בננות - בלוגים / / A pinch of Salt
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

A pinch of Salt

 

 

 

 


Salt Magazine

Home | Issue 1

http://www.saltpublishing.com/saltmagazine/issues/01/text/Or_Amir.htm 


Amir Or:  Plates from The Museum of Time

Edited by John Kinsella

 

We love it

Amir Or was born in Tel Aviv, Israel in 1956. Among other occupations he has worked as a shepherd, a builder and a restauranteur. He studied philosophy and Comparative Religion in the Hebrew University in Jerusalem, where he later lectured on Ancient Greek Religion. He is the founder of Helicon Society for the Advancement of Poetry in Israel, and currently he is director and chief editor of Helicon poetry Journal.


לגרסה העברית של השירים לחצו על כותרותיהם

 

Shadow


Like the body in dream        it"s all too easy to forget.
It grows bigger         as your light sets;
first it"s just a cub of darkness  — pulled out of your heart
                  licking your calves with its warm tongue.
And when you think of it     it"s almost endearing  
the dead toss a white bone to it. 
But in an hour     it"s as large as your step,          
biting you with each step,      hungry to be.

The more it darkens     the more you apprehend,       
your footsteps slowing down on the bridge —

the night is a river       an elongating animal             
a maw of darkness        a hundred snake teeth.
The night is water and chill.

Now you"re scared        you appease it    
with a bone, a hand    or another love —
doesn"t matter.            
At any rate     before long
you"ll become        one. 

 

 

Stephen Kinsella

 

Artwork © Stephen Kinsella

 

Art


This was the eighth day of creation:
clouds absorbed burning brush-strokes
across the bluish-grey width of the sky.

Our souls struggled towards the fire
like beautiful insects
but the plane — was all forwards, drawing out its line.
Indifferent to the heavenly cataclysm
it passed far above.

At dawn under lampshades of clouds
the being-artist dipped his brush in thin light
and peaceful autumn was silently drawn into the tops of the plane trees
gradually matching them with patches of roof
among waterfalls of Russian vine.

The air’s clean of thoughts;
what can be seen — nameless, packed with dreams.
Between patches of wandering worlds, the world’s
slowly rising
here and there, in my eyes.


Touch this with your eye.
Do you see it?

Only a lonely crow
is piercing the morning with his uncanny urgency.

The trees are still deep with night
enfolding dimensions in their foliage caves.

My eyes take a morning walk, roam the half-light world
where dream and wakefulness

aren’t yet distinguished
from shadows and leaves.

A lazy sun’s rising in my lazy eyes
a cool blue emerges from the east.

I’m leaning against the sea
at the back of my heart:

to enter and be entered
is all we do. 


Spirits are wailing over the lake      pleading with you to open for them
a heart, an eye, a body to feel once more through the animal of flesh
to bite, taste, take pleasure, smell.           
They remember the bodily sensations     
of an animal, a tree or an object,
                        rain heat movement weight.   
They"ve been here before      aeons before us
as the shepherds of  bodies      among creatures of dream;
haven"t left with the rest        to the lighter realms;
stayed behind         in forests and caves, 
in the margins of your eyes        and the desolation of night.
But they"re not immortal       they wither and fade  
to a voiceless howl          a transparent hunger.

Even the shudder they brush onto your skin
is merely the craving touch         of  nothingness against the real.

 

54 תגובות

  1. איזה יופי. עד אוסטרליה. והאנתולוגיה לא קשורה לכתב העת, אם הבנתי נכון?
    אני נהנית לפגוש שוב את השיר SAND AND TIME גם באנגלית וגם בעברית -נמצא בירכתי ליבי.

    • קראתי עכשו גם את השיר של Simin Behbahani המשוררת האירנית…ממש מענג.
      בפוסט הזה יש שק מלח לא קורט מלח…:)

    • תודה תמי, ושמח שהשיר בירכתי לבך.

      נכון, אין קשר בין המגזין לאנתולוגיה.

      • קראתי שוב את "ART" ושמתי לב בפעם הראשונה, שנולד עוד יום לבריאה. אולי כי 8 במאונך הוא האינסוף? או מדוע?

        • אוי, אולי כי האמנות עצמה בראה עוד יום, עוד עולם?

        • תמי, למה זה היום השמיני של הבריאה?ברמה הראשונה, כמטפורה למראה הקדומים הקולוסאלי הזה של השקיעה מן המטוס;
          וגם, ברמה השניה (כמו ששמת לב היטב) יומה של האמנות הבוראת לנו עולם משלה.

          • בטיסה לארה"ב, המטוס טס בגובה רב וישנה נקודה שראיתי את הבריאה הזו שנראתה באמת כמו "קָּטַקְלִיסְמָה הַשְּׁמֵימִית".
            בשיר האוויריות של הדובר דרך כל זה, ספיגת הרשמים, ההשתקפות של העולמות בצבע, בעיניו- מילדת את הקורא.
            המשפט הראשון מקסים כי באמת אין לי מושג למה הוא מיהר לברוא רק בשבעה ימים. אבל יחד עם זאת הוא נתן לנו רשות לברוא עוד, כמה שנחפוץ ואכן הולדת עוד יום לאמנות, ליצירה, שבוראת בעצמה עוד ועוד עולמות עד אין קץ.
            (כל זאת כי כשפורסם השיר כאן, מזמן, לא ממש קראתי אותו)

          • Between patches of wandering worlds, the world’s
            slowly rising
            here and there, in my eyes.

          • 眼差しはまるで空に輝く宝石。
            🙂

          • זו שורה משיר של בוב דילן ביפנית מדוברת….

          • 開花

            死者たちが転生の準備にかかるとき
            墓地は春のごとく芳しい。

            彼らは近寄ってくる 夢にもましーー
            その世界から逸れ この世で死のうと。

            不意に彼らを感じて 君はおののき
            彼らは過ぎていく 君が風であるかのように。

            高きをおおうーー空と、いくつかのかそけき雲 
            君を守る力もない 淡いカーテン。

            貝殻と鐘の音が君の耳にひびき
            息づかいのたびに 君はあらわれる。

            春が訪れると全てがふたたび肉体をまとう。
            風に揺れて輝く鏡 いたるところに目が咲きほこっている。

          • ..?.

          • מה השאלה? יפנית תחת יפנית 🙂
            "פריחה".

          • http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3144

            "עֵינַיִם פּוֹרְחוֹת בְּכָל מָקוֹם"- עכשו כדאי…:)

          • האם ביפנית זה מתורגם ל- "הנוצה"?

          • "עכשיו כדאי"! זה ציני, תמי?
            "כשהמתים מתכננים את לידתם הבאה"?

          • עכשיו כדאי להיוולד. זו אמירה שאני רוצה לאמץ לעצמי כל רגע. לעיתים יותר קל לי לוותר. ממש לא צינית.

          • אהה, לא מוות ולידה גופניים אלא לידה נפשית. בהחלט.

          • כן. מעט מאוד דברים יכולים לעורר את הנפש להיוולד שוב ושוב. גם קשה (לי) להתנתק מחבל טבור הכאבים, מהעבר. בכל זאת גיליתי ששירה יכולה לזרוק את התודעה למקומות חדשים, יפים. אני שמחה שכך קרה לי.

          • נכון, מעט דברים. אנחנו נעשים קצת ישנים עם השנים, והשירה היא חופש להמציא את עצמנו מחדש: די במבט חדש בדבר חדש אחד שרואים או מניחים מולנו.
            אפילו מעט מזה הוא לא מעט.

          • "המעט" הזה נותן לי להתרחק מלב האבן שבקלות יכולתי לגדל. זה לא בדיוק להמציא את עצמי מחדש אלא יותר לחצוב בקליפות כדי לזכך את מה שנראה לי שיש בי פנימה ולא נראה או לא יכולתי לחשוף בעבר. (כך בטעות יכולת לחשוב שאני צינית.)

