הנֵבל של גאסירֶה 1

הנֵבל של גאסירֶה

1

ארבע פעמים ניצבה וָּאגאדוּ בכל הדרה. ארבע פעמים אבדה וואגאדו ונעלמה מעין אדם. פעם בגלל גאווה, פעם בגלל מרמה, פעם בגלל חמדנות, ופעם בגלל מחלוקת. ארבע פעמים שינתה וואגאדו את שמה. בפעם הראשונה היא נקראה דְיֶירה, בשנייה אגאדה, בשלישית גאנה, וברביעית שילָה. ארבע פעמים סובבה וואגאדו את פניה. פעם צפונה, פעם מערבה, פעם מזרחה, ופעם דרומה. כי תמיד, בכל פעם שנראתה לעין אדם, היו לוואגאדו ארבעה שערים: אחד פנה צפונה, אחד מערבה, אחד מזרחה ואחד דרומה. אלה הם הכיוונים שמהם מגיעה עוצמתה של וואגאדו, העוצמה שבכוחה היא עומדת בין אם תיבנה מאבן, עץ או אדמה, ובין אם תחיה רק כצל ברוחם ובכמיהתם של בניה. כי לאמיתו של דבר וואגאדו אינה עשויה מאבן, אינה עשויה מעץ,  אינה עשויה מאדמה. וואגאדו היא העוצמה החיה בליבותיהם של אנשים. לעיתים היא גלויה, כי העיניים חוזות בה והאזניים שומעות את מכת החרבות וצלצול המגינים, ולעיתים היא עייפה מנחישותם של אנשים, ואז היא ישנה. בפעם הראשונה נפלה שינה על וואגאדו בגלל גאווה, בשנייה בגלל מרמה, בשלישית בגלל חמדנות, וברביעית בגלל מחלוקת. אם אי פעם תשוב ותימצא וואגאדו בפעם הרביעית, היא תחיה בעוצמה כה עזה ברוחם של האנשים, עד שלא תאבד עוד לעולם; בעוצמה כה עזה שגאווה, מרמה, חמדנות ומחלוקת לא יוכלו שוב לפגוע בה לעד.

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילָה! הוּ! פָאסָה!

בכל פעם נעלמה וואגאדו באשמת אדם, ובכל פעם ששבה והופיעה זכתה ביופי חדש שהוסיף  הדר על הדרה. הגאווה הביאה את שירת המשוררים, שכל עם מכבד ומחקה עד היום. המרמה הביאה גשם של זהב ופנינים. החמדנות הביאה את הכתב, המצוי עדיין בשימושם של הבּוֹרדאמה, ובוואגאדו היה עיסוקן של הנשים. המחלוקת תזכה את וואגאדו החמישית בכוח עמידה שיהיה איתן כסלעי הסהארה וכגשמי הדרום, כי כל גבר יישא אז וואגאדו בליבו  וכל אשה תישא וואגאדו ברחמה. 

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

בפעם הראשונה אבדה וואגאדו בגלל גאווה. בימים ההם פנתה ווגאדו צפונה ונקראה דיירה. שמו של מלכה האחרון היה נְגאנאמבָּה פָאסָה. הפאסה היו חזקים. אבל הפאסה הלכו והזקינו.  מדי יום ביומו הם נלחמו נגד הבוֹרְדאמה והבּוֹרוֹמה. הם נלחמו יום אחר יום, חודש אחר חודש.  לא היה סוף למלחמה. ומן המלחמה כוחם של הפאסה הלך וגדל. כל אנשיו של נגאנאמבה היו גיבורים, כל הנשים היו יפות, גאות בכוחם וגבורתם של אנשי וואגאדו.

כל הפאסה שלא נפלו במלחמת ביניים עם הבורדאמה הלכו והזקינו. נגאנאמבה היה זקן מאוד. לנגאנאמבה היה בן ושמו גאסירה, גם הוא זקן למדי,  שכן היו לו שמונה בנים  בוגרים שהיו כבר אבות לבנים משלהם. כל אלה חיו, ונגאנאמבה משל במשפחתו, ומלך על הפאסה ועל    הבורומה בני הכלב. נגאנאמבה זקן כל כך, עד שוואגאדו אבדה בגללו, והבורומה שבו והיו לעבדיהם של הבורדאמה שגברו בכוח החרב. אילו הקדים נגאנאמבה למות, האם הייתה וואגאדו נעלמת אז בפעם הראשונה?

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

נגאנגמבה לא מת. תן כרסם בליבו של גאסירה. מדי יום ביומו שאל גאסירה את ליבו: "מתי ימות נגאנאמבה? מתי ימלוך גאסירה?" מדי יום ציפה גאסירה למותו של אביו, כמו שמאהב מצפה לזריחתו של כוכב הערב. מדי יום, כשנלחם גאסירה בגבורה נגד הבורדאמה וכשהניס מלפניו בחגורת אוכפו את הבורומה הבוגדניים, דעתו הייתה נתונה רק ללחימה -לחרבו, למגינו ולסוסו. מדי לילה, כשרכב ברדת הערב אל העיר וישב במעגל הגברים עם בניו, גאסירה שמע איך היללו הגיבורים את עלילותיו. אבל ליבו לא היה נתון לדיבור; ליבו הקשיב  לנשימתו המאומצת של נגאנאמבה; ליבו היה מלא צער וכמיהה.

ליבו של גאסירה נכסף אל מגינו וחרבו של אביו, אל המגן שיוכל לשאת רק לאחר מות אביו, אל החרב שיוכל לשלוף רק כשיהיה מלך.  יום אחר יום גדלו זעמו וכמיהתו של גאסירה. השינה פסחה עליו. גאסירה נח על משכבו ובליבו כרסם התן. הצער עלה בגרונו. לילה אחד זינק גאסירה ממיטתו, עזב את הבית, והלך אל חכם זקן, איש שידיעתו עלתה על זו של כל אדם אחר. הוא נכנס לביתו של החכם ושאל: "קְיֶיקוֹרוֹ! מתי ימות אבי, נְגאנאמבּה, וישאיר לי את חרבו ומגינו?" הזקן אמר: "אה, גאסירה! נגאנאמבה ימות, אך לא ישאיר לך את מגינו וחרבו! אתה תאחז בנבל. אחרים יירשו מגן וחרב. אבל הנבל שתישא איתך יביא לאובדנה של וואגאדו! אה, גאסירה!" גאסירה אמר: קייקורו, אתה משקר! אני רואה שאינך חכם! איך תאבד וואגאדו כשיום יום גיבוריה מנצחים? קייקורו, אתה טיפש!" החכם הזקן אמר: "אה, גאסירה, אינך יכול להאמין לי, אבל שבילך יוביל אותך אל הקוראים שבשדות, ואתה תבין את דבריהם; זו תהיה דרכך, וזו תהיה דרכה של וואגאדו".

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

מאנגלית: אמיר אור

ה מ ש ך:  http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9574&blogID=182