אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אור ותכלת
|
האילן אוֹר וּתְכֵלֶת עַל רֹאשִׁי עֲנָפַי נָעִים בָּרוּחַ צַמַּרְתִּי הוֹמָה, (הוֹ-הוֹ…) בֵּין בַּדַּי צִפֹּור תָּשִׁיר בְּצִלִּי עָיֵף יָנוּחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, (הוֹ-הוֹ…) מלים: רפאל ספורטה
|
ענפַי נעו עם הרוח, תכלת ואור נחו על ראשי. איזה אושר. הגננת ליוותה את עצמה באקורדיון, כל הילדים שרו וגם אני. אבל אני כבר לא הייתי שם, בחדר. אני הייתי בעץ הצפצפה שבחצר. את שיר "האילן" של רפאל ספורטה למדנו בגיל ארבע ושרנו אותו עם הלחן של מרדכי זעירא. בשלב ה"הו-הו-הו…" התנועענו בידיים מורמות כאילו יש לנו ענפים. אפילו לא ידענו שיש לַשיר כותרת, כך שמבחינתי השיר הזה היה כישוף גמור: הנה, ככה נהפכים לעץ. ובאמת די היה בנגיעה בעלה או בקליפת גזע, והייתי שוב יוצא מעצמי, נכנס ומרגיש מבפנים את כובדו של העץ, את השורשים, היציבה, הענפים, שומע את ההמיה, ונוגע באור ובתכלת. נסו ותראו. התחושה הזו, שנשארה איתי עד היום, חיפשה לה מלים גם בכמה משירַי. עדיין בעצים האלה, "בָּעֵצִים / הַמִּתְעַמְּקִים בְּמַהוּת הַצֵּל", ובשבילי "שׁוּלֵיהֶם עוֹדָם / גַּשְׁמִיִּים לְמֶחֱצָה / יְרֻקִּים כְּמוֹ הַלֵּב". השורות האלה צמחו כענפים מאותו אילן של רפאל ספורטה, מן הירוק שצלל אז בעינַי ולא יצא מהן עוד.
[מתוך "שיר שאהבתי" בהליקון – "ילדות" היוצא לאור בימים אלה] |
.jpg)
דְרִיאָדָה
הִיא מַתְחִילָה בֵּין הָעַרְבַּיִם בָּעֵצִים
הַמִּתְעַמְּקִים בְּמַהוּת הַצֵּל
שׁוּלֵיהֶם עוֹדָם גַּשְׁמִיִּים לְמֶחֱצָה
יְרֻקִּים כְּמוֹ הַלֵּב.
עַכְשָׁו הִיא מְקַנֶּנֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ עָמֹק אֶל הַמַּיִם
עֲנָפֶיהָ זְרוֹעוֹת שֶׁל צֵל מַשְׁרִישׁוֹת אֶל הַחֹשֶךְ
הַדִּמְדּוּמִים כְּבָר הֶאֱפִירוּ וְהָעֵינַיִם.
הִיא הוֹלֶכֶת וְשׁוֹקַעַת
יְרֵכֶיהָ מַיִם וְקֹר אֲדָמָה שְׁחוֹרָה רַקְבּוּבִית
רַק הֶרֶף בֹּהַק חוֹלֵף בֶּעָלִים –
עֵינַיִם. רָעָב.
כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת נִפְתָּחוֹת טַבּוּרְךָ לַחְלוּחִי וְצוֹנֵן
פָּנֶיךָ מְרַשְׁרְשִׁים.
שָׁרָשִׁים הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים
* דריאדה: נימפת עצים
מתוך מוזיאון הזמן, הקיבוץ המאוחד 2007
מתחבר יפה, איך תמים העיניים (יפה, אלא מה) מתבונן ממקומו הרחוק אל השיר הבוגר, אל הנימפה המאיימת, חושך, רקבובית, קור ולחלוחית, מה שהיה ריקוד ילדים רך נעשה מחול רעבתני, מזרה אימה, של מאבק שורשים.לא הלכת עם הזכרון המתוק, אמיר, להיפך.
לבנה, היפה והנורא הם אחים.
בכל מקרה אותי היא בכלל לא מפחידה. היא ראשונית, ישירה, קרובה.
איזה יופי. ני מרגישה שנתת לנו תמונה קטנה על איך שיר נולד ובעיקר איך משורר נולד.
הפספוס מבחינתי היה כי לא יכולתי להזכר באותו שיר מהגן ולשיר אותו תוך כדי הקריאה.
כן, אומי, אלה הסודות הקטנים של תמונות הראש וגלגוליהן 🙂
ולגבי "האילן" – אני חושב שמעטים פה מכירים אותו.
מן העמידה באור התכלת על האדמה אל השקיעה באפלולית המים
אכן, אמיר, הצלחת לטלטל אותי היטב מן המתיקות הילדית לסבך השרשים האפלים
והמים – האשה? (האם פרויד השתלט עליי?)
ענת, את מתכוונת המים = האשה?
כן, מים בעורקיה, והיא עץ. והיא גם ירוקה כמו הלב (וזה לא לב ורוד, לא.)
והאם שמת לב? הדובר גם הוא מתעצה ומתלחלח.
עכשיו אני מבין למה נקרא שמך – אמיר.
אמיריך נעים ברוח, צמרתך הומה (מעין תקבולת…)
🙂
(וזה אתה בתמונה? עם הבלורית?)
והטקסט מתוך "ילדות" החדש (מזל טוב) מביע אומר (אמיר) של שורש הנשלח כחוט השני אל האמיר. אכן, "שָׁרָשִׁים הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים".
כן, זה אני בתמונה, שחר.
ומזל טוב גם לך – על שירך "אח שלי" שמשחק כדורגל כוכבים בסלון של החוברת הזו.
השלושה יפים מאוד, השיר של ספורטה, זכרון ילדות ודריאדה.
מנסה למצוא מה אהבתי במיוחד, והבחירה קשה.
אני בוחרת "ירוקים כמו הלב", זה עוד לא שמעתי – לב ירוק.זה כל כך יפה. ירוק צבע של רעננות, של צמיחה, פריחה, גדילה.איזה לב יפה צריך להיות הלב הירוק!
רק שלא יהיה בסוף שלא הבנתי (זה קורה לי…) וזה ירוק של רעל או של בוסר.
אבל אם בעצם, אנו עוסקים בבחירות אני בוחרת את הפרשנות הראשונה.
הבנת אותי מצוין לוסי. מרתק אותי לראות איך אנשים מתחברים בשיר הזה בנפרד לשורות שונות ופרשנויות כה שונות.
את, באופן אופייני לך (אם מותר לומר כך) בחרת בצד המואר. "ירוקים כמו הלב" – זה הירוק החי, המוצלל, המלבלב.
אמיר!!!! מכאן הגיע המשפט הסקסי המופתי שאני מאוהבת בו: טבורך לחלוחי וצונן??? מזיכרון הילדות הזה????? ויי ויי ויי.
ואיזה מתיקות היית.
מאין, יעלה? מהארוס הדריאדי הזה, שמתפשט בין העלוות והגזעים. עצים הם עניין חושני לגמרי, לא שמת לב? 🙂
יפה , מאד נוגע בנפש הקטנה שאנחנו מדחיקים, כמה אני אוהבת ילדי גן וכמה צר לי שהם מתבגרים להם.
אביטל, מילדי הגן ועד המופלג בישישים – הנפש צעירה וזקנה מאז ועד עולם 🙂
גם אני זוכרת את שיר האילן מהגן ומבית הספר – ומה שאתה מציע פה הוא, אני מבינה, לקרוא אותו (גם) כמונולוג של האדם, ולא רק של העץ. אכן, מתאים לדריאדה, ולשיר נוסף שהבאת פה פעם ("החול והזמן"?). ונזכרתי ב"שר הטבעות" ובעצים ההם שם, שמהלכים ומדברים ומשתתפים בעלילה באופן פעיל. אני לא זוכרת איך קראו להם.
עדה, העצים ההם (לא של טום בומבדיל) היו עצים רעים מאוד, ממש פויה.
אבל כן, כילד הבנתי את השיר כמונולוג שלי, לגמרי.
ונכון, ב"חול וזמן" "הָעֵצִים עֲדַיִן עֲמֻקֵּי לַיְלָה / כּוֹנְסִים אֶת מְמַדֵּיהֶם אֶל מְעָרוֹת הָעַלְוָה". "וְעֵינַי יוֹצְאוֹת אֶל הָעוֹלָם / בּוֹ לֹא נִתָּן לְהַבְחִין עֲדַיִן / בֵּין חֲלוֹם וְעֵרוּת, צְלָלִים וְעָלִים".
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3533&blogID=182
לאמיר –
מוזר, אני לא זוכרת שהם היו עצים רעים. מצאתי אותם סוף סוף בספר, הם נקראו Ents , והצטיינו בדיבור איטי במיוחד. במלחמות, אם אני זוכרת נכון, הם דווקא נלחמו לצד הטובים…
עדה, ה-ENTS לא בדיוק עצים אלא יצורים עציים, "רועי העצים" והם אכן נלחמו בסארומן הרשע וחיסלו את איסגארד…
אבל יש שם גם לא מעט עצים אפלים. Old Man Willow מהיער העתיק, למשל, בולע אחד מהחבורה (מרי או פיפין, נדמה לי) לתוך גזעו, עד שטום מכריח אותו לשחרר אותו החוצה.
מעניין אותי לדעת כיצד הייתי מתייחס לשיר ללא הסיפור שבצידו.
אני חושב שנגעת בנקודה המסבירה את הצורך של האנשים והמקום שממנו נובעות המיתולוגיות. אותן שעות דמדומים שבהן אפשר, וגם הלב רוצה להתבלבל בין עץ לאדם המסתתר בין ענפיו.
שאלה: האם אתה לא חושב (כנראה שלא) שהרווחים בין המילים והצורה המיוחדת בה אתה מעמיד את השורות מחלישה מעוצמת השיר וכאילו אומרת שהמילים לא מספיק חזקות להעביר את התחושה הרצויה?
חשבתי על זה: אם לקומפוזיטור מותר לסמן מתי להאריך צליל , או מתי יש לעשות פאוזה ,אז למה לכותבים זה אסור?
בדיוק, גיורא. ישנן המלים וישנה הפרטיטורה.
המלים הכתובות כשלעצמן אינן כמו המלים שאנחנו מדברים.
כשלעצמן אין בהן אינטונציה, שהיות, קצב, ולפעמים אפילו לא תחביר בהיר. מה שיש לנו לצורך זה הוא סימני פיסוק (שמשמשים גם למטרות תחביריות וגם מוסיקליות באופן שלפעמים מבלבל), חיתוכי טורים, וגם – כמו במקרה זה -ריווח (שלעתים גם מחליף סימני פיסוק).
זה לא הרבה, אבל זה מה שיש בינתיים.
כל הפוסט הזה נפלא!!עיני הילד-השתיל מעניקות לו רוך, שורשים וענפים
חני, התערבבה התמונה עם השיר? 🙂
בעונג.
זוכרת , אמיר. לנו הייתה בגן מנגנת ואני זוכרת את התחושה שהצלחת לתאר כל כך יפה ב"שיר שאהבתי".
מעניין מאוד לראות למה היא צמחה ב"דריאדה".
"שרשים הם ענפים שנשלחים אל הפנים" – תודה מיוחדת על המשפט הזה.
כולו שלך 🙂 (המשפט)
ותודה שהזכרת לי והחזרת לי לתמונת הילדות הזו את "המנגנת" שהיתה באה עם האקורדיון פעמיים בשבוע…
שיר מופלא.
"עכשו היא מקננת בתוך עצמה"
אולי כאן הגדרת נפלא את השירה עצמה.
ממני, החשוך. [כינוי יפה שקבלתי מיעל ישראל]
תודה, יוסף, וגם על הפרשנות הארס פואטית. לא חשבתי על זה.
בחושך יש הרבה סודות, אבל את חליפת המהלומות פה הסרתי.
"ילדות" -יוצא דופן כתב העת החדש שאני מחזיקה ביד וקוראת לאט כדי שלא אסיים מהר. הרכות של הכותבים נוגעת ללב.
אתה מביא אותך כילד שמוכן להרים ידיים בקלות, מוכן לגעת, להיות יופיו של העולם. המבט הירוק, הנאיבי בתמונת הילדות… כל כך עצוב שבבגרות, של כולנו, יש כבר שרשים שמצליפים וצל ורעב…הלוואי והיינו יכולים להיזכר יותר בתֹם של הילדות… גם בפעם הראשונה כשקראתי את השיר, לפני כשנה, הוא גרם לי להתרגשות מאוד גדולה וכאן ישנה התוספת שמשקפת לי את עצמי בעצב שלעיתים אינו מניח לי.
תודה, תמי. הקובץ באמת יוצא דופן בלבבות שאפשר כמעט לשמוע אותם פועמים בו. (ואת בין ארבעת המנויים שלקחו אותו ישר מהליקון! אני אומר זאת, כי רק עוד כשבוע ימים הוא יגיע למשתתפים, למנויים ועוד כעשרה ימים לחנויות).
מבחינתי, בלי לנסות לקלקל או לכוון את רשמי הקוראים כאן, ב"דריאדה" אין עצב, אלא עומק מיתולוגי שנוסף ליצורי העץ האלה.
"שרשים הם ענפים שנשלחים אל הפנים" אצלי בראש זה מתרגם לתמונה (בטח אצל כול מי שקורא) אבל תמונה זזה כמו סרטון מצוייר ואז זה נראה כמו מייתרים של גיטרה שנקרעים ועפים לפרצוף, ויש לי כבר גם צלילים בסרטון.
עכשו אם אקח את זכרונות הילדות- הם השרשים שמצליפים בפנים…- בתובנה מה היה ומה בנמצא מתגורר העצב…השיר אולי לא עצוב אם אטייל בחלקים אחרים שלו…:)
תמי, למה מצליפים? אפשר לשלוח גם יד אפילו יונה. הם יכולים להתגעגע, ללטף, לא?
אמיר, אחת ההנאות שלי בחורף, לטייל ביערות, לקטוף פיטריות יער. (זה כמעט כמו לצאת לצייד) לא תאמין אבל יש יערות סבך בהן כל פיות היער מתעוררות לכבודי…:)
אני שומעת את רחש השיחות שלהן את פניהן המרשרשים והלב שלי חוזר להיות ירוק. אבל כשמחשיך אני מכירה גם את השרשים שנשלחים אל הפנים ואז אני יוצאת מהר מהיער, כי אז אני יודעת שבאים גם עוד כל מיני יצורים שאני מפחדת מהם.
תמי, היער הוא באמת מקום מכושף, ואיזה יופי שיש לך עיניים לראות אותו מהלב הירוק.
כשיורדים הצללים נוסף ליער עוד מימד של מסתורין, עומק, חמוקי עצים, עלוות… עלה נוגע בצל נוגע בעלה, גומחות הקליפה המאוזבות, מה עוד לומר… דוק של ארוטיקה יורד על היער.
אמיר, אני מתרגשת מהתאור שלך הארוטי, שגם אני יכולה לראות כך, באופן הזה.
אבל רק עכשו אני מבינה שהפחד שלי יושב על התחושה שהשרשים מצליפים, מאיימים לחנוק אותי מתוך אינוס. כאילו אלו ידיים ארוכות ומאיימות.
תמי, יש משהו במה שאת אומרת, כי החוויה הארוטית פה היא אפלה משהו, אבל לא בהצלפות או אינוס, אלא בגלגול הגוף באחר. געגוע, אולי אפילו "חתונת מוות" של מטמורפוזה, אבל עד כאן אני חושב. מה גם שלאחר שהדובר הולך ומתעצה ככה, הרי בכלל לא ברור של מי השורשים האלה, לא?
היכולת להיבלע נראית לי פחד גברי…אני חושבת שאצל נשים זה פחד הפלישה…אבל זו הרמוניה כל כך יפה כשמודעים לזה. לא?
אני גם יכולה לראות את ההטמעה שלו בתוכה כמפחידה- מתוכה האינוס עוד יותר גדול וחמקמק ביכולת שלה לזהות.
תמי, "מתוכה האינוס עוד יותר גדול וחמקמק ביכולת שלה לזהות"?
לא הבנתי את זה.
אמיר היקר, אענה לך שרק ברוח כששתי נשמות מתאחדות ונעשות כאחת- הגבולות מיטשטשים וקשה לדעת מה שייך למי.זה אינוס מפחיד, חמקמק אבל מבורך בששון…:)
כתשובה לפוסט האחרון אני כותבת כאן:
עֹנֶג- רוּחַ
מִמְּצוּלוֹת חֵשֶׁק
נוֹלֶדֶת הִתְכַּשְּׁפוּת בִּבְלִי דַּעַת-
הִנֵּה שׁוּב אֹפֶק לַח.
מְלֹא הַיָּרֵחַ עוֹלֶה
מִתְחַכְּךְ בְּשׁוּלֵי אֲדָמָה
אֶקְטֹף פֶּרַח, זֶרַע מִפֶּרַח
אַחַר כָּךְ אֶחֱזֹר אֶל קִּירוֹת הַגּוּף
רְפוּיָת אֵיבָרִים.
הִתְגַּעְגַּעְתִּי לָיֹּפִי,
לָעֹנֶג- רוּחַ
חייב לומר שלא מכיר חווייה כזו של התמזגות שתי נשמות לאחת, תמי, ולכן גם "פחד ההיבלעות" שהזכרת קצת זר לי.
אבל את ההתכשפות הארוטית של הטבע כולו כמו בשיר שלך – מכיר גם מכיר.
הי תמי, חייבת לומר לך שנהניתי מתאורי היער שלך, ממש התלהבתי מפיות היער והפטריות ואז כשקראתי על היער החשוך והפחדים התחברתי גם לזה כי באמת קיימים סרטי פנטזיה שזה בדיוק מה שקורה למי שתועה ביער, אבל אז חשבתי שבעצם זה קורה כשהעץ מכושף במשימה להרוג, כשלמעשה, בשיר שכאן, העץ במידה מסויימת לוקח את האדם מעל פני האדמה, אך הוא מעניק לו חיים, חיים של עץ, כבר שומעים את הרשרוש כמו הבכי הראשון של תינוק עם לידתו. דווקא בעקבות התגובה שלך, וקצת אחרי שהתחברתי אל אותו פחד שלך, נפתח בי משהו להבין את ההבדל בין תגובת הפחד הראשונה שעלתה בי לבין תגובת ההתלהבות האחרת שהופיעה בי (די בגלל תגובתו המרטיטה של אמיר:0).
אז תודה לך תמי, ואם לא כתבתי מסורבל מידי, אולי תצליחי לעקוב אחרי פיתולי המוח שלי, ולהבין את דרך ההשתחררות מהפחד שמצאתי בזכותך.
סיגל, התודה היא לאמיר ולשירה שלו. לא לי.
דוחה ומכוער ורע ואיכס
"ענפַי נעו עם הרוח, תכלת ואור נחו על ראשי"
לא רק אמיר יש פה גם אור !
איזה שיר יפה
ואיזה מיסתורין יש בעץ ןבצל שלו
אולי מן הפוסט (טורשת) הזה תצא קריאה לשירי עצים ויער
הי ריקי, בינתיים קראתי למשהו אחר – לשבוע החשק – אבל בעיניי אין סתירה בין החשק וגם מסתורין לבין שירי עצים ויער. הדריאדה הזאת עסוקה בדיוק בעניין הזה.
מרתק הקשר בין השירים .
אהה.
כלומר, למה בדיוק את מתכוונת?
יפה כל כך. ומצאה חן בעיני מאוד המילה שורש (או השורש של שורש) המרשרשת ומשרישה לאורך כל השיר.
סיגל, תגובתך כשלעצמה שרשרת רשרושים סביב שורֶר השיר 🙂
נוסטלגי, תמים, מקסים.
והילד בתמונה כמה מזכיר את הילדות של שנות החמישים והשישים, ביחוד חולצת הפסים הזו שלכל הבנים הייתה אז.
נכון, איציק! וגם לך הייתה אחת כזאת?
אח, נוסטלגיה 🙂
גם אני חווה את השיר כקשה
(אוהבת, אוהבת)
המסע מטה, הפיתוי, השקיעה
עד מתחת לשורשים, כקבורה.
סמדר, תודה. גם גמל שלמה מסכים לסקס עם גב" שלמה למרות שבסוף הוא מאבד את ראשו באופן שונה מאשר בהתחלה…
וקבורה – קבר – לא סתם בעברית משמעו גם רחם.
יפהפה, אמיר
תודה, עודד.
נהדר אמיר, החיבור המשולש – סיפור ילדות-אילן -דריאדה. התנועה לאחור לילדות וההכרת בחלוף ובסוף יוצרים שילוב מרתק.
שמח שדיבר אליך, מוישלה. אולי אני חוטא לשיר, אבל אכן נוצר פה סוג של סיפור.
אם לחשוב דרך עיניים של ילד בן ארבע אז באמת בתוספת ההו הו הו, זה כישופי ביותר. לשיר עץ, לחשוב עץ, להיות עץ, מרומם נפלא, ואולי אף מפחיד לא פחות.
למעשה, כל ההסבר הזה נשמע מכשף לקוראת כמוני…אתה כותב נסו ותראו…אני חושבת אמאל"ה מפחיד, ואז… אומרת לילד בן הארבע שהיית : "שמע, אתה ילד אמיץ והרווח כולו שלך הלא הנה לימים נכתבה הדריאדה המכשפת הזו שכאן".
סיגל, זה בכלל לא נראה לי אז אמיץ. השיר הציע את זה כאפשרות ממשית לגמרי, ואני פשוט נעניתי. איך אפשר לעמוד בפני ההו הו הו?
לפי העיניים שבתמונת הילד הו הו הו ולהפוך לעץ היו הרבה יותר מעניינים מקן לציפור. (איכשהו נראה לי שכשהגננת הייתה שרה "ישן לו אפרוח זעיר" היית מתכנן לטפס על העץ ולבדוק).
לא מספיק לטפס על העץ, סיגל, צריך לפתוח את הביצה… אבל השאלה המסקרנת באמת היא כמובן מיהו ה"ספנתעיר"? אותו יצור מופלא המצוי בכל ביצה וקרוי בשם המסתורי הזה 🙂
ברור. ואם מישהו אי פעם גילה מיהו הספנתעיר זה בטח אתה ואם לא אז כדברי סעיף ארבע בפוסט האחרון שלך :"ואם לא עכשיו אימתי?"
:0)
גיליתי גם גיליתי. אבל זה קרה אחר כך, בגיל ההתבגרות.
נו ו…בטח גילית כמוני שהס זו מילת החשה לפנתעיר (הפנתר הצעיר כמובן) כי בכל ביצה אפרוח ישן.
אגב, את פקודת "סורה חושך על השחור" אתה מכיר?
החשה? תלוי אם את הפנתעיר או את אתו 🙂
ובקשר לסוּרה חושך, אף פעם לא הבנתי את הפקודה. מה עושה החושך על השחור?
בשיר החושך היורד דווקא הכרחי להתגלות
החמוקים המוצללים והעיניים הרעבות.
לא ממש יודעת אבל גיליתי שכשפוקדים סורה ורוקעים ברגל נהיה אור. [אולי החושך עולה (סר לביקור) על השחור וכנראה טוב להם ביחד והם זוהרים מעונג].
אכן אמיר, נינפת העצים, כמו שירך. אני מביטה בהתפעלות איך אתה מצליח להפוך אפילו עץ למשהו אירוטי
נעמי, אנחה (של רווחה) נפלטת מפי. סוף סוף קריאה מעיניים ארוטיות. משם, אם כי בלי מתיקות, נכתב השיר.
יפה המשחק בין אור וצל, אור וחושך. הילדות מאופינת באור תכלת, כלומר אור בהיר ותמים, אור של בוקר, אור חיצוני,אופטימי – אותם הקשרים שאנו עושים לסוגי אור
ובשיר של המבוגר מדובר על "בין ערביים", "עצים מתעמקים במהות הצל"(יפה הדו משמעות של מתעמקים) "זרועות של צל משרישות אל החושך" (תמונה נעה יפהפיה) ובהמשך "הדמדומים כבר האפירו והעיניים" (מסממני הגיל, החלשות הראיה). והצבעים השולטים בשיר: ירוק, אפור ושחור. לא עוד תכלת. והאוירה מכניסה אותנו מוכנים לסיפור שקיעתה של דריאה. ולפתע הבזק זכרון מאור אחר, "רק הרף בוהק בעלים".
מחר מתקיים רב שיח של משוררים בחיפה תחת הכותרת: "מקורות של אור וצל בשירה" ואם יורשה לי, אני רוצה להקריא את שירך ואת סיפור לידתו.
אהוד, יפה שמת לב שמה שמאפיל את הדריאדה לעומת האילן הוא האור, ממש האור… ומעניינת גם הפרשנות הגילאית שלך.
נ.ב.
בקשר לרב-שיח, בהצלחה, והרשות נתונה.
איזה שיר יפה ,אמיר, אהבתי גם את תאור מראות השתיה, שהיוו בילדות מקור השראה לשיר, גם אני אהבתי את נד אילן ואפילו רקדתי לצליליו ,אני עוד זוכרת את התנועות.
כמה יפה האנלוגיה בין נימפת העצים המקננת בתוך עצמה והופכת אט אט לרקבובית שחורה של אדמה בחושך ,לבין האני השר העובר מעין מטמורפוזיס והופך לאילן מרשרש עם שרשים, אכן האדם הוא עץ השדה, היפחת רוח חיים באמירה זו בשירך, מאוד אהבתי
את שיר האילן ,תיקון טעות
ו… גם "נד אילן" יפה.
איזו קריאה רגישה, חנה. צללת אתי לתוך העץ!
ובאמת רקדת את האילן, חנה? איך היו התנועות?
כמו של ילדים אחת מחכה את צורת הברוש מתחדדת למעלה והאחרת נדה לצדדים כל כך תמים ה"הרצל אמר" הזה של הגננת
מחקה כמובן – תיקון טעות איומה
עם הידיים למעלה, כמובן?:) אנחנו לא היינו ברושים, ככה שהידיים היו פתוחות לנוע בחופשיות (מדמה לי דולב או צפצפה)…
הי אמיר, חושבת על כך שבעצם עדיף לו לילד להיות אילן עם אור ותכלת על ראשו מאשר עם שורשים על הפנים, שכן, אחרי שהשיר מסיים ב-
"בצילי עייף ינוח איש האדמה" מתחילה בעצם הדריאדה שלך את כישופה שלה, היא הלא פעילה שם בצל, ממתינה לחושך ואז נתקפת ברעב, מי יושב שם תמים ועייף? איש האדמה משיר הילדות… spooky
מפחיד, SPOOKY, מכשף… אולי, אבל גם מפעים, לא?
מפעים? אענה לך כך, אחרי שקראתי את תגובותיך לתמי ולנעמי נזקקתי להנשמה, אחרי שהרכבתי את משקפי האירוטיקה שלי (למרות שהייתי מוכנה לבקש רחמנות עבור הקוראים, שכן טרם התעוררנו וכבר עוררנו:0), אז אחרי כל אלה, פתאום קלטתי כמה רעב אירוטי יש לנמפת העצים, הרי צמחונית היא, ולא בבשר היא חושקת אלא בתמצית המלושדת של האדם, מגיעה אליו דרך נגיעה בתשוקתו עת הוא שוקע בין ירכיה הן האדמה, כשכפות רגליו נפתחות, משם שקיעה עד הטבור ועד הפנים, קבורה אירוטית וכבר הוא מרשרש, הפך לו לעץ מאושר, בעצם השיר יוצר בקורא אפשרות בחירה בין כיסופים לאפל לבין פחד ובהלה, בעצם, אני אבחר ב…אפשרות השלישית.
:0)
סיגל, "אל תעירי ואל תעוררי את האהבה עד שתחפץ":)
מהי האפשרות השלישית ולאן היא מובילה?
האפשרות השלישית היא לא להזדהות עם המתכשף אלא עם המכשף כלומר, במקרה הזה אני הדריאדה הרעבה , ארררר (וזה לא ברבור שחטף חברברת).
סיגל, תפסת אותי במצברוח המתאים, זהירות! הציצי בפוסט על שבוע החשק 🙂
אין ספק שדריאדה רררעבה רחוקה מלהיות ברבור חברבררר 🙂
ובכן, אם הציצי בפוסט על שבוע החשק, אז כנראה שהוא במקום הנכון. זו רק אני שאין לה זמן להתמקם שם כרגע, אולם מבטיחה תגובה דריאדית קצרה לאוררררר מצברוחך הנ"ל.
זְרוֹעוֹת שֶׁל צֵל מַשְׁרִישׁוֹת אֶל הַחֹשֶךְ
איזה יופי אמיר
ממש ציור
חרוט בעור, איריס.
וממש השארת מקום לציור… יש?