          • לא, לא, תמי. הראש שלי הלך בכיוון של הומור שחור. חשבתי שהדיבור על המתים האלה מתייחס למלחמה… לכן "עכשיו כדאי".

          • 🙂 אה, עכשיו הבנתי.
            הראש שלי במשקל יאמבה רצוץ מעייפות.

          • אפשר לומר הכול ביאמב: הראש שלי רצוץ, עייף – מיאמבוס הוא כבד, קורס –
            הגיע זמן לישון ודי.

          • בוב דילן ביפנית? חסרים רווחים בין המלים? מה השורה, ועל מה ולמה, תמי?

          • אין לי מושג ביפנית אבל זה נראה כמו ציור יפה.
            Your eyes are like two jewels in the sky
            זו השורה. והיא התחברה לטיסה ולמעוף שנתן לי השיר.

          • אהה. באנגלית הרבה יותר טוב 🙂

          • כלומר, בהשוואה ליפנית שלי…

          • 🙂 את זה רק אתה יודע.
            בשבילי זה עדיין ציור מופלא 🙂

  2. אהוד פדרמן

    אמיר, אני שמח בשמחתה של השירה העברית בכללה ובזו שלך בפרט שהן זוכות לפרוץ את גבולות המדינה היחידה בעולם שהיא חסרת הגבולות ולהתפרסם ברחבי תבל, בעיקר בימים כאלה שאנו מיצאים לעולם תמונות מאוד לא מחמיאות בלשון המעטה, מעשה ידי חיילינו.
    אך למה לנו, קוראי העברית, לקרוא תרגומים כשיש לנו את המקור.
    היות ותרגומים הכי טובים, לעולם נחותים מהמקור האם אין כאן משום התבטלות תרבותית

    • אהוד פדרמן

      גבולות כמובן ולא הגבולות

    • אהוד, תרגום הוא התבטלות תרבותית? מוזר.
      הפרסום כאן הוא פרסום במגזין בינלאומי, וזו חשיפה נוספת לשירים ולתרבות העברית, לא תחליף.

      בפוסט הזה השירים באנגלית מתפרסמים כפי שפורסמו, אבל דווקא כן עם העברית (הקש על הכותרות ותקבל את העברית).

      ולמרות כל זה – אולי תחליט בינך לבינך שאתה צודק. כי אלה אינם תרגומים. השירים נכתבו במקורם אנגלית ועברית במקביל.

  3. השירים נראים טוב מאד באנגלית והקריאה, שלי, בכל אופן, אחרת לגמרי. הסתבר לי שאני קוראת ביתר אמון שיר שבא מרחוק, ואת ידידי פה אני יותר בוחנת מקוראת. תגלית מביכה.

    • סבינה, את גם קוראת המון והמון באנגלית.
      דרך אגב גם אני מוצאת בונוס, שלמות אחרת, בקריאת שירים באנגלית למרות שנכתבו במקור בעברית.

      • שושנה ויג

        אמיר,
        קשה לי עם תרגומים מעברית לאנגלית במיוחד בשעת לילה מאוחרת.
        טיילתי בקישורים והגעתי לרחוקים וזה עשה לי טוב בשעה זאת.
        אהבתי במיוחד את השורות הבאות מתוך "חול ומים"

        אֲנִי נִשְׁעָן עַל הַיָּם שֶׁבְּיַרְכְּתֵי לִבִּי

        חוֹל וּזְמַן לוֹחֲשִׁים מִתַּחַת לַגַּלִּים:

        רְאִי,

        לַחְדֹּר, לְהֵחָדֵר

        הוּא כָּל מַה שֶּׁאָנוּ חַיִּים.

        שוש

    • נו מה אומר, סבינה?
      תצטרכי לענות על זה בעצמך.

  4. בוקר טוב
    איכשהו הרגשתי שלא מדובר בשירים העושים "בוקר טוב".
    קראתי את השיר הראשון על הצל (בעברית)יפה מאד ,מתאר (לפי הבנתי) את תהליך ההתיידדות ההדדית של האדם עם סופו. מתוך תקווה שברגע האחרון הם יהיו לאחד.
    את השירים האחרים אשמור לשעות יותר מתאימות.

    • גיורא, נסה את "אמנות" ואת "חול וזמן" – שירי בוקר למהדרין ברוח בקשתך 🙂

      ואשר לצל – הצל הזה הוא לאו דווקא המוות בכוונתי, אלא גם חיים שנדחו: מה שמדוכא בנו צובר חיים, הכוח שדוחס אותו מטה, הוא הכוח שהוא צובר והולך עם השנים.

      • בוקר טוב אמיר
        קראתי עכשיו את "הנוף הנכון" ואת "אמנות".מבחינה מסוימת הם עוסקים במה שהעליתי בשיר "באדם". אם כי השיר שלי לא מפתח לאורך ולרוחב את הנושא של הקשר בין הטבע למעשה האומנות כמו שהשירים שלך עושים.
        נדמה לי שהמסקנה היא דומה: אם אין במעשה האומנות השתקפות של האדם הרואה אותו (סיימת במלה "בעיני") אזי הוא לא יהיה מרתק מספיק לקורא. בשיר "הנוף הנכון" הבטת באירוניה על הצורך האנושי ב"פעילות", משהו מרמז על הצורך שלנו לראות גלדיאטורים נלחמים באריות.
        אבל האמת, אני חושב שהפשע הגדול ביותר באמנות הוא גרימת שעמום.
        אם מישהו ירצה להעליב אותי שיגיד לי שמה שכתבתי משעמם.

        • גיורא, בוקר אור. אתה צודק בפרשנות ה"ארס פואטית" שלך ל"הנוף הנכון". יש לשיר פן תוך אמנותי מובהק, אם כי הוא מדבר למעשה על טבע האדם.

          לעומת זאת, ב"אמנות" האמנות עצמה היא מטפורה שדרכה מביטים על העולם "הממשי". הבריאה היא בעצם ההכרה והתפיסה של העולם מבעד לאני.

          ל"באדם" התואר ארס-פואטי הוא די גבולי. הרי הטבע לא נדון שם ברצינות כנושא כתיבה דווקא. וביחס לשעמום, אתה שוב צודק. אין יותר נורא מתגובה מפוהקת ואדישה בדיאלוג של אמן עם קהל. שעמום הוא באמת ההפך הגמור ממה שאמנות אמורה לעורר – מחוץ לטווח הדיאלוג הזה, ולא משנה על מה השיר מדבר.

  5. שירים מרגשים במיוחד גם בעברית ובאנגלית נוספת להם הזרות ההדורה, אהבתי בעיקר את הצל, יכולתי לחוש בו

  6. יפה יפה ה –
    cub of darkness

    אמיר, מה פשר הקפיצה בשורות בין הגרסה העברית לאנגלית ב"חול וזמן"?
    העורב הקדים את העצים באנגלית…

    "עיני יוצאות אל העולם" הפכו ל"עיני יוצאות לטיול בוקר" (יפה)
    השמש העצלה חברה לעין עצלה (בעברית רק השמש עצלה, אם כי ברור שגם העין כך).

    מצחיק איך "כל מה שאנו חיים" ו"is all we do" לא יכולים להתחלף בין התרגום למקור. בעברית זה היה יוצא מאד…חודר.
    🙂
    ולאן נעלמו "חול וזמן לוחשים" בגוף הטקסט?

    והערה לסיום,
    I’m leaning against the sea
    at the back of my heart:

    מבע יפהפה, אבל העברית משדרגת אותו בזכות ה"ירכתי".

    • תודה, שחר, ועינך, אין מה לומר, חדה ובוחנת.

      הסיבה לכל ההבדלים היא שאין אלה מקור ותרגום אלא שתי גרסאות של השיר. הספר נכתב במקביל עברית ואנגלית, כשכל גרסה לשונית משפיעה על חברתה, אבל מושכת להגיון שלה.

  7. שאתה יפיוף, גודדאמיט

  8. לסיום מרוץ התגובות שלי בפוסטים האחרונים שלך :0) קראתי קצת כאן ועיינתי בקישור השני בו מצאתי הסבר ללמה תרגום לאנגלית שמתחבר למה שתמיד קוראת על תרגומים שלא תמיד מצליחים להעביר את השיר ברוחו:
    Why translation? It is often said that poetry is what gets lost in translation. My own view is that translation of poetry, provided the translations are live poems in the new language, enriches our collective humanity and expands our awareness of “others, and many others,” which Shelley said was necessary for the moral life. In any case, Poets on the Edge will send readers who know Hebrew scrambling for the originals of many of the poets here, and will make those who don’t know Hebrew want to learn—precisely because these translations are so alive. For English-speaking readers (and writers), both Jewish and non-Jewish, the book will explode whatever lingering stereotypes there may be about Israeli culture. More broadly, it will confirm Israel’s place in world literature today as a cornucopia of poetry.
    ולכן, בסֵפּרך כאן ששיריך אינם תרגומים אלא כתיבה מקבילה חשבתי על זה שזו כנראה הדרך לשלב בין הרצון לחשוף תרבות ישראלית לעולם לבין שמירה על רוח השיר.
    מהקצת שקראתי באנגלית (השעה מאוחרת שן עֵינִי כמעט נשברת), השירים נשמרים ולא נשמעים מכופפים לשפה ומחר אקרא את שתי השפות במקביל כי מעניין אותי לקרוא כתיבה בו זמנית בשתי שפות.
    ליל מנוחה לעת זו, ותודה על כל המעניין והתגובות.
    סיגל.

    • סיגל, תודה, וזה כמובן דרך מספקת יותר, אבל לא הייתי מתנכר לתרגום. הוצאתי שמונה ספרים שתורגמו מעברית, ואני שמח בהם ואסיר תודה על מלאכת התרגום.

      • שתורגמו? האם הכוונה שלא אתה תרגמת אותם? השאלה בהנחה שהם תורגמו לאנגלית או לשפות אחרות שאתה יודע, ואם לא אתה תרגמת, אז מעניין אותי למה לא. (פשוט חושבת שאם הייתי כותבת שיר הייתי רוצה להיות זאת שגם מתרגמת אותו לשפה אחרת כדי שישאר מתוכי גם בשפה האחרת). ואם כן אתה תרגמת אז השאלה מתבטלת מאליה כמובן.

        • סיגל, בתחילה, לפני שנים, תרגמו משיריי מתרגמים שונים בלי לשאול את פי כלל, והשירים התפרסמו להם באירופה ובארה"ב.
          לפני כחמש עשרה שנה השתתפתי בסדנת תרגום באירלנד, שם עבדתי עם עשרה אירים ואנגלים על תרגום שיריי, למרות שאיש מהם לא ידע עברית. העבודה איתם, דרך תרגומים מילוליים, יצרה מהפך בכל תפיסתי את מלאכת התרגום. מהו "דיוק"? מהו שיר מתורגם היטב? וכו".
          מאז עבדתי בשיתוף עם המתרגמים. "שיר", למשל תורגם בעבודה שלי עם מתרגמת קנדית ישראלית ואת "יום" – תרגמתי יחד עם משוררת אנגליה שאינה יודעת עברית כלל.

          למה לא לבד? אולי משום שהביטחון שלי באנגלית, למרות שאני גם כותב בה, אינו דומה לביטחון שלי בעברית,
          ואולי משום ששיר שנכתב בהגיון עברי אינו ניתן לשעתוק לשוני, וזה דורש ממני להכנס לתהליך הכתיבה מחדש.

  9. שירית קופה

    כל-כך יפה שבא לבכות.
    ובתרגום לאנגלית
    what a wonderful ,wonderfull world

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור