אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
רָעָב
האירוע המסופר כאן מתוך עלילת האֶפוס הבדיוני שיר טאהירה מתרחש לאחר שיורש העצר נישאנְט מודח על ידי אחיו מירדאת ובורח על נפשו ליערות הפרא. שם מוביל אותו חברו ואהובו סאסְראר יחד עם קבוצת נאמנים קטנה עד לעיר דוּשאנה, אל גבול הממלכה. הם חוששים לחייהם, אבל הרעב מכריח אותם לשוב ולהגיח מהיערות.
*
נישאנְט ומלוויו עמו, נשאו תודה על חסד האלים, כי הסתירום מעין שלוחי מירְדאת; אולם מתת האל אחת היא, והרעות רבות.
בין גברים אחת היא האמתחת, אך ימים רבים חלפו, ולא נקרה להם כל ציד; רק פרי ושורש באו אל פיהם, ועת אפסו כוחותיהם, נפלו סוסים ואנשים, ופָריצי היער זינבו בשיירה. כך שׂירכו דרכם בהר, והרעָב אכל בם ורדפם.
"מוטב נכלה בחרב", סחו, "ואל נמות פה ברעב!"
אז שבו וירדו לארץ הנושבת, אל כפרי הסְפר בואכה דוּשאנה. מן המורָד צפו בארץ וליבם שמַח: גני יָרָק, לולים, שַדְמות דגן ואֲפָרים טובלים בּיֶרק נגלו שם לעינם; כורמים בכרמיהם ראו, רועי בקר וחזירים שעל גבעות יָפוצו, ואיכרים ירְאי אלים, שאדמתם שחורה. ראה נישאנְט את טוב הארץ, ושלח את אָטאמאר בן-האנה, לדבּר אל עם הארץ ולחַיות נפשם באוכל. הריע אטאמאר בקרן, ונקהלו העם.
אמר אטָאמאר:
"כרעו על ברך, עם דושאנה, כי יורד ובא נישאנט, נסיך הכתר, ראשון לבני שארין, יורש הממלכה! חושו, והביאו בְּשר נזיד ולחם, כי באנו מן הדרך, ולא בא דבר אל פינו זה תשעה ימים!"
אבל במות שארין פקדו רעוֹת את טָאר, ובאין עליה מלך נלוזו אורחותיה ונשחתו מאוד. שׂרים זנחו את חובתם, שופטים היטו משפט, שוסים פשטו על הדרכים, ובני הכפר ביקשו מחסה באצילים מורדים. פרס הוכרז על ראש יורש העצר, וביקשוהו מרדפיו, מקווים לרווח. אף עם הארץ סר מחוק, וגס ליבם בבן-המלך וברעיו אשר איתו, כי צרתם ניכרה בהם, בבלואיהם ובבשרם שהרזון כילהו.
"כלך-לך נרדף", קראו, "מה לך ולנו, מלך יערות? לו על ראשך היה הכתר, הן לא שפלת כך!"
ואחרים מהם החציפו עוד מאלה, וכה דיברו אליו:
"ברוך אלים ממעל, ריבון מלכי אדם! מה לך כל חסדינו, מלך אין מושלו? הלא תבוז עינך לפת עוניְנוּ? הלא יבאיש נזיד סירנו לאפך, אדון? אבוי, יבשו כבר השדות, ולקטוּ עוף השמים את שיירי הקלח; אך הא לך, נְסיך אמְטאר, קח מעט מאלה, צידה לדרכך!"
כך לעגו למשבָּתם של בני מרום הארץ, ויידו בם אבנים, ככל אשר מצאה ידם.
לשֶמע דְבר הנאצה הגביה אטאמאר חרבו, להורות בה לקח לבני האספסוף; אבל נישאנט עצר בו, ובלי דבּר דבָר הפך סוסו אל ההרים ודהר משם. בלב בוער רכב נְסיך הכתר, אך לא הרחיק הרבה במעלה הדרך, ונפל מעל סוסו, מתעלף בזעם ורעב. שם, על שיפולי הרכס, נטו לו אוהל למשכב וישבו תחתם. עם רדת חשכה זורר נישאנט, פקח עיניו, וקרא אליו את בן-וָאדין.
אמר נישאנט:
"סאסראר, הטוב באנשים, שא חרב והכה בי, כי קצתי בחיי!"
ובראותו כי מחשה סאסראר, הוסיף וסח אליו:
"מצוָתי היא, בן-ואדין, ולמה תחשה? האם יאה למלך לשאת חרפת רעב? האם ישבע חרפה מפי המון? על מה אדבק עוד בחיי, נושא חרפה על גב חרפה ככלב אשפתות?! טוב מותי מכלימתי; הכה והמיתני!"
אמר סאסְראר:
"מלך בן מלכים! רעי ואדוני! חרפה אחת אסיר מיד, ואחר כך את האחרת. הארך נא רוח!"
חיש יצא מתוך האוהל, אך שב מקץ שעה קלה והתייצב לפני נישאנט. בלי אומֶר ודברים הגיש לו קערת מרק, ובה נתחי בשר ויֶרק מעלי ניחוח. ראה נסיך הכתר וחייתה נפשו; שם מעייניו באוכל, ובמהרה כילהו ברעבונו.
אמר נישאנט:
"אין כמותך, סאסראר הטוב! שא ברכת אלים ומלך! אבל רעבתי עוד. היש אתך עוד אוכל?"
הלך סאסראר ושב שנית עם קערת מרק נוספת. אכל נישאנט אך לא שבע, ושב הפציר בבן ואדין.
אמר נישאנט:
"כפליים תבורך, גיבור, על חסדך עמי! חי נפשי, כי למשל ולמופת יהיה גמולך ממני! אבל רעבתי עוד; היש אתך עוד אוכל?"
אבל סאסראר לא זע, ועת שמע הפעם את משאלת לב המלך, עלתה מתוך חזהו אנחה כבדה.
"מה לך, סאסראר?", חקר נישאנט לדעת, אך לא ענהו בן דוּשאנה.
אמר נישאנט:
"דבּר או לך! ראה כי ציויתיך לשוב ולהביא!"
אבל סאסראר הרכין ראשו, ועיניו זלגו דמעה. את כנף בגדו הפשיל בלי אומר, וגילה לפני נישאנט את ירכיו השתיים, שמבשרן בישל לו, להחיות נפשו.
ראה נישאנט והתחלחל; לרגלי סאסראר נפל, ורחץ בדמעתו את כפות רגליו.
אמר נישאנט:
"סלח, סאסראר הנאמן! עד מה נכלמתי לפניך! שא נא לשגְיון ליבי שכך טורפו עשתונותיו ברעב ובושֶת! אתה שזנתָּ בבשרך את עוז רוחי המט, שא לִרְפֵה הרוח, אשר ביקש לו מוות מידך!"
….
עוד משיר טאהירה:
חתונת נידאד –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3363&blogID=182
מאחורי שיר טאהירה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
"שיר טאהירה מלא התהפוכות והפלאות הוא תעלומה שהזמן טרם חשף רבים מסודותיה. מיתוס שהיה או לא היה של העם הטוכארי הקדום: אלים ובני אדם, מלכים וגיבורים, שמסתחררים תחת כנפי הגורל במערבולת של יצרים ואהבה, הרפתקות גבורה ומאבקי כוח".
מתוך שיר טאהירה
הוצאת "חרגול" 2001
אמיר, קשה לרעוב. המשרת האהוב רעב לתת ונישאנט רעב לקבל.
למעשה נראה לי, ששניהם רעבים באותה המידה, אך מספקים את צרכיהם באופן שונה. יורש העצר הרדוף לא מסוגל היה לחשוב שהמשרת מוכן לקצוץ מבשרו כדי להשקיט את רעב אדונו, כמה מעציב.
מה שמטריד את המלך זה כיצד הוא נראה, הכלימה….את המשרת מטריד כבודו של אדונו שלא יראה מושפל, מורעב- כמה נוראה העיסקה הזו.
(הייתי נפגשת עם המלך לשיחה, כדי שידע לתת מחילה לעצמו. למשרת הייתי נותנת נשיקה כדי שלא ירעב כקרבן)
אבל זה מסתבך לי במה רצוי לשניהם..:)
תמי, סאסראר אינו משרת, אבל בהמשך הסיפור נישאנט אכן הורס את סאסראר ואת עצמו. לחשוב על הקורבן הזה כ"עיסקה" באמת נורא, אבל אני חושב שבסיפור כולו סאסראר פשוט הולך עד הסוף עם כל מה שהוא.
אשר לכלימה – לא עניין קטן. צריך לזכור שבאפוסים אכן מדובר ב"תרבויות בושה" כלומר, מה שמנחה אנשים הוא קוד של כבוד, מצוינות ודבקות בייעוד.
אמיר, האם לא נכון יהיה להגיד שגם מחוץ לאפוס יש אנשים ששואפים לחיות בקודים של כבוד לעצמם ולזולת, בדבקות בייעוד, עד כמה שהוא נראה להם מובן?.
יותר כיף לקרוא בחברותא את "שיר טאהירה"…:)
כן, ודאי שנכון. אבל האפוסים הגדולים – כמו האליאדה והאודיסיאה, המהאבהאראטה והרמאיאנה, שירת רולן וכו" – הם גדולים מן החיים, ולכן גם שימשו במשך מאות בשנים כדגם חינוכי, חברתי והגותי בתרבויות שבהן נוצרו.
אכילס הבוחר בהגשמת ייעודו שתביא עליו מוות אינו שונה בזה מארג"ונה המקבל עליו את ייעודו גם במחיר הרג בני משפחתו.
בסופו של דבר יש בהם דגם אתי וגם מפגש רב עלילה עם תעלומת החיים הגדולה.
לקרוא את שיר טאהירה בחברותא יכול להיות מעניין, ומבחינתי הוא כבר מין חברותא פנימית, שלל דמויותיה של קהילת האני שקיבלו פיתחון…
איפה קאלי?
נסעה וחזרה מ"אמטאר"…:)
מאמטאר? נסעה רחוק מאוד 🙂
התכוונתי לאות קו"ף…
:)שם ישבתי גם בכיתי, על קו"ף- הרופא במיון כשהייתי עם אמא שלי שנפלה ושברה, בנוסף לכל, את היד..
הי תמי, מצטער מאוד לשמוע. מה זה "בנוסף לכל"? עכשיו היא בסדר?
הי אמיר, לבוקר זה התעוררתי קצת רעבה וקצת רגישה ולא הרעב שקראתי כאן הוא האחראי על לחלוחית עיני אלא דרגת האהבה שאני לא מסוגלת לדמיין אפילו כקיימת. שואלת את עצמי אחרי הקריאה כמה רחוק אדם יכול באמת ללכת מתוך אהבה, ומכיוון שכאן עולות לדעתי, סוגיות המתת החסד ותן מותי תחתיו, אני יכולה למצוא בי התחברות רק עד לראשונה.
המלך שכאן הוא כנראה המלך שבכולנו, זה שחווה בחיים את הרום ואת המורד, זה שחווה בחיים את האיך הוא נראה, ומה שלום בטנו, זה שתמיד רוצה עוד מהטוב. דרך ההתמודדות שלו מייצגת את חולשותינו. כאן לדעתי, נפרדים אנשים זה מזה, כיוון שלא בכולם שולט המלך באותן עוצמות, ויש כאלו שלמדו להתכופף ולחייך, יש כאלה שלמדו לאזן את המלך בקצת משרת. המשרת הוא הדמות הנשגבת כאן בעיניי ואין לי את ההתלבטות של תמי לגבי קורבניותו, המשרת נתן עד קצה היכולת שלו, ולי אמנם יש משיכה וריגוש מקצוות, אבל מחשבה על הגבול שלי באהבה, בהתאמה לסיפור שכאן, הוא, כנראה רק עד למדרגה הראשונה. לכן ההתרגשות ומכאן התחברותי לקטע.
הקורא הרעב שבי מבקש: עוד!
:0)
סיגל, אני חושב כמוך שזו מדרגה של מסירות, והקריאה שלך את הדמויות כסמלי נפש בכל אדם מרתקת. אבל האמת שבמהלך הכתיבה לא ניתחתי לעצמי את הדמויות, ובעצם אפילו רציתי לא להבין אותן (למרות שבדיעבד בוודאי מעניין כן להביט…):
"רק לאחר שהתוודעתי לאיליאדה ולאודיסיאה ואחריהן גם למהאבהאראטה ולראמאיאנה, ירדתי לסוף פשרו של הקסם הזה: גיבוריהם של האפוסים הללו היו חפים מכל פסיכולוגיה במובן המודרני של המלה, ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם, אלא לכל היותר תהו על הפעולה המתחייבת ממנה. כמובן, היו להם רגשות, דמיונות, אמונות ושאיפות, אבל בשורה התחתונה סיפור המעשה של האפוס אכן היה סיפורו של המעשה בכל מוחלטותו: המעשה האפי הוא שסיכם את ההיסטוריה הנפשית של עצמו, ולא להפך. מחשבות ורגשות זרמו אל תכליתם באמצעות המעשה לבדו, ורישומן של פעולות הוא שכונן את העולם. ואף על פי שרק המעשה נתפס כטביעת אצבעו של הגורל, בעולם זה שבו פעולה היא גורל, גם סיפור המעשה היה בבחינת מעשה, ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא, אלא מרגע שהובע הפך למעשה מכונן במלוא מובן המלה.
בסופו של דבר, למרות ששקדתי שנים על לימוד הטוכארית ועמלתי לא מעט בתרגום זה של "שיר טאהירה" לעברית, הרי ביני לבין עצמי לא יכולתי לתבוע עליו זכות ראשונים בלב שלם, וכשתמה ונשלמה המלאכה וחתמתי את שמי מתחת לכותרתו לא חשתי שום גאוה, אלא בעיקר הקלת מה, שהתערבבה באותה ריקנות תפלה המלוה כל יצירה שבאה לידי סיומה. ובכל זאת, לאחר זמן, שבתי ומצאתי בו גם את הזיכרון והגעגועים שמהם היה עשוי מלכתחילה, ומצאתי נוחם ועונג בצער המתוק שהעלו בי, והייתי שב ומהרהר ברוח מפויסת בסבתא ובסבא ובי עצמי, שכל חיינו אינם ולא היו אלא אותו סיפור אחד שאין מנוס ממנו, ושאין בו פשר אלא כפשרו של צופן גנטי, ששום חקירה לא תרד לסופו ואף לא החיים עצמם, שאין בכוחם אלא לשוב ולגולל את הסיפור ותו לא".
מתוך ה"מבוא" לשיר טאהירה,
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
הי אמיר, אם הבנתי נכון הרי שהניתוח הזה שלי בעצם מקלקל את כוונת הסיפור. מבינה שהסיפור הוא סיפור ומרכזיותו הוא הסיפור כשהכוונה לשאת את הקורא על כנפי הדמיון אל מקום אחר בעולם , אל דמויות עם עולם משלהם. אכן, מתוך הקטע הזה נדמה כי זהו עולם שאיננו מתנגש עם העולם המוכר וניתוח הדמויות אל תוך המוכר לנו כנראה שולית. בעיניי זה עוד יותר מסקרן לקרוא את הספר מכיוון שמבחינתי מה שכתבת כאן זו מעין הדרכה של איך לקרוא את הספר, אם רוצים לקרוא אותו כמו שהוא נכתב.
תודה על ההסבר,
סיגל.
סיגל, אני לא חושב שהמשמעויות הפסיכולוגיות או הסמליות אינן קיימות או חשובות, אבל בעיניי אמנות טובה משאירה את המבט הזה לקורא שיכול לזהותנקודות חיבור לחייו וחיי הסובבים אותו – בעצמו. עכשיו כשאני קורא – הפרשנות הזו מרתקת אותי כמובן, אבל בשעה שיוצר עסוק בלברוא עולמות כאלה, הוא שרוי כולו בתוכם.
כן. כמו בחיים, קודם חיים את המציאות ואחרי כן אם רוצים מנתחים אותה ולומדים להבין ממנה.
אותי הקטע הזה החזיר לימי ילדותי. מכיוון שאנחנו בני אותו גיל (פחות או יותר) אני מניח שקראנו את אותם הספרים בנערותנו. הסגנון מזכיר לי מאד את ספרי האגדות וההרפתקאות שקראנו אז שהסגנונם הוא שילוב של לשון מקרא ,לשון חכמים וניצני העברית המודרנית.
האם אותם ספרים הדהדו בראשך כשכתבת את האפוס?
עזה כמוות אהבה, יש כאן ניחוחות של אלף לילה ולילה ושל מיתוסים קדומים אבל מוסר ההשכל אותו מוסר השכל -כוחה החזק של האהבה וידידות האמת, ניחוחות קדומים באפוס הזה המחזירים את האמון בחשוב מכל…
חנה היקרה, קריאתך היא קריאת הלב.
"שסיפוריו של סבא לא התחילו ולא נגמרו אף פעם על פי סדר העלילה, ובנוסף לכך גם הסתעפו ונמשכו באין מפריע לתוך אינספור הסיפורים האחרים שבלעתי בשקיקה מתוך ערמות הספרים שהחלפתי בספריית בית הספר ובחנות הספרים שליד בית הספר, ובספריה הציבורית שברחוב דֹב הוז. בסופו של דבר היה זה אותו סיפור, שרק הלך והתפשט, ושינה שוב ושוב פנים ומקומות וזמנים ונימה, אבל היה זה שינוי שלא הוליך אותי שולל לרגע, ושלא העלים מעיניי את העובדה, שהסיפור אינו פוסח על איש, והכל נוטלים בו חלק, ובכלל זה גם אני עצמי, וגם אמא ואבא וסבא וסבתא וזעירא ושטיין, והמורה אראלה שהיתה מפלצת אמיתית, ורֵליקָה שהיה אימת השכונה, וסְלאבה מהצרכניה שהנאצים עשו אותה גמדה, ויודה"לה גולדברג שלא הביא חברים הביתה כי הוריו הרביצו לו ודיברו רק יידיש, וגליה היפה שלפניה גיליתי את אהבתי בכיתה א" למרות שהיו לה שיניים בולטות והכל טענו שהיא מכוערת. ולכן היה זה טבעי לגמרי שגם אלעזר בן יאיר ורב החובל אחאב יציצו מתוך עיניו של המלך שארין משיר טאהירה, ואילו דמותו של סאסראר הנאמן, הלוחם לבלי חת, מעולם לא יכלה להיפרד באמת מאלה של וינֶטו, אכילס וטרומפלדור. ולכל אלה, כמו לשטיין, היו עצמות לחיים בולטות, גבות מקושתות, מבע נחוש וגוף שרירי, וכולם היו גיבורים מאוד. ואף שלא ניסחתי זאת כך לעצמי, ידעתי שהסיבה לגבורתם היתה טבועה בהם כמו תכונה גנטית, ושהם היו רק כלי ביד טבעם, ובעל כורחם בחנו בכל מעשה ממעשיהם את מהות הטוב והרע שבעולם, ולא היו אלא משרתיו הנאמנים של הגורל. אפילו גליה, ואחריה ענת שפר שהיתה יפה באמת והייתי מושך לה בקוקיות ומציץ לה מתחת לשמלה, היו לאמיתו של דבר גלגוליה המובהקים של הנסיכה נידאד, כשם שהמלכה אטאשה לא היתה אלא המורה אראלה ברגעיה הפחות מרושעים".
מתוך ה"מבוא" לשיר טאהירה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
תודה אמיר
אני רואה שכיוונתי נכון
ומה שכתבת על תאוות הספרים מזכיר לי שיר שכתבתי "קראתי". אני מקווה שהתאווה הזו אצלך לא באה מאותו מקום שלי.
גיורא, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אם יש משהו אפל בתאוות הספרים שלך, לא חושב שחלקנו בזה. אני פשוט הייתי סקרן והרפתקן (חוויתי את הספרים ממש כעולמות לשוטט בהם) וככה הפכתי לזולל ספרים בולמי.
לא אפל ,ממש לא. דרך לברוח ממציאות ילדית קשה.
עכשיו אני חייב להביא את השיר.
היי גיורא.
איפה השיר "קראתי"?
בתור תולעת ספרים ילדותית(מילדות)
מסקרן לשמוע מאיפה אנשים מקבלים את התכונה הזאת של להתחבר לספרים באינפוזיה יומיומית.
ובכלל הסיפור הזה מ"שיר טאהירה",
כל כל כך עמוס רגשות
קשה להתחיל להגיב, אולי רק משפט אחד,
לא עזה כמוות האהבה
אלא
עזה ממוות אהבה
ואמיר המדהים כל פעם מחדש
איזה כייף שאתה אוסף את אני ואני ואני
הרבים לתוך חוויות ילדותך
ולתוך התמונות שלך.
שירית, תודה.
"עזה ממוות אהבה" -כן! ואולי לא רק האהבה אלא החיים עצמם כשחיים אותם כך, טוטלית, כאילו אין בעולם שום מוות שיעצור בעד הרוח.
נ.ב.
נכון את אומרת שסופר פורש בספר את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמיתולוגיה של אזרחי האני שלו. אבל לרוב הוא לא מגלה את זה לעצמו 🙂
וגם נ.ב.ב:
גיורא הבטיח להעלות את "קראתי" בבלוגו.
אמיר, התרגשתי מאוד מההקדמה שלך בקישור, מה שעושה אותנו למה שאנחנו, והמורשת שאנחנו נושאים איתנו, הספור הזה די זעזע אותי בסופו, אמנם הוא משל, וכוחה של האהבה והנאמנות הוכח אבל אני תמיד רואה דברים באופן מוחשי והתמונה העבירה בי צמרמורת…
חני, הספר כולו הוא מין הומז" לסבא שלי שהיה דמות מכוננת ביותר בחיי. המוחלטות של המעשה האפי הלמה אותו ושימשה לי דגם בעולם מאוד יחסי 🙂
ונכון, יש משהו נורא אבל גם נפלא בתמונה – פראות ואהבה חסרי גבולות. הצירוף הזה גם הוא במידות גדולות על עולמנו המחושב מדי. ואולי זהו צירוף "גברי" מדי?
הקרבה ונאמנות טואטלית, שיכולים להיות מסופרים רק באגדה של פעם, ותמיד גם עולה השאלה האם כזו הקרבה היא ערך נכון.
ומאוד מצאה חן בעיני הכתיבה התנ"כית-מיתולוגית של הסיפור.
תודה איציק. ובוודאי השאלה עולה אם הקרבה כזו היא הדבר הנכון – מה דעתך אם כן?
תענוג אמיר, הרעב הזה משביע וההקדמה מדליקה.
אתמול ראיתי תערוכה של לאו ריי בגלריה אופל (בהמלצת לוסי)ובדף ההסבר האוצרת מזכירה את שירך "גם אני לא הרחקתי לכת".
לידיעתך , אם אינך יודע 🙂
והתערוכה אף היא צבעונית ומדליקה לאללה
תודה ריקי, שיהיה לנו הרבה רעב משביע 🙂
וגם תודה שסיפרת לי על התערוכה. מה בדיוק כתוב שם בדף של האוצרת?
ורציתי להוסיף, לגבי הסיפור עצמו שנדמה כי נדרש אומץ לחשוב או להמציא רעיון שכזה לתוך סיפור. נזכרתי שפעם חלמתי (לפני יותר מ-20 שנה) חלום עלי ועל חבר ששנינו מסתובבים בבתי קברות ואוכלים גופות בתאווה. היו עוד חלקים לחלום ואני זוכרת שסיפרתי לו את החלום בהתלהבות, ואני זוכרת את תגובתו המזו-עז-עת והבקשה שאעשה לו טובה ושאשתדל לא לחלום עליו, כי אני הורסת לו את מצב הרוח עם החלומות האלה. (למעשה זה נאמר הרבה פחות עדין ודי קרוב לאלימות), מה שלמדתי מהמקרה ההוא זה שאנשים לא אוהבים סיפורים שמחרידים אותם, ולמרות שאותי הסיפור לא זעזע כי רף החלומות שלי כזה שאין מזעזע בסיפורים, (למעט הספר היחיד שהיה לי נורא לקראו שנקרא הציפור הצבועה של יז"י קושינסקי וגם זה אולי כי הייתי בת 12 כשקראתיו), בכל אופן מה שרציתי לומר הוא שצריך אומץ לבחור לספר מה שנחשב מזעזע לקורא, ונדמה לי על פי התגובות כאן בבלוג שבאמת קצת זיעזעת.
:0)
לסיום, רציתי לשאול מתוך חוויתך, האם בעת חיבור הספר חשבת על הקורא ומיננת תוך התחשבות בהזדעזותו, והאם הכתיבה הזו היא כלי ששירת אותך לכתיבה שלך, או שכן נכתב החוצה אל הקורא?
סיגל, בשבילי לכתוב את שיר טאהירה היה תהליך של קשב. הייתי כותב פרק, שואל את עצמי מה קורה עכשיו, ומחכה לראות ולשמוע.לעתים קרובות הייתי נרדם עם השאלה לעשר חמש עשרה דקות ומתעורר עם ההמשך. כתבתי אותו במקומות שונים ומשונים, אבל תמיד באותו אופן. רציתי שהסיפור ייוולד מעצמו כסיפור חיים, כלומר עם היגיון פנימי ואיזונים משלו, ואני חושב שהמכלול הוא כזה.
נשמעת חווית כתיבה מרתקת, מתוך הקישורים שהוספת ובמיוחד מתוך הבנה שהספר הוא סיפור מלא בהתרחשויות נדמה לי שכנראה נגעת באינסוף תחושות, חוויות, מראות, עולמות וזה מעורר ענין רב לקרוא את הספר ולהפליג עם דמיון מגוון כשלך.
אגב, חיפשתי את הספר בחנויות (צומת ספרים וסטימצקי זה כל מה שנמא באזורי) והוא איננו. היכן ניתן להשיגו?
את מאוד מוזמנת, סיגל. אפשר פשוט להזמין אם אין. הספר יצא ב"חרגול" שבינתיים הסתפחה ל"עם עובד".
ואפשר כמובן גם להזמין בחנות הווירטואלית של הבננות.
החרגול יצא לעבוד ולבננות יש חנות ספרים.
תודה על המידע הרציני ועל ההזדמנות לחייך מאיך שזה נשמע.
ועוד… חשבתי על החלום שלך עם הגופות. כל אחד הוא מערך שלם של תמונות מחשבה , ואת אף פעם לא יודעת מה את מעוררת אצל מישהו כשאת מעבירה לו תמונה כזו.זו הייתה יכולה להיות פתיחה נפלאה לסיפור (ולא מז"אנר האימה דווקא, שאינו מעניין אותי במיוחד).
מרתק אותי איך לא פעם חלימה ויצירה משחררים את כבלי התירבות שלנו באופן כל כך פורה ומפגישים אותנו עם זכרונות ואמיתות שאף פעם לא היינו מעיזים לזכור או לדעת.
לאנשים יוצרים אין, אני חושב, פריבילגיה של לסתום דברים ב"זע-זוע". במקום שבו יש קושי תמיד אצור הרבה כוח.
זה דווקא חלום שמאוד אהבתי ולמרות שעברו כל כך הרבה שנים אני זוכרת אותו עם כל מה שהיה בו, תחושות, צבעים והמון פרטים, יחד עם זאת מתוך מערכת חלימה פוריה אני מעיזה לומר שנדמה לי שאפשר לחלק חלומות לשלושה חלקים: חלום שמופיע למטרת ריפוי במצבים שהמציאות קשה להתמודדות, חלום שמופיע כבליל אירועים סוערים שגם אם הפרטים שבו לא חוזרים אחד לאחד מהמציאות הרי שאפשר להבין מה כל סמל ולמה דווקא הוא זה שהופיע, והסוג השלישי, לו תמיד קראתי דמיון עשיר ומי יודע, אולי הוא באמת זכרונות ואמיתות שלא היינו מעיזים לזכור. (עדיין קשה לי להאמין שחלום הגופות ובמיוחד המשכו הוא מסוג האמיתות).
וכן, יכולה להתחבר למה שכתבת על כתיבה מתוך אותם החלומות, במיוחד שמכירה איך לפעמים אני מתעוררת עם שורה לשיר או אחרי שחיברתי יצירה שלימה של מוסיקה קלאסית או תמונה ששום צייר לא יוכל לצייר במציאות.
בקיצור, נראה לי שבמצבי היצירתי דווקא בעולם החלומות, יהיה פשוט יותר למצוא פטנט שיכניס את האנשים לתוך החלומות שלי, מאשר להוציא מתוכי יוצרת רב תחומית.
ולגבי משפטך האחרון שמתאים לי להתייחס אליו בנפרד : "במקום שיש קושי תמיד אצור הרבה כוח".
ברשותך, ולמרות שיודעת זאת, אשתמש במשפט זה כתזכורת לעצמי אם פעם אתקל באיזשהו קושי.
האמת שהתכוונתי בעיקר לקושי פנימי, סיגל. למקום בתוכנו שכשאנחנו נתקלים בו אנחנו מתקשים לעמת אותו ולהביע אותו.
זה מקום של אנרגיה שהתאבנה והפכה למין פקק מנטלי. אנחנו מבזבזים את הכוח שלנו שם על פחד ודיכוי עצמי. כשמשחררים את המבט ובעקבותיו את הדיבור התוצאה היא שהכוחות האלה משתחררים בנו שוב, הם שלנו שוב. ואנרגיה, כפי שאמר בלייק המנוח, היא אושר.
ואמנם התכוונתי ליצירה אבל זה אולי נכון גם באופן כללי בחיים. יש עוד דרכים מלבד יצירה לגעת במקומות כואבים ומאיימים באופן שמעמת ומפרק אותם.
אכן, לא כל קושי חיצוני יוצר קושי פנימי, ובאמת לפעמים בתוך הפנימי אני חשה בפקק וכן אני יודעת שאחרי פירוק הקושי אני מוצאת את הסיגל החזקה שבי ומגלה שמקושי לקושי היא הופכת ליותר ויותר חזקה, אבל יש בזה משהו שאני לא אוהבת, לפעמים אני לא אוהבת להביט לאחור ולראות איך אני נהיית חזקה. ההבנה הזו שאין ברירה ואי אפשר לשרוד בתור אדם חלש שלא לומד ומתחזק מקשיים, קילקלה קצת את התמימות שהכל יהיה לי טוב וזורם בחיים כי ככה התחשק לי. יצא לי לשאול לא פעם אנשים סביבי ואשאל גם אותך, האם להיות חלש ולהשבר ולתת לסביבה לתמוך, לסעוד ולשאת אותך במקומך היא לא משהו שמתחשק לפעמים? לי כן. לפעמים. כשמרגישה שכבר נשבר לי מקשיים, אבל בתמונת החשק הזאת אני רואה את עצמי נישאת על ידיים, רק כשאני מתה במעבר מהאלונקה לקבר.
:0)
סיגל, אני מכיר אנשים שזו האסטרטגיה שלהם בחיים. אי אפשר לסמוך עליהם, הם לא ממש אחראים לחייהם ומעשיהם, ומטילים את עצמם על הסביבה. אני חייב לומר שאין לי שום סימפתיה לעמדה כזו, ואני ממש לא מקנא בהם. להשיג שליטה על ידי איבוד שליטה זה לא רק ילדותי, זה גם משפיל.
ברגעים של תשישות או ייאוש כל אחד רוצה לפעמים שמישהו ידאג לו קצת, אבל בחשבון שפוי, רק מה שהצלחת לעשות למען עצמך הוא שלך באמת.
מסכים אתך לגמרי לגבי האלונקה ההיא.
אין מה לעשות אמיר, לפעמים נושא רוצה להיות נשוא, ואני מודה בפני עצמי שגם אני נמצאת ברצון הזה לפעמים אבל זה פשוט לא מסתדר לי שמצב כזה יקרה באמת, אין שום אני כזאת, שמתנדבת לעלות על במת הרצון הזו. לעומתי יש לי חברה שמתמוטטת לפעמים ובמקום חמלה בתוכי אני מגלה כעס ואז אני לא יודעת אם אני כועסת עליה או שאולי על עצמי שאין בי את המסוגלות הזו. חושבת שאדם צריך להיות מסוגל להכל ורק אז לבחור את מה שמתאים לו ממגוון האפשרויות. עוד חושבת שאם אין בי את המסוגלות הזו משהו חסר בי.
די מסוכן לקרוא לבריאות חולי. אני מתאר לעצמי שיש הרבה דברים לא טובים שאת לא מסוגלת להם.
נכון אולם חיברתי את המסוגלות לרצון, בדרך כלל את הדברים שאני רוצה אני גם יודעת שאני מסוגלת ואז אני מחליטה אם ממש לישם או שלבחור שלא. ככה זה מתבצע אצלי גם בדברים לא טובים כמו למשל הרצון שמתעורר לפעמים אצל הורה להרים יד על ילדו. בשלב הראשון אני מודה שזה קיים, בשלב השני אני יודעת שאני יכולה, בשלב הבריא אני בוחרת כמובן שלא וזה החוזק של מי שקיימים בו חולשות. על מנת להיות חזקים באמת חושבת שצריכים להיות מסוגלים להיות חלשים באמת. (לא התכוונתי לביצוע אלא ליכולת אבל אולי הקו המחשבתי שלי התפלנטר בדרך ואבדוק עצמי שוב מחר בעירנות ).
כן, התפלנטר, אני חושב… האם באמת זקוקים למקדם חיכוך כה גבוה? רק כשיש חולשה (הרצון להרים יד), אבל כשאין – הבריאות נראית פתאום לפי ההגיון הזה כסוג של חוסר יכולת (?!)
להפך.
כדי להיות אוהב אדם לא מוכרחים לדעת איך זה להתנהג כמו מיזנתרופ גמור, וכדי להציל אנשים לא צריך לדעת איך זה לחסל אותם וכו".
הי אמיר, אנסה להסביר, אם באדם לא נמצאת חולשה הרי אין מאושר ממנו באותה נקודה. לא כל הילדים היו מוכים בילדותם ולכן כשהם נהיים להורים החלק הזה לא נמצא בכולם. אלו שאין בהם הרי שזכו במסלול קל ולא צריכים את ההתמודדות הזו אבל ההתמקדות שלי היא במה שכן נמצא בתוכם, לו משהו בתוכי היה חולה ומתאווה לרצוח והייתי מגלה בתוך הבחינה המחשבתית שהרצון הזה איננו בתחום יכולותיי זה היה מדאיג. למה? כיוון שמאמינה שאדם בריא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה והוא בוחר מתוך המגוון…אדם בריא בוחר בטוב.
קו הבריאות והיכולת להיות טובים עובר אצלי בתוך משוואה גם כשעולה בי רצון חולני…נניח התאבדות: אני רוצה, אני יכולה, אני בוחרת שלא. כך אני יודעת שאני נמצאת במקום חזק.
בנושא החולשה והרצון להרים ידיים למול הקשיים, להכנע ולהתמוטט, אז לפעמים אני רוצה ואני לא מוטרדת מכך שזה לא קורה, אני מוטרדת מכך שבתוך רצון חולה לא קיימת יכולת וחוזקי איננו נובע מתוך בחירה ולכן אני חושדת בחוזק הזה שהוא מזוייף.
מקווה שהבהרתי היום קצת יותר.
לא, לא הבנתי. את יכולה לרצות להתאבד אבל לא בוחרת בזה (לא נסית את זה באמת, כמובן) או: את יכולה לרצות להיות חלשה אבל לא בוחרת בזה (ולא נסית גם את זה באמת, את אומרת). מה ההבדל, ולמה זו חולשה? את נשמעת לי בריאה כמו סוס בעניין הזה. הלוואי על כולם.
:0)
הבנת ולא הבנת בעצם את המשהו הקטן וההבדל הגדול.
אני יכולה לרצות להתאבד ואני יכולה להתאבד ואני בוחרת שלא (לא ניסיתי כמובן).
אני יכולה לרצות להיות חלשה ואני לא יכולה להיות חלשה כך שכאן אין זה מתוך בחירה של לא וזה מה שמטריד.
אני יכולה להיות בריאה בשתי דרכים:
האחת שאין בי רצון להיות חלשה, להכות, להתאבד, לרצוח, מה שנמצא במקום לא בריא.
אני יכולה להיות בריאה גם אם קיים בי רצון שכזה רק אם אני מסוגלת לממשו ובוחרת שלא.
לגבי חולשה- אני יכולה להראות בריאה אם אני לא מתמוטטת אבל רצון שאין מאחוריו יכולת ויכולת בחירה הוא לא בריאות צרופה.
סיגל, כנראה בכל זאת לא הבנתי משהו. כי מנין הרעיון הזה? אפשר לחלות בדבר ולהתגבר על המחלה, אבל אפשר גם להיות עם מערכת חיסונית כל כך חזקה שאפילו לא חולים. היו רופאים כאלה בזמן המגפה של "המוות השחור" באירופה, ואני בטוח שחלק מהחיסוניות שלהם נבע מהמטרה וההחלטה הפנימית להיות שם, להיות בריאים, ולעזור ככל שיוכלו.
לבריאות!
אמיר, אני מפרידה בין בריאות הגוף לבין בריאות הנפש. נדמה לי שזה שונה ואם יש קשר עדיין לא הגעתי אליו. איכשהו יותר קל לי להתעסק ולנסות להבין דברים של נפש, הגוף ומחלותיו הוא חידה מפחידה שאני מעדיפה לומר לגוף שלי תודה על הבריאות ולאחל לו שימשיך כך.
אני מבינה את צומת אי-ההבנה שבינינו, מבחינתך, מצב של חוזק ואי תלות הוא מצויין אז איפה הבעיה? מבחינתי יש בעיה אך כנראה שלא מצליחה להסביר אותה.
אולי זה יסביר: כשחברתי התמוטטה חוץ מכעס אמרתי לה: כיף לך! לא התכוונתי שכיף לה שהיא התמוטטה, התכוונתי שכיף לה שהיא יכולה להתמוטט, כעסתי על כך שבין שתי היכולות האלו, להתמוטט או שלא, היא בחרה בלהתמוטט.
סיגל, לא כיף לה בכלל. היא ראויה לרחמים ועזרה.
מה היה עוד בחלום?
סיגל, החלוקה שלך מעניינת ויש בה ממש. בכל זאת האם יש "דמיון" שחומריו אינם תמונות שכבר אצורות בנו?
מהזמן העתיק ובשיא – תורת החלומות של ארטמידורוס איש דלדוס וק.ג. יונג – חילקו את החלומות לחלומות "קטנים" או חלומות שווא של עיכול מנטלי (סומניה) ולעומתם חלומות חזון (אינסומניה).
אנשים אפילו באו למנבאות כדי לקבל מסר ולהתרפא. (גם יעקב אבינו עשה ככה בבית אל –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3066&blogID=182 )
ובקשר לחלום הגופות – הבנתי שאת מעדיפה להזמין אותנו להציץ לך לחלומות מאשר ליצור מהם – אבל אין לדעת. הממשות שבה אנחנו חיים היא לא בלעדית או יחידה.
טוב. מכיוון שעברו כבר למעלה משני עשורים אני יכולה לאשר באופן ודאי שהחלום לא היה חזון. (מניחה שחברי יכול כבר להרגע).
קראתי את הקישור לחכמים בלילה המרתק ולפי התגובות גיליתי שאתה סקרן חלומות ולא בטוחה שתאור חלומי יתאים לקריאת בוקר.
בכל אופן, אחרי שכתבתי שקל יותר להזמין אנשים להציץ מאשר לכתוב, העמדת בפני אתגר של כן לספר את החלום והחלטתי להענות לאתגר אבל ממש מרגישה צורך לצרף אזהרת קריאה.
אז כך: חברי ואני, שלא נראינו כמו שאנו נראים במציאות , הבחור איש גדל מימדים ובלונדיני קצוץ שיער, נראה בחלום כמו איש מערות, לשנינו היה שיער שחור ארוך מלוכלך ומוזנח ומינימום של חלקי בד על מינימום של חלקי גוף, בתוך בית הקברות לא טיילנו אלא ממש הגענו אליו בשביל האוכל, ולא היה שם רעב אלא ממש חגיגת תלישה וטריפת איברי הגופות, רק בעת האכילה העיניים שלנו נצצו, והתרוצצנו בין גופות שהיו מוטלות על האדמה מחפשים לנו את הגופה שהכי נראית לנו בשביל הביס הבא. אותה אכילה לא התבצעה בריכוז של האדם בארוחתו, אלא תוך שהעיניים נעוצות זה בעיניו של זה. מתוך הכרות עם אותו חבר שבמציאות טען להיותו מופרע, היתה זו כאילו תחרות של מי יותר מופרע. החלק השני של החלום שאינני חושבת שהיו אליו קטעי קישור, לקח אותי לכלוב ענק בגודל של חדר שבתוכו שרצו נחשים בכמות גודל החדר,נדמה לי שכרתתי את איבר מינו הענק (באופן מוגזם, גם במציאות) של החבר והנ"ל הושלך לכלוב השוקק, בעוד החבר עומד בפינה פינלס ולא מאושר בכלל, נעמדתי מעל הכלוב והפעם גם בלי אותו מינימום של חלקי בד, וניעת הנחשים סביב אותו אורח בכלובם היו התמונה או התנועה שיצרה בי צלילים פנימיים והניעה אותי לרקוד מעל לכלוב.
בחלק הזה חוץ מהנאת הריקוד לא היו תחושות נוספות, לא פחד ולא הנאה מהתמונה, את פשרו של החלק השני לא הייתה לי בעיה לפרש , אבל מכיוון שאני אוהבת חלומות כאלה שבעיניי משאירים את כל החולני בחלום ומאפשרים לאדם להתעורר ולהיות שפוי במציאות, אולי ציפיתי שאותו חבר יתלהב בעצם ממני, ויחשוב שאני גם קצת מופרעת, אבל החלום כנראה ביעת אותו עד לכך שמאז הוא ממש התרחק ממני וטען בי ל"חולה במוח".
בסך הכל, כתבתי פה גם את פרשנות החלום, בעצם הרצון החברתי שלי להיות חלק מחבריי הבנים, שהחשיבו את עצמם פרועים וחסרי גבולות, והנסיון שלי להתמודד עם מימדי הגוף של אותו חבר, שנראו לי לא שפויים, והכריתה הייתה בסך הכל נסיון לראות אותו בלי הגורם ה"מפריע".
הריקוד, הוא מוטיב חוזר בחלומותי והוא כאילו התנועה המרגיעה אותי בחלומות, הכנסות למצב נפשי שליו גם כשסביבת החלום רוגשת.
זהו, ד"ש לסקרנות שמקווה שבאה על סיפוקה ושלא חוותה הזדעזעות והרתעות, יכולה להוסיף רק שבעת הכתיבה הציקה לי המודעות לאי יכולת התיאור שלי. למרות המאמץ שהשקעתי, לא בטוחה שהצלחתי לצייר את התמונות של המקום, הצבעים, הריחות, השקט לתוכו נשמעו צלילי הזלילה ועוד כל כך הרבה פרטים שפשוט מצאתי אותם בלתי אפשריים לפריטת מילים, שלא תהפוך לארוכה ומייגעת לקריאה.
מעניין, אם גם קוצר יכולת זו היא, "או שיש לך או שאין" או שזהו דבר נלמד, מניחה שאתה הכתובת לענות על תהיה זו.
אויש, זה יצא ארוך מאוד.
להפך, יצא קצר וחפוז מדי.
מה שהייתי מציע לך לעשות הוא לכתוב הכל בזמן הווה, כאילו הכל קורה עכשיו, ומבלי למהר. בשלב ראשון דווקא להתעכב על כל פרט ופרט, על כל רושם חושי, קול, מראה, ריח, מבע. ולשוב ולהעביר הכל מול עיני רוחך שלוש-ארבע פעמים מההתחלה ועד הסוף כדי לוודא שלא חמק ממך דבר בהיזכרות הקודמת.
כשהכל יעמוד על הדף כממשות, לא תצטרכי אלא לערוך ולעצב.
סיגל, זהו חלום מדהים, חלום מהחומרים שמהם קרוצים מיתוסים.
הראשוניות של הרעב והמין, הבשריות של הגוף, המקום היצורי שממנו עלינו, וגברת הנחשים (בשני מובניהם) המרקדת מעליהם – כולן תמונות עזות שמכות בתחתיות התודעה.
הפרשנות מרגיעה, ובכל זאת האם יש "דמיון" שחומריו אינם תמונות שכבר אצורות בנו?
וכמובן, חלום פורה ביותר לעיצוב ספרותי!
צריכה לזוז, אך ראיתי את התגובה ואגיב לה מאוחר יותר.
המשך יום נפלא שיהיה,
סיגל.
שוב, רק רוצה לומר שקראתי ולהסביר שלא חושבת שאני צריכה חלומות כאלה בשביל לכתוב אותם. אני יכולה להמציא באותה מידה ובלי בעיה ומספיקה לי תמונה אחת קטנה מאיזה חלום בשביל לעטוף אותה בכל מיני תמונות. הבעיה זה לא שחסר לי חומר, הבעיה שאני מסוגלת לשעשע את עצמי עם מה שעובר לי בראש ותמיד אני בטוחה שזה עניין פרטי ביני לביני ולא יעניין אף אחד.
סיגל, מה שאת אומרת זה פשוט גול עצמי.
באופן כזה באמת אי אפשר לכתוב. גם לא חושב שאפשר להמציא חלומות – יש בחלום שלך הגיון פנימי והרכבה מיוחדות במינן, שמעטים האנשים שיכולים לחקות באופן יזום.
הייתי בירושלים, בכותל הייתה מסיבה והשומרים חסמו את הכניסה וקבעו מי יכנס. אני ישבתי בחוץ, לבושה בגלימה לבנה ומנועה מלהכנס, חיכיתי לשני חבריי אברהם ושמואל שיצאו ומשם נמשיך לתאילנד. התקשרתי למערה המחברת בין תאילנד לירושלים לברר אם המעבר פתוח. בינתיים, הביטה אלי בחורה יפיפיה עם עיניים שחורות בורקות, שיער שחור עם פס לבן קרוב לעיניה, ביקשתי ממנה אש והיא התקרבה אל הסיגריה שלי ונשפה מפיה עשן לבן שהצית את הסיגריה שלי. היא שאלה לשמי ועניתי שקוראים לי שרה, היא לחשה באוזני ולא יכולתי לשמוע כי העשן הלבן שרף את שתי אוזניי והללו נמסו וניגרו על רגליה, היא חייכה ונפנתה ממני, כשלשמחת ליבי יצאו שמואל ואברהם מפזזים מהמסיבה לבושים בטליתות שלטענתם הדי ג"י חילק למי שרקד הכי יפה. פתאום הם הביטו בי במבט זר וכבר לא הכרנו. הרגשתי לבד והבדידות כאבה, כבשים עם פתקים באוזניים הביטו בי בצער. התעוררתי בעווית של כאב עז בלב. שמחתי שהיה זה אך חלום.
ו……לא, לא חלמתי חלום כזה, סתם המצאתי הרגע, כך שחלום או דמיון…הגול העצמי הוא בעצם המרכז של הדברים.
:0)
היה לי ברור שזה מומצא, והיה לי רק חבל שגילית בעצמך. מעבר לתנופת הדמיון וההיגיון המיוחד של החלום, החסרים פה, הרי את יכולה לעמוד בעצמך גם על העוצמה המיוחדת של החלום האמיתי שסיפרת, עומק הסמלים, וגם הפראות של תמונות המחשבה. ההשפעה על הקורא, אפילו בלי לפתח את הפרוזה של עלילתו, מיידית וחזקה.
נו טוב, חושבת שאם הייתי מבינה ממש למה בדיוק התחברת כחומרים לכתיבה, הייתי ממציאה חלום מתאים יותר.
רעב, לכל דבר שרעבים אליו, מטריף.אנחנו יוצרים מתוך רעב.לַמה, אני לא בטוחה.אהבתי מה שכתבת בתגובות על תהליך הכתיבה.
בקריאה הראשונה זה היה קונקרטי, ו… אווצ".הייתי חייבת לשאול את עצמי מיד "מה המשל" ולענות, ואז גם כאב , אבל פחות.התפעלתי מהטוטאליות של סאסראר.
זה מעמיד את השאלה של גבולות האהבה, וכמה אתה הולך אתה.תמיד עד הסוף, עד סוף הבשר, עד העצם?
לוסי, שתי נקודות לא פשוטות הארת פה.האמת שלא התכוונתי לשום משל כשכתבתי, אלא הייתי עד רושם.
אבל כשאני חושב על זה כפי שהצעת זה מזעזע לא פחות. אם נישאנט הוא הרעב ליצירה, מיהו סאסראר?
בכל יצירה יש גם חיים שלא נחיו. קרבן אדם.
גם השאלה הנוספת ששאלת על גבולות האהבה דורשת קשב ודיאלוג פנימי לא פחות מהראשונה. משאיר לי לאחר כך ..:)
לגבי האהבה, לוסי, באמת הטוטליות יכולה להפחיד.
צריך לשים לב שסאסראר סירב להביא עוד בפעם השלישית. כלומר, הוא לא עשה מעשה לא הישרדותי בזה ששמר כך על יורש העצר. הוא לא מתאבד לצורך העניין הזה.
ועוד: בעלילת שיר טאהירה דווקא נישאנט החלש שבהשניים הוא המאוהב. סאסראר הוא חבר אבל גם ממלא את חובתו כלוחם בשירות יורש העצר. ססראר הוא דמות הירואית באפוס הזה.
כך או כך – אני חושב שטוטליות היא לא פעם תרגיל טוב בהבנת היכולת שבחיים.