בננות - בלוגים / / השיבה מהודו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השיבה מהודו

 

 

השיבה מהודו

 

אמנם אין זו הפעם הראשונה שאני מבקר בהודו, ואי אז אף גרתי בה, כשנתיים וחצי. ובכל זאת, דווקא נחיתה חטופה לתוך מציאות ההודית עם חזרה מהירה אל ה"ציוויליזציה" הישראלית מותירות אותך תחת הרושם ההזוי, שהממשות עצמה היא מין שקופית במקרן מציאות עלום, שכביכול אפשר להחליף אותה בלחיצת כפתור. 

איך להתחיל להסביר את המעבר הזה? מן הכביש המהיר אל התנועה הכאוטית של ריקשות אופניים טרקטורים ועגלות שוורים וגמלים לצד אוטו-ריקשות, משאיות עתיקות ומכוניות מודרניות. מעולם של ארל גריי וקרואסון לעולמם של הצ"אי וואלה (איש התה) ואופה הפיתות.  

לא, אין טעם לנסות ברצינות. 

 איש הנאן בחנות הצ"אי, שוק ג"מה מסג"יד, דלהי


אבל צריך לומר, שזהו גם מעבר מעולם של תלבושת אופנה די אחידה לעולם ססגוני של צבעים וצורות, או גם מעבר מעולם של קנאות יהודית ומוסלמית לעולם שבו הינדואים, מוסלמים, ג"יינים, נוצרים וסיקים חיים בסובלנות יחד.

הכל בהודו נראה גדול מן החיים. אפילו החיים עצמם – היצרים, האמנות, האהבה.

 

קראתי משיריי בפסטיבל השירה של ניו דלהי ובאקדמיה לאמנויות, סיפרתי עלינו קצת לקהל ולעיתונות, פגשתי משוררים הודיים מרתקים – וככלות כל אלה נסעתי עם חבר, המשורר המקדוני זוראן אנצ"בסקי, צפונה אל אגרה.

הגענו והתיישבנו על גג השנטי לודג" לגמוע צ"אי ולהסדיר את הנשימה אחרי מסלול המתאבדים של כבישי הודו. הטאג" מהאל נשקף אלינו מבעד לאובך כמין חזיון רפאים שצף לו באופק, ספק קיים ספק לא. 


הטאג" הוא אולי עדות האהבה הקיצונית והמפורסמת ביותר בעולם.
תולדותיו הן כשלעצמן סיפור הזוי: בנה אותו השליט המוגולי שאה ג"האן לאחר שאשתו האהובה מוּמטז מהאל, מתה כשילדה את בנם ה-14. הצער, ואולי גם האשמה, לא הרפו ממנו. במשך למעלה משלושים שנה עמל על המאוזוליאום האדיר הזה להנציח את זכרה. שיש ואבנים יקרות הובאו מערב, טיבט, אפגניסטן ואפילו מאירופה. אלפי בונים עשו במלאכה. אלף פילים נשאו את חומרי הבניין היקרים. כל הון הממלכה הפך למצבה ענקית של אהבה ואובדן.

אבל לא רק האהבה גדולה מן החיים בסיפור הזה.

חמש שנים לאחר שנשלמה המלאכה מרד בו בנו, אוֹרַנגזֶבֹּ, וצר על מצודת אגרה שאליה נמלט אביו. לאחר שאורנגזב ניתק את מקורות המים נכנע שאה ג"האן. הבן הכריז שאביו איבד את שפיותו וכלא אותו במצודה לשארית ימיו. 

שאה ג"האן הרס כמה מבני אבן במצודה ובנה את כלאו לתפארת  בשיש הלבָן האהוב עליו. חלונות משיש דק, כמעט שקוף, שהאור עובר דרכם, האירו את ארמונו. מפלי מים הקרו מימיהם מן הקיר אל בריכת אבן שגולפה בשיש. אבל ממרפסת משכנו יכול היה רק להביט מרחוק בעיניים כלות מגעגוע על מונומנט הגעגועים האדיר שבנה. 

אורנגזב לא התיר לאביו להציב את כף רגלו מחוץ לשערי המצודה עד יום מותו, ולוּ רק כדי לבקר בטאג". אך כשמת שאה ג"האן, השיט את גופתו בנהר היאמונה וקבר אותו  בטאג" לצידה של אהובתו.


ומה על השירה? הווזיר הגדול של שאה ג"האן היה המשורר הפרסי עלאמי, ואנשי ממשל בהודו עודם מתהדרים (לא פעם בצדק גמור) באהבתם לשירה. כך לדוגמה שר האוצר של ממשלת הריאנה בא במיוחד לפסטיבל לקרוא תרגומים לאנגלית של משוררים הינדים, ואילו גונזאר, האייקון האגדי של בוליווד שכתב את התסריטים והפזמונים שלה, פרש לכתיבת שירה ובא לפסטיבל כמשורר. 


עם גונזאר א-לה-בוליווד ובינה סרקאר, עורכת המגזין GALLERY


השירה היא הלוטוס של התרבות ההודית, ויש לה מסורת קלאסית עשירה. להיות משורר זו דרך חיים. כדי להדגים זאת, וגם כדי להישאר עוד רגע בקצב "ההודי", אסיים את השיבה הזאת בקטע מתרגומי ל"קאוויא-מימאמסה" (חקר השירה) שחיבר המשורר ההודי ראג"אשקארה בסוף המאה ה-9.

 

דרך חייו של המשורר


□ גוף בריא, השראה, אימון, דבקות, שיח יודעי שירה, רוחב השכלה, זיכרון יציב והערכה לדברים: אלה הם שמונת אבות מקצוע המשורר.

נוסף על כך, על המשורר להיות טהור תמיד. שלושה סוגי טוהר הם: טוהר הדיבור, טוהר המחשבה, וטוהר הגוף.

היצירה השירית קשורה בדרך חייו של המשורר: "כצייר כן ציורו", כפי שאומרים.

המשורר, צריך שיאמר את דבריו בחיוך, ברוב מבע; עליו לבקש בכול את הטמיר, להימנע מלבקר את שירי זולתו מבלי שהתבקש לכך, וכשהתבקש לכך – לומר את האמת.

 

□ ביתו, צריך שיהיה נקי, שיהיו בו חדרים שונים, המתאימים לשש העונות; גן נטוע, שמתחת כל עץ בו מקום מנוח, גבעת משחקים, בריכת לוטוס, נחלים הפונים אל הים שתעלות השקיה יוצאות מהם, טווסים, יונים, אנפות, ברווזים ואווזים, חרטומנים, בזים, תוכיים ושחרורים. הבית, צריך שיוכל להפיג את העייפות; מספר קומות יהיו בו, חדרי אמבט, מזרקות, מיטות ונדנדות נצרים. בשעה שתיעף רוחו של המשורר מלעסוק בשירה, ועל מנת להפיג את הדכדוך שבכך, דרושים לו משרתים הממלאים בדממה את פקודותיו – או בדידות גמורה.

תיבה, לוח וגיר, קופסת עלי דקל, או קליפת לבנה, חרט ברזל, ולוחות מלוטשים היטב: הנה כל מה שדרוש תמיד למשורר בהישג ידו. כך הוא ציודו של מדע השירה, אומרים החכמים. ההשראה – היא ציודו האמיתי, אומר יאיאוואריה.

 

□ המשורר צריך לכונן תחילה את דרכו: מה היא הכנתי? באילו מתחומי הלשון אני בקיא? מהו טעמן של הבריות? מהו טעמו של הפטרון? על איזו מין חברה אמון הוא? למה נוטה הוא ביותר? משנשקלו שאלות אלה, ימקד עצמו בדרך דיבור אחת, אומרים החכמים. כללים מצֵרים אלה ראויים רק למשורר שהתמחה בתחום אחד, אבל זה החופשי במבעו – כל דרכי הביטוי אחת הן לו, אומר יאיאוואריה.

 

  המשורר, צריך שיכיר את המוסכם על הבריות, וגם שיאמר אל לבו: מהי דעתי שלי? – על מנת שיימנע ממה שאיננו מוסכם, וישים לבו למה שמקובל. על מנת שלא ישים עצמו לבוז, רק מחמת זדונן של הבריות! על מנת שיידע את עצמו, מאחר שהעולם איננו ניתן לשליטה!

 

□ פעולות שמועדן אינו קבוע מביאות לידי בלבול. לפיכך יש לחלק את היום והלילה לארבעה חלקים, על פי פרקי הערות. יש לקום השכם, לערוך את הפולחן לשחר ולסגוד לאלים; אז יקרא המשורר את ההימנון לסאראסוואטי. אחר כך, ישוב בנחת בחדר עבודתו, יעסוק בתורות מבוא ובתורות עזר המכינות לשירה עד תום החלק הראשון. אין מקור השראה שישווה להכנה מקדימה זו.

בחלקו השני של היום יעסוק במלאכת היצירה השירית. בבוא הצהריים ירחץ ויאכל בלא הפרעה. בתום הסעודה ייוועד לכינוס של שירה. לעתים גם יתדיין בשאלות ותשובות. הוא ישלים שיר שעניינו במה שנאמר ובמה שלא נאמר; הוא יעסוק בשינון שבעל פה ובשאר עיסוקים עד תום החלק השלישי.

בחלקו הרביעי של היום, לבדו, או בחבורה קטנה, יבחן את השירה שנכתבה בבוקר. בשעה שמחברים שירה, נשלטים בידי הרגש, והעין אינה בוחנת אותה היטב; לפיכך יש לשוב ולבחון אותה. להשמיט את המיותר, להשלים את החסר, לשנות ממקומו את שאינו במקומו, להוסיף מה שנשכח: כך הוא מילויו של החלק הרביעי.

בערב, יש לערוך את הפולחן לשקיעה וגם לסאראסוואטי. לבסוף, מה שנוצר ונבחן  באותו היום, ייערך עד תחילת הלילה. אז ישכב המשורר עם אישה כפי צורכו. בחלקים השני והשלישי של הלילה יישן כראוי: שינה עמוקה היא הטוב שבאמצעים למניעת מחלת הגוף. בחלקו הרביעי של הלילה יתעורר מלא חיות. למשך רגע-ברהמה הנשמה נינוחה, חולפת על כל שאירע. 
כך נחלקים היום והלילה.

76 תגובות

  1. סחתיין על החליפה!
    (-:

  2. ברוך השב אמיר, תמונות ותיאור מסע מאלפים, נראה לי בהחלט כדבר ראוי לאמץ כמה מעקרונות דרך חייו של המשורר

  3. ברוך השב ! חזרת מהנסיעה גדוש. אהבתי את דימוי המקרן. התחושה המוזרה הזו שבנקישת אצבעות אתה שם או פה, מוכרת. בעבר, לפני עידן הסלולריים בנסיעות שלי לחו"ל הייתי תמיד ניגשת לתא טלפון ומצלצלת ארצה בשביל למתוח את החוץ משם לכאן.וכמה שתא הטלפון יהיה בעיירה נידחת יותר, כך נהניתי יותר. הייתי מוקסמת מהקסם הזה, היום אני שם ומחר אני כאן.

    • בדיוק ככה, לוסי. קסמים. אבל כבר אפוליאוס יספר לך שלא פשוטות כל המטמורפוזות האלה 🙂

      • 🙂 הכוונה לסיפור "חמור הזהב"…?

      • בטח לא פשוט. כל הזמן אנחנו במטמורפוזות, הכי כיף זה כשאפשר למשש אותן. לרוב הן נסתרות.

        • לוסי, השיבה מגיחות חפוזות כאלה וממציאויות כה זרות כמו יפן והודו, מזכירה לי סיפור שברוס צ"טווין סיפר פעם על חוקר אירופי באפריקה, שהיה צריך למהר לנקודת מפגש. הוא האיץ בסבלים המקומיים, גער, התחנן, הבטיח כסף – והם רצו בשבילי הג"ונגל כמו מטורפים.
          ככה הגיעו די בזמן עד למרחק יומיים מנקודת המפגש – אבל אז עצרו וסירבו להמשיך. שום הבטחות ואיומים לא עזרו. "מה קרה?" שאל האירופי.
          – "אנחנו הגענו, אבל הנשמות שלנו נשארו עדיין מאחור", ענו לו. "אנחנו מחכים להן".

          • נהדר, נהדר הסיפור! מקווה ששלך כבר הגיעה, אחריך.רגע…ומה קורה אם יש תקלה בדרך והנשמה לא חוזרת איתך? לא, לא, הפיצול הזה לא נראה לי…מפחיד.

  4. "צ"אי וואלה", וואלה, כך קוראים לו?.
    מכל אדם שחזר מהודו אני מלקטטת עוד פירור, שנאסף לתמונה בראשי על הארץ המיוחדת הזו.
    ריח חריף של קרי וסרי צבעוני שחושף כתף, במבטא אנגלי הודי, כמה געגוע למקום שטרם בקרתי בו.
    ברוך השב, אמיר.
    כמה יפה המבנה של הטאג" מהאל, חבל ששאה ג"האן לא כתב שירה, זה מקום אידיאלי לקבל השראה. (אולי כן כתב, ואני לא יודעת).
    "דרך חייו של המשורר"- וואו זה דורש עיון…זה רציני… אגיב כשאבין.

    • שאה ג"האן דווקא כן כתב, אפילו על הטאג" שבנה.
      יש מקומות שבפעם הראשונה שאת מבקרת בהם את יודעת שאין זו הפעם הראשונה.
      ברוכה הנמצאת!

      • אולי זה נכון, אולי ישנם מקומות שנסעתי בזמן וחזרתי לבקר שוב. אבל זה בטח יותר מרגש לחוות מול המקום, בנוכחות פיזית.
        מטריד אותי לחשוב שהטאג", אחד משבעת פלאי תבל- המקום שבו ניתן לראות את מידת עוצמתה של אהבת איש לאישה, ובאותה נשימה לדעת שהאהבה הזו כלאה אותו לשארית חייו ולמעשה זו כמו אנדרטה לעצמו ולזכר אהבתו.
        זה מפעים ובו בזמן, כמו שרבינדרנאת טאגור כתב זו "דמעה על פני הנצח".

        מה מרגישים כשנמצאים שם?

        • תמי, דן סימנס בספרו "אולימפוס" מספר על שליט עתידי שבנה דגם מדויק אך מוגדל של הטאג" וכמה חסרת חן הייתה התוצאה.
          להרגשתי הטאג" עצמו גדול מדי, והמימדים חורגים מן האינטימי אל המונומנטלי בלבד. בדומה, לטעמי גם עושר החומרים יוצר היצף ברוקי שמשיג רוויה ולא געגוע.
          לפני כן, על גדתו השנייה של נהר היאמונה בנתה המלכה נור ג"האן את איטימאד אודאוולה, המכונה "בייבי טאג"" כמאוזוליאום להוריה, וסביר שהמקום שימש השראה לשאה ג"האן. איטימאד אודאוולה קטן יותר ועשיר פחות, אבל בדיוק משום כך נמצאים בו לטעמי האיזונים כולם.
          שאה ג"האן היה בונה מונומנטאלי "כפייתי" ולא רק בטאג" מהאל, אלא גם במצודת אגרה (שם נכלא בסופו של דבר), וכן במצודה האדומה ובג"מה מסג"יד בדלהי. במצודת אגרה הוא הרס מבני אבן מתקופת סבו כדי להחליף אותם בשיש. שם בנה גם את "כס הטווס" המפואר בשיש משובץ אבנים יקרות.

          אגב, אורנגזב המנוח היה האחרון בשושלת, ואתו חוסלה הממלכה המוגולית. אינסטנט קארמה?

          • וואו..אני חופרנית שצוללת למים מהר, לעומתך שהגיוני וצלול%

          • וואו..אני חופרנית שצוללת למים מהר, לעומתך שהגיוני וצלול, תענוג.
            ממה שאתה אומר אין הבדל באובססיביות של שאה ג"האן להורדוס. וסיפור אהבתו יפה אך לא היה המניע הטהור לעשייה שלו…
            והלוואי עלי "אינסטנט קארמה" זו מתנה גדולה- זיכוך לצללים שבנפש, שיוף זיזים..לא?
            אני חייבת לספר לך שהיום נסעתי לכנסיית הבשורה בנצרת. התפללתי לשנה יותר טובה…כשיצאתי משם פגשתי את ההפגנה המפחידה. רק לאחר שהצלחתי לחמוק משם נודע לי שיש מלחמה בעזה.
            מוזר לי למה נסעתי בכלל…

          • תמי, ואף על פי כן נוע תנוע 🙂

          • האינטרנט מצנזר מה שבא לו ומוסיף אחוזיםם.:)))

          • בסך הכל המסר האחרון שלי בא להסביר את התקלה שנפלה במסר הראשון. למזלי ראיתי שהנט לא מי יודע ו עמוס הלווין אז לפני ששלחתי העתקתי בעכבר ימני וז מהר הדבקתי להודעה השנייה. משום מה בסוף המסר נוסף סימן האחוזים שלא מיוזמתי. סיפור ארוך לפטיט תקלה.

          • נו נו, ואני כבר תהיתי איך זה קשור לכנסיית הבשורה, אינסטנט קארמה או עזה 🙂

          • אוי איזה בלגול"ה…:)
            איזה תמונות יפות צילמתי מהכנסייה. יש שם פסיפסי קיר שניתנו מכל מיני מדינות בעולם כמתנה. ממש מדהים.

          • מכיר את הכנסייה הזו, תמי. הפסיפס היפני מדהים בעיני.
            אני אוהב כנסיות קתוליות ובו בזמן כלפי הקתוליות יש לי יחס אמביוולנטי ביותר.

  5. טובה גרטנר

    היי אמיר
    מעורר תאוה, מעורר סקרנות… כל כך מדהים הדרך שאתה משוטט בה
    להתראות טובה

  6. שירית קופה

    תודה אמיר. הכל יפה להפליא. באמת נראה גדול
    מהחיים , וגם שקוף וקצת הזוי.מה שנותר הוא לנסות לתפוס את הממשות הזאת בתוך זרועות המילים, ועשית את זה כל כך יפה ועוד בתוספת
    התמונות.ספר הכללים למשורר נראה יפה לכל אדם בשינוי אדרת קל,יקיצה מוקדמת, שינה עמוקה וכל
    החריצות שבינהן.צריך כנראה לנצל את אורך הנשימה
    ואת שיקופית הגוף עד תומם. ובפשטות, כל יום שכולו חריצות נותן כוח ליום נוסף.

  7. חני שטרנברג

    ברוך השב, אמיר.
    עזרת לי להחליט מה אני רוצה להיות כשאהייה גדולה – משוררת הודית 🙂

  8. מירי פליישר

    אמיר זה נפלא
    ההתקדשות הזו לשירה או לאמנות
    מעורר קנאה אבל לא רק, מעורר השראה ורצון לאמץ את ההתמסרות , יש מה ללמוד .אקרא בזה שוב ושוב.
    תודה על התרגום וברוך השב.

    • מירי, אין ספק שהיחס הרוחני לאמנויות במזרח מעורר קנאה. ידידתי המנוחה, הרקדנית המפורסמת סנג"וקטה פאניגראהי, סיפרה לי פעם איך למדה באוריסה אצל הגורו שלה מאז גיל תשע את מחולותיהן של רקדניות המקדש. בכל הופעה היא היתה מציבה על הבמה את צלם האל ג"אגאנאת" ופותחת את ההופעה בכך שהייתה מקדישה לו את ריקודיה – ורוקדת לו. העוצמה, הדבקות, וההתעלות היו מידבקים ומרגשים עד דמעות.
      אשרי העם שזו דרכו.

  9. תודה על השיתוף בחוויות, ועל ההנחיות לחייו של משורר– מאלף.

    • סבינה, פירוש השם קוויא-מימאמסה הוא "חקר השירה". היצירה בשלמותה כוללת שמונה עשר פרקים, הנראים כחלקה הראשון של יצירה נרחבת יותר.
      ראג"אשקארה היה בן למשפחת יאיאוָארה, שנודעה כמשפחת משוררים, והיה בעצמו משורר מחונן. צריך להוסיף שמעמד המשורר בזמנו היה מעמד רוחני ודתי כאחד. ראג"אשקארה היה לא רק משורר אלא גם הגורו של המלך מאהנדראפאלה.

  10. הדברים שלך, אמיר, מרתקים ממש, קטעי ההיסטוריה, תיאורי הצבעים והניחוחות מעוררי תשוקה הם. ברוך שובך.

  11. היי דרלינג, ברוך השב. סחה על החליפה.

    את הדברים האלה אני מאמצת:

    "ביתו, צריך שיהיה נקי, שיהיו בו חדרים שונים, המתאימים לשש העונות; גן נטוע, שמתחת כל עץ בו מקום מנוח, גבעת משחקים, בריכת לוטוס, נחלים הפונים אל הים שתעלות השקיה יוצאות מהם, טווסים, יונים, אנפות, ברווזים ואווזים, חרטומנים, בזים, תוכיים ושחרורים. הבית, צריך שיוכל להפיג את העייפות; מספר קומות יהיו בו, חדרי אמבט, מזרקות, מיטות ונדנדות נצרים. בשעה שתיעף רוחו של המשורר מלעסוק בשירה, ועל מנת להפיג את הדכדוך שבכך, דרושים לו משרתים הממלאים בדממה את פקודותיו, או בדידות גמורה.

