בננות - בלוגים / / על חטא שחטאתי בכתיבה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

על חטא שחטאתי בכתיבה

 

 

תִּקּוּן

 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בִּכְתִיבָה, עַל חֵטְא שֶׁהִתְחַטֵּאתִי בַּמִּלִּים וְהֶחְטֵאתִי

אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה; עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב;

   עַל חֵטְא שֶׁל מַה-יַּגִּידוּ, שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁל גַּאֲוָה;

   עַל חֵטְא שֶׁתַּרְתִּי קֶסֶם קֶלֶס בְּאוֹר הַזַרְקוֹרִים;

עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְשָׁמָה;

עַל שֶׁחָטָאתִי לְגוּפִי בְּשֵׁבֶט וְלֹא-חֶסֶד, עַל שֶׁהִכִּיתִי עַל הַחֵטְא,

   עַל שְׁקָּרָאתִי לְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי,

עַל שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בַּחֲשָׁשׁ וּפַחַד שָׁוְא, שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא,

שֶׁעָצַלְתִּי מִלִּצְמֹחַ, שֶׁהֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי, שֶׁלֹא רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

 לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

 

מתוך "יום", הקיבוץ המאוחד 1999

 

179 תגובות

  1. על חטא שלקחת לי את המילים מהפה.
    גיורא

  2. זה השיר שלך שאותו אני הכי אוהבת!
    כל שורה וכל מילה לי תיקון.

  3. אמיר כל הכבוד!! זה שיר חשוב ביותר וראוי לתרגום והפצה כלל עולמית. אני בטוחה שיש לו מקום בכל אכסניה של משורר באשר הוא.

    גמר חתימה טובה

    חגית גרוסמן

  4. החטאים הגדולים ביותר הם החטאים שלנו לעצמנו
    עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְשָׁמָה;

    שיר נפלא שאפשר להזדהות עם מה שנאמר בו

  5. נהדר. אבל יש להניח ששנה הבאה נחטא אותם חטאים, ואולי הרשימה גם תתארך.

  6. א לְדָוִד, מַשְׂכִּיל: אַשְׁרֵי נְשׂוּי-פֶּשַׁע; כְּסוּי חֲטָאָה.
    ב אַשְׁרֵי אָדָם–לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן; וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

    ג

    • כי החרשתי בלו עצמיי בשאגתי כל היום…

      הייתי לוקח משם "אשרי אדם אין ברוחו רמייה"
      כי הכל מחשבות בלב איש, ואין מתקן מלבדו.

      • אוהבת את הציטוט מתהילים יש בספר הזה הכל אמיר ואהובים עלי במיוחד פסוקים אלה -מעין מוטו ליושרה ונקיון רוחני

        • חנה, תודה. הציטוט הוא בהמשך לתגובתו של "הזר" לשיר שלמעלה. אני אוהב את תהלים ואת התנ"ך בכלל, אבל לא מפני שיש בו הכל, אלא אולי מאותה סיבה שהיהדות הפנתה לו עורף.

          • המימסד היהודי הדתי , אמיר,וגם בובר מתיחס לכך ב"דעותיו הקדומות של הנוער" לא היהדות הצרופה ,שלדעתי באה מהתנך

          • זהירות, חנה, עוד יאשימו אותך בקראוּת…
            יופיים של רבים מספרי התנ"ך הוא בשפה ובדמיון המיתי.
            והרי רובו המכריע התחבר לפני הולדת היהדות.

  7. יפה מאוד אמיר בקשת הסליחה הזאת. אהבתי שהיא מתחילה מהכתיבה ומן המלים ואחר כך עולה ומתרחבת. המלים הן הכל.
    והלוואי ויבוא התיקון ותבוא המחילה. גמר חתימה טובה.

  8. 🙂
    רְסִיסֵי חֶסֶד מִתְבַּדְּרִים לִתְפִלָּה,
    מַמְתִּינִים לְחֶמְלָה
    עַל שֶׁחָטָאתִי וְלֹא יָדַעְתִּי

    • תמי, זה נראה כמין חיבור בין דגלי התפילה של שודיפ סן לתיקון שלי, אבל חיבור נכון, בודהיסטי ברוחו, שמותח קו שוויון בין בערות התודעה לבין ה"חטא". ביוונית, לפני הפרשנות הנוצרית פירוש המלה היה "טעות" וכך גם בעברית, בה "לחטוא" פירושו בסך הכל לסטות מן הדרך הישרה והפשוטה.

      • תליתי בפתח הבונגלו דגלונים שקיבלתי מדרמאסלה. וחלמתי על עץ הסאקורה, פורח בחול-ים…:)

        • בתגובה הקודמת לזו, כבר סטיתי מדרך הישר, בטעות, למרות שהכל נכון?…המושגים הללו אמורפיים, כלומר מה זה בכלל חטא..:)

          • כל הכבוד, תמי. עלית על השאלה היותר רצינית כאן. מהו בכלל "חטא"? מהי "דרך הישר"?

            במושג העברי יש באמת בלבול רציני בין מוסר חברתי או דתי לבין אתיקה של היחיד והקבוצה.

            מוסר הוא עניין של הסכמה. לא מוסרי למשל להסתובב במיני באנגליה הוויקטוריאנית.
            לעומת זאת אתיקה היא עניין של השגת הטוב המקסימלי ליחיד ולקבוצה (או הפגיעה המינימלית למען הטוב של יותר מרוח האדם ויותר אנשים).

            ה"חטאים" שאני מונה כאן שייכים לאתיקה שבין אדם לעצמו.

          • מהות השיר שלך נוגעת, באמת, באתיקה ולכן בכל מי שקורא אותו מבלי שניתן להתווכח עימו, כלומר זה עמוק או עקרוני ברמת הקיום… לו זה היה שיר בנושא מוסרי היינו יכולים לפטפט על תאום עמדות, כביכול המוסר הוא יחסי לנוף תרבותי…?

          • בדיוק זה המבחן, למרות שגם על זה עוד אפשר לדון לא מעט 🙂

            כי מוסר הוא באמת יחסי, סוג של הסכם על אתיקט ונוהג, בלי מפתח אתי של ממש. לאכול בייקון או לא? לצאת לדייט בלי ליווי הדודה או לא? לגדף את אמא של יריבך או לא?
            וכו".

          • בוא נדבר על ג"מבו וקממבר בבגט?, טוב!…:)
            או אפשר על האתיקה של המוסר?..:)

        • פריחת הדובדבן בחול הים, תמי? 🙂
          מיוואטאסו קאגירי, קאסומי קה קומו קא
          ניואיזו איזורו.

          • 🙂 תרגום בבקשה…

          • טוב, אלה שורות מתוך השיר היפני המפורסם "סקורה":

            סקורה, סקורה, יאיואינו סוראווה
            מיוואטאסו קאגירי,
            קאסומי קה קומו קא
            ניואיזו איזורו
            איזאיה, איזאיה,
            מיני יואוקאן.

            ופירושו:
            ניצת הדובדבן, ניצת הדובדבן, בשמי ניסן
            ככל הניתן לראות
            השדות כענן
            ריח ניצת הדובדבן

          • 🙂 קסום!
            לא הכרתי את השיר היפה הזה למרות שפריחת הדובדבן דומה לעננים לבנים או גם לכותנה רכה…

          • אוי, נזכרתי במנגינה של השיר בטון מדוכדך (כי לא הבנתי את המילים עד כה) וצביטות הקוטו…:)

  9. שיר מוכר ואהוב ומתאים מאד לימים אלה.

  10. בקשת המחילה שלך, אמיר, יכולה להיות מוצבת בראש כל אתר כשלנו, לאורך כל השנה

  11. אני אוהבת מאוד את השיר הזה, הצלחת לחבר תפילה חילונית שיש בה בקשת מחילה, מתוך קטנות האדם אך גם רוממות רוח, גמר חתימה טובה!

    • תודה חני, אבל אני לא סבור שזו תפילה "חילונית". רוב החילוניים האמיתיים יושבים בישיבות וחובשים קפוטות. לא רוחניות שורה ברבנות.

  12. שיר נכון ובמקומו ובשביל כולנו.
    אמיר, תודה לך גמר חתימה טובה!

  13. "…עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב…שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא…וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ".

    ישך, ישך!
    פעם קיבלתי את השיר הזה על פוסטר.
    🙂

    ואני אוהב לקרוא בו כל שנה באלול-תשרי. כמו סידור חילוני.

    • יפה לך, שחר.
      הפוסטרים ההם הפכו יקרי המציאות (עד כדי כך שגם לי אין).
      החילונות היא בלב, וגם בתי התפילה מלאים אותה, והקדושה – לא בדת דווקא.
      אם מצאת בשיר תפילה של תיקון, זכיתי.

  14. עדנה גור אריה

    אמן ואמן.

  15. מירי פליישר

    מופלא ואינסופי. מזמין רשימה משלי למרות שרובה כבר נמצאת פה
    ברוך שובך אמיר. חסרת.
    שנה טובה וגמח"ט

  16. לגמרי. כל כך מזדהה.

  17. זה יפה. במיוחד אהבתי את ההתייחסות ל"אזן שבטלה מקשב", שקשורה איכשהו בעקיפין גם לסיום ("שלא ראיתי ושמעתי…").
    שנה טובה!

  18. אם כך ניתנים לתיאור החטאים, אז אולי טוב שהיו.

    • תודה, איציק 🙂 אבל בכל זאת הייתי מעדיף לוותר על החטאים האלה. שיהיה לכולנו יותר כוח להיות, ואל דאגה, תמיד יהיה על מה לכתוב…

  19. היי אמיר
    זה כל כך יפה ועמוק מה שכתבת.
    היש – באמת ממלא את הלב.
    אני מנסה לומר לך דבר חכם, אך מרגישה שהצלחת לקחת את הדברים מעל ומעבר
    גמר חתימה טובהטובה

  20. מה היא עושה לנו, הכתיבה, מאמללת ומשמחת, מייסרת ומשביעה. שתהיה לך, אמיר, שנת יצירה צחורה מחטאים.

  21. מצוין, אמיר.
    ממש במקום.
    בזמן ובמקום.

  22. מה זה עץ המלוא?

    • "עץ המלוא" = מטפורה לנתינה לשפע ולמלאות של הקיום. אבל לפעמים, במקום ליהנות ממנו אפשר (כמו בשיר) להשתמש בגזיריו להבעיר בהם את אש הספק.

  23. מכה על חטא.
    שיר נפלא, תודה לך.

  24. איזה יופי!

  25. רונית בר-לביא

    הכי אהבתי את:
    עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב

    אני חושבת שהחטאים כלפי עצמנו והבגידה בנשמתנו הם הקשים ביותר,
    ומהם גם נגזר כל השאר,
    היחס לציבור.

  26. על חטא שהתגעגעתי אליך…

    שנה טובה, אמיר!

    אני חייב לך קפה ו"ליבשן"

  27. איזה יופי של מירוק חטאים.
    ברשותך, אמיר, אוסיף אחד אישי משלי:
    על חטא שחטאתי ב"תגובה"
    כי באה בי שמחה למראה ישך:))

    מקסים!

  28. איריס קובליו

    וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

    לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

    לא יודעת למה בדיוק התכוונת, אמיר, יכולה רק לנחש, אבל כאן, בהרים הרחוקים והמבודדים, אני יכולה לקחת את השורה הזו לעצמי ולבכות.
    אהבתי את השיר

    • אח, איריס, אבל את הרי יודעת היטב, וכל המוסיף גורע.
      קחי את השורה אל ההרים. שם מקומה.

  29. סיגל בן יאיר

    מאוד דיבר אלי. מפלח את הלב והשמיים.
    אמנם באיחור אבל, גמר חתימה טובה.

  30. הי אמיר, איזה כיף שחזרת(חוויות?!), שיר מקסים, ולמרות שאתה כותב שחטאת בכתיבה, זהו כנראה חטא בין משורר לבין האדם שנמצא בתוכו. ההיפך לא נראה לי שמתקיים, מכיוון שאם מתוך אדם פורץ משורר הרי שזה בעיניי "קיום מצוות".
    זוכרת את הפעם הראשונה שבה קראתי את השיר, ואיך שהרגשתי מתוכו שאתה משורר שממש משוחח עם הנימים של עצמו.היום, ככל שמכירה את שיריך יותר , מבינה שזה מה שמייחד בעיניי את הללו מהמון שירים אחרים, ולכן… חטא הוא בעיניי, שאינך כותב הרבה הרבה יותר.
    :0)
    באמת שמחה שחזרת ובעצם…שמחה שגם אני (עניינים פחות מרגשים הרחיקו אותי מהמחשב).

    • סיגל, נגעת פה בעצב חשוף. אי התפנות ראויה לכתיבה היא בוודאי חטא חמור שלי כלפי עצמי, והלוואי שאמצא דרך וכוח לתקן. וגם כפי שאמרת, ההתפנות לשיחה של ממש עם עצמי.
      תודה, גם את חסרת פה, וכיף גם לחזור.

      • נ.ב. – בתשובה ל"חוויות?" – אספר בפוסט נפרד.

        • אויש, לא התכוונתי לגעת בעצב חשוף אלא רק להחמיא, ועכשיו גם אני חטאתי אם כך, וחושבת איך מתקנים מגע בעצב חשוף, ואם יש הבדל בין חטא מתכוון לחטא בתום. (התשובות המיידיות הן : לגבי הראשונה… רעיון שנגנז, ולגבי השניה… שאכן יש).
          קראתי את ההתכתבות בינך לבין תמי לגבי מהותו של חטא, ולא ממש הסכמתי עם הגדרתו, שכן לפי הדת יש חטא בין אדם למקום ובין אדם לחברו ומכיוון שאינני אדם דתי אני מרגישה חופשיה מהחטאים הקבועים בדת, ומתוך כך חטא בעיניי הוא רק מה שאני מחשיבה כחטא נכון לאותו רגע ונתון לשינויי דעתי.

          • ומה את מחשיבה כעבירה? הרי זה לא שהיום את חושבת שלשפד חתולים זה טוב ומחר שזה רע?
            ויש גם עבירות שבין אדם לעצמו. שם אולי מתחיל הכל.

          • למה זה נתון לשינויים? כי יש את "חבילת הבסיס", החינוך להיות "צדיק" על פי חינוך מהבית, חינוך חברתי, ושיעורי תנ"ך בבית הספר, ואז יש את העצמי שמתפתח ובודק וקובע לבד מה שטחא ומה שאיננו . וזה מוסר פנימי שמתעצב באופן גמיש. למה גמיש? כי לפעמים למרות החלטות וקביעות יתכן גם מצב של אין ברירה. מצד אחד אני חיה על פי לא לעשות לאחר את מה שלא הייתי רוצה שיעשו לי, ומצד שני לפעמים אין לי ברירה. ולא תמיד זה חטא בעיניי, כי מאוד תלוי אם אני שלמה עם עצמי. נדמה לי שאם כתוצאה לפעולה אמצא את עצמי מתייסרת הרי שחטאתי באי הקשבה למה שנכון. חטאתי לעצמי. ולמרות שזה נשמע כמו מי שמרוכז בעצמו ומתעלם מהאחר, זה ממש לא כך. זה נובע מאחריות עמוקה כלפי הזולת שהיא הרבה יותר אמיתית מאלו שחיים בחברה על פי תכתיביה ומקיימים את תכתיביה רק כי אמרו להם. מאמינה שאם אדם חוטא לעצמו אין מניעה שיחטא כלפי אחרים וזה כמו באהבה. את אותה טענה יש לי בנושאה. אם אדם לא אוהב את עצמו מה שיש לו לאחר זו לא אהבה.
            ולגבי הדוגמא עם החתולים אז ממש לא לכך התכוונתי, התכוונתי שאם למשל אני מחשיבה הרג אריות לחטא כלפי הטבע, ולפתע יתקוף אותי אריה, אני מהר מאוד אשנה את דעתי ולא יהא זה חטא בעיניי לשסע אותו.

          • סיגל, מסכים אתך לגמרי ששום קוד אתי שיסודו לא בהבנה איננו מצפן פנימי אמיתי. שום אינדוקטרינציה אינה ראויה להיקרא אתיקה, גם אם היא מחנכת לערכים שאולי נסכים אתם בסופו של דבר לאחר שיקול והבנה משלנו.
            במה שאת מתארת יש קוד, אם כי את לא רוצה לנקוב בשמם המפורש של המפתחות שלו. את כן אומרת "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך": – "לפעמים למרות החלטות וקביעות יתכן גם מצב של אין ברירה. מצד אחד אני חיה על פי לא לעשות לאחר את מה שלא הייתי רוצה שיעשו לי, ומצד שני לפעמים אין לי ברירה" – אבל את אומרת שלפעמים "אין ברירה". מתי?
            אם אני בוגד בשלמות האישית שלי? אם אני עושה רע לרבים בזה שאני מתחשב באחד? אם אני משיג דבר חשוב אבל בוגד במשהו חשוב ממנו?
            אנחנו בסך הכל יצורים תבוניים, והתחושה שחטאנו לעצמנו היא פרי של שיקול והבנה מסוימים, לא?

          • הי אמיר, התחושה שחטאנו לעצמנו תלויה לדעתי במעין מערכת פנימית הטבועה באדם, וביכולת ההקשבה שלו לה. אני מאמינה שהיא נמצאת בכל אדם אבל לא כולם מתעסקים בליצור את הקשב. לפעמים יותר נוח ללכת על מערכות מוסר חברתיות מוכנות ומתוכם לפעול. הקל הזה אולי מותאם חברתית, אבל לא תמיד עולה בקנה אחד עם הפנים של האדם, ולצד הנכון והלא נכון, שוכנת גם תחושת החטא, וכל שצריך לעשות הוא להקשיב, ובחטא להשתמש לשם למידה והתיישרות. כי מתי היא עולה (התחושה)? כשאנחנו חוטאים לעצמנו.
            בנוסף, הצגת שאלות דוגמא לחידוד המושג חטא, ואנסה לענות בהתייחס להן: כשאדם עומד בפני עשיית מעשה שהוא חטא ברור, זה פשוט לבחור שלא לעשותו, היותר בעייתי הוא כשאין ברירה, כמו שהצגתי, ואתה עומד על צומת חטאים, משהו חייב להתבצע ותצטרך לחיות עם הידיעה שאולי לא חטאת בחטא איקס, אולם נאלצת לחטוא חטא וואי, ואם בחרת נכון, מערכת איזון פנימית תעזור לך להיות שלם עם ההחלטה. מה אם כן מניע אותנו לבחור במצב שכזה? לדעתי, מה שנחשב ל"הרע במיעוטו", בין להציל אלף איש ולהקריב אחד חושבת שהייתי מצילה אלף, בין להציל אלף איש לבין להציל את ילדיי, חושבת שהייתי מצילה את ילדיי. מתוך מה פועלים? מתוך יצר השרדותי שאיננו תלוי חינוך ומתוך חינוך עצמי לקשב פנימי. מבחינת החברה החיצונית אולי בחירותיי לא יהיו הנכונות, במיוחד אם בין אלף האנשים שלא הצלתי היה איזה ראש ממשלה או אם זה בהודו אז פרה, אבל לולא הייתי פועלת לפי הנכון הפנימי שלי, שום ליטוף חיצוני של "עשית את הדבר הנכון" לא היה מיישר את הפנים. לעשות את הדבר הנכון בעיני מי? בראש ובראשונה בעיני עצמי. האדם הראשון שאנו צריכים לחיות עימו בשלום הוא אנחנו.
            לסיום, אינני מבינה בפילוסופיה של המוסר, ואולי מה שכתבתי נשמע מאוד מרוכז בעצמי כאילו זאת אני וככה אני חושבת, מאמינה, חיה ופועלת וזה פשוט כי זה באמת ככה. גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם כל שאר התפישות של העולם, אני השקעתי מחשבה והשקעתי בדיקה וזרעתי וצמחתי משם ובניתי לי אמונה ומצאתי בתוכי שלימות…בסך הכל על פי ההגיון שלי יוצא, שאם כל האנשים היו מגיעים לשם, יום הכיפורים היה הופך להיות מועד מיותר.

          • סיגל, אני חושב שאנחנו מסכימים בעצם.
            יש הבדל בין פגיעה (עניין עובדתי) לבין עבירה או "חטא" (עניין אתי). בדרך כלל, הישרדות שלך היא האחריות הראשונה שלך. אם את מתה מרעב, חובתך האתית לשפד את החתול ההוא אם הוא בסביבה, ולאכול. אם את לא רעבה – זו עבירה. כי יש לך אחריות גם על החתול, אבל לא ברמה שיש לך על עצמך, על משפחתך, על חברייך, על המדינה ועל בני האדם בכלל – בסדר הזה. זה כמו מעגלים קונצנטריים של אחריות. וכל מעשה נשקל בנזק ותועלת של הישרדות לכמה שיותר מעגלים כאלה: להרוג ראש ממשלה, כמו שאמרת הוא לעזור או להזיק למדינה שלמה; על בן משפחה יש לך הרבה יותר אחריות מאשר על זר וכו".
            אני חושב שיש הגיון אתי אינטואיטיבי איתן ובריא במה שאמרת, גם אם עדיין לא ניסחת לעצמך את העקרונות שבסך הכל מנחים אותך.

          • סיגל, אני חושב שככלל אפשר למצות את הדברים בנוסחה אתיקה=אחריות –
            אחריות על כמה שיותר מן העולם, מן האני והלאה, אל יותר ויותר מן המכלול.

          • כן. אחרי שניסחת אתיקה כאחריות היה לי קל יותר להבין את שכתבת ולראות שאנחנו חושבים דומה בנושא. אם הצלחתי להגדיר לעצמי במילים או שלא זה לא חשוב בעיניי, כיוון שיש הרבה אנשים שיודעים להגדיר טוב ממני ושניה אחרי כן הם לא שם. האחריות שלי כלפי האחר, גם במקרה הזה, יכולה להתבטא במעשים ובדוגמא אישית, מכיוון שלדעתי זהו ידע שלא מצריך מילים. אבל…בסך הכל בנסיון לתרגם למילים מקומות מתוכי, שמעולם לא התבטאו במילים, יש בו התנסות מאתגרת ונעימה.

          • סיגל, לתרגם "מקומות" בתוכנו למלים הוא להיות ביותר בהירות ויותר שליטה בחיינו, אני חושב. גם אם אתיקה=אחריות, הרי בהרבה מקרים אנחנו עוצרים לברר מה קודם למה.
            ומן השיר אפשר לראות שאנחנו מסכימים גם שעל מה שבין אדם לעצמו עומד הכל, עוד קודם לבין אדם לחברו. אפשר לעבור על עבירה על עצמך אך לא על זולתך, אבל אם עברת עבירה על זולתך, הרי שבזה קודם כל עברת עבירה כלפי עצמך.

          • טוב. אז עכשיו שאנחנו פחות או יותר מסונכרנים בראייתנו את החטא אולי אבדוק איתך את כותרת השיר הנקראת "תיקון" דרכה אתה כנראה מגיש את השיר כתיקון על חטא הכתיבה ומה שסביבה. האם השיר הזה יצר בך תחושה של תיקון? האם שמחת למראה ישוֹ? ובכלל מהו תיקון? האם לדעתך באמת אפשר לתקן? לדעתי מחטא שמזהים אפשר ללמוד, אפשר להתיישר ולהמנע מלחזור עליו אבל ממש לתקן את מה שכבר קרה אי אפשר וצריך בסך הכל לדעת לסלוח לעצמנו וליצור הזדמנות להתחלה חדשה על משטח עבודה חלק.

          • סיגל, התיקון הוא בתודעה פנימה. זו ההתכוונות לשנות את המנגנון ההישרדותי-אוטומטי התועה בסוג העבירות שנמנו, ואלא לא רק חטאי כתיבה (זה רק מתחיל משם). עצם הראייה של העבירות העצמיות האלה, אני חושב, היא כבר כיברת דרך רצינית של תיקון הערוּת לעצמנו.
            "למראה ישך" – אינו פניה לשיר אלא ליש כולו, לקיום, לאלהים, לאני הרחב או איך שתקראי לו.

          • מבינה כמובן שאלה לא חטאי הכתיבה ולא למראה ישך בכוונה לשיר, אבל בין שלל הקריאות המתאפשרות תמיד בשיריך בחרתי לקרוא אחת שכזו, היא אפילו נראתה לי הומוריסטית משהו ולכן אהבתיה מכל. (למה הומוריסטית? על חטא שחטאתי בכתיבה ובכל מה שסביבה אני אתקן בכתיבה. אופס, חטא משהו, ואז בעצם עולה נפלאותו של התיקון שניתן לחטוא את אותו חטא כביכולי ועדיין לתקן דרכו, בסך הכל על ידי התכוונות והקשבה פנימה).
            מאז אני מחפשת בי חטאים שאוכל לתקנם דרך עשייתם בשינוי היחיד שיצקתי לתוכם כוונת תיקון…למעשה עדיין לא מצאתי ולכן השיר שלך שבו זה כן מתקיים הוא מיוחד במינו מאותה נקודת קריאה בה בחרתי.

          • את צודקת, סיגל. השיר מבצע את עצמו ואת היפוכו בבת אחת 🙂 הוא חוטא בכתיבה וגם מתקן…

  31. אמן אני אומרת אמיר אמן ואמן
    התרשה לי להתפלל את תפילתך ?

  32. חוה זמירי - בר

    על חטא שחטאתי בגאווה, ובהשתלחות, ופתיחת פה, וחיפוש ריב ומדון לכל הארץ.

    ואתה כמו אותו השופט, שפניו התרככו, כמו אותו האבא שמעולם לא היה לי – נותן לי כל מה שביקשתי.

    ואם אני רוצה ללכת כמו לשמור אימונים לבית הטוב ששמר אותי בין חלונות. אני מוצמתת לכאן. אבל לא עוד להרבה אני מקווה.

    מרוב שרננו, לא באמת זכרתי אותך, והלכו הרבה שמועות. מי שהנחה אותי בארבע שנים תמימות – עימו גם עליתי על יצועיו וגם חטאתי בהתאהבות רעילה, שחלפה עברה מן העולם – מזמן, עד לשעשועים, והרי גם הוא היה מן המרננים. בשירו – והוא האחרון

    שנים הכרתי לו תודה מתוך נאמנות על מה שעשה עבורי, לא מעבר, והרי גם הוא היה בין המדברים, שיש בינינו התכתבות במייל והיא נחתכה.

    אולי הרי תבין לליבי, כי אני באמת לא רציתי להיות שם, ואולי באמת לא רציתי להיות לעולם ומעולם וגם ניסיתי ללכת ואף פעם לא הצלחתי. כי לא ראיתי בחיים האלו רבותא גדולה. מעולם, כי מיציתי אותם כבר מזמן. ועלית על הנושא המפעים מכולם – ואני לא יודעת איך.

    ואני מעולם לא חטאתי בכתיבה ואולי גם לא רציתי לאהוב וגם עכשיו לא. כי תמיד רציתי ללכת וגם עכשיו אני רוצה.
    לא היה לי את הזמן. כאישה תמיד נשאתי בנטל, ומעבר לכל הסיפורים הגדולים היה חשוב לי להיות אם ואב גם יחד. והנטל תמיד היה קשה ואין לי מושג איך עמדתי בו.

    ומרוב הכעס, והסבל והתסכול ומכל הדברים שנמנעו ממני שני דברים היו בעוכרי ילדי והלמידה – הם היו העצמאות שלי. אבל כשהיה קשה מנשוא רציתי רק לחדול. והיה קשה מנשוא.

    ואולי חטאתי כלפיך, ומאיה בוסקילה מעולם לא היתה קשורה אליך. ואתה נכרכת בפאגניזם ואני תמיד תרתי אחר האל היושב במרומים. כי אותה הסבתא שעזבה אז הבית תמיד שלחה אלי ידים מערימות העפר, עצמות אדם יהודיות. היא בערה בעצמותי שעה שעה וקראה לי לבוא אליה ואחריה. ותמיד הייתי מתפללת אליה ויודעת שכאשר אהיה במרומים – רק שם תהיה האהבה אמיתית ונכנוה.

    ולכן יתגדל ויתקדש שמי רבא וכל עוד רוח באפך תאמר אמן על כל מה שאינו שלם. ולא הצלחתי, ולכן נשארתי על כורחי כאן. כאילו זו גזירה משמים שאני לא יכולה ללכת לשלם והאמן הסלמתי באמת ואני עדיין כאן.

    אולי אני לא באמת רואה אותך, ואולי אני אמונה על משחקים כדי לא להרגיש וככה אני רוצה להישאר ולא ללכת לשום מקום – לא לראות ולא להרגיש.

    יש סיבה שאני עוד כאן, אין לי מושג מהי ואין היא תלוייה בי. הסיבות הרי מתגלות תמיד על ציר הזמן. ולכן שאלתי על מקום המוות בקרב החיים.

    הורעלתי נגדך ואולי רציתי להיות מורעלת. ועל כך חטאתי בכתיבה ועל כך אני מתנצלת. מאוד.

    אני בטוחה שאשוב לסורי. אתה מראה לי שאני אכן טאצ'י – טאצ'י אין לי מושג. אני לא יודעת לאהוב ולבטח שאני מפחדת. על החירות שלי, על מה שעוד נותר בי על הרגישות שלי, כי ביידיים כלות אכן סרטתי קירות מרוב סבל וכעס. ועכשיו שקט

    מקווה שהובנתי. ומקווה שתסלח לי. לא מצאתי כל מקום לכתוב על עצם התמרור שאתה מאיר לי ועל כל אלו המון המון תודה, וסליחה על שהייתי כאן בכלל.
    חוה

    • אמיר אור

      חוה, אומר לך בכנות, בשלב כלשהו התעייפתי. את בוודאי מבינה שאני מחכה לשמוע חחח – אלו רק מלים, סיפורת. ומצד שני ייתכן שאת לא סתם כאן.

      וברצינות שלי אומר, יודע על מה את מדברת, ומאחל לך תיקון שלם.
      אם קראת את חליפת התגובות למעלה בענייני אתיקה, ודאי הבנת בעצמך שכשעושים עבירה לא די לבקש סליחה (וקודם כל מעצמך): נקיון האורוות הוא עבודה. בהצלחה.

  33. חוה זמירי - בר

    אמיר היקר, חסר השם.
    הפסק להטיל בעצמך מומים – האם אתה רואה את עצמך הרסני לעצמך גם?

    כל פעם, כאשר ניסיתי ליטול את חיי מידי, הייתי מתעוררת. נכון, לראות את המוות עין בעין זה מפחיד. אבל לא באמת רציתי לחיות.

    אל תדברו איתי על קדושת החיים (ולא אני לא רוצה לבכות), כי כבר שאלו אותי איך מישהי כמוני מוכשרת ובלה בלה…..ואפילו כעסו.

    אלוהי כל היצורים הקטנים, הניבט מכל אבן, מכל עץ, מכוכב, מן הרקיע, מן הפרח הוורוד שחודר דרך חלוני אל ביתי ככה בראת את עולמך, ואני מחוברת אליך ולא לבני האדם. כי האדם מהו דוק, ועפר, ורוח, מי ידע מה יש בין כתליו פנימה?

    הפסקתי, ואני רק מחכה, ככל שפגעתי לא השגתי את המטרה ועדיין נותרתי חיה? אולי בשביל איתן (בני) ואולי לתכלית אחרת והרי הבלתי צפוי רב על הצפוי

    אלוהי כל היצורים הקטנים בראת בעולמך חיים כדי להמית אותם. אכן אל נקם על שילשים ועל ריבעים והחטא
    מהו?

    תהיה בטוב, אמיר

    • הנחבא אל הכלים

      אמא'לה!

      • ד"ר חוה זמירי - בר

        אל הנחבא אל הכלים

        משום מה מצאתי אותך בפוסט של אורציון ברתנא. אתה יכול להתקשקש כמה שאתה רוצה. יש לך סוג של מציצנות לרוץ אחרי מפוסט לפוסט, כאשר אין לי ספק שאין לך שום מושג מה אני כותבת.

        אתה צודק. יש לי קשר של הרבה הערכה עם אורציון ברתנא משנים. ואתה באופן יחסי על פי התגובות שלך – אפשר לומר סרח עודף ודומן אשפתות.

        עדיף לכן, שתשאר נחבא אל הכלים, ובמקום להציץ למחוזות שאין לך בהם שום מושג. תירד אל הביב שממנו עלית.
        ההתנהגות שלך דוחה. ולא דבריך אינם נוגעים בי ולו במאומה.

        אתה הבנת את זה אדיוט!!!!

    • חוה יקרה, שמרי על עצמך
      ואל תבזי ואל תבזבזי את עצמך כאן

      תכתבי את הספר שלך ואל תבזבזי את האנרגיות שלך על תגובות מיותרות כאן. שמרי על עצמך.

      • ד"ר חוה זמירי - בר

        אני מנועה אפילו מלענות בסגנון שאליו ירדת.

        אתה הבנת את זה. אני כן!!!!

      • ד"ר חוה זמירי - בר

        מכיון שנקטת במילה להתבזות, לא הותרת בעיני כל מנוס, אלא להשיב לך באותה המטבע של השפה.

        פעם הליקון היה שם לכתב עת של איכות, כאשר הילית ישורון ערכה אותו הוא היה שיר השיאים. את מי אתה הכנסת לשם את אשר רייך המטורף, כן, כאשר היה עורך מאזניית הוא הצליל את העיתון לרמה נמוכה שאין כדוגמתא. אני מכירה אותו, כי במקרה הוא היה אצלי בבית, והרי האדם הזה משתרך כמו צל, כאשר אין לו מאומה מה לומר.

        באשר להרמון, הרי שהוא ממשיך בדיוק את שירת ההי וההו – האם גם הפעם זוהי חקירה – או סתם תפלות ואיוולת, הגובלת בסוג של הזניית הכתיבה לעצמה ואתה עוד שותף לה. ואזי אכן – מה שווה השיר שאתה כותב למעלה, כאשר אתה צריך להיות במרכז הזרקורים, וכאשר אתה מוריד מידי פעם מחדש, כמה מעריצים אחריך. אויש אמיר שיר נהדר, לקחת לי את המילים מן הפה.

        ומירון איזקסון שכתב עליך מאמר. אלו מסוג הדברים שאני יודעת – איזקסון ביקש שאני אכתוב על שירתו מאמר ביקורת, לרבות על ספריו ומשום מה לא יצר לי.

        איזה תיקון אתה באמת עושה. אם אשר רייך היה עורך מאזניים ואתה כרגע עורך הליקון – מה הועילו עורכים כאלו או אחרים בתקנתם.

        אין לי כל בעיה לומר מה בדיוק אני אומרת – ואני חושבת שבככ הפוסטים על הרמונות ומשחקי קלפים – איני יודעת כבר מי מבזה את מי?

        באשר להתאבדות – גם דליה רביקוביץ התאבדה, והיו לה חיים מאוד קשים . לא אתה לא באמת מבין מה זה סבל. אין לי מושג אם אתה יודע בכלל כתיבה איכותית מהי, למעט למלא אולמות בכל מיני מעריצים ולמין מי נכנס ומי לא נכנס – כך נראיית מכלול יצירתך. דברי כפירה ודברי זימה – יש גבולות של טעם טוב, אולי אתה משחק במילים היטב – אבל האם אתה יודע באמת היכן הגבול.

        נשאלת השאלה מי באמת המתבזה האמיתי ועוד מול קהל ועדה.

        אמיר, על הלשון שלך אתה צריך לשלוט, וגם לדעת אל מי אתה מכוון את דבריך.

        ובכן סוף, סוף רכשת לך יריבה אמיתית. וכמו שאמרתי אם ארצה לכתוב מאמר ביקורת – אחזיר לך מנה אחת אפיים. מילת המפתח היא כבוד לאנשים, ואתה כנראה אינך שולט בעצמך – ואינך יודע מי נמצא מולך. לא מעט מן הפוסטים שלך הם זילות. ובשירים אחרים – אתה יכול לכתוב כאוות נפשך – אין שום קשר בין מה שאתה כותב ואיך שאתה מבקש להצטייר לבין פועלך במציאות.

        גם אם אתה עתיר תקציבים ממשרד החינוך, יהיו עדיין מקומות שישמחו לראות במפלתך. או לקרוא דברי ביקורת עליך.

        מה יש לי להגיד תשמור על רמה אחת ליניארית ואל תחטיא אחרים ותמימים בשם הקסם הכוזב שלך לנהות אחריך במקומות תעתועים.

        כן אתה יכול למחוק את דברי אבל אני שלי אמרתי. אם אני מתבזה – אתה מתבזה כפל כפליים. ולא אכפת לי שתמחוק את דברי – את המסר שלי במקום הנידח הזה – אתה קבלת

        • תודה על דעתך חוה.
          את התגובה שלה את מגיבה לא אני כתבתי, ולא אוסיף.

          • ועם זאת, חוה, דברי דיבה והכפשות, רכילויות, שקרים, השתלחויות וכל רעל ולכלוך למינהו – אכן יימחקו מכאן.

          • חוה זמירי - בר

            את דעתי על אנשי הספרות כבר אמרתי מזמן. מה לכם להשתלח פתאום ולהיות יפה נפש. אשר רייך היה עורך מאזניים גם בתחילות שנות התשעים, שכן אני בעצמי כתבתי אצלו מאמר, שפורסם לימים בעיתון 77, נפגשתי עימו גם באיזה ערב ספרותי, כאשר הוציא ספר אי-שם בפ"ת. ללשם הנכבד ועדיין הייתי זהירה בדברי, יחסית למה שאני חושבת עליו. הן כאדם והן כ"כותב"

            לגביך אמיר. באמת התגובה סתם הופיעה? וא"כ עוד ההשתלחויות של גיורא לשם. כאשר במקביל אתם משוררים שירי זימה תחת הכותרת של ספרות. ואח"כ מרפרפים ל"על חטא שחטאתי בכתיבה?"

            אין לי שמץ של מושג מה אתה עושה – אבל לעצמך אתה מעולל זאת ואחר-כך אני עוד מתבזה, מוציאה דיבה? איזה דברי הבל ורעות רוח.

            כבר מחקת את דברי פעם אחת. אתה יכול למחוק אותם פעם נוספת. כל אלו לא ימחקו את דעתי, כי משורר, שכותב שיר כמו לעיל – עובר באותו הבל פה לענות לנערות חמד על עינוגי גוף כאלו ואחרים. אתה שכה אמון על הטנטרה שעייפת ושבעת – מדברי אפשר לכתוב דברי מין ואהבה גם אם מחורזים גם אחרת. עליך מוטלת המשימה ולא עלי. אבל אתה הרי שותף לכל מצהלת שטות מה לעשות?

            אם הילית ישורון ערכה את חדרים יכול להיות שכאן התבלבלתי – אבל כוונתי היתה זהה.

            לדאבוני, המעברים אינם וירטואוזיות
            ומר לשם הנכבד מי שכותב דברי שירה ואחר חוטא בהתלהמות של יצרים עדיף לן שיקריא את שיריו על מדרכות העיר, או לפתחי בתי הקפה וישלח את ידו למעט הערכה. כפרה!!! תכניס לך לראש אני לא מפחדת ממך. אתה הבנת את זה!!! לשם!!!!!

          • גיורא לשם

            לחוה זמירי-בר,
            אני מציע לגבירתי לדייק בהבחנותיה.
            אין בבלוג של אמיר אור ולוּ שיר זימה אחד פרי עטי, והכללתי במשפט שבו המלה "אתם" שיקרית בעליל.
            הזהרתי אותך מפני הסכנה שתואשמי בהוצאת דיבה ו/או שם רע, וכוונתי לדבריך על רפי וייכרט, והזהרה אינה התלהמות.
            למען האמת, עליך להודות לי על הזהרתי. מוטב לך לחשוש מפני האשמה בהוצאת דיבה, משום שכל העדויות המפריכות את השמצתך נמצאות בידי ובידי עשרות יוצרים בארץ ובחוץ-לארץ.

          • גיורא, האמת שחשבתי למחוק את הכל -אבל אולי כדאי להשאיר ראיות ללשון הרע – על רפי, על אשר ועליי הפזורות למכביר בתגובות, ולא רק ברשומה הזו.
            מצד שני אתייעץ קודם עם לחובר או פיכמן. הם טובים בזה.

          • גיורא לשם

            אמיר,
            השאר את הדברים על מכונם!
            אמנם, זו עדות לזוהמה שיש אנשים שמתפלשים בה, אולם העלמתם עשויה ליצור מראית עין ש"הכל טוב ויפה", ובפירוש אין זה כך.
            יצאתי להגנת חברים אלה משום שלכל אחד מהם, וכמובן גם לך, זכויות בספרות העברית.
            עם זאת, כנראה שלא הייתי אומר דבר לולי חצתה הגב' שכתבה דברי בלע את גבולות החוק הפלילי.
            איני מכיר את הגב' הנ"ל, עד שנכנסתי לבלוגיית "בננות" לא שמעתי מעולם את שמה, אולם התנהגותה הפושעת אינה יכולה לעבור בלא תגובה הולמת.

        • גיורא לשם

          לחוה זמירי-בר,
          להעליל כך על אשר רייך, שהיה עורך "מאזנים" בשנות ה-80 עם זיסי זתוי, זאת טיפשות יוצאת-דופן.
          מתי ערכה הלית ישורון את "הליקון"?
          אולי תעדכני אותנו שכן לנו ידוע שהלית ישורון ערכה את "חדרים".

          • גיורא, אני זוכר תקופה שירוחם פישל לחובר ערך עם אמיר אור את "הליקון" כמדומני. אחר כך החליף אותו י"ד ברקוביץ והצטרפה אירית סלע, אבל אולי אני טועה. יכול להיות שזה היה דוד פרישמן. בכל אופן, יש לי דוקטורט גמור בנושא. ובעניין רפי וייכרט. אפשר להסכים עם טעמו הספרותי ואפשר שלא, אבל אין ספק שהוא איש ספרות מן המעלה הראשונה: משורר, עורך, מבקר ומתרגם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אתה צודק מאוד. כמה משוררים היו מוכנים להקריב מכספם וזמנם למען זולתם? מעטים מאוד. רפי וייכרט הוא כזה. כל השאר הוא מֶלֶל-בֶּלֶל, השמצות, דברי הבל תסכול אישי ורעוּת רוח. להשתמע, רני.

          • גיורא לשם

            רני,
            אני האחרון שאשכח את אשר רפי עושה בספרות העברית, ובמיוחד בשירתה.
            אולם הייתי מוסיף לרשימת עורכי "הליקון" בדורות האחרונים את מאפו, יל"ג ומיכ"ל, אם כי האחרון הספיק להיות שותף לעריכה רק זמן קצר ביותר!

          • גיורא, ודאי. זוכר אני זאת. הרי מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) לא האריך ימים, אך קיימת גרסה אחרת האומרת כי עזב את המערכת בטריקת דלת לאחר ריב עם אד"ם הכהן, אביו, והלך לערוך עם מאיר ויזלטיר את כתב העת "גוג", כך שמעתי מפי ד"ר זמירי.

          • :))))
            רני הרשה לי לתקן אותך. מיכ"ל אמנם עזב את המערכת בחימה שפוכה, אבל יצא מן החלון, וכידוע ערך עם גוג את כתב העת "מאיר" עד שהחליפו אבן גבירול.

          • מיכל יצא מן החלון
            מירב נתלה על הוילון
            איילת ישב בבריכת ההרמון
            ושושנה ניחם את כולם המוןןן

            🙂

          • אהבתי אמיר. כמובן, טעות שלי. כנראה פספסתי באותו יום את השיעור כי ישבתי על הדשא עם רחל מורפורגו שניגנה בעוגב ויעקב פיכמן, עד שבאה הלית – ישורון קשת, אימא של אבות כמובן, והביאה את כתב העת "הליקון" שבעריכתה. רני :))))

          • רני, ידעתי שתיזכר בסוף. הרי אתה שערכת לפניה את הליקון עם זלקינסון וחנוך לוין צריך לדעת. ישבתם עם רחל על שפת הכינרת והלחנתם שירים של מאיר אריאל. זוכר?

          • עכשיו אני נזכר. ומאיר (אריאל, לא ויזלטיר) הרים אצבע לעבר האופק ואמר: תסתכלו, יש שם מישהו שהולך על המים. אולי גם הוא כותב שירים? רני.

          • נכון, בדיוק אז, ברגע של חולשה, הברנש ההוא התקרב ולחש למאיר באוזן את "ויגרש את האדם" ומאיר ליווה אותו בעוגב. אחרי זה זה התפרסם בהליקון כמובן.
            אבל רחל אמרה שהוא סתם מאותגר אקולוגית, כי כל ההתרוצצות הזאת על המים הורסת את הגלים.

          • גמרנו, אני מבין. עכשיו הוא כבר לא ייגע בחולים וירפא אותם, לא יאכיל אלפי איש בשני דגים וחמש כיכרות לחם, לא יהפוך את המים ליין ולא יקום לתחייה. עכשיו כל מה שהוא יעשה זה יישב בבית ויכתוב שירים ואחר כך ירדוף אחרי בני ציפר שיפרסם אותם. הלכה לפנחס שדה חצי קריירה ואנחנו אשמים בזה כי עודדנו את אותו האיש. רני.

          • נכון, נכון, רני, חטאנו, עווינו, אבל האב הקדוש בקושי נסע וכבר אתה מפליל אותנו?
            אינקויזיטורים דתתא מסתובבים פה. מהם מחפשים אותו בגוגל לשווא, ומהם אומרים שירתו של אותו האיש, וציפר אינו שומע.
            ופיכמן, אתה זוכר, בסוף לא פרסם אותו בהליקון. "תתרכז במרייה" יעץ לו.

          • לא פרסמו פיכמן ב"הליקון" וגם בני ציפר, שלא לומר לוּ-ציפר, דחהו בשתי ידיים בהארץ, וכעת חצי מן הספרות המערבית המאוחרת בסכנה. אין ברירה. עליו לכרות ברית חדשה עם לא אחר מאשר גבריאל טלפיר בכתב העת "גזית". אחרת ה"חיפושיות הקצב" בכל זאת יהיו יותר פופולריות. רני.

          • לא נורא, רני. הרי טלפיר, בובליל ואלימלך מליז'נסק הפסידו לו את התפקיד ונדחקו לקרן זוית. ייעשה נא צדק היסטורי!
            מצד שני יש לשקול בכובד השבת עטרה ליושנה, והרעיון שלך נכון ביסודו. מה בקשתך ותיעש? עד חצי הספרות המערבית.

          • גיורא לשם

            רני, שמע,
            רק עכשיו קלטתי איזה גילוי ספרותי החמצנו עד כה!
            הרי על כך כתב ביאליק את השיר הנודע "הציץ ומת"!
            אוי, כמה תהינו וטעינו!

          • נו באמת, גיורא, גם אותך אני צריך לתקן? הרי כל מורה ספרות בעממי יודע שאת "הציץ המת" כתב ביאליק כשיר פותח ל"בעלת ההרמון" של לאה גולדברג.

          • רונית בר-לביא

            כל כך נחמד לראות אתכם צוחקים יחד 🙂

            אמיר, תביא תגוויה הספרותית שלך אל פוסט ההייקו שלי או אל ההרמון,
            משעמם לייייייייי

          • רוניתוש, בבקשה! זה לא זמן לצחוקים. אנחנו בשיחה רצינית 🙂 וזה בענייני הרוח.
            והגוויה? אוכלת גויאבה עם בעלת האוב מעין דור כרגע, ועוד לא בירכנו "שהחיינו".
            אבל השארתי את ההרמון פתוח, תרגישי בבית.

          • חוה זמירי - בר

            אפשר לדעת איך הגעתם כולכם לכאן. ואתם מפריעים לרחש הגלים? ההה?

            זאת היתה פינת הסתר והחמד שלי לכעוס ולהשחיר, ואתה אמיר שלחת את כולם אחרי? למה אתם מציצים כאן? לכו לים ותלכו על המים ותפליגו לקפריסין שם בקו התפר ותקריאו שירים על עיני הקופים, ועל ח ל ל י ות. ועל מלנכולי שיושב על הגג ורואה את הנשים הערומות והמפוסקות. בתל-אביב (איך לא)

            לכו הביתה משוגעים!!!! תרדו מן הגגות ואל תדרכו על הדשאים ואל תקטפו פרחים. כי אסור ותלמדו לכתוב ולקרוא ותהיו ילדים טובים.

            עכשיו כשכולם הסתלקו מן הבריכה אחרי שהשתגלתם כולכם גברים ונשים גם יחד עם השולטן (וביניכם לבין עצמכם) בלי לברר אם הוא רזה או שמן, או אם יפה הוא מכוער ללא כל הבחנה. אני יכולה לשכב שם בטן גב, להשתזף ולקרוא ספר, כי בלילה בלילה…

            אני צריכה לעמוד מול ארון הספרים, כי השאירו אותי לבד בבית המדרש רק עם השכינה שרוצה להיות לי אם, ואחות והיא מתכוונת להחטיא את נשמתי התמימה שגבר מעולם לא ידעה….

            אגב, לא ראיתי בחיים שלי את רפי וייכרט. אני סתם מרחלת, ואני סתם היסטרית אז מה מותר לי, לפי פרויד זה אפילו רצוי – כי אני אשה!!! (כן? באמת?) שיהיה

          • איזה מונולוג חוה זמירי ראוי לבמת התאטרון מי צריך את בריכות השולטן עם כזה קצף הא?

          • חוה זמירי - בר

            אפשר לדעת איך הגעתם כולכם לכאן. ואתם מפריעים לרחש הגלים? ההה?

            זאת היתה פינת הסתר והחמד שלי לכעוס ולהשחיר, ואתה אמיר שלחת את כולם אחרי? למה אתם מציצים כאן? לכו לים ותלכו על המים ותפליגו לקפריסין שם בקו התפר ותקריאו שירים על עיני הקופים, ועל ח ל ל י ות. ועל מלנכולי שיושב על הגג ורואה את הנשים הערומות והמפוסקות. בתל-אביב (איך לא)

            לכו הביתה משוגעים!!!! תרדו מן הגגות ואל תדרכו על הדשאים ואל תקטפו פרחים. כי אסור ותלמדו לכתוב ולקרוא ותהיו ילדים טובים.

            עכשיו כשכולם הסתלקו מן הבריכה אחרי שהשתגלתם כולכם גברים ונשים גם יחד עם השולטן (וביניכם לבין עצמכם) בלי לברר אם הוא רזה או שמן, או אם יפה הוא מכוער ללא כל הבחנה. אני יכולה לשכב שם בטן גב, להשתזף ולקרוא ספר, כי בלילה בלילה…

            אני צריכה לעמוד מול ארון הספרים, כי השאירו אותי לבד בבית המדרש רק עם השכינה שרוצה להיות לי אם, ואחות והיא מתכוונת להחטיא את נשמתי התמימה שגבר מעולם לא ידעה….

            אגב, לא ראיתי בחיים שלי את רפי וייכרט. אני סתם מרחלת, ואני סתם היסטרית אז מה מותר לי, לפי פרויד זה אפילו רצוי – כי אני אשה!!! (כן? באמת?) שיהיה

          • רונית בר-לביא

            אוקיי …
            לפחות הספקתי כמה דברים חשובים 🙂

            הגעתי למסקנה שעדיף שגברים כבר יראו כדורגל, מאשר יתלוצצו בחברותא משלהם
            על ענייני ספרות משמימים,
            ויחשבו את עצמם לחמישה מ"בוקר לח בשנת תרל"ח".

            כמה אגו !!!
            אני וחברותיי יכולות רק ללמוד מכם.

            לילה ספרותי לכל השטמפפרים.

          • רונית בר-לביא

            זה היה לאמיר.

          • מחכה לאביר

            יפה עשית ששלחת את רונית חזרה אל ההרמון… ועוד השארת אותו פתוח ולא חלילה נעלת אותו על סורג ובריח.

            מה לנשים אוילות ועוגבות לשיח גברים תרבותי בענייני עבודה.

            ורונית אומרת אתה חסר לי נורא.

            אתם כאן צוהלים במשתאות יין, מרגריטות ושאר טקילות וגם ריח העשן ממלא את החדר. ואת הנשים הותרתן על משכב עגבים. כי מה לנשים ולבינה, אותן נתבע מיד מיניה וביה על הוצאת דיבה.

            אז לים קפיטן עוד לוג של יין, ואם אפשר גם בירה, וגם קוניאק, כי יום חג היום – לשתיה ולגילופין, עד אשר תפרח נפשותינו ככלות יינינו וזינינו בן ידינו הי…. הו…….

          • גיורא לשם

            לאמיר,
            כנראה שטעיתי.
            חשבתי שביאליק כתב "הֵציץ וָמֵת"
            ולמען האמת כנראה שכתב על "הַצִּיץ", כלומר שורש ציצקעס ביחיד!
            תודה על התיקון!

          • חוה זמירי - בר

            מחורפנים. תרדו מן הגגות!!!

            אמיר תשאיר ותתייעץ ועוד שכחתם להוסיף לרשימה את פרופ' מנחם פרי – הסוחר, שאכן עשה הרבה למען הספרות הישראלית, ואת שקד, ואת מוקד, ואת אורציון ברתנא, כמובן, ואת אמיר אור שלא רצה להופיע בערב שירה ביחד עם טניה הדר, אצל חוה פנחס הכהן, ששכלה את בעלה, ואזי נערך ערב אצל מירון איזסקון עם זיסי סתווי, ומיכל בת – אדם והיה שם כמובן פרופ' עוזי שביט, אה ושכחתי, איך קוראים לה זאת שרבה עם אורי. אה בילי לרמן מוסקונה, איך לא וכולם הופיעו עם חליפות והנדלזלץ כמובן והקריאו שירים על הדשא בחוץ ודורית זילברמן שהפכה להיות עורכת – דין על קשיי הפרנסה מן הסיפרות. והיה אלגנטי ומ ש ע מ ם…..

            תשאירו לי את רק וויזלטיר שכתב נפלא על העיר תל-אביב, תשאירו לי את זך, ואת רביקוביץ, רחיפאי, ואת יונה וולך ואת קרבר אוייש… סליחה הוא לא ישראלי.

            וכן אמיר תשאיר את כל העדויות תתיעץ עם לחובר וקורצוויל ושאנן, אגב לאורי יש ידיד שהוא גם משורר וגם עורך דין…. אופס, אבל הוא לא מופיע בבתי משפט.

            ואיך שכחתי את יהודית קציר…. איך שהיתה ההבטחה הגדולה בסוגרים את הים ואחר – כך הכזיבה.

            תשאירו לי רק את דרידה ואת לקאן ואת בודריארד ואת אדגר אלן פו, ואת וירג'יניה וולף (שגם היא התאבדה) ואת ברנר ועל ילג ומיכל נאמר רק את שירת ההי וההו וההא וכל עוד בלבב פנימה – עין לציון הומיה ועל ליברמן, ומזוז ונתניהו ולבני ואולמרט וקצב, והראשון בבידור ועל עורך דין אביגדור פלדמן ואמיר ציון ועל בתי המשפט המהוללים שלנו שמשחררים רוצחים, אנסים ודורסים למיניהם על כל אלו נאמר ה ל ל ו י ה

            ויחי תביעות הדיבה למיניהן. אולי נעבור לכדורגל. שם באמת יש יותר נערות ליווי וזיונים.

            בספרות זה ס ת ם……..

            ואייה הוא המחקן? מחוק…. מחוק… מחוק…. או השאר מלוא הראיות למכביר ואני אגיע לבית המשפט ואומר זה בי נוגע והשני הוא לא נוגע לי!!!

            ג ו ו א ל ד…..!!!!!!!

          • חוה זמירי - בר

            מחורפנים. תרדו מן הגגות!!!

            אמיר תשאיר ותתייעץ ועוד שכחתם להוסיף לרשימה את פרופ' מנחם פרי – הסוחר, שאכן עשה הרבה למען הספרות הישראלית, ואת שקד, ואת מוקד, ואת אורציון ברתנא, כמובן, ואת אמיר אור שלא רצה להופיע בערב שירה ביחד עם טניה הדר, אצל חוה פנחס הכהן, ששכלה את בעלה, ואזי נערך ערב אצל מירון איזסקון עם זיסי סתווי, ומיכל בת – אדם והיה שם כמובן פרופ' עוזי שביט, אה ושכחתי, איך קוראים לה זאת שרבה עם אורי. אה בילי לרמן מוסקונה, איך לא וכולם הופיעו עם חליפות והנדלזלץ כמובן והקריאו שירים על הדשא בחוץ ודורית זילברמן שהפכה להיות עורכת – דין על קשיי הפרנסה מן הסיפרות. והיה אלגנטי ומ ש ע מ ם…..

            תשאירו לי את רק וויזלטיר שכתב נפלא על העיר תל-אביב, תשאירו לי את זך, ואת רביקוביץ, רחיפאי, ואת יונה וולך ואת קרבר אוייש… סליחה הוא לא ישראלי.

            וכן אמיר תשאיר את כל העדויות תתיעץ עם לחובר וקורצוויל ושאנן, אגב לאורי יש ידיד שהוא גם משורר וגם עורך דין…. אופס, אבל הוא לא מופיע בבתי משפט.

            ואיך שכחתי את יהודית קציר…. איך שהיתה ההבטחה הגדולה בסוגרים את הים ואחר – כך הכזיבה.

            תשאירו לי רק את דרידה ואת לקאן ואת בודריארד ואת אדגר אלן פו, ואת וירג'יניה וולף (שגם היא התאבדה) ואת ברנר ועל ילג ומיכל נאמר רק את שירת ההי וההו וההא וכל עוד בלבב פנימה – עין לציון הומיה ועל ליברמן, ומזוז ונתניהו ולבני ואולמרט וקצב, והראשון בבידור ועל עורך דין אביגדור פלדמן ואמיר ציון ועל בתי המשפט המהוללים שלנו שמשחררים רוצחים, אנסים ודורסים למיניהם על כל אלו נאמר ה ל ל ו י ה

            ויחי תביעות הדיבה למיניהן. אולי נעבור לכדורגל. שם באמת יש יותר נערות ליווי וזיונים.

            בספרות זה ס ת ם……..

            ואייה הוא המחקן? מחוק…. מחוק… מחוק…. או השאר מלוא הראיות למכביר ואני אגיע לבית המשפט ואומר זה בי נוגע והשני הוא לא נוגע לי!!!

            ג ו ו א ל ד…..!!!!!!!

          • חוה, אם כל חי וכל תגובה בפוסט, איזה שטף, אימא'לה!! אני רק מקווה שלא תשכרי בריונים כדי להכות את אנשי הספרות שמנית וגידפת. זה המקום להעיר שיש שיר של אמיר למעלה וזה שיר שאני אוהב אותו, את החזרה הרליגיוזית וההתכתבות עם תפילת "על חטא" ואולי גם עם יונתן רטוש ואת הסיום "ישך" החותך את הרצף הווידויי. רני.

          • תודה, רני, ויפה ראית. כיף שיש לא רק חוה אלא גם אחוה, שכנגד.
            יש משהו אירוני במיוחד בזה שכל ההכפשות האלה מתפרסמות תחת הכותרת "על חטא שחטאתי בכתיבה".

          • החלטה משפטית

            בבית המשפט לענייני כתיבה
            במחוז תל-אביב
            תמ"ש 111111
            התובעים: ידידי הספרות

            – נ ג ד –

            הנתבעת: מכפישת אישי וידידי ספרות חשובים

            החלטה: (פסק – דין)

            בתאריך ה – 2 ביוני הגעתי לכדי הכרעה בתיק הנ"ל.

            1. המכפישה הפכה להיות מוכפשת, ללעג, לקלס, ולסרק על-ידי התובעים.

            2. ובכל אופן טענת התובעים כפי שהובאה לנגד עיני יש בה מין העניין.

            3. לאחר שעיינתי בכל הראיות שהובאו בעיני, ציטוטים, מובאות, אמירות דיבה קשות, אשר נכתבו במועל יד ולב על-ידי הנתבעת הגעתי להחלטה לעיל…

            4. יחד, עם זאת לאור מסכת החיים הקשה של הנתבעת, ועוד ההתלוצצויות שנעשו על חשבונה. כל אלו הובאו לשיקול דעתי.

            לאור קריאת כל הראיות שנכתבו בברור, והופצו בארץ וגם בחו"ל אני מורה בזאת כדלקמן. התובעת לא תופיע בכל כנס שירה שיערך על-ידי התובעים, או מי מביניהם.

            בין כנסים אלו יש לציין במיוחד, את הכנס המתוכנן ליום שישי בערב בנושא התאבדות בספרות בהופעתו בין היתר של רפי וייכרט.

            יחד עם זאת, עלי לציין, כי הנתבעת שטחה את ליבה ונפשה הדואבת בפני ידידי הכתיבה ואיש מהם לא בא לנחמה – אלא הם נשארו באחוותם הגברית וסלקו את הנשים. יקחו התובעים נושא זה לתשומת ליבם

            פסק דין זה ניתן היום בתאריך
            ה – במאי 2009

            והיה ותופיע הנתבעת לכנסים, זכאים התובעים לפנות למשטרה ולפנותה ממקום מאחזה בקרבם.

            מ ר ג ר י ט ה – שופטת

          • חבר השפוטים

            לא ידוע לנו על כמה מרגריטות ניתנה הפסיקה, אבל שיהיה לחיים.

            כבוד השופטת קראה כנראה רק את חומר הראיות בפוסט זה, ואין להאשימה על שהלכה מעט שולל. אור לבוקר זה הלישכה כולה היתה כבר פקוקה בניירת.

            לדעתנו יש חשש שאפילו מלות הקישור של הנטבעת דורשות מכונת אמת.

          • האם לא מספיק הוא גירושה מאותו הכנס המהולל, ביום שלישי עם רפי וייכרט.
            ועוד, ולמצער והואיל – הכוח שניתן בידי התובעים למינהם אשר הפכו את היוצרות לקרוא למשטרה באם תעז, רק תעז להופיע בכנס ההוא ולהושיבה בתא מעצר ולו רק ללילה אחד עם פורצות ועם נרקומיות כבדות הה??????

            לא מספיק לכם.
            דם אתם רוצים.
            או שמא כנס/קנס תשלומים אתם
            חפצים.
            ואמיר זרק את רונית הישר לבריכת המים שהוא עצמו התעלס עימה באהבהבים והעז גם להיות קוסמטיקאי – רק מכיוון שחיפש לו אחוות גברים אחרים.

            האם סריס הוא גבר?

            ואתם כולכם רודפי שלמונים מאביון בעבור נעלים כדי להלך על המים.

            ככה לסלף את ההיסטוריה, שרחל הרי נפחה נפשה בדירת גג ערירית בתל-אביב, מאחר שחטאה אף היא בחטא היהירות ורק עורכיה נותרו להיות עימה בקשר. טוב, זה לא חכמה – פעם זה היה אחרת.

            אז נרים כוסית קפיטן ולדרך נפליג ותחי האחווה הגברית ואתה מה לך תשתלח. האם אתה חושב שיש אחווה נשית כזאת גם בין נשים. העיקר כי תלין על הזין ועל השמוק ועל הפצע…..

            חברה, אני מוחרמת. אני יודעת. אבל אני יכולה להיות ערה בלילה ולישון ביום. גם אתם יכולים?

            בכל אופן שיהיה בהצלחה על הרבה כוסות של יין ותפליגו בחברותא והרבה רבותא דרך מחוזותיה של הכתיבה. ביחד כולכם אל עבר השקיעה והאושר שלובים יד ביד באהבה אנושית – רשעים וחומסים.

            אין לי אויר. כי טובעת אנוכי

  34. גיורא לשם

    לחוה זמירי-בר,
    על הביטוי "וייכרט הוא זונה ספרותית" מגיע לך לשבת בכלא על הוצאת דיבה.
    את בכלל יודעת כמה כסף הוציא מכיסו כדי להשאיר בחיים את מו"לות השירה בישראל?
    את בכלל מבינה על מה ויתר בחייו למען האידאל של ספרות?
    אם את רוצה את הפרטים הממשיים, ולא רק את מה שהזוי במוחך הקודח, את מוזמנת לפנות אל כתובתי באי-מייל.
    והיה, אם תחזרי על דברי ההשמצה, אדאג לכך שהנוגעים בדבר יטפלו בך בדרכים המקובלות במקום הגון: תביעה על הוצאת דיבה ומציצת כל אמצעיך עד שתלכי לקבץ נדבות בשוק!

    • אמאלה! לא להאמין איך גיורא לשם מאיים כאחד הבריונים בשוק.ץ כמה מעט צריך כדי להוציא ממך אלימות ואכזריות.מבחיל!

      • גיורא לשם

        לאלמוני שמתפלא על תגובתי.
        כן, אדוני המלומד והמנומס, על הוצאת דיבה צריך להגיב באמצעים משפטיים!

        • ראשית אין כאן שום דיבה.
          שנית, אולי תקח כדור הרגעה שיחזיר אותך לפרופורציות
          שלישית כל מה שטענת בתגובתך למעלה לא רלונטי
          רביעית תהיה בריא ותזהר לא לחטוא עוד

          • גיורא לשם

            לאלמוני הטוען שאין דיבה:
            ובכן, לומר על מישהו שהוא "זונה ספרותית" זאת הוצאת דיבה פאר-אקסלנס!
            את זאת אני יכול לומר לך באחריות מקצועית מלאה.
            חמור מזה, בידי עשרות אנשים בארץ ובחו"ל עדויות שמפריכות כל מלה של הגב' זמירי בעניין הזה.

    • חוה זמירי - בר

      סליחה? מי שלח אותך לכאן?
      אתה הבנת בכלל למה התכוונתי?

      אתה מאיים עלי בתביעות דיבה?
      7 שנים ביליתי מחיי בבתי משפט במדינת ישראל – אתה חושב שבאמת תביעה כזאת תתברר תוך יומיים?

      מה זה הבריונות הזאת – אתה רוצה לקחת ממני את דעתי האישית? את זכותי כיהודיה כשרה להביע עוד דעה.

      האיומים שלך ממש, אבל ממש לא עושים עלי רושם. חבל שתשחית את האנרגיות שלך. חזור למחברותיך ודשדש שם

      בברכה

      ןלראייה באתי על החתום:-

      ד"ר חוה זמירי – בר

      נ.ב. כדאי שתחזור לתחרות שירי הזימה לרמה הזאת בוודאי שאתה יותר מתאים.
      אני חתומה כבר!!!!

  35. גיורא לשם

    לאלמוני,
    מוטב שתחדל להשתטות.
    לא נהגתי בבריונות, לא נהגתי באלימות, לא הייתי אכזר, וכנראה שאין שותף לדעתך שאני בור.
    משהחלה פלונית-אלמונית בשם זמירי להוציא שם רע לחברי, היה עליה להיות מודעת לכך שאי-אפשר לעמוד בכיכר השוק, לחרף ולגדף את כולם ולצאת נקייה ממעשה הנְבָלָה.

    • למר גיורא לשם – "אדאג לכך שהנוגעים בדבר יטפלו בך בדרכים המקובלות במקום הגון: תביעה על הוצאת דיבה ומציצת כל אמצעיך עד שתלכי לקבץ נדבות בשוק!"
      מה זה אם לא אכזריות?!
      אולי שטניות הולם יותר
      בכל אופן אני הזדעזעתי לקרוא את זה
      מסופקני אם חברך שאתה כה מגן עליו יהיה מרוצה מהדרך שאתה מגן עליו. אוי למי שזקוק להגנתך!

      • גיורא לשם

        אכן על חברי בכל דרך שתהיה ראויה מבחינה חוקית.
        ואתה, תנוח דעתך, עליך לא אגן!

        • גיורא יקירי, רני, וכולם,
          קצתי בכך ששירי משמש פה במה לחטאי כתיבה של אדם מכפיש ומוציא דיבה הממלא את הרשומה בכל לכלוך ורעל למינהו. ניקיתי, וכמובן נמחקה כל השרשרת. אתכם הסליחה, ותודה על האחווה.

          גיורא, הדיבה תויקה ושמורה עמדי במקרה ותחפוץ בחומר.

          רני, הפלת אותי מצחוק, גם את תכתובתנו שמרתי לי 🙂

  36. רני היקר, ואת תגובתך ומבטך הרואה לגופו של שיר הריני מחזיר.

    על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 01:15
    רן יגיל
    חוה, אם כל חי וכל תגובה בפוסט, איזה שטף, אימא'לה!! אני רק מקווה שלא תשכרי בריונים כדי להכות את אנשי הספרות שמנית וגידפת. זה המקום להעיר שיש שיר של אמיר למעלה וזה שיר שאני אוהב אותו, את החזרה הרליגיוזית וההתכתבות עם תפילת "על חטא" ואולי גם עם יונתן רטוש ואת הסיום "ישך" החותך את הרצף הווידויי. רני.

    הגיבו לרן יגיל

    • מחכה בחלון

      לרן יגיל ולאמיר

      השיר נקרא תיקון, ואולם יש בו מעין חשבון נפש של הכותב. ריתמוס השיר, התנגנות המילים יוצרים תחושה חזקה של היזדהות ולכן יכול כל קורא לאמץ הדברים שכתב הדובר במעין השתקפות הצל במראה. ואכן קוראים רבים הגיבו, כאילו הם הם שכותבים/אומרים את הדברים בכל זמן נתון.

      אלא מאי, השאלה היא לגבי שם השיר "תקון", אם באותו רגע ההתגלות, כי סר האני מנפשו – נאמר השיר באחת ומיד לאחר התובנה חל התיקון, והוא אף מסתיים?.

      יפה היה בעיני משתה העליצות גם לאור מילים כה עתירות משמעות, כי בין אנשי הספרות נותר ההומור על כנו. ההומור הינו בין כלי המפתח של מחילת האני/העצמי לעצמו ולרוחו.

      ועוד, נשאלת השאלה? האם משנאמרו הדברים חל התיקון באותו הרגע, או שהמודעות הזו הולכת ונמשכת ומתפתחת.
      ולכן – האם מעשה התיקון הוא בבחינת זכור ושמור על לוח ליבך לבל יאמר פיך דברי רהב ויוהרה לכל חייך בעיניך ובעיני זולתך.

      אני בינתיים מחכה לאביר. ואולם תחושת המשך יפה לשיר. כי מה שנאמר בו אינו מסתיים באחת, אלא ההארה שבו היא לדובר, לקורא ונמשכת היא על – פני הזמן, רצף הזמן בו הוא קים ומתגלה לכותב וגם לקורא על עצמת מילותיו. וכנ"ל גם לגבי בקשת המחילה.

      • צודקת, התיקון הוא מפעל חיים. יש דברים שאדם רוכש לנפשו, ויש דברים שרק לעתים הוא מצליח. זה עניין הדרגתי אני חושב. הבנה מלאה של עצמך בזמן אמיתי היא גם תיקון מלא.
        ההומור הוא אכן כלי נפלא לקתרזיס ולהעמדת הדברים בפרופורציות שמאפשרות מחילה.

  37. ד"ר חוה זמירי-בר, לא די שגידפת כעת את גם משקרת. לא יפה. את כינית את אחד מאנשי הספרות הטובים והיקרים שלנו "זונה ספרותית". אם זה לא גידוף, אז מה כן? רני

    • רן יגיל,
      אתה מחרחר ריב לא קטן.

      אמיר מחק את חוה,
      תבדוק למה יש לך צורך אישי
      להיכנס באנשים שנמצאים כרגע למטה.

      לדעתי מאד לא יפה העליהום הזה.
      אני לא חושבת שחוה היתה בסדר,
      אבל אמיר היה צריך למחוק מההתחלה את התגובות הלא ראויות בעיניו. ככה עושים, ולא נותנים לאדם לכתוב במשך שבועות ולרוקן את עצמו כאן,
      כשברור שקשה לאדם הזה.

      מה שלא ראוי צריך למחוק ולא להצטחקק אחר כך ביחד.

      • מה שראוי הוא קודם כול מבחינה אתית להיות חתום על דעה או על התגובה. מי שלא חותם על דבריו בשמו הוא פחדן. אני בדרך כלל נגד מחיקת תגובות. תעמוד התגובה המבישה של המגיב לדראון-עולם. למה לא? על סמך מה קובע או קובעת המגיב או המגיבה כי ד"ר חוה זמירי נמצאת במצב קשה? רני

        • רני, למה לנוסס הכפשות, שקרים ורכילות מרושעת? לא כל אדם יודע במה דברים אמורים. ותנוח דעתך, הכל שמור עמדי ויכול להיחשף כרצוני.

          • רני, רק ספרות חוכמה אשאיר 🙂
            אחרי שיורדת השרשרת אפשר גם להחזיר הנה מה שרוצים. הנה לדוגמה ההתכתבות בינינו שהחלה לאחר שהד"ר זמירי-בר, בסיימה להכפיש את רפי ואשר, טענה שהליקון היה טוב יותר לפניי, כשהלית ישורון ערכה אותו:

            על חטא שחטאתי בכתיבה 01/06/2009 19:27
            גיורא לשם

            לחוה זמירי-בר,
            להעליל כך על אשר רייך, שהיה עורך "מאזנים" בשנות ה-80 עם זיסי זתוי, זאת טיפשות יוצאת-דופן.
            מתי ערכה הלית ישורון את "הליקון"?
            אולי תעדכני אותנו שכן לנו ידוע שהלית ישורון ערכה את "חדרים".

            הגיבו לגיורא לשם

            על חטא שחטאתי בכתיבה 01/06/2009 23:39
            רן יגיל
            גיורא, אני זוכר תקופה שירוחם פישל לחובר ערך עם אמיר אור את "הליקון" כמדומני. אחר כך החליף אותו י"ד ברקוביץ והצטרפה אירית סלע, אבל אולי אני טועה. יכול להיות שזה היה דוד פרישמן. בכל אופן, יש לי דוקטורט גמור בנושא. ובעניין רפי וייכרט. אפשר להסכים עם טעמו הספרותי ואפשר שלא, אבל אין ספק שהוא איש ספרות מן המעלה הראשונה: משורר, עורך, מבקר ומתרגם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אתה צודק מאוד. כמה משוררים היו מוכנים להקריב מכספם וזמנם למען זולתם? מעטים מאוד. רפי וייכרט הוא כזה. כל השאר הוא מֶלֶל-בֶּלֶל, השמצות, דברי הבל תסכול אישי ורעוּת רוח. להשתמע, רני.

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה 01/06/2009 23:49
            גיורא לשם

            רני,
            אני האחרון שאשכח את אשר רפי עושה בספרות העברית, ובמיוחד בשירתה.
            אולם הייתי מוסיף לרשימת עורכי "הליקון" בדורות האחרונים את מאפו, יל"ג ומיכ"ל, אם כי האחרון הספיק להיות שותף לעריכה רק זמן קצר ביותר!

            הגיבו לגיורא לשם

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 00:04
            רן יגיל
            גיורא, ודאי. זוכר אני זאת. הרי מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) לא האריך ימים, אך קיימת גרסה אחרת האומרת כי עזב את המערכת בטריקת דלת לאחר ריב עם אד"ם הכהן, אביו, והלך לערוך עם מאיר ויזלטיר את כתב העת "גוג", כך שמעתי מפי ד"ר זמירי.

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 00:17
            אמיר אור
            :))))
            רני הרשה לי לתקן אותך. מיכ"ל אמנם עזב את המערכת בחימה שפוכה, אבל יצא מן החלון, וכידוע ערך עם גוג את כתב העת "מאיר" עד שהחליפו אבן גבירול.

            הגיבו לאמיר אור

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 00:38
            רן יגיל
            אהבתי אמיר. כמובן, טעות שלי. כנראה פספסתי באותו יום את השיעור כי ישבתי על הדשא עם רחל מורפורגו שניגנה בעוגב ויעקב פיכמן, עד שבאה הלית – ישורון קשת, אימא של אבות כמובן, והביאה את כתב העת "הליקון" שבעריכתה. רני :))))

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה / לרני 02/06/2009 00:45
            אמיר אור
            רני, ידעתי שתיזכר בסוף. הרי אתה שערכת לפניה את הליקון עם זלקינסון וחנוך לוין צריך לדעת. ישבתם עם רחל על שפת הכינרת והלחנתם שירים של מאיר אריאל. זוכר?

            הגיבו לאמיר אור

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 00:56
            רן יגיל
            עכשיו אני נזכר. ומאיר (אריאל, לא ויזלטיר) הרים אצבע לעבר האופק ואמר: תסתכלו, יש שם מישהו שהולך על המים. אולי גם הוא כותב שירים? רני.

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה / לרני 02/06/2009 01:25
            אמיר אור
            נכון, בדיוק אז, ברגע של חולשה, הברנש ההוא התקרב ולחש למאיר באוזן את "ויגרש את האדם" ומאיר ליווה אותו בעוגב. אחרי זה זה התפרסם בהליקון כמובן.
            אבל רחל אמרה שהוא סתם מאותגר אקולוגית, כי כל ההתרוצצות הזאת על המים הורסת את הגלים.

            הגיבו לאמיר אור

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 01:42
            רן יגיל
            גמרנו, אני מבין. עכשיו הוא כבר לא ייגע בחולים וירפא אותם, לא יאכיל אלפי איש בשני דגים וחמש כיכרות לחם, לא יהפוך את המים ליין ולא יקום לתחייה. עכשיו כל מה שהוא יעשה זה יישב בבית ויכתוב שירים ואחר כך ירדוף אחרי בני ציפר שיפרסם אותם. הלכה לפנחס שדה חצי קריירה ואנחנו אשמים בזה כי עודדנו את אותו האיש. רני.

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה / לרני 02/06/2009 01:52
            אמיר אור
            נכון, נכון, רני, חטאנו, עווינו, אבל האב הקדוש בקושי נסע וכבר אתה מפליל אותנו?
            אינקויזיטורים דתתא מסתובבים פה. מהם מחפשים אותו בגוגל לשווא, ומהם אומרים שירתו של אותו האיש, וציפר אינו שומע.
            ופיכמן, אתה זוכר, בסוף לא פרסם אותו בהליקון. "תתרכז במרייה" יעץ לו.

            הגיבו לאמיר אור

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 02:17
            רן יגיל
            לא פרסמו פיכמן ב"הליקון" וגם בני ציפר, שלא לומר לוּ-ציפר, דחהו בשתי ידיים בהארץ, וכעת חצי מן הספרות המערבית המאוחרת בסכנה. אין ברירה. עליו לכרות ברית חדשה עם לא אחר מאשר גבריאל טלפיר בכתב העת "גזית". אחרת ה"חיפושיות הקצב" בכל זאת יהיו יותר פופולריות. רני.

            הגיבו לרן יגיל

            על חטא שחטאתי בכתיבה 02/06/2009 02:54
            אמיר אור
            לא נורא, רני. הרי טלפיר, בובליל ואלימלך מליז'נסק הפסידו לו את התפקיד ונדחקו לקרן זוית. ייעשה נא צדק היסטורי!
            מצד שני יש לשקול בכובד השבת עטרה ליושנה, והרעיון שלך נכון ביסודו. מה בקשתך ותיעש? עד חצי הספרות.

            הגיבו לאמיר אור

          • אמיר שלום. תודה לך בעניין זה. אתה צודק, זה מיותר ולא אגיב יותר. מוטב שקוראי הפוסט יתרכזו בשיר לעיל. רק רציתי לציין בדחילו ורחימו, אם אפשר, למען המגיב/ה האלמוני, שהייתי במצב של אי-שפיות זמנית כשכתבתי את רצף התגובות הסאטיריות, כך שחלילה לה/ו מלשפוט אותי ברותחין. בכל זאת, רחמונעס, יהודים! רני

          • אתה טיפוס דוחה במיוחד.
            חסר רגישות בסיסית.

          • רני, חשבתי שדווקא הדיאלוג הסטירי יש בו ערך כלשהו. אבל אם אתה ניחם עליו – הודע לי ואסירהו.

        • גיורא לשם

          מנהג חדש בא למדינה: כל מי שעובר עברה טוען כי הוא ב"משבר נפשי" או שהוא חובש לפתע כיפה, רצוי שחורה.

          • זה נכון ומקומם.

            כי זה פוגע במי שכן.

            למשל אלפרון שנפטר איים על גבאי בית הכנסת עם סכין כשזה לא אישר לפושע כמוהו לעלות לתורה וכמובן שהגבאי נכנע. ובכל זאת כשרוצים הופכים אותו לדתי.
            איזה מין דתי זה?
            דתו איומים.
            ולצערינו יש עוד רבים כמוהו.

            בקשר לשאר הויכוח איני חלק ממנו ואשמח לא להיות מעורבת.

          • גיורא לשם

            לאביטל,
            הוא שאמרתי.
            אין לי שום טענות ביחס לבעלי אמונה ויראי שמיים.
            טענתי היתה רק כלפי המסתתרים מתחת לכיפה ואין בהם יראת שמיים ואין בהם כבוד לבריות.
            ולפיכך, אין לך על מה להתקומם.

          • והיא שעמדה, גיורא. שנאמר:
            "כיפה שחורה / והיא עולה /
            והיא עולה / על כל העדיים".

            ולדעת הלשונאי שמאי הר-חשישין אין "כיפה שחורה" בפי חרדים
            אלא תרדיפו של "משבר נפשי" בפי הלא-חרדים. אבל דעת מיעוט היא, וגם בטלה בשישין, ובין כך וכך אלה ואלה
            אינם חוששין.

          • וברצינות, גיורא:
            אפשר לראות בעבירה מין משבר אתי של הנפש, אך לא פטור מאחריות לתיקון הנפש ופיצוי הנפגעים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור