מסה על הסבל ועל המצוקה של האדם, או: מה מעט נחוץ לאושר

 מסה על הסבל ועל המצוקה של האדם

או  מה מעט נחוץ לאושר

רוקדים למבדה, מנהלים חיי שמחה, אושר, עומדים נפעמים מול שגב אֱלֹהָּ: מקפידים לחיות חיים לתועלת הכלל, מקדמים את המדע, ממציאים מכונות, מגלים ארצות, מנהלים מפעלי פאר, חיים אחוזים בסרעפי הגיונות על תועלת וארגון החיים על אלף פניהם וגילוייהם, ממלאים את מכסת היום במעשה, עושים כמצווה את כל אשר הוטל עלינו מלמעלה, עובדים ושבים בערב אל יצוע יגעים אך מלאים זכר המעש המפרך, עד הרגע בו שבים בבוקר וקמים ועושים מחדש במעשה. מנסים להתעלות מעל פני המציאות, למצוא כוחות, לעמוד על חידות היקום, למצוא אולי אוצרות חבויים, להעפיל אל פסגות של גילוי, לפגוש בדרך החיים אפשרויות לשמחה ולסיפוק. איפה אם כן – בכל אלה – מקום הספק, הסבל, אותו אורח לא קרוא, המוסתר מעיני הזולת לעתים כה תכופות; אותו יסוד הנלווה תדיר אל דרכו של אדם? האם הוא תוצאה של הרע? חוסר עניין אלהי בגורל האדם? האם הוא תוצר של בורות שמעט השכלה תסלקו אל גל האשפתות של בגדים שקטנו עלינו ונזנחו? האם הסבל האנושי אינו אלא תוצר רגעי של טעות, שיש לחיות עמו עד שנחדל? או שמא הוא העונש על טעויותינו? ואולי הוא מתנת ידו בדרך של גורל עיוור של טבע אדיש הנע על מסלוליו בלא שיהא בידינו הכוח להסיטו? או יד שטן כלשהו בדבר, הנהנה להתעלל ביצור הזה הדל והחלוש, האדם? האם כל זה איננו אלא פרי הילולים של קוצר יד והשגה של אנוש? והאם מקור הסבל בפגם עקרוני במבנה האדם, כמו תו מלידה, פגם מולד באופיו, יכולתו, כוח השגתו?

מה יחס הדתות, הפילוסופיות והאידיאולוגיות הגדולות אל שאלת הרע, או הסבל, מנת חלקו של האדם עלי אדמות? מה אומרים על כך היהדות, הנצרות, האיסלם, מה אמרו חכמי קדם במזרח? מה חלקן של תורות חברתיות שונות בפתרון השאלות הרבות?משה – פרי מכחולו של רמברנדט.

 בשאלנו את השאלה בדרך זו, נדמה כאילו כל שנאמר עד כה על ידי האדם בכל מקום ובכל זמן לא התייחס אלא לשאלה זו עצמה. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", נאמר כבר בדפיו הראשונים של המקרא, "בשגם הוא בשר"; כלומר, לא ייתכן לצפות ממנו ליותר, לא ניתן לצפות ממנו אלא לרוע, ואין דרך אלא לסלוח לו על עוונותיו ועל קוצר ידו, שהרי אין הוא אלא אדם; ואידך זיל גמור. אין תולדות אדם אלא תולדות הישגיו המעטים מול הסבל, מול רשימת מעללי אנוכיותו, טעיותיו, חיפושיו אחר פתרונות ואחר הגאולה.

 נדמה, שה"חטא" הראשון שהאדם סבל בגללו היה המחדל של אי-ציות, אם לאל, למלך, לראש השבט, אבי המשפחה או כל מי שהיו בידיו הסמכות והכוח לצוות ולהעניש. אם שמעת בקול האב (האם), בקול מי שהיה גדול ממך בחכמה ובשנים, חלקך היה מובטח בחיים הטובים; אם המרית את פיו, ועוררת את זעמו, סללת את דרכך אל החשכה, אל האבדון. הגדולים ממך – בחכמה או שלטון-  מחכמתם נְזוּנוֹתָ, מרצונם חיית; זו כל התורה כולה.

 נראה כי אף סבל שמקורו שונה מאד, דהיינו, פגעי טבע, שיטפונות, רעידות אדמה או מחלות וכיו"ב מוסבר לעתים כתוצאה של אי-ציות, פועל יוצא לחומרה של המרת פי כוח-על, אל עליון, מקור רב-כוח, המביע באמצעות פגעי הטבע – מגיפות, ליקויי חמה – את חוסר שביעות רצונו ממעשי האדם, את זעמו מול הפרת האמונים בינו לבין אותה תולעת, האדם. אפשר לומר, כמובן, שאם גם אין כאן באמת פועל יוצא, אם אין העניין כלל באלים ואין מדובר בנקמתם, יש כאן לפחות הזנחה, חדלון ההשגחה, ולפחות חוסר עניין מסוים באדם מצד כוחות הטבע האדישים, שלא יָקַרְנוּ להם, כמו לאלים במרום, שהרי אלמלא כן היו שומרים עלינו ביתר שאת. מול דמות האב הכל-יכול, המכלכל מעשיו בדין ובשום שכל, ימינו תקרבנו, ובהניפו ידו אנו נדחים מפניו ובאים מדחי אל דחי, עומדים כוחות הטבע האלמונים, האל-אישיים; אלה הם התהליכים הטבעיים, שהם תוצאות שרשרות סיבתיות מדור ראשון שאין להן ולאדם דבר אישי, פרסונלי, אין האדם אלא סובייקט של אותו תהליך וכפוף בכל לחוקיו. חוק אחד לכל; על הכל חל חוק הבנייה והכליה, הפריחה והצמיחה והקמילה, – כל אלמנט על פי מהותו, אם הוא חומר, רוח או נפש חווה.

על פי התורות המודרניות מקור הסבל הוא בחוסר הצדק החברתי, בחלוקת הרכוש, הכבוד והטבות אחרות שהחברה מעניקה. מקור הצרה הוא כי אותם טובין אינם מצויים בשפע, ויש הסובלים מכך שאחרים קיבלו בעוד הם סובלים ממחסור; ויש המאמינים כי רק להם מגיע, ולאחרים לא. יש המאמינים כי על ידי פיתוח טכנולוגי יפחיתו את הסבל בעולם; מכונות ושיטות טובות יותר יגבירו את הייצור ואת השפע ויפחיתו את המחסור, וכך ימעט הצורך לצאת לכיבושים צבאיים ולמסעות שוד, והצורך בהרס ובהרג. התפתחות המדע תפחית את המחלות ואת התמותה. יש הרואים את גאולת האדם מהסבל המזומן לו כאן על ידי ארגון חברתי מחודש, אולי אף ארגון כלכלי אחר (מיסוי יותר צודק, חלוקה אחרת של אמצעי הייצור; טוטליטריאניזם, השבת שלטון המלוכה, כגון מלכות בית דוד). תורות המוסר מחפשות פתרון למצוקת האדם בהנהגה העצמית הטובה. כך רואה היהדות בהטלת מצוות ואורח חיים על האדם בכל מצב ומצב את האפשרות היחידה הפתוחה לפני האדם עלי אדמות למצוא את דרכו בסבך המציאות. כאן יש לנו חוסר אמון מוחלט בכוח השיפוט של האדם והכרה באפסותו המוחלטת של הנשלט על ידי ומול אֵל עַל כל-רואה המשגיח על הכול מעל, הרואה ללב ובודקו עד כוונותיו האמיתיות למלא אחר מצוותיו, מצוות אב בעל רצון טמיר ונעלם הדואג למילוי אותן מצוות כמשגיח עליון הדואג למילוי כל תג ותג של החוק ככתבו וכלשונו בספר החוקים, מבלי סור ממנו ימין ושמאל, קודכס קשוח שאין להרהר אחריו. גם אין זה נחוץ; לשם כך קיימים טקסטים הקבועים בחוק המורים לאדם מה לחשוב ומה להרגיש.

בסיפורי הילדות שלי תוארו חצרות הח"ליפים, מבצרי האיסלם, כמרכזי הדוניזם מסוג מסוים; פחות וביים עבי כרס, חבושי טורבנים ותרבושים ססגוניים לראשם, ישבו ישיבה מזרחית ליד קערות פרי על מגשי הנחושת, נחושת קלל עם פיתוחי חותם, כשמולם המחוללות הלבושות לבוש מזערי. להדוניסטים, לאפיקוריאנים החיים אינם סבל; הם נוקטים בשיטת טוב הארץ תאכלו, חֲיֵה, אכול ושתה עד רדת יום. לא צל הם החיים לעולם הבא או לעולמות של אידיאות, כי אם כאן הם, ממשיים ובני מישוש, מלשון משוש כל הארץ ומלואו, והאדם לא נקרא לחיים אלה כדי למלא שורת חובות אין  קץ ולשאוף אל אותם עולמות טמירים, לסגוד לאלים מתוך יראתם אותו, מתוך פחד וחרדה וחרטה – כי אם דווקא מתוך תודה להם על מַתָּנָם,  על הטוב השופע, על זיו השמש ויפי הפרי וסגלגלות לחיי הנערות והנערים, והנעורים שאין להם תכלה, ועל היין וההילולה בכרמים (אותה הילולה שאצלנו נהפכה ליום צום וחרטה ופשפוש במעשים וחיטוט אחרי החטא שחטאנו ועוולנו ו וְעָוִינוּ ועוללנו ופשענו, וחדילה מאכילה ושתייה, יום גדול ויום נורא יום חיוור כחיוורון הסהר, המפיל חיתתו בכרמים בליל), יום מתן תודה על גמישות הגוף ויום משחקים (שאיבדו ברומא מתמימותם הראשונית שבימי יוון), שמחת חיים ויצירה ברוח, מציאת השמחה לבטא את חיינו על אופניהם במוסיקה ובריקוד, במימיקה ובחיקוי, שאין הם אלא מתן תודה לאלים (כמי שמספר תולדות הצלתו ממלתעות הארי, שאין בסיפורו אלא מאותה תודה על ההצלה הפלאית). לכאן, לשמחת חיים פורצת וראשונית זו, שייכת הילולת המשוררים עם זר עלי הדפנה העטור לראשם, לכאן שייכת ראשית אביב העמים, המגלים את עצמם, ויפי הגוף הצעיר, המגלה את עצמו ביצירה ובחיבוק. התגשמות העולם בבריאה והאצלה.

בנצרות – פני הדברים שונים. הנצרות מדגישה ומקבלת את מרכזיותו של האדם. אמנם רק דרך דמות המופת של האל האנושי, שהיא מעמידה אותה במרכז ההוויה כסמל וערך מרכזי, כשדמות האל היא דמות האדם הסובל. זוהי האפותיאוזה של חיי האדם המבקש להיגאל. האל-הבורא הוא א-פרסונלי, עוסק בצדדים הטכניים של יצירת ובריאת היקום, בהבדלת המים מהיבשה, ביצירת החשמל והאור והבדלתם מהחשכה; בבריאת גופים חיים למיניהם, שכולם נבראו בחכמה; הוא גם מוסיף ושולט בעולם באמצעות מערכות ברכה וענישה, אך קיומו הכל-יכול ומעל-לכל, קיומו כאל, כטבע כל-כולל אינו שולל את מהותו וגורלו של האדם באשר הוא אדם: אדם שעיקר תכונותיו ומיצוי מהותו ומהות חלקו בתבל הם: הסבל, הנלעגות, העלבון, הצער והכשל. בסיכום, בפגישה עם הרוע האנושי, הקוסמי הכל-כולל: ועם כל זאת, היותו בן האלוהים השואף אל על, אל החסד האלוהי.

 בודהה  שקוע בהגות
Buddha Meditating

 הבודהיזם, ככל שהבנתו של אדם בן תרבות מהמערב משגת – מוצא את גאולת האדם מן הסבל בעולם בוויתור. על פי תפיסתו זו סבל האדם מקורו בשאיפותיו לטובין ארציים – כבוד, ממון, תהילה ועושר, עליה בסולמות ההערכה החברתית, עמידה בתחרות החברתית הרואה כערך-יסוד את ההישגיות. כל אלה אינם לדעת הבודהיסטים כורח חיים, אלא, אדרבה, הם מקור מחלות הנפש. הרדיפה אחריהם גורמת לתחושות הלחץ. אין הם גוררים עמם אלא מפח, אכזבה, ייאוש: תחושת האובדן או הפחד לאבד (קרוב, כבוד שבהישג וכו"), מביאים לוויתור על החיים, להתאבדויותי או, למזער, אלה הם אבות המחלות הפסיכוסומטיות למיניהן, כולל מחלות עור, מעיים, נשימה, – עד לחליי הרוח ממש; כולן אצבעות מורמות מול פני החברה בהאשמה, שכנגדה החברה מתגוננת על ידי חלוקת אותות קלון, לעג ועלבון לכושלים בתחרות.

ערום ועריה בא האדם לעולם ועריה ייצא ממנו; ומאחר שכאמור כל השתדלות והתאמצות קוצרות אך מפח, באשר ידוע כי האדם יוצא מן העולם ואין בידו אפילו חצי תאוותו; ומאחר שכל אותם טובין – מלבד האהבה –  אין מלווים את האדם מעבר לפתח הנפתח לו באדמה; שמע מינה שאין הם שווים במאמץ ואין לרדוף להשיגם כמוצא שלל, אלא ראוי לאדם שיסתפק במועט, בהכרחי, בנחוץ בלבד, כאן אנו חוזרים לביטוי מעודן יותר של מה שאיננו לבסוף אלא סוג מסוים של ההדוניזם שכבר הוזכר, כי כל שיש לעשותו הוא להביט אל תוכנו פנימה וליהנות שם מהשתקפות זיו פני הבורא, שהוא הביטוי לנאמר בפסוק אדם בצלמנו כדמותנו. וכבר כתב החכם באדם ורשם את המרשם לאושר האדם:

ספר קהלת פרק ט

(ז) אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:

(ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר:

(ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

(י) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

ולמען גמור בטוב, בטוב האמיתי והיחיד אשר  יש לאדם הרואה את נפשו:

רכוש

אֲנִי יוֹדֵעַ, לֹא שַׁיָּךְ לִי דָּבָר

זוּלַת הַמַּחְשָׁבָה הַמְבַקֶּשֶׁת מִכְּבָר

מִתּוֹךְ נִשְׁמָתִי לִזְרֹם.

וְכֵן, כֹּל שָׁעָה נִלְבֶּבֶת

שֶׁיַּד גּוֹרָל אוֹהֶבֶת

 אִפְשְׁרָה לִי לִטְעֹם.

(Johann Wolfgang Goethe: Eigentum)

תירגם: שלמה טנאי: "אורח על כדור אפל, הוצאת קשב לשירה