    תיבה, לוח וגיר, קופסת עלי דקל, או קליפת לבנה, חרט ברזל, ולוחות מלוטשים היטב: הנה כל מה שדרוש תמיד למשורר בהישג ידו. כך הוא ציודו של מדע השירה, אומרים החכמים. ההשראה – היא ציודו האמיתי, אומר יאיאוואריה".

    שלי אני גם יודעת איפה צריך להיות:הבית של אכסל מונטה וטאנה קאפרי. ואני אוסיף לו כמה טווסים.

  12. מדהים! תודה. ברוך השב
    and happy landings!

  13. אמיר – האפשרות הזו שלך לחוות תרבויות ולתקשר עם עולמות רחוקים הסיר הלחץ בו אנו נתונים היא דבר אדיר עם כל הסובלנות של אלה הדרים בצד אלה , עדיין זכור לי שגם בהודו יש כינויים כמו "כת הטמאים" שאינם אוכלים מכליהם וכדומה. כמו בחברה הנאורה שבה מכונים אנשים כ "חשוכים" אם אינם דומים לסידרת ה"נאורים"
    אני חושב על אפשרות מרתקת של שיח בינינו על… החברה הישראלית.ועל
    נאוריה, וחשוכיה.

    דברי המאמר מרתקים.

    • יוסף, תודה.
      נכון, הפָּארְיה, האסורים במגע, הם ביותר ממובן אחד כתם על החברה ההודית, ואינם נהנים מהסובלנות הכללית שלה.

      עם זאת לא הייתי משווה את מצבם ל"חשוכים" שלך (אתה מתכוון לחרדים? מתנחלים? מה?) וגם לא לערבים, לספרדים או למעשנים הנרדפים.

      זו תופעה ממשית וחמורה מכדי לשמש כמטפורה ריטורית כזו.

  14. נתתי לי מפתח וכדור העולם עתה מסתובב בשמחה על ציריו. שמחה שחזרת:)

  15. אמיר, הספק גדול בקפיצה אחת קטנה.
    וצילומים שכאילו יצאו מתוך הערפל –
    המסתורין הזה – שכל כך חסר לנו כאן.
    והתוספת המשכילה של שמונת אבות המקצוע
    של המשורר – שיעור מרוכז שנפרס כאן מתוך כמה ספרים.

    • טימה, כל החיבור (שממנו "שיעור השירה" הזה) מרתק ביותר.
      והמסתורין… האם אינו בעיני המתבונן?

      • נכון אמיר, אדם יכול להיות אפוף מסתורין מבלי שהוא עצמו יודע על כך;
        זה כמו להיות שרוי בחלום . זה דומה לתום , שלאט נעלם ופתאום
        אתה חש – זהו הערפל נמוג.
        יש לי ספרון בשם "" חיים נאורים "" מאת סוואמי ונקטסננדה – הרבה שנים
        נאחזתי בספר הזה , כדי לאזן בחוכמתו את המציאות .

        • טימה, התכוונתי לומר שהמסתורין הוא סוג של תשוקה, וגם סוג של הסתר עצמי הנחוץ כדי ליצור אי ידיעה ומסתורין.

          סוואמי ונקטסננדה הוא מורה ידוע, אבל איני מכיר את הספרון שאת מדברת עליו. כלים טובים, להבנתי, מסוגלים להתמיר לגמרי את תמונת המציאות שאנחנו רגילים לקיים.

          • אמיר – רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך.

            המסתורין הוא סוג של תשוקה וגם סוג של
            הסתר עצמי .

            לא קשרתי בין שני הקצוות הללו.
            עכשיו – אני רואה את המפגש. תודה .

  16. ברוך הבא
    קראתי בעיון את ההוראות הנוגעות התנהלותו הרצויה של המשורר בחייו ובכתיבתו.
    באופן טבעי עשיתי השוואה ובדקתי היכן אני נמצא ביחס לדבריו.
    הבנתי מהקריאה שתפיסת המשורר שלו שונה מאד מזו שלנו. בעוד חלק מאתנו שבוי עדיין בתפיסה הרומנטית של המשורר הרי שאצלו מערכת השיקולים המומלצת שונה בתכלית.
    לא הכרתי את הסיום הפחות רומנטי של סיפור בונה הטאג" מהל. תודה.
    אבות ובנים.

    • תודה, גיורא, וכן, התפיסה הרומנטית היא די חדשה בהיסטוריה של המחשבה. אלה אנחנו שיוצאים דופן, לא החכם ההודי שתפיסתו את המשורר די קלאסית, והמיוחד בה הוא רצינות הדיון בשירה כדרך חיים. הקוויאמימאמסה הייתה פופולארית ביותר ורבת השפעה על משוררי הודו לדורותיהם. מצד אחד זוהי "פּוּראנה" – דיון פילוסופי שבו מתדיינים חכמים ואסכולות ברוח "כמו-תלמודית" בשאלות הנוגעות לפואטיקה, ובכלל זה שפה, אסתטיקה ומטאפיזיקה; מצד שני זוהי "שאסטרה" – מעין מדריך כולל – חיבור המנסה לדמיין, להקיף ולמפות את כל האפשרויות שפותח תחום הדיון, החל במיתוס ראשית הדיבור, עבור בסגנונות וטכניקות, וכלה בטיפוסי משוררים וסדר יומו האידיאלי של המשורר (דוגמה לחיבור מסוג זה היא ה"קאמה-סוטרה"). החיבור כולו מאלף, אבל אולי ארוך מדי לפוסט.

  17. ברוך השב, ולקרוא אותך זה מקור השראה בפני עצמו. טוב ששבת

  18. איזה כיף לחזור הביתה! תודה לכולם על התגובות מחממות הלב. עדיין בנחיתה ועניינים בוערים שהצטברו פה, אבל קראתי את כולכם ואגיב בקרוב, כשירווח מעט 🙂

  19. רונית בר-לביא

    ברוך השב, אמיר.

    ותמונות מרהיבות הבאת.

  20. …בשיבה טובה.

  21. ברוך השב הביתה אמיר
    נקרא ונראה נהדר

  22. מרתק, אמיר, תודה לך!
    לפני שנה בניתי דגם ממוחשב של הטאג" מאהל ולא חשבתי להתחקות על סיפורו. גיגלתי עכשיו ובאחת הגרסאות על מעללי אורנגזב, נאמר שהוא אף רצח את אחיו. איזו אנדרטה הוא הטאג", מרתק אותי יופיו והסדר המופתי שלו, מול קלחת היצרים ששררה במשפחה.
    מרתק אותי הקשר הזה גם נוכח דברי
    ראג"אשקארה (איזה שמות יפהפיים)
    מהם עולים חיי עושר, משטר ודקדקנות רבים. שום מקום ליצר, רק בלילה בשעה הראויה, תשמש האישה כפי צורכו שלו( כך קריאתי הראשונית והמיידית)

    סקרנית מהו הטוהר אליו מתכוון המשורר, ואם אכן הוא מייצג את המשוררים בתקופתו. האם יש תיעוד לשירה שאינה עונה על כלליו, חופשית, יצרית שאינה שואלת מה אנשים מבקשים. סקרנית גם לשיריו, אם יש מתורגמים(רק מעלה תהיות, כמובן שאינך חייב להשיב, הרי אני יכולה לחקור, אם ארצה:)

    • כמה יפים התאורים והתמונות ,וחיי המשורר על פי התרגום שהבאת כל כך רחוקים ,ממיתוס האמן הגווע משחפת בעלית גג, ומחיי המשוררים כיום בארצנו הקטנטונת- להשוות ולצחוק … וברוך השב ,כמובן, אני לא הייתי שורדת את הודו, בנותי התמוגגו שם מהנאה, המחשב גדוש בתמונות משם ,כולל הטאג" מאהל

      • חנה, תודה. דמות "האמן הסובל" החליפה בבורגנות הנוצרית-חילונית את דמות המרטיר, אבל זו רק מדרגה נוספת בדיכוי האמנים על ידי הנצרות. לא בטוח כמה זה מצחיק – אם מעניין לך לחשוב על זה לעומק, קראי עוד ב"משטרת העונג ומרד האמנים"
        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2808

        ואשר להודו, פגשתי באגרה אם ובתה שטיילו יחד. אפשר לנסות, זה לא כל כך נורא.

    • אכן מעניין, סמדר, שאיש כאן לא שאל את עצמו איך זה תופס לגבי משוררת (תשכב עם גבר כפי צורכה?)

      שירה "חפשית וייצרית" עד כמה שאני מבין אינו עומד בניגוד אם זה מה שמביאה ההשראה, אבל בתפיסה הקלאסית גם הפראות נתחמת במוסיקליות ובצורה -בדיוק כפי שאפלטון מונה את ההשראה השירית בין שלושת סוגי השיגעון, אך תוהה איך זה היא שוטפת לה בדיתירמבים קצובים.

      את הדיון כולו צריך להבין גם במימד הרוחני והדתי, כי המשורר נתפס גם באופן הזה. בטוהר הדיבור, המחשבה והמעשה אני חושב שמדובר בדברים כפשוטם. "טוהר הדיבור" אינו שונה מהדרך שמגדיר אותו דון מיגל רואיס, ותלוי לגמרי בטוהר המחשבה שבבסיסו. אולי באמת אשוב ואעלה את ארבע ההסכמות בפוסט נוסף והפעם בתרגום לעברית.

      • מירה צוקרמן

        ריתקת.
        הצלחת להביא את הודו למסך.
        התמונות, התיאורים והנחיות
        המשורר ליום וללילה – מאלפים.

        חסרה רק המוסיקה הנפלאה.
        תודה לך
        וברוך הבא.
        מירה

        • מירה, תודה. ואת המוזיקה, כך נשמע לי, את שומעת גם בלעדיי 🙂
          צפיתי שם בלהקות מחול מופלאות מאסאם, מאניפור וקראלה, אבל אלה הם בדיוק הדברים שמלים אינן יכולות להעביר.

  23. הי אמיר, פוסט משכיל, מלא עניין שמעורר בי תגובות בכל מיני כיוונים, התגובה הראשונה שעולה על כולן היא פליאה…איך מתאוששים מעוצמות דחוסות שכאלה של חויות עוצמתיות כל אחת בפני עצמה. השוני, הנגודים, הצבעים, הריחות, המנטליות, הפסטיבל, הטיול, החברים, הטיסה, המעברים החדים בין ישראל-הודו-ישראל.
    מקווה שהדבר הזה שנקרא גג של שאנטי לודג" משמש למנוחה, ושבאמת מצאת זמן למנוחה בארץ השאנטי, וגם פה בארץ האנטי-שאנטי שלנו.
    יש לי עוד מה לומר על הטאג" והמשורר ועוד אך חנוכה זה יותר לאורים ופחות לאימורים (בלוגים- בעברית של עצמי).

    • סיגל, איך מתאוששים? לאט לאט. הודו היא בלגאן לא קטן, כמעט ההפך ממה שממליץ רג"אשקארה, אבל ביקרתי שם גם במושבת האמנים סנסקריטי, וחוץ מהטווסים היא די נראתה מתאימה.

      • הי אמיר, קראתי פעם על הטאג" מהאל (מהאל זה ארמון וטאג" נדמה לי שכתר) שהמלך היה מביט מהמצודה אל הארמון שבנה לאהובתו שהלה היה מזכיר לו את הפטמות שלה או משהו כזה. חשבתי על זה שבנוסף לאהובה שמתה ולכך שניטל ממנו החופש עצם היכולת הזו להביט לשם ולחשוב מחשבות נצח עורגות זה סיוט נוראי.
        קראתי כאן גם על חיי המשורר ויש דבר או שניים שלא הבנתי. האישה באה אצל המשורר במקום השביעי? האין זה ממקם אותה באיזשהי תחתית? מה הסכוי שאישה תרצה לחיות לצידו כשהיא יודעת שהיא במקום הזה? מעניין אם זה הגיוני או שזה נכתב בשביל לזעזע, בכל אופן יש מקום הרבה יותר נחמד שם בחלקי היום והלילה וזה בחלק הרביעי שאז הוא אמור להתעורר מלא חיות…(חיות נשמע טוב, מעניין אם יש לו גם חיות יער או שרק מחמדיות).
        אגב, מצאתי עוד תגובות שלך שנכתבו מאז שלא הייתי כאן ולכן ברשותך, מקפצת קצת אצלך בבלוג.
        ערב שקט שיהיה ואני כאן קצת, בשביל ניקוי ראש קטן.

        • סיגל, מזכיר לו את הפטמות שלה? 🙂 את הסיפור הזה אני לא מכיר. די הרבה השקעה בשביל מונומנט לפטמות הייתי אומר.

          ובקשר לאשה – אכן מוקדש לה החלק השביעי של היום והלילה, אבל לא בטוח שזה אומר משהו על חשיבותה. רג"אשקארה השפיט אותו בסדר יום די קשוח, בהנחה ששירתו צריכה להיות קודמת לכל… לא יודע אם מישהו ניסה באמת לחיות ככה, אבל בסך הכל זה לא נשמע נורא במיוחד 🙂

          • רבינדארנט טאגור שהוא גם משורר הודי דווקא כתב על האישה:
            "דברייך פורחים כשירים בכל קִנֵי ציפוריי, וזמירותייך מניצות פרחים על כל חורשותיי." אני מעדיפה משורר שגם נותן לנשים שלו לדבר ולא רק "שוכב עימן כפי צורכו", אבל מי יודע אולי גם רבינדארנט שוכב איתה כפי צורכו ודבריה וזמירותיה זה מהרגעים האלה.
            לגבי נורא או לא נורא, תלוי אם זה גם כפי צורכה ואם יש לה עיסוקים משלה לשש שביעיות היום אז הכל טוב.
            על הטאג" מהאל הוא כתב (טאגור) שזו "דמעה על פני הנצח" ואיזו דמעה מפוארת.

          • סיגל, אני ממש לא שותף לסגידה הכללית לטאג". עם כל העבודה המעודנת, הוא קולוסאלי ולא אינטימי לטעמי.

            ובקשר למשורר של "חקר השירה", לא ברור מה קורה כשזו משוררת…

          • לא אינטימי מספיק? אולי. אולי מחקר מעמיק יגלה שאלו מזכירות לו בכלל את פטמותיה של איזו מאהבת וארמון האהבה הזה הוא רק למראית. אילו היה מפסל את פניה לתוכו היה הרבה יותר אינטימי. ואולי היה צריך להסתפק בכדור בדולח עם פתיתי שלג שבתוכו אהבתם לעיניו בלבד. בכל מקרה כל אדם ואינטימיותו הוא. מבחינתי, בתמונות, הטאג" נראה מקסים, ורק הבחירה בשיש לבן מטרידה אותי וגם זה רק בתור מחשבה על מי שצריכה לנקות שם שינצוץ.
            לגבי משוררות, אני יכולה לדמיין מתוך פנטאזיית משוררת ישנה שבי ולנסות לענות…אז…בחלק השביעי של הלילה לרצות מי שיספק את צרכיי… זאת תהיה מחמאה גדולה אם אמצא בי תשוקה למשהו או למישהו בכלל. נתתי לעצמי פעם שנה שלימה מטוהרת מאחריות ומפונה רק למה שאני רוצה… ונסיתי את התפקיד של גברת משוררת. אם מישהו היה מנסה להתקרב אלי אז, בחלק השביעי או השמיני של היום, הוא היה "חוטף כפכף". משוררת כשהיא לא משוררת צריכה… לישון. בעצם היום מתחלק אצלה (כלומר אצלי ובטח לא אצל משוררות אמיתיות שכאן) לשניים.
            אבל זה בטח היה נכון גם לו הייתי אדון ולא גברת, כך שזה כנראה משתנה מאדם לאדם בלי הבדלי מין. ובכלל, הוא לא הזכיר את הילדים, את אסיפות ההורים, את השכנות שבאות לשתות קפה, את הטלפונים של סוכני המכירות, איפה כל אלו נכנסים אצלו, לא ממש ברור. אצל משוררת אלו היו מופיעים ואז כמעט בטוח שאת הזמן שבתוכו נמצאת השינה היא לא הייתה מפרקת לחלקיקים אלא ישנה בו לפני שהיא בעצמה תתפרק.

          • סיגל, על הפטמות של הגברת מהאל אנילא מתכוון להתווכח. בשלב זה אי אפשר לבדוק אותן, ככה שכדאי להתרכז באלה שאינן עשויות שיש 🙂
            ובאשר למשוררת הנזירה שלך, יש לא מעט משוררות שאני מכיר שחיות בדיוק על האש הזאת, שההתאהבויות שהן מאבהבות הן הדלק של שירתן. עדיף סוכן מכירות מחיי המנזר שאת מתארת…

          • מעניין שסיפרתי את סיפור "משוררותי" ששייך לתקופה מאוד עצובה שלי, כיביתי בי את האש הזו, וקשה לי לראות את עצמי מסתפקת היום בשביעית אדם. ובנוסף, אין לי בעיה להצטרף למחרוזת הפטמות החיות (כל עוד מובטח להן לא להפוך למרק אצל איזה קניבל רעב).

          • לעולם אין לדעת. החיים לא חברת ביטוח, ואפילו בפוליסות הכי מבוטחות אין ביטוח נגד קניבליזם 🙂

          • די מצמרר להסתובב בעולם בלי ביטוח נגד קניבליזם אבל אולי כדאי לחזור לנושא האהוב עלי: שירה, ולשאול ולברר כמה דברים שהעלו בי תהיה, למרות שבאופן טבעי הייתה נטייתי להתיחס לחלקה של האישה בחיי משורר.
            עם שמונת האבות ושלושת הטהרים אני מסכימה אבל הנוף המשוררי קצת מפנק מידי לעומת מה שתמיד מצטייר לי בדמיון כקטן הוא ודל הוא חדרי של ביאליק. איפה הטווסים והמפלים ומליון החדרים והמשרתים? האם הללו באמת נחוצים למשוררים או שרק למשוררים הודים? ואז יש את העצה להתמחות בתחום אחד. למה בתחום אחד? מה רע במשורר רחב תחומי בנושאי שירתו ועוד יותר.
            מדוע שמשורר לא יהיה גם צייר ופסל ויחליף לעצמו דרכי ביטוי על פי רצונו?
            ואחר כך אם הבנתי נכון המשורר צריך לדעת את דעותיו אבל לשמור עליהן בלב אם אינן מתאימות לדעת הבריות? חושבת שלא כך צריך להיות בכלל. מאמינה שלכל אדם הזכות באשר הוא מי שהוא להביע את דעתו ובתנאי כמובן וכאן אפשר לחזור לארבע ההסכמות, בתנאי שהן מובעות באופן שאינו פוגעני ומתלהם וזכותו, לגמרי זכותו, כמו זכותו של כל אדם להביע דיעה ללא פחד ואם עליו לשמור על רגישותו לצורך כתיבה ואין הוא יכול להרשות לעצמו שריון נגד החברה אז הכי טוב בעצם לחיות רחוק מאנשים והנה חזרתי לנזירה הטיבטית שלי מהתגובה הקודמת.
            ואז שוב מגיעה לסדר יומו הקבוע של המשורר, נשמע קצת כמו חיים של רב לומד תורה. אדיקות מוחלטת והקרבה משהו. לא?
            לסיום, מעניין אותי מאוד אם באמת המשורר הזה חי ככה או מאמין שככה צריך לחיות. חשבתי תמיד שחלק מכתיבה היא לחיות את החיים ולכתוב מתוכם. כמה כבר אפשר לכתוב אם כל החיים מבלים בחברת טווס, בריכה של לוטוס ואישה בתפקיד מילוי צרכים?
            טוב, הרבה שאלות אבל חשבתי שפוסט כזה מושקע שיש בו כל כך הרבה נושאים מעניינים ראוי להתעמקות בפרטים וככל שחוזרת וקוראת מבינה כמה מעט נגיעות בתוכן נעשו כאן וכמה הרבה עוד נותר לומר.
            אז אם הפוסט עבר והודו כבר היסטוריה ואנחנו בעתיד בתוך "הסטוריה" ועם כתובות על הקיר ובחירה בין היות או לא, ואם השאלות שלי על שירה ומשוררים מעייפות, מניחה להן בזה הרגע וזה בסדר מצידי.
            המשך ערב נעים וליל מנוחה.

          • סיגל, למי זה מתאים? זו השאלה שדנו בה פה כאילו זהו עיקר דתי, דרך חיים, שמובילה לשחרור. אבל לנו זה מוזר ביותר, כי גדלנו על הרעיון הדי מעוות לטעמי, של "האמן הסובל", השחפן בעליית הגג, שכותב מתוך כאב.
            האמת היא שרילקה (כמו מוצרט) כתב את אלגיות דואינו על דייטה של צדפות ושמפניה. סאפפו וסימונידס היו עשירים ומכובדים. וכו" וכו".
            רג"אשקארה עצמו היה משורר, וניסה להפוך את שירתו לדרך לצמיחה והתקדשות.
            עם כל ההבדלים התרבותיים, זה בעיניי נכון. שלושה ארבעה טווסים בחצר חווילתי ממש לא היו מזיקים לשירתי 🙂
            את גם עסוקה בגורל האשה האומללה, אבל כבר אמרת קודם שאם היא מנצלת את החופש שדרישות (כה מועטות?) נדרשות בהם ממנה, הכל בסדר.
            השירה, אני חושד, היא אשתו הראשונה של משורר (או בעלה הראשון של משוררת, אם תרצי).

  24. מד, ללי, רונית, סיגל תודה לכולכם.
    מחמם את הלב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור