בננות - בלוגים / / בימת אורח: יובל בן עמי
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

בימת אורח: יובל בן עמי

 

 

 

 פרק ראשון מתוך: נפגש באמצע הדרך, רומן מאת יובל בן עמי, הוצאת זב"מ 2008

1. וֵנֶטוֹ

 

 

לפנות בוקר, בגשם שאלהים עוד לא ברא, ירדתי מן הרכבת בתחנת סַנְטַה לוּצִ"יַה, ספרתי עד שלוש והתחלתי לרוץ לעבר הגטו. אף כרטיסן לא עלה לקרון בין מֶסְטְרֵה לונציה. לא נתגלה שאין לי כרטיס. הללויה, חשבתי, הללויה. 

   ההלולויות התחלפו מהר למדי בקללות. טיפות הגשם האלכסוניות הכו על מודעות התעמולה שנתלו לקראת הבחירות הקרובות לעירית ונציה, ומאלה ניתזו המים הישר אלי, אל תרמילי הכחול, אל זקני בן השבועיים ואל תיק הגיטרה האומלל שלי, שכל כולו קרטון ומעט סקיי.

    בית חב"ד היה סגור, מן הסתם. עמדתי בלב כיכר הגטו וקראתי: "רמי! רמי!". אין סיכוי. האיש שזיכה אותי בהכנסת אורחים חמה בשבוע שקדם לגיחתי הקצרה אל רומא, לא ישמע אותי בסופה הזאת. חלון דירתו פונה לאחור, הישר אל תעלה ששום מדרכה לא מלווה את גדותיה. מה עושים? קודם כל, דואגים ליבש את הגיטרה.

     בקרן הכיכר חיפו שתי קשתות רחבות של אבן על מעבר צר. התכנסתי בו, מנער מעלי את המים והתיישבתי על מדרגה. מעבר למרצפות הכיכר הרטובות, צפו מתוך האפלה כתלי הבניינים הישנים, באור פנס הרחוב. חלקם נטו קדימה בזוית משונה שבניינים בונציה אוהבים לנטות בה. הם ניראו כנאחזים זה בזה בקושי רב, ובלבד שלא לצנוח לשלולית הענקית הזאת, על מסגרות חלונותיהם המסוגננים. ונציה, שלרוב היא משחק של ים ויבשה, היתה לים כולה. 

     לפני שבועיים, כשהגעתי לכאן לראשונה, הכיכר היתה יבשה ומלאה ילדים בגלגליות. אביב הגיע אל אירופה וניכר היה שפסח מתקרב. ראיתי במפה שיש "גטו" ובאתי אליו לחפש יהודים שאולי יארחו דיכפין כמוני לספר ביציאת מצרים. לא שהייתי אי פעם אברך הדור פאות, אבל בכל זאת, פסח. סקירה של השמות באינטרקומים לא העלתה אף שם יהודי במיוחד, ומראה האנדרטה הגדולה לקורבנות השואה שבשולי הכיכר מילא אותי יאוש, מארחי, כך הבנתי, נטבחו טרם הגיעי. התכוננתי לסגת – להכנס לגרעון באכסניה של עיר תיירותית ומבוקשת, או לברוח למסטרה שעל היבשת ולמצוא שם אופציה זולה ומדכאת, אלא שאז עבר איש חרדי ברחוב ונד כלפי בראשו.

   בבית חב"ד היו חדרי אירוח שהשקיפו על התעלה, אוכל כשר שטעמו כשל האריזות מהן הופק, ישראלי כרסתן בשם מוטי, ונעמה, סטודנטית ישראלית לאדריכלות. מוטי חיזר אחרי נעמה בגסות כזו עד שבסוף חדלה לבוא ואני נשארתי תקוע עם הסרחון שנדף מפיו וסיפורי הכיבושים הנושנים שלו, שהתרחשו או לא התרחשו הרבה לפני שנעמה נולדה. בסוף לא יכולתי יותר וברחתי לראות את רומא.

     טוב, חשבתי, לפחות לא עלה כרטיסן ובגיטרה אין אף מיתר קרוע. לפחות אני חי חיי נדודים רומנטיים, קומפלט, עם גרביים מסריחות, רסטות נאות וזיפים. לפחות אני מכיר את השירים שמתאימים בדיוק לרגעים כאלה. הגיטרה נשלפה והתחלתי לנגן את Shelter from the Storm של דילן. כעבור שלושה בתים חדלתי. לא היה רגע רע מזה לשיר בו שיר שעוסק בפרידה. מה היא עשתה לי, האירית הזאת מהאכסניה? איך הצליחה להרוס אותי ככה על גלידה אחת בבית קפה יפה אחד ליד תחנת האוטובוס המוביל אל  האוטוסטרדה? 

    לפני הביס של תחתית הגביע עוד הספקתי לרשום כמה מילים על גבי המפית:

   

      את שאהבה נפשי

  

     ככה זה, אני תמיד מתחיל עם כותרת דרמטית, גם כשבעצם אין לי מה לומר. לתוכן אדאג אחר כך. תוך המתנה לטרמפ בצל מגדלי הבטון של סלריה הרגשתי צורך לתת לה כיסוי כלשהו. משהו יצא:

 

       את שאהבה נפשי עזבתי

       בקרן הרחוב, ליד פּוֹרְטֶה פִּיַה.

      

     בזה נגמר המקום על המפית, ואיפשהו בין פרוג"ה לאיזה מקום אחר איבדתי אותה. עכשיו, מתחת לקשת הונציאנית, חיפשתי פיסת ניר לשחזר עליה את המלים האלה ולהוסיף עליהן. בנרתיק הגיטרה מצאתי מעטפה ישנה של מיתר. פנס הרחוב הצהבהב שמעל הכיכר אפשר את שזירת השורה הבאה.

  

       כמו אידיוט לחצתי את ידה

       לאות פרידה.

       

      אפשר בעצם היה לתת לגשם למחוק את הכל ולהשאיר רק את שתי המלים הראשונות. הכל אני עושה עקום. במקום לחבק אירית מופלאה עם מבטא כמו בועות סבון צבעוניות אני מעביר את הלילה כחסר בית, ועוד בגטו. למה לא קניתי לפחות סנדויץ" בתחנה? למה לא נשארתי להעביר את הלילה על הספסל שם? בטח הייתי פוגש שם עוד תרמילאים תקועים, אולי אירים.

    נו טוב, בקרוב יספק השחר אור כחלחל טוב לחשוב בו עליה ולהתחרט שוב. הגשם מתחיל להחלש. יהיה כל כך נעים להסתובב בקור ובערפל הונציאניים לפני שהתיירים גודשים את הסמטאות והגשרים. כל כך נעים ומלנכולי כאן, בעיר המבוכית של נוספרטו הערפד, עיר השיש הורוד והקר שכל הבזקי מצלמות התיירים לא יחממו אותו לעולם.

   "שמע, אתה מטומטם". אמרתי לעצמי בקול רם.

   בפעם הבאה שיפהפיה אירופית תיקלע לזרועותיי ככה, אאחוז בה, זה הכל, ומרגע שאאחוז בה, לא ארפה.

 

       ועכשיו?

 

        במקום דמעות, דיו ואותיות.

        לו נשקתי לה אז

        היה בא טעם רע בפיה.

 

       כה רשמתי, ויצאתי לטיול השחרית הקר ביותר של כל תשע עשרה שנותי.



 

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. מרגש, כתוב בכשרון, חשתי את אווירת הניכור והבדידות בעיר הזרה , יפה שהבאת חגית

  2. מה הקשר של הסופר אליך? .יש לי הרגשה שיש לי תמונה שלו בן שנתיים רוקד בחתונה שלי.
    כתוב יפה, אקרא את הספר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן