בננות - בלוגים / / צפונה לארץ הקודש
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

צפונה לארץ הקודש

 

  

צפונה לארץ הקודש

 

בשבוע שעבר חזרתי מסיור באירופה שהתחיל בוועידת Eurozine בפריז, ועידה שעצם נוכחותי בה כנציג ארגון ישראלי הייתה חשובה ביותר:  קשה לי להאמין שרשת המגזינים האירופית הזו, או כל ארגון אירופי אחר, היו מקבלים לשורותיהם ישראלים בימים אלה. הפכנו למדינה מצורעת.

למען ה"ציונות" והספרות שמעתי הרבה נאומים צרפתיים שאומרים לא כלום בהרבה מלים יפות, אבל… העבודה משחררת, ופריז היתה יפהפיה כרגיל. 

משם נסעתי לפסטיבל השירה של טרומסה, העיר  המרכזית של צפון נורבגיה, השוכנת על אי מקסים בין פיורדים. מחלון המלון נשקף אליי הנמל, עם הספינות ומסעדות הדגים, ופסגות הרים מושלגות. השנה הוזמן לשם "המזרח התיכון", כלומר ארבעה משוררים – מסוריה, פלשתין, עירק וישראל. 

עוד טרם בואי, הסורית והפלשתינית לא הסכימו להשתתף יחד אתי באותה קבוצת דיון או אף בערב קריאת שירה משותף – גישה שבעיניי אינה יאה למשוררים, ודומה לזו של ספורטאי המגיע עם רימון יד לאולימפיאדה. הרי הדיבור על מישור אנושי הוא ייחודם של האמנים, וככל שהמצב לא קל, כך גובר הצורך באפשרות שהם יוצרים לדיאלוג.

שגרירתנו באוסלו הזהירה אותי מפני הרוחות האנטי ישראליות המקפיאות שמנשבות בנורבגיה, ואילו ידידי, עבד אלקאדר אלג"נאבי (עורך אתר האינטרנט הערבי הגדול בעולם, "אילאף") גילה את אוזני עוד בפריז, שהפלשתינית, פאחיה עבדאלהאדי היא במידה רבה נציגה פוליטית, עובדת של משרד התרבות הפלשתיני.

אמרתי לו שזה לא מסביר הכל. בעבר קראתי עם כמה וכמה משוררים ערביים בפסטיבלי שירה, ואף שוחחתי עם שר התרבות הפלשתיני לשעבר, יאסר עבד ראבו, על במה אחת.

מעל הבמה דיברו פאחיה והמשוררת הסורית לינה טיבי על נשים בעולם הערבי, וסיימו בשבח הדיאלוג והתקשורת.  היה בזה לא מעט צביעות, אבל שמרתי את הבירורים לשיחה פרטית יותר. בתורי, עשיתי את שלי – דיברתי על כתיבה וקראתי שירים, והקהל הגיב בהתלהבות רכש ספרים, ורצה להכיר עוד. 

בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יושבים יחד במלון או בקפה, שותים, מעשנים ומדברים. הרי אנחנו כל כך יותר דומים זה לזה מאשר לנורבגים…


  

  

98 תגובות

  1. איזו תמונה מגרה למסע. מעלה תחושת שקט רחוק ובלתי מושג.

    לא כתבת מה נאמר בשיחה שהייתה אחר כך.

    • חגית, בגרעין הדברים אמרתי לפאחיה מה שכתוב כאן לגבי דעתי על ההחרמה הזו, ועוד הרבה. יכולתי לומר את הדברים מעל הבמה, אבל בחרתי שלא. אין טעם להחריף אלא להפך, ליצור בכל זאת דיאלוג ואפשרות לשת"פ בעתיד. השאלה בסופו של דבר היא כוונותיו של אדם. אם אדם חושב בטעות שהוא מקדם מטרה של הקבוצה שלו, ולמעשה הוא גורם להפך ובוגד בשליחותו כמשורר, די להעמידו על טעותו באופן חד.

  2. חשוב להיות נוכח בארועים האלה, אני יודעת מנסיוני שלא תמיד נעים.

  3. שלום אמיר, לפי מה שאתה כותב ,אותן רוחות רעות שהיו מנת חלקנו במפגשים פוליטיים ותרבותיים הגיעו גם לבימת השיר. האם הופתעת? מה המסקנות שהוצאת מהפגישות האלו?
    להתראות "אחרי החגים" גיורא

    • מעניין מאוד.
      כנראה שהקור הנורבגי השפיע על החברים שהיו צריכים משהו "משלהם" להסתופף אתו – איזו אירוניה…
      איזה יופי – ארץ בראשית.

      • ממש ככה, מיכל. ישבנו בקפה-באר במרפסת חצי סגורה שאפשר לעשן בה, מתחת לתנורים ושמיכות… מזרח תיכוניים בארצות הלאפים.
        וגם היופי.

    • הופתעתי? בכלל לא. זה כבר חמש עשרה שנה שזה ככה. ולא רק הערבים. יכולתי לספר פה עשרות סיפורים.
      בזמן המאורעות בג"נין הייתי בוולנסיה בועידת המשך לברצלונה. תוך דקות מהחדשות כולם התקיפו אותי כולם בקול מאשים
      le masacre de Genin, le masacre de Genin!
      כאילו אני האחראי. ניסיתי להסביר שההגיון אומר שאילו המטרה הייתה טבח ולא מלחמה בטרוריסטים, סביר שהיו מפציצים מן האוויר. יותר פשוט, לא? אבל לך תתווכח עם היודעים.
      ברור שאני לא "מייצג את המדינה" במובן כזה, אבל גם זה לא מעניין אף אחד. הרבה יותר נעים להיות משורר פלשתיני.

  4. "העבודה משחררת" או כובלת?…:)
    הנסיון המוזר של אירופה ליצור לעצמה תרבות שמייחדת אותה להבדיל מהאמריקניזציה נראה פתטי- כאילו הם יותר טובים או נטולי בעיות משל עצמם. בכל אופן כמה טוב לדעת שייצגת אותנו שם בכבוד.
    חוצמיזה אתה דווקא משתלב יפה בנוף הנורווגי, מול פיורד פואטי…:)
    אל ג"זירה בטח תשדר רשמים מהפסטיבל?!

    • תמי, לא חושב שמחכה לי חוזה מאל ג"זירה, אבל הנוף שווה צילום.
      ברור שלאירופים בעיות משלהם, אבל למרות הכל אני מעדיף את אירופה. משהו באווירה או שמא בגנים…

      • אמיר, כתבתי רק חצי דבר, מצטערת שלא הייתי מובנת. התכוונתי שיש גם לפעמים, חדשות טובות, כמו פסטיבלים שמפגישים דעות, זוויות הוויה שונות, כמו הפסטיבל הזה. אבל כרגיל זה לא מצולם או לא מדווח בארץ בשומקום…ארועים מהסוג הזה משודרים באופן מפתיע בתחנה "האוביקטיבית" ביותר באיזור והיא אל ג"זירה- אז שם בטח כבר שידרו ולא ראיתי…
        גמני מעדיפה את הארופאיות כולל הבעיות, כולל הכל…:)

        • תמי, הבנתי את ההומור,ועניתי באותה מטבע… ברור שהתקשורת היא מין סוחר פחד שמפיץ בעיקר חדשות רעות, תמונות זוועה והפחדות.
          כל שנה אלה מאורחינו המשוררים בפסטיבל הבינלאומי, שיודעים על ישראל רק מהתקשורת והטלוויזיה, נדהמים לחלוטין ממה שהם מוצאים פה.
          כך גם לגבי המילייה האינטלקטואלי הערבי. אני מתרגם עכשיו מאמר של לינה טיבי, והמחשבה בו מרתקת.

          • אמיר, זה ממש כך לצערי, אורחים , בני משפחה שמגיעים לביקור, תמיד מופתעים לטובה משיגרת החיים המתקיימת ברחוב הבייתי…
            כשדיברתי, מעט, עם המשורר ג"וליוס צ"ינגונו מזימבבואה, גם הוא סיפר על אנשים שאמרו לו שהוא משוגע לנסוע לישראל ושיזהר, אבל הוא ענה להם שלא איכפת לו ובטח יהיה מעניין…ואכן היה מאושר שבא ומצא רק טוב…
            *אשמח מאוד לקרוא מה סורית במצרים כותבת.

  5. תבורך אמיר. בעיני היתה חשובה הפיסקה שכתבת:
    " עוד טרם בואי, הסורית והפלשתינית לא הסכימו להשתתף יחד אתי באותה קבוצת דיון או אף בערב קריאת שירה משותף – גישה שבעיניי אינה יאה למשוררים, ודומה לזו של ספורטאי המגיע עם רימון יד לאולימפיאדה. הרי הדיבור על מישור אנושי הוא ייחודם של האמנים, וככל שהמצב לא קל, כך גובר הצורך באפשרות שהם יוצרים לדיאלוג."

    פסקה זו חשובה כי גם בארץ נתקלים בכך. תמר משמר הודיעה שלא תהיה נוכחת בכתב העת "משיב הרוח" בגלל סיבות "אידיאולוגיות" ואהבתי את הדימוי שלך : כמו לבא עם רימון יד לאולימפיאדה

    • תודה יוסף.
      נדמה לי שהמקרים שונים: מותר לא להשתתף בבמה שאינך מסכים איתה. זה שונה מפסטיבל, שהוא כיכר העיר של רפובליקת השירה כולה. שם המפגש של תרבויות ומשוררים ממקומות שונים הוא שם המשחק.

  6. מה שהכי הכי מעניין הוא דווקא השורה האחרונה-כמעט, "בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יושבים יחד במלון או בקפה, שותים, מעשנים ומדברים," מתוכה אני מבין שדיאלוג היה, גם אם לא רשמי. ואולי דווקא הרשמיות והנאומים הנמלצים והדרת הכבוד הם שעושים רע לדיאלוג, מוציאים אותו לגמרי מהקשרו.

    • רונן, אין כמו היכרות אישית, כמובן, ושיחה. ממצוקת מעשנים ועד שירה סורית…
      על הבמה יש מי שמוגבלים באמת (כמו הסורית) או בתפקיד. זו כבר כמעט בדיחה – הפער בין הבמה לקפה. אני חייב לומר שהפעם שמעתי רק פעם אחת על המצב הקשה של הכיבוש כתואנה (לדחייה של המאבק לזכויות הנשים הפלסטיניות!)

  7. כלומר, בסוף שתיתם קפה יחד, גם עם שתי הנציגות ההן? אם כן, זוהי הצלחה גדולה.
    מדאיג ומוכר מה שאתה מספר, ואני חושבת שעשית את הדבר הנכון בכנס: הופעה עניינית ומקצועית ומאופקת. אני בטוחה שרבים בקהל מעריכים את זה יותר מהפגנות-ההחרמה, גם אם לא יגידו זאת בגלוי.

    • אח, התגעגעתי לאור האירופי האפלולי…אמיר, השיזוף שלך עומד בסתירה לנוף. תמונת הישרדות.

    • תודה, עדה. יכולתי "לקרוע" את העמדה שלהן בפומבי כ"לא משוררית" ומעצימת סכסוך, כפוליטיקה בגרוש שנועדה לחו"ל בלבד (פה בארץ ביקש הפורום הפלסטיני לשתף משורר מעזה בפסטיבל שער ונענה!)
      אבל כל זה די חסר תועלת. והסורית – באמת לא יכלה להרשות לעצמה להופיע איתי. סוריה אינה הרשות הפלשתינית…

  8. איזו תמונה מוצלחת על רקע נוף נהדר.

    נכון, אנחנו הרבה הרבה יותר דומים אחד לשני מאשר לנורווגים.

    • כן, איציק, דומים אפילו ביחס לערבים אחרים.
      יש לנו כבר אותה שפת גוף ובמידה רבה אנחנו חולקים יותר מאשר עם כל אחד אחר: תרבות, מדינה, גנים, היסטוריה. רק לא שכל.
      ותודה.

  9. ובכל זאת אמיר, טוב שהיית שם. קול שפוי אחד שווה עשרה קיצוניים. הסורית לא מפתיעה אותי, אבל הפלסטינית? מדהים. אבו מאזן לא מדבר איתנו בפומבי? איזה טמטום זה. והצרה הגדולה היא שגם אנחנו, למרבה הצער, תורמים את חלקנו. לפעמים יש לי תחושה שיש פה שני עמים שהחליטו להתאבד ביחד. אגב, אחלה תמונה שלך.

    • אמיר
      היפי שלך בתמונה על הרקע של הנוף יא אללה!

      אהבתי את הסיום של מה שכתבת על הדמיון בינינו ועל המרחק מהנורבגים. ובכל זאת הערבים הם הרבה יותר קיצוניים ואין ביניהם איש אחד שידבר בעדנו . הם יותר קיצוניים מהימניים שלנו.

      • ואגב לגבי המשוררות ושתיית קפה בחברתן,
        הן בטח פנטזו אחרי זה לשתות אתך יי"ש
        או וודקה או כל משקה משכר

      • תודה, אמירה, אבל מנסיוני קביעתך על הערבים היא בגדר הכללה גורפת ומסוכנת.
        הכרתי ערבים לא מעטים שליבם זהב וצמא לחיים שפויים ומכובדים ואף התיידדתי אתם.
        אני מדבר בעיקר על מוסלמים ונוצרים ישראלים (חלקם קולגות ותלמידים יקרים לי) אבל לא רק.
        כאן, כל ההבחנה הזו בין ישראלים לישראלים לא משרתת אותנו. להיות הנפגע, המופלה והמקופח וגם להיות נדיב ולא "שרוט" – לא קל, ולכן אני מעריך את הנ"ל עוד יותר.
        יש רעים וטובים בתוך כל קבוצה באוכלוסיה.

        • אמיר
          פשוט לאחרונה זה קורה שאני עוברת מן השמאל קצת לאמצע כזה. אני פשוט חשה ויברציות מעבר לזמן ולמרחב. אני בדרךכלללא עושה הכללות ונכון יש סכנה בהכללות. המפגש עם בודדים לא משקף את רוח הכלל. זו הבעיה. ורוח הכלל מפחידה מאוד.

    • נעמי יקירתי, תודה. ומסכים אתך שאנחנו עושים פה כל מאמץ להתאבד יחד. אני מניח שעם הזמן – נגיד בעוד שלוש מאות שנה – נהיה בין כה וכה לאחד, אבל זה כנראה לא יקרה בטוב, אלא עם הרבה אלימות ופסיכוזה.
      הסורית (שחיה כיום במצרים) הייתה חמודה דווקא, אבל מנסיון עם סורים הם פשוט פוחדים מן המשטר, ובצדק.
      בכל זאת החלפנו כולנו מיילים והסורית אפילו נתנה לי מאמר שלה לפרסום בהליקון…

  10. זה לא חדש שמשוררים לא יוצרים שינוי אלא נגררים אחר האווירה ברחוב (או, בלית ברירה, אחר התכתיב השלטוני. אולי זו הסיבה שהסורית נמנעה ממך?).

    יש פער בין מה שהיינו מצפים ממשורר/ת (במסגרת התפיסה השגויה, לדעתי, של איש רוח כאוטומטית איש של דיאלוג) לבין מה שקורה בפועל.

    זכורה לי התרשמותו של חיים גורי ממפגש עם משוררים מצריים (לאחר חתימת הסכם השלום, כמובן). אלה אמרו לו שאילו קרא המודיעין הישראלי שירה מצרית אחרי 1967, לא היתה ישראל מופתעת ממהלומת 1973.

    אבל, אמיר, התייחסת בעיקר לפלסטינית ולסורית. מה באשר למשורר/ת העיראקי/ת? מדבריך עולה שאיתו/איתה לא היתה כל בעיה מלכתחילה (אולי בגלל שאין סדאם חוסיין יותר). ספר קצת על הדיאלוג הישראלי-עיראקי, אם היה. נשמע לי מעניין.

    • שחר, קשה להאשים את הסורית. היא משוררת והוגה מעניינת עם ביוגרפיה די ייחודית. אבל במדינת אסד אין החופש שיש לנו, ומכל שכנינו, הסורים היחידים שבימי אסד האב פחדו אפילו לעמוד על ידי שמא מצלמים אותם.

      יש קונצנזוס אינטלקטואלי נגד השלום בירדן ובמצרים. זה שונה אצל הפלסטינים אבל לא קל.

      העירקי, מוניים, הוא עירקי גולה, שכבר נפגשתי אתו בעבר. הוא חי בדנמרק חיים די אירופיים. הבן שלו עומד לבקר בארץ.

      לפעמים אני תוהה איך רבים מאיתנו היו נוהגים לו היינו במקומם.

  11. אם כן, מה חימם את צינה שנשבה שם?

  12. נשמע ונראה מדהים וכל הכבוד!

  13. אח, בא לי גם פיורד אחד או שניים. כל הכבוד על השליחות.

  14. סיגל בן יאיר

    קטע יפה. אכן, אין ביננו כל דמיון לנורווגים. תמיד נרגיש טבעיים יותר בקרב אחינו הפלסטינים, לא?
    אז משמח שבסוף ישבתם בינכם, ואחלה תמונה אמיר

    • אמיר
      ובהמשך לענין של דעת הכלל: פעם חשבתי שהעם פרנואידי, שאנחנו רואים רק אויבים, אבל במהלך הזמן אכן נוצר מצב בשל סיבות ונסיבות שונות, שמצביע על שנאה תהומית רבה יותר מהצד הערבי. ורבים בהם צמאי דם. בפרוש.
      וזה מפחיד. אין זה אומר שמפגש עם יחידים לא יכול להיות נעים ואפילו ידידותי, אבל הרוב הכללי – אלהים ישמור!

      • כל הכבוד ששרדת את הכפור הנורבגי תרתי משמע , והרי ברור שבני אדם מוצאים נתיב זה אל ליבו של האחר כשדגלים , ססמאות דתות ופוליטיקה לא מעורבים, החלומות ,האהבות ,הפחדים ושאר החוויות האנושיות הם המכנה המשותף הכי טבעי, ובין אמנים על אחת כמה וכמה , כמה חבל שבמציאות הפוליטית זה לא מתאפשר , אבל השיחה הלא רישמית היא בכל זאת סוג של נחמה ,אמיר, והיא חשובה לא פחות מהפוזה הרישמית

        • האורחת ציפורה

          אם כבר הגעת לשם והוזמנת, מדוע לא לומר את הדברים על הצד הנוקב ביותר ולמרוח את העסק עם הקראות שירה?
          הוזמנת לשם בכדי לנאום ובכדי להגיב
          לא בכדי רק לקרוא משיריך.
          אם היתה לך שליחות לבצע לא ביצעת אותה כשהחלטת שיותר טוב לשתוק ולהתחנף למי שלא רוצה בהתחנפויות שלך.
          היית צריך לנקוט עמדה. להגיב כיוצר ישראלי יהודי על השנאה ולחבר את מה שאתה עובר לכלל אזרחי ישראל, הרי נשלחת לשם לייצג ,אלא אם אתה מחפש את השקר על האמת.

          אני במקומך הייתי מדברת על המחלוקת הבעייתית ועל הקושי לתקן, על בעיית הספרות שלא יכולה לטפל באמת ובשום פנים ואופן בבעיות האמיתיות ובמלחמות בעולם, גם לא שנאה בין עמים, ובתסכול השירי והמשוררי שלך להביע את מה שאתה מרגיש באמת, וכך לצאת משם מחוזק כי אמרת את האמת ולא ליקקת או שתקת.

          אבל זה נורא נוח לא להגיד כלום ולהתחנף, אתה לא דיפלומט מר אור, אתה אמור להיות איש רוח שיש לו מה לומר.

          והיחידה שלא התחנפה אליך פה וניסתה להצביע על בעיה כלשהי זו אמירה הס, אז כל הכבוד לה.

          • אני לא נוהג לענות למסתתרים אבל אחרוג ממנהגי הפעם. זהו מסוה לעבירות בדרך כלל. לעומת זאת את אמירתה של אמירה אני מכבד וכמובן אענה גם לה.

            אשר לדבריך – לא נשלחתי על ידי אף אחד, אלא הוזמנתי לשם כמשורר. אין זו הפעם הראשונה שהמדינה מסתייעת בשמי ובקשריי ולא להפך. מעולם לא נסעתי "מטעם המדינה" לשום מקום, אבל המדינה יקרה לי גם כשהיא טועה מאוד.

            ו"האמת"? מהי האמת? לו הטחתי דברים מעל הבמה, הייתה פאחיה מתחפרת בעמדותיה. כאשר זה קרה בשיחה על כוס קפה היא יצאה בסופו של דבר מבוישת, מפויסת, עם חומר למחשבה ונכונות לשת"פ במישור התרבותי.

            הצדקנות לא תוביל אותנו לשום מקום, ולדעתי מפגש אנושי ממס את האינדוקטריציות ועושה טוב לכולם.
            לפני שנים הוזמנתי לפסטיבל הראשון בלודב שבצרפת. היו שם נציגים ערבים רבים, וגם שם הפסטיבל החל בחרם. זה נגמר במסיבה ספונטנית משותפת, שבה פיזזנו ושתינו יחד, וחזינו בתחרות ריקודי בטן של הבנות (הזמרת סאפפו הפסידה שם לרביעה אלמג"לטי האלג"ירית…)

          • ועידה שעצם נוכחותי בה כנציג ארגון ישראלי הייתה חשובה ביותר…"

            אמיר אור מייצג את ישראל בחול כמשורר
            גם בפסטיבל. אתה נציג ולא רק משורר.
            כמשורר אתה מוכרח לצאת מעור הדיפלומט ולהיות משורר במובן הכי מלא של הגדרה, כי אחרת התוכן שלך יוצא מלוקק ולא נכון.

            אפשר לדבר על דברים מבלי לכסח מדינות ערביות ונציגים. אפשר לדבר בכנות על הקושי שבהידברות. ועל בעיית הספרות והשירה הנוטות בישראל לדבוק בשמאל ובפירגון למדינות ערב אבל בפועל שום דבר חיובי לא קורה מהצד השני, ואם קורה לא קורה מספיק.

            לא מספיק לשבת בסוף בבית קפה ולחייך ולכתוב שירים.צריך לעשות את זה בדרך נציגית, בדרך שלא עוקפת כלום אלא מתמודדת באומץ לב עם הבעיות הקשות מבלי להכניס את הראש כבת יענה ולפחד ממה שיש לומר. נציג נשלח למען משימה ויעד.

            לדעתי זה שישבת בסוף וחייכת בנסיון חולמני כלשהו לפייס לא עזר להעביר מסר.

            במקרה הטוב הם היו מנומסים, שנייה אחרי, הם שכחו מכל הנימוסים והכל נשאר צבוע וחסר תוחלת.

            שירה ונציגי שירה לא אמורים להיות צבועים. אמנות השירה מייצגת את האמת
            והאמת חייבת להאמר גם אם קשה להגיד אותה. אחרת באיזו שירה אתה עוסק ?

          • כמו שאמרתי, אני לא יכול להיות עיוור למציאות הפוליטית, אבל מנסיון ארוך – התלהמות תמיד משרתת את ערעור עמדתך.

            יש גם הבדל בין מעמדי בוועידה לבין מעמדי בפסטיבל, כמשורר. שימי לב שה"חרם" לא היה ידוע לקהל. כשהעניינים פומביים אני לא חושש להגיב גם בעיתונות, אבל לא ברוח עמדתך. באירלנד לפני שנתיים הוחרמתי "פומבית" ואכן הגבתי בפומבי:

            http://www.amiror.co.il/PDF/ENGLISH/Essays/article_Irish_Times.pdf

            בסופו של דבר נכנסתי בחברת שיימוס היני וג"והן דין, ואילו אנשי "ארגון הסולידריות האירי-פלשתיני" (ר" קישור) חילקו פמפלטים כעניים בפתח.

            הכל לפי הבמה וההקשר, ולא מהעמדה שאת מייצגת כאן. יש לך אמון זעיר ביותר בטבע האדם. שירה עוסקת בחיים במכלולם, במצב האנושי. זו השירה שאני כותב.

          • קודם כל מותר לבקר אותך. אתה לא קדוש
            בטח לא מעונה.

            שירה אמונה על האמת. גם אם היא אמת מרה. פעם אתה מגדיר את עצמך כמשורר מטעם ופעם אתה משורר שבא לבד, הכל לגיטימי בימינו אלה, יד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה, אפשר לסבן את כולם, העיקר להתחנף אליך כי אתה תמיד יודע איפה להיות, איך להגיד את הדבר הנכון ביותר ברגע הספציפי, אבל השירה כמו החיים לא בנויים מהרגעים האלה.

            הגיע הזמן להסביר לכל הנציגים המייצגים את ישראל בעולם ובמיוחד
            לאלה המגדירים את עצמם משוררים שכשהם מייצגים את ישראל הם צריכים לייצג אותה עד הסוף, ולא לייצג את עצמם.

            כמייצגים את ישראל יש להחליט שהם ייצאו לאותו ייצוג אך ורק אם ימלאו את חובם כלפי החברה הישראלית
            או לפחות, שיאמרו את דבריהם מבלי לפחד
            הפחד הוא האוייב הכי גדול של הישראליות. פחד לא מוביל ליצירה אמיתית ואמיתית. פחד הורס ולא בונה.

            טבע האדם מורכב מדיי בכדי שאכנס לאמון או אי אמון בו. טבע האדם להיות מחוייב, לא עצמוני כשהוא בתפקיד, לצערנו ,טבע האדם לרוב עושה רק את מה שנוח לו, לא את מה שהוא מוכרח לעשות על פי האמת המוסרית והצדק.

            כשהשירה במיטבה היא מייצגת את הטוהר והאמת הזאת, כשהאדם במיטבו הוא מסוגל לייצג בדרך הטוהר והזיקה את האמת.

            לא נעים לחוות את כל השנאה הנוראה הזאת אלינו כיהודים, לכן על נציגנו במיוחד אם הם יוצרים והיתה להם הזכות הגדולה להשלח על חשבוננו או לא על חשבוננו, על אחת כמה וכמה משורר, להרים ראש ולהחזיר גאווה לאומית דרך אמירה משמעותית, כמה חבל שמרבית המייצגים אותנו מחוץ לישראל במיוחד כיום מתביישים ונכנעים לגאוותם הלאומית, כולם מתביישים בזהותם הישראלית היהודית, צבועים וטומנים את הראש בחול.

          • ציפורה היקרה, את בודהיסטית?
            אם לא, למה לנו לחזור על מנטרות?

            1. לא קראת את הרשימה באייריש טיימס שאליה הפניתי אותך. ודאי שמותר לבקר אותי, אבל דיאלוג ללא אזניים מהצד השני, נראה לי עקר.

            2. מכיוון שהפסטיבל הוא שהזמין אותי וגם שילם עבור הנסיעה והאירוח, האם את מציעה שאסור יהיה לי להיענות להזמנה ללא אישור ממשלתי?

            3. גישתך אל השירה היא ז"דנוביסטית משהו. האם את חושבת שאני יושב לכתוב אך ורק כ"ישראלי לאומי"? האמת שלך שונה מהאמת שלי, וממה שמניע ומעניין אותי.

            4. טוב שאינך מייצגת את המדינה בגאוותך הלאומית הצודקת תמיד. בדרך הזו בדיוק הגענו לבידוד קשה במערב.

          • לא דיברתי על שירתך, אלא על הייצוג שלך , ייצוג רב בלא מעט מקומות בעולם תחת ההגדרה משורר או שלא.

            להפך, הגענו לבידוד וללא דבר בדיוק משום שאין מנהיגות טובה וישראלים גאים מספיק בכדי לומר את הדברים, ואין גם משוררים כיום המסוגלים לייצג את אותה מנהיגות ואמירה ישראלית כפי שהיו בעבר.

            כיום כל אחד רק דואג לעצמו. בדרך המחשבה שלך אתה דואג אך ורק לעצמך ולא לאמת המצפה לייצוג. מובן שאתה תמיד צודק והצדק תמיד איתך, אבל הצדק מה לעשות מחולק להרבה סעיפי משנה ותת סעיפי משנה, ואתה גם אותם לא מסוגל לזהות.

            דיברתי על נציגות, המשוררות היא משנית כשאתה מייצג את הישראליות.
            גם בפסטיבל שירה אתה מופיע כמשורר ישראלי, ואם אתה נרמס או נפגע, או דורכים עליך ואתה שוב ושוב חוזר לאותם הפסטיבלים הרי שאתה מורגל בעניין ומכיר את השנאה הזאת.

            מדוע שלא תשנה אותה ? מדוע שלא תבקש מחכמים ממך איך לא לכופף את הראש בין הרגליים אלא לזקוף אותו, כשצריך וחייב לדבר אל השנאה בעיניים?

            תפקידך איננו רק להיות משורר רמוס, או יהודי רמוס, אתה צריך להפעיל את התגובות הביזריות והתוקפניות שלך כלפי אלה שפוגעים במה שאתה מייצג, ובהחלט לא לחשוב רק על עצמך, ואתה בראש ובראשונה מבחינתם מייצג את היהודי הישראלי.

            נכון שאתה לא פוליטיקאי אבל נדמה שכבר הורגלת בכל המסעות האלה בעולם
            ואם נדמה לך לרגע שבזה שלא תעורר פולמוס ולא תגיב למתקיפים, תתנחמד וכך כל הבעיות יפתרו, הרי הינך טועה ומטעה.

            אפשר גם בדרך נעימה ותרבותית לדבר על מחלוקות, ולגעת בשורשי הכאב ושנאת החינם. אבל הכי נוח שלא, מדוע לעורר את הרגשות השונאים כשהם ממילא שונאים.
            זאת גישה תבוסתנית ובעיקר אגואיסטית

            מדוע אתה לועג ליהדותך דרך השיח איתי?
            אני לא מתביישת בזהותי ואינני חושבת שצריך להתעלם מהשנאה.

            כישראלית אני מרימה את הראש, הם יעריכו את זה הרבה יותר, ואתה
            נמצא ופועל על זמן שאול.

            אינך תורם מאומה. גם לא לעצמך.
            ואם אין בך גאווה לאומית אתה לא צריך לייצג את הישראליות שלך! עצתי לך היא שאתה יכול להגדיר את עצמך אזרח העולם, כך איש לא ישנא אותך כשאתה מגיע לכנסים הללו.

          • אני מבין את דאגתך, ציפורה, אבל איני רואה כל רע בכך שאני מביא את שירתי לאנשים ולא לוקח על עצמי להסתובב סביב הבמה עם דגל המדינה. נדמה לי שהצלחתי דווקא לפוגג את העוינות (והרי קהל היעד שם אינו פלשתיני אלא נורבגי) להשאיר רושם אנושי סביר, וגם לגעת דרך השירים באנשים מעבר לפוליטיקה ודיעות קדומות. בניגוד למה שאת מדמה לך, אין שם "שונאים" – רובם רק בני אדם שהידיעות שלהם על אזורנו דלות ונטולות ממשות אנושית במפגשים פנים אל פנים.

          • פועלי העולם התאחדו!

            בסופו של דבר אין ספק שכל אחד דואג לתחת שלו. עבודה עברית היום זה כמו העבודה הערבית של פעם. הפועל שם מלט על עוד לבנה עושה לתקופתו בניין. אבל יש ויש. האלה שמורחים את העבודה וכל הבניין מתמוטט.

          • ציפי, אולי בפסטיבל הבא כדאי לשלוח אותך או שאת תשלחי את עצמך (הכל לגיטימי) – נראה שאת (כובשת) יודעת לעמוד על דעתך וגם על האחר..:)

          • אמיר, קראתי את תשובתך במאמר, המעמידה את הצורך בהילינג לאזור כולו , גם במיקרו כאן מאחורי ומצדדי…ונראה שאלו מילים לא פשוטות בעשייה כדי ליצור שינוים מנטליים…כאמור "כשהאגו רועם, המוזות שותקות"..:)

          • תמי, כן, אני חושב שהאזור כולו נתון במין הפרעת נפש קיבוצית, בחלקה מטופחת ומוחדרת לראשינו כולנו באופן שיטתי דרך החינוך, התקשורת וכו".

            אם כל אחד יעשה את שלו, "כל אחד הוא אור קטן", בסוף אולי נהיה כדבר השיר "כולנו אור איתן"… 🙂

          • הפרעת רוח קיצונית זאת הרוח האנושית שאין לה מרגוע בגלל הנפש שאינה חדלה לתבוע לכעוס ולהרוס צריך הילינג לרוח ולנשמה אמיר, אוויר !

  15. ערב טוב אמיר (מותר להתחנף קצת? :0), התמונה מה-מ-מ-ת.
    המקום אליו נסעת איננו מקום מומלץ ליהודים לדעתי, ודי הסתכנת בעצם השתתפותך בפסטיבל שבו קהל נורווגי הוא פרו ערבי ומשוררים לצידך כולם מזרח תיכון עויין, לדעתי זהו אומץ נדיר ואולי אני מגזימה, אבל אותי לא היו מצליחים למשוך לשם אפילו אם כולם בלונדינים עם בלוריות.

    • תודה, סיגל. אם גם בלונדינים עם בלוריות לא היו מושכים אותך לשם, המצב חמור 🙂
      האמת שמאז מקרים קשים יותר, כמו בדרא"פ ובאירלנד שאולי אספר עוד עליהם, אני באמת לא מהסס לדווח לשגרירות ולבדוק אבטחה.

      • אכן המצב חמור ואני לא מבינה הרבה בעניינים האלה אבל נראה לי ששירה ומשורריה לא צריכים ללכת למקומות שבהם יש שינאה, גם לא למקומות שאליהם מוזמנים משוררים ממדינות עויינות, אפשר פשוט להחרים אותם מראש ולהיות אלה שאומרים: "או הם או אנחנו", שירה לדעתי צריכה לפגוש אהבה ולא להיות זו שמנסה לפתור בעיות של העולם, בטח שמשוררים לא צריכים להתעסק במתחים שכאלה, גם לא להסתכן במפגשים שכאלו ללא שכפצים ושומרי ראש.

        • סיגל, אני חייב שלא להסכים אתך בנקודה הזאת. "או הם או אנחנו" ישרת את מי שרותמים את שירתם בשירות פוליטיקה כוחנית של חרמות ושנאה.
          מבחינה אתית ואנושית זו עמדה חלשה מאוד.
          אם ניתן לאנשים כאלה להכתיב את סדר היום, נמית כל דיאלוג. תקשורת טובה היא הדרך להבנה (ובכלל זה גם הבנות חדשות שלנו).

          • מבינה, אבל זה משהו שתמיד הפריע לי, הרצון שלנו ללחוץ יד, להצטלם ביחד, לקבל הזדמנות לשיחה של ארבע עיניים. (בדרך כלל בפוליטיקה), תמיד הערבים הם אלו שמתנהגים כמו אישה שמפנה את הגב ואנחנו כמו הגבר שמנסה לרצות, ולדעתי צריך לשמור את הרצון הכן הזה שיש לנו ולהשתמש בו אחרי שהופכים את היוצרות. שהם ירדפו אחרינו, שאנחנו נעשה את השריר, ואז אנחנו נהיה אלו שמואילים בטובנו להופיע איתם או ללחוץ להם יד. לי תמיד נראה שמה שאנחנו מבינים על עצמנו מתורגם שונה אצל הערבים. מה שנחשב מבחינתנו גילויים של רוך ורצון טוב, מתפרש בצד השני כמורך לב וחולשה. בסך הכל האינטרס של שני הצדדים הוא אחד, רוצים להגיע לפיתרון לבעיות קיימות, ודווקא אתה כמשורר שאיננו פוליטיקאי יכול "להרשות לעצמך" את משחק חילוף התפקידים, ואני מאמינה באמת שזו הדרך להפסיק את המעגל הזה, שכמו שאתה כותב אתה נתקל בו כבר חמש עשרה שנה והם עדיין ממשיכים במשחקי החרמה טיפשיים.

          • טוב, סיגל, אני "נאלץ" להסביר יותר. אין מצב "ערבי" בדיוק.
            במצרים החרם הוא של האינטלקטואלים, והוא בעצם קשור למאבק שלהם בסאדאת (שלא דיבר אתם) ועם השלטון בכלל. זה פחות קשור במישרין אלינו, ולכן די קשיח.
            בסוריה מפחדים מהשלטון שהוא זה שמחרים.
            בירדן יש חרם של איגוד הסופרים, חרם "מאורגן". שני הירדנים שהיו בפסטיבל שער עשו מעשה אמיץ, שכלל לא זכה פה לתהודה והערכה.
            שפלשתינים לא מדברים אתנו זה די חדש, וחלק מהביקורת שלהם על אבו-מאזן והדיבורים שלו עם אולמרט שלא העלו דבר אלא החמירו את המצב במחסומים ובכלל (את זה הבנתי הפעם).
            המטפורה של החיזור יפה, אבל לא בטוח שרלבנטית. החרם הוא נשקו של החלש, צעד של חוסר אונים, שמנתק אותך ממצב משפיל, ועושה דה הומניזציה של הצד השני. לא מומלץ

          • להשלמת התמונה כדאי גם להתייחס למקום. נורבגיה ושבדיה הן פרו-פלסטיניות במובהק, ורואות בכיבוש והחזקת אוכלוסיה אזרחית ללא אזרחות עבירה. הארגון של פאיחה נתמך כספית על ידי הנורבגים, והעיר האחות של טרומסה היא עזה.
            על רקע כזה אין לפלסטינים גם צורך של ממש "לשכנע" שם. זה כבר עשוי. לכן אולי גם לא שמעתי שם תעמולה מי יודע מה.

            בשורה התחתונה לא הייתי מעתיק מהם את העמדה. העמדה של חרם חלשה מאוד מפי משוררים ותמיד קורסת אם מדברים עליה. היא פשוט לא עומדת במבחן תרבותי ואתי.

          • אם כך אמיר, מכל סיבה שהיא וכנראה שתהיינה תמיד, גם אם משתנות וגם אם שונות, בין הערבים השונים, בשורה התחתונה הם לא מדברים איתנו. ואני מניחה שמשורריהם נמנים על המשכילים שבעמיהם, ושהם מספיק נבונים להבין את ההבדל שבין קשרים בין מדינות לבין קשרים עם פרטים, אתה אדם, משורר וישראלי, אתה לא מדינת ישראל והם מחרימים אותך כמדינת ישראל, ואחר כך מדברים איתך כאמיר, בעצם, הם מקבלים אותך כפרט יוצא מהכלל ולא באמת משנים את דעתם או את סיבותיהם. אז בשביל מה המאמץ? למה להשתתף בפסטיבל שירה במדינה כמו נורבגיה עם משתתפים מהמזרח התיכון? בעיניי זה נראה, כאילו מארגני הפסטיבל רצו להוסיף דרמה או פיקנטיות של חיכוך, ולשם כך הזמינו גם משורר מישראל. למה להענות להם? למה להסכים להיות כלי משחק במשחק , שעומדת על דעתי שעלול להיות אפילו מסוכן? אז בסוף יושבים לקפה ומעניין ביחד, כלומר, ארבעה ערבים מסכימים לדבר עם ישראלי אחד, האם זה שווה באמת את המאמץ?

          • אין לדעת מה רצו בדיוק מארגני הפסטיבל להשיג, אבל מתגובת השגרירה שהתרגשה מעצם זה שמזמינים לשם ישראלי (היחידי שהיה שם לפני שנים הוא עמוס עוז)אפשר להבין שעצם זה שאין לי קרניים וזנב הוא הישג.
            יש להשתתפות הזו כמה סיבות טובות:

            1. מבחינת התרבות הישראלית: דיאלוג ישיר עם הקהל הנורבגי ומיטב המשוררים והסופרים הסקנדינביים. עצם העובדה שהם פוגשים שירה שמדברת אליהם מנכיחה את העובדה שישראל זה לא רק פוליטיקה וסכסוך.
            2. מבחינתי – ברור שהופעות כאלה הם חלק מהתוודעות פואטית אל קהלים ומשוררים.
            3. מבחינת הערבים: מכיוון שהיו חילופי דברים עוד לפני שהגעתי, הם לא העזו להעלות את "ההחרמה" לבמה. זה קרה מאחורי הקלעים. בשיחה עם פאיחה היא התקשתה להגן על העמדה הזו כמשוררת ואני חושב שתחשוב פעמיים בפעם הבאה. עם לינה נוצר קשר ברמה המשוררית והתוצרים עוד יתפרסמו…

            לא ממש שלילי אני חושב.

          • מה הבעיה בקרניים וזנב? (לפי התמונה ברור שאין לך) ובכן, אם אתה רואה בהשתתפות משורר ישראלי בפסטיבל עויין הישג, קטונתי מלטעון אחרת. בסך הכל הראיה שלי הרבה יותר מצומצמת ואולי אני פחדנית או שהאגו שלי מתנגש ביכולת להגיש יד לסרבני ידיים, אני שמחה להיות בסך הכל מגיבת בלוגים ולא מישהי שהייתה צריכה להיות בתפקיד/שליחות כשלך.

          • סיגל אנחנו לא מסכימים פה, וזה בסדר. לגבי הקרניים והזנב לא הייתי ממהר כל כך. מה בעצם רע בהם? הכנסייה קישטה בהם את השטן, אבל בעצם שאלה מדמותם של פאן והסטירים. ואלה במה חטאו? הם היו מעין סמל עתיק לקשר של האדם לחי, וגם למין וחרמנות שאין לשככה. הכנסיה כמובן ניסתה לדכא את החלקים האלה באדם, אבל לא ממש הצליחה.
            עורו המזונבים!

          • לא ממש נורא שאנחנו לא מסכימים בדברים האלה, לדעתי יותר נחמד לדעת שאנחנו מסכימים בדברים חשובים באמת כמו קרניים, זנב, פאנים וסטירים, ותמימי דעים לגבי זממיה של הכנסיה לקחת מאדם את מקור האושר.
            אגב, נפגשתי באחד מספריך בציור של פאן נדמה לי, "תשוקה מתירה איברים" נדמה לי גם כן, זוכרת במעומעם את מראהו, האם תוכל להעלות לכאן קישור לציור? מעניין אותי אם הוא מעורר "התרת איברים" במראה. (התשוקה, כמובן שכן, אבל רציתי להעיף מבט לרגע בזנב…)
            :0)

          • הסטיר החביב ההוא? יש לו שני זנבות בעצם.
            היו פה תמונות של ספרי הבלוגרים אבל אני לא רואה אותן עוד.
            נסי באתר שלי – http://www.amiror.co.il/

            התמונה מימין. אמנם קטנה, אבל…מתירת איברים במידה סבירה, אני חושב.

          • כן. עכשיו נזכרת שהוא היה בחנות של הבננות. מעניין שאתה רואה שני זנבות, הזקן והאוזניים די זנביים אף הם והמנשא הקדמי מעניין מהו נושא ומהי מידת האחריות שלו שלא יפול. (הזנב האחורי מותר לגמרי מבחינה איברית ומתאים לו כשוט יש לציין שהנ"ל לא צריך יותר מעבר למה שצייד אותו הצייר או הטבע נראה שהוא מספיק לעצמו ביותר).

          • ופתאום מקבל המשפט "הרי את מותרת לכל אדם" (יש משפט כזה, נכון?) משמעות חדשה. פתאום מקודשת מקבל משמעות של כבולה. פתאום ארץ הקודש מקבלת משמעות של ארץ כובלת וצפונה לה כבר נשמע הרבה יותר חם.

          • גם מקודשת יכולה להיות מותרת איברים אם שפר מזלה. אבל למותרת יש מן הסתם יותר סיכויים להתירם… וארץ הקודש כבר די מותרת,נראה לי, בשני המובנים.

          • מה פירוש "מספיק לעצמו"?
            ומה פירוש הזנב האחורי מותר?

            בקדמי הזקור הוא נושא חמת יין. מאוד שימושי, לא? ושימי לב לסימטריה – איך הזנב ניצב לחליל בזוית ישרה.

          • תשוקה מתירה איברים…נכון? אז היא התירה לו את הזנב…הוא לא ממש מחובר שם, נראה כאילו הוא מעין שוט מחובר לזנב ואותו אוחז הסאטיר בידו.( הוא לא צריך כלום כי הוא יכול לענג את עצמו, יש לו שוט, זנב, ומתברר שגם יין).
            וה..זנב הקדמי בהחלט עומד בזוית ישרה לחליל , נחשים מגיבים לחילול , מתברר שגם זנבות.

          • טוב, אני רואה שספרת חמישה זנבות! ושוט? אני צריך להסתכל עוד פעם בתמונה…

  16. הצפון תמיד היה פתח למשב רוחות, לרוב קרות. האם צריך להמשיך ולאחוז בהנחה שלשירים יש ישות משל עצמם בבחינת שילוח הקול? האם צריך להמשיך לאחוז בהנחה שערכים בעלי תוקף מוסרי- קאטגורי-אוניברסאלי הם אכן כאלה לעד? ראה אירועים דראמטיים במאה האחרונה. נדמה לי שגם בצרפת ניטש כיום ויכוח סוער נוכח גל האיסלאם שפוקד את היבשת בדור האחרון, ובעיקר על כל המשתמע מכך. ופני המוזות לאן?
    דא עקא, מאחורי השירים מתייצבים גם אנשים עם עמדות ברורות, לא פעם,רעומי אגו.
    מאידך, אני חושבת שהחתירה לדיאלוג כשלעצמה, היא בעצמה ערך. חשיבותה של הדרך לא פחותה מזו של היעד, לא?

    אה. ויופי של צילום 🙂

    • מירי, תודה.
      אני אכן חושב שערכים בעלי תוקף מוסרי- קאטגורי-אוניברסאלי הם כאלה לעד, ושדיאלוג על בסיס כל-אנושי הוא ערך. בלי הנחה כזו לא נותר לנו אלא להצטרף אל ההמון המוסת.
      כל נסיוני במפגשים מן הסוג הזה, כמו גם עבודתי בכיתות השירה העבריות-ערביות של הליקון לימדו אותי שעדיף לעקוף את "האגו" של זולתך ולמצוא מקום של קשב עצמי.
      וכן, מעבר לשלל הזהויות שאנחנו נושאים, אני רואה אותנו בראי אחד. אנחנו פה כולנו באותו מקום, באנו לביקור אנושי קצר, לצמוח, ליצור, ולמצוא אהדה משותפת.

  17. אגב, בניגוד לציפורה אני חושבת שטוב עשית שאת השיחות עם המשוררים הערביים ערכת בארבע, שש, שמונה עיניים ולא הוקעת אותם על צביעות מעל לבמה, מעשה שכזה אולי היה משיג מחיאות כפיים מהצד הישאלי בסגנון של :"יופי, תראה להם מה זה, הכנסת להם" ועוד… אולם לא היה משיג שום מטרה מלבד הלבנת פנים, ערלות אוזניים, והגדלת רגשי הטינה. דווקא דרכך זו ש לשיחות פרטיות נראית לי הנכונה ביותר, ושוב, בניגוד לציפורה, לא חושבת שתפקידך כמשורר בפסטיבל להיות איש פוליטי, וזה מה שיפה ומבליט את ההבדל בינך לבין המשוררת הפלשתינאית שהייתה בשליחות שהיא מעבר לשירה, ולא כך צריך להיות לדעתי, באירועי שירה. בטוחה שלא פשוט להתאפק ולא להגיד דברים נוקבים מעל במה שאין בה אווירה של חגיגת שירה נקיה ודווקא על האיפוק אני חושבת : "וואוו, כל הכבוד".

  18. ציפי, כבר אמרתי שאת כובשת?!.
    חוצמיזה כשישנן "נשמות טובות" מבית מי צריך בכלל אויבים…:)

  19. לך אין קשר למציאות!

    המציאות שלך לוקה בעיוורון כי מסתבר שאתה מייצג את עצמך בלבד ולא אף אחד אחר. לכן אין לך בעיה לחזור שוב ושוב לכנסים השונאים הללו, להתעלם מהשנאה כאילו איננה שייכת אליך ולהמשיך להאדיר את עצמך בלבד.
    גם זו גישה, אבל עלובה ומפסידנית אתה לא יודע לקבל ביקורת אלא רק להשמיע ביקורת.

    צר לי עליך.

    • אני מבין את דאגתך, ציפורה, אבל איני רואה כל רע בכך שאני מביא את שירתי לאנשים ולא לוקח על עצמי להסתובב סביב הבמה עם דגל המדינה.
      נדמה לי שהצלחתי דווקא לפוגג את העוינות (והרי קהל היעד שם אינו פלשתיני אלא נורבגי) להשאיר רושם אנושי סביר, וגם לגעת דרך השירים באנשים מעבר לפוליטיקה ודיעות קדומות.
      בניגוד למה שאת מדמה לך, אין שם "שונאים" – רובם רק בני אדם שהידיעות שלהם על אזורנו דלות ונטולות ממשות אנושית במפגשים פנים אל פנים.

  20. לאמיר –
    רק להגיד שקראתי את המאמר בעיתון האירי ואת מכתבך שם למר ג"יימס בוון, והסכמתי עם כל האבחנות וההדגשים שעשית שם. המכתב הזה – איך לומר – כתוב בשפתי, עם כל המשמעות המורכבת שאני מייחסת למושג "שפה".

    וזה נכון שצריך להבחין בין הנסיבות: לא תמיד צריך להיעמד על הרגליים האחוריות, ןיש התנהגויות ודברי בלע שאינם ראויים לתגובה, מה גם שבחירת הפורום הראוי לתגובה היא חשובה מאד – אבל לפעמים, כמו במקרה האירי, תגובה מסודרת לגופו של עניין מתבקשת, וטוב שנתת אותה.

    • לא דיברתי על דברי בלע, דיברתי על ייצוג נאות כמשורר יהודי ישראלי שנבחר לנסוע לעשרות כנסים תחת ההגדרה יהודי ישראלי. מכתבים פה ושם לא פותרים שום בעיה, ואם לא יודעים איך לנאום ולהגיב לשנאה, אפשר להתייעץ עם מומחים שיודעים איך לעזור למשוררים וסופרים להתבטא בעולם בנוגע לבעיית יהדותם, לזהותם, ולמה הם חייבים לומר.

      • ציפורה יקרה, אני חושבת שיש לך טעות בסיסית בהבנת העניין של פסטיבלי שירה. כאשר משורר מוזמן לפסטיבל שירה בינלאומי הוא מוזמן כמשורר וכאדם פרטי, הוא לא אמור לייצג שום דבר, חוץ מאשר את עצמו ואת שירתו. (הוא לא מוזמן בתור נציג של המדינה שלו והוא לא אמור לדבר בשם המדינה שלו.)

        חג שמח

      • ציפורה נחמדת, מנהלת מדור במשטרת מוחות.
        אין צורך להרחיק עד לנורווגיה, כאן אצלינו, בארץ חמדת, מהרסים ומחריבים יוצאים ממעי ערים שעמדו פעם על תילן.
        מה ההתלהמות הזו?

        • צבועים וצבועות אחת אחד. לא לומדים לקח. משוררים עלק רק מחפשים כבוד וכיבודים ולא רק שזה לא כשר זה לא כשר ומסריח. צר לי שמילותיי לא עושות רושם על מי מכם, כך אתם נראים , כך אור נראה, וכך השירה הרדודה והפתטית נראית, והמחריבים באים מכם, לא ממני.
          שונאי ישראל לא צריכים להיות משוררים.
          סאלמת!

          • מוכרחה לקפוץ…:0)
            תהיתי כמה זמן יקח לך ציפורה עד שתחשפי את פרצופך המריר מבעד למעטה המתחזה לאיכפתי…לא לקח לך הרבה.
            שלומות.

          • ציפורה, משורר לא חייב לשמור כשרות וזכותו לייצג את עצמו כאדם פרטי, אלא אם כן הוא נשלח מטעם משרד החוץ.

          • ד., הרשה לי להוסיף ולומר שמשוררים ואמנים מייצגים עמדה מטעם רק במדינות טוטליטריות, וכיום אפילו במקומות אלה מניחים להם בדרך כלל להיות הם עצמם כל זמן שאינם מביעים עמדות מתריסות כנגד השלטון.
            בישראל משרד החוץ אינו שולח משוררים ואמנים ב"שליחות" לשום מקום.
            גם כאשר המשרד מסייע במימון הכרטיס, הוא עושה זאת כחלק מתמיכה באמנות, ומתוך רצון להראות את ישראל כמקום דמוקרטי מגוון דיעות, שבו קולו של היחיד נשמע.

  21. איריס קובליו

    אמיר, סחטיין על התמונה!!
    כתיבתך הזכירה לי סיפור אחר. כשעשיתי קורס מורים ליוגה, היינו צריכים, כל 70 התלמידים, להציג את עצמנו. עלתה לבמה אישה כבת 50, תמירה נאה ורבת רושם ואמרה: אני מפלסטיין. היינו שבעה ישראלים ואנחת "אוף גם כן" נפלטה מפינו.
    בהמשך כמובן, ולא בגלל האווירה היוגית שואפת השלום, נעשנו החברים הכי טובים. זה כמובן היה על רקע קפה טורקי ששתינו ביחד בגניבה ובדיחות שרק שוכני הים התיכון יודעים אותם…
    ומה שהסתבר הוא זה שהיא רק נולדה בשכם אבל עברה לקנדה עם משפחתה בגיל שנתיים
    אבל לפעמים רוח המיליטנטיות, כמו חרב להניף, במקומות שלא אמורים להיות שדות קרב. לא ממש חכם הייתי אומרת.

    • תודה, איריס, אין ספק שדיאלוג אנושי הוא חסר תחליף, וגם תענוג. ועם זאת, אילו היו דברים או מעשים של תעמולה, השמצה והסתה נעשים באופן פומבי, הייתי רואה לעצמי חובה גם להגיב באופן פומבי.

  22. אנה ליפשיץ-אגמון

    הי אמיר,

    סופסוף מצאתי את הבלוג! עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שאיפה שיש ערבים, תמיד מעניין. באמת מפתיע למצוא את הגישה הזאת בקרב משוררים, חשבתי שהיא שמורה לגנרלים שבינינו.

    • זו לא גישה, אנה, אלא מציאות. את ה"מעניין" הזה הייתי שמח מאוד להחליף בעניינים אחרים מעניינים הרבה יותר, אלה המתגלים בשירה ובמפגשים אנושיים מן הסוג הקרוב והמעמיק.

  23. שלום אמיר. בדרך שבה בחרת לייצג אותנו, היתה בעיניי הבנה עמוקה ונכונה בטיפול במצב שישנו כבר עידנים, של התכחשות לעובדה שכולנו נמצאים באותה הסירה,על אותו הכדור,ושהדרך היחידה להמיס את הכאב ואת הכוח היא באמצעות תקשורת ישירה , שבה שני הצדדים קשובים, ובאמצעות הערצה הדדית
    האחד לפועלו של השני.
    וחוץ מזה
    "השירה
    מדברת בעד עצמה
    היא לא צריכה
    שגרירים
    או מליצי יושר"

  24. אמיר, נשמע לי מסע מרתק בנופים קסומים, גם אם פה ושם נשבו רוחות קרות, טובות ציפורי השיר במקומות קפואים וטוב שהייתה גם אפשרות להתחמם.

    • תודה משה, כשבחוץ הטמפרטורות יאות לפינגווינים – אין כמו להתחמם מבפנים בחברת אנשים.

  25. הפחתות הערך שלך ביחס לאחרים כאן, ודבריך רוויי השנאה אכן לא מקומם כאן. מיד תימחק

  26. מירי פליישר

    אמיר תמונה נהדרת .
    יפה נהגת . דיפלומט של שירה . מקצוע לעצמו. 🙂 אני מאוד מעריכה את היכולת להימנע מדיבור מסכסך מחד ואמירה ברורה במקום הנכון. צריך לדעת לעשות זאת. נראה לי שיש לך את זה . מפגישתי הקצרה איתך בתערוכתי…
    להתראות (אולי בהקרנת הסרט "נוזל החיים" בסינימטק ב30 באוקטובר? יש לי בעיה טכנית להיכנס לבלוגייה ושירלי לא עונה . אולי גם היא בפיורדים…
    בכל אופן יש פרטים בפוסט האחרון שלי.
    ראיתי את הסרט,אם אתה לא רגיש במיוחד לדם נדמה לי שירתק אותך.
    מירי

    • תודה תודה מירי.
      ככתוב בפוסטי האחרון ("כשאת מחליפה את תחתוניי") כשהסרט יוקרן כאן אהיה בטוקיו.
      אולי תזרקי עליו מלה למי שעומד להפסיד אותו?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור