים, מבודליר, מרלקה מאמילי דיקנסון והרשימה עוד ארוכה אברהם חלפי, יהודה עמיחי ועוד, ועוד,

            כנראה שמישהו לא יודע לקרוא ואולי הרבה כאן אינם יודעים לקרוא.

            ואז הגיעה השאלה הזאת כאן.
            סליחה מה אתם מנסים בדיוק להגיד.

            שאינכם יודעים לקרוא, או שאין לכם שום מושג בשירה?

            או שאתם מנסים לעקוץ.

            הצחקתם אותי
            ותודה על התמיכה.

            ועוד משהו התחלתי את מסעי בבלוג של אורציון ברתנא כאן בבננות. לא מצאתי שם דברים מעין אלו. לפרופ אורציון ברתנא כנראה רוחשים יותר כבוד מאשר לאמיר אור?

            או שמא אני תועה. אז לתארים אתם כן מתייחסים, או שהבלוג של אמיר אור פרוץ לכל טמבל?

            באמת מעניינת התופעה הזאת. מכיוון שזה לא נגדי כנראה, כנראה.

            אז אם צריך להילחם על כבודו של אמיר אור, או אפילו על כבודכם שאבד
            מה נעשה?

            חוה

    • תודה, שירית. אחרי עשרים שנה זה באמת מפעל חיים קטן. בכל זאת היו עוד חלקים בחיים ואולי עוד יהיו 🙂
      הפסטיבל אכן מתקרב, ושניים ממשתתפי החוברת – פסקל פטיט ורוברט מינהיניק – יהיו מאורחי הפסטיבל (29-31 באוקטובר).

      • ועוד,

        מה זה נקרא מאותגר תקשורת????
        שאלת תם, חוץ מזה שהמחשב קרס
        מה זה אומר.

        איפה הפסטיבל הזה?
        פרטים נוספים בבקשה,
        אנא במטותא……
        חוה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור