בֶּז"אן מאטוּר | טורקיה מטורקית: רות כריסטי, אמיר אור
מִלִּים
שוֹחַחְתִּי אִתָּם לְיַד הַשֻּׁלְחָן
מְכֻסָּה בְּשָׁחוֹר, כַּלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לַמָּוֶת.
מְשׁוֹרֵר עָבַר עַל פָּנֵינוּ כְּמוֹ גַּנָּב. גּוּפוֹ מְנוּסַת מִלִּים.
הִבַּטְתִּי בַּמְשׁוֹרְרִים. כָּל אֶחָד מֵהֶם מוֹלִיך צֵל
כְּמוֹ כֶּלֶב לְטִיּוּל.
מִלִּים אַף פַּעַם לֹא מְמַלְּאוֹת אֶת כְּאֵבֵנוּ.
בֶּז"אן מאטוּר נולדה ב-1968 למשפחה כורדית עלאוית בכפר השוכן על חורבות העיר החיתית הקדומה מאראס בדרום מזרח טורקיה. היא החלה את לימודיה בכפר, והמשיכה אותם במרכז התרבות גאזְיַנְטֶפּ. לאחר מכן למדה מאטור משפטים באוניברסיטת אנקרה, אולם מעולם לא עסקה במקצוע זה.
שירתה החלה להתפרסם בשנות התשעים, בעודה סטודנטית. ספרה הראשון, zgar Dolu Konaklar, התפרסם ב-1996 וזכה במספר פרסים ספרותיים. מאז ופרסמה שלושה ספרי שירה נוספים, האחרון שבהם ב-2006. מספריה תורגמו לאנגלית ולצרפתית. משנת 2005 כותבת מאטור טור אישי בעיתון הטורקי זאמאן.
מאטור קוראת משיריה ביום שישי בשמונה, לפני הרב-שיח "עברית היא סקס מניאקית" על שירה וארוטיקה (משתתפים: אמיר אור, מוטי גלדמן ואגי משעול, בהנחיית יצחק לבני).
עוד בפסטיבל:
לי לי: יחסים עם סיני בפסטיבל השירה הבינלאומי
הקול האחר: ושני שירים מטורקיה ומזימבבואה
תם ונשלם יום פסטיבל ראשון – מדהים, מרגש, עם שיח שירה נפלא, עם הייד פארק תוסס, עץ של שירים, זמרים נהדרים ועוד ועוד. אין מלים, אבל שירה ואמנות – יש עוד.
אמיר, עבר עלי ערב בלתי נשכח. מי שלא היה-היפסיד… (מחר אכתוב ואפרט)
אמיר, מתחם סוזן דלל, מרשים, מכובד וכבר רמז על הבאות. עץ המשאלות של ארנה גל, פגש בכניסה לאולם, כל אורח של הפסטיבל, ונתן אווירה חלומית. "סודו של מספר הסיפורים", המופע של ילדי כיתה ה" (נדמה לי שהיה שם ילד, "המספר החכם", שהיה מוכר) היה קצר, יפה וקולע. למעשה כל מה שנכתוב ונקריא יהיה בשבילם- דור העתיד.
אהבתי שלא היו דברי נאום פתיחה, מייגעים, של כל מיני מכובדים ולאחר המילים החמות שלך התחילו המשוררים לעלות על הבמה בזה אחר זה כשהם מביאים עימם משב רוח אישי ואנושי אך מקצה אחר של הגלובוס, כל אחד מהם הקריא, זימר, בשפה לא מובנת את שפת הלב של שירו. מאוד ריגשה אותי רבקה באסמן בן חיים, שהזכירה לי את סבתא שלי והיידיש.
כן, גם לי לי ריגש מאוד באינטונציה הסינית המצליפה (חתיך הבחור ודיי מסביר את שיר הבלונדינית…). ג"וליוס צ"ינגונו מזימבאבווה גרם לי לחייך מדמותו הציורית. נורית זרחי ששירתה שנונה ולעיתים מצחיקה. בלה קלרה ונטורה העסיסית במבטא קולומבייני מתגלגל. בז"אן מאטור הכורדית מטורקיה וקולה הלוחש מלטף. זכריא איברהים אל-עומרי מירדן, יצא מגדרו כדי לייצר קשר אנושי אוהב עם הקהל וזה ריגש מאוד. ויש עוד ועוד לכתוב על כל אחד בנפרד….
השירים שהוקראו בחוץ בהייד-פארק יצרו רצף עם כל מה שקרה בפנים תרתי משמע…
דודי לוי היה ניפלא, הוידיאו ארט- " אנא עספורה" (אני צפור השמש) הידהים אותי וגרם לי לבכי בלתי נישלט. המופע של אנשי "נא לגעת", שחקנים עיוורים חרשים היה שיא מצמרר בפני עצמו ונותן פרופורציות לחיים. וזה רק על קצה המזלג…:)
תודה, תמי – הכיף הזה הוא מטרת כל העניין. ויש לי עוד מה לומר בזה, אבל כרגע אני רק צל עובר בדרך להמשך החגיגות…:)
אמיר, אתה "צל עובר בדרך" ?
בז"אן מאטור כותבת: "מִלִּים אַף פַּעַם לֹא מְמַלְּאוֹת אֶת כְּאֵבֵנוּ."- לא יכולה לחשוב על מילים יותר נכונות מאלו.
לפגוש אותה ולדעת את המילים של שירתה זה דבר שנשאר בזיכרון הפנימי, השקט.
צל…"עובר להמשך החגיגות".
יש משהו קודר באמת אצל בז"אן. מזל שיש גם כל כך הרבה מעוף, יופי וכנות.
היית מאמינה, תמי, כשאני קורא את תגובתך זה מרגש אותי רטרוספקטיבית!:)
חברים, תודה לכולכם ושמחתי גם להפגש בפסטיבל! נוסע כעת לערערה, ואגיב לכם לכשיפנה… לא הייתי כאן כמעט – אלה ימים די מאתגרים ועמוסים, ללא רגע פנאי, אבל עם הרבה עונג ועושר.
שיר הפתיחה מדהים ומצמרר. תודה ובהצלחה!
תודה, אומי.
אמיר, השיר של מאטור נהדר. המשורר – גופו מנוסת מלים. ו"כָּל אֶחָד מֵהֶם מוֹלִיך צֵל/ כְּמוֹ כֶּלֶב לְטִיּוּל." עונג צרוף.
תמשיכו ליהנות ולהתענג על כל רגע.
תודה, תודה, מירה. בהחלט נמשיך ואת מוזמנת להצטרף. היום היום האחרון!
אני רואה בשיר קריאת האשמה נגד המשוררים הרואים את המציאות החברתית הקשה המתחוללת נגד עיניהם ומעדיפים להתעלם ממנה ולעסוק רק בעצמם.
שיר יפה מאד.
גיורא
אני עם גיורא ומלאת התפעלות מהאישה הזו – האומץ, היכולת.
יופי שהבאת אותה לכאן.
בעונג, מיכל. ראי למטה את השיר שהבאתי.
נדמה לי שזה הכי מפורש שאפשר לדבר על העם הכורדי בטורקיה.
גיורא, זו פרשנות אפשרית, אם כי יש לה הרבה מאוד שירים אקזיסטנציאליים וגם אלוהים (בגרסה די פגאנית) מעסיק אותה מאוד.
בכל אופן, לתמיכה בכיוון שלך, הבאתי למטה שיר על העם הכורדי שדי נזהר בלשונו.
השיר שלך מעץ המשאלות יפה ביותר.
איזה שיר נפלא, "צל כמו כלב" מיד עולה בדמיוני תמונת המשוררים אוחזים ברצועות צל כאבם, ומטיילים
:))) זה הקסם שבמלים – אם המשורר בורא עולם מובחן דיו, אנחנו נכנסים אליו.
רק צריך לפתוח ספר שירה כמו שער, ומאחוריו משתרע עולם בו משוררים מוליכים את צליהם כמו כלבים לטיול.
אני לא בטוחה שהבנתי מה זה "למלא את הכאב", אבל דומה שבז"אן מאטור קובלת על מיעוט המילים הנכתבות בנושא המטריד אותה – ויחד עם זאת, היא מביעה את דעתה במילים באופן כל כך מרשים ומוצלח.
עדה, אולי כוונתה שקצר כוח המלים מלהביע, ואולי יותר מזה: שלא במלים מלא הכאב, ולא במלים ייפרק.
איזה שיר מקסים. מכיוון שיודעת שאסור לכורדים שבטורקיה לדבר בשפתם, או להלין על מצבם, אני מאמינה שגם למשוררים אסור לכתוב, ולכן כאבם וכאביה חד המה. הם יכולים לשבת ליד שולחן ולשוחח, אבל המילים לא יכולות למלא את הכאב. פשוט כי אסור להם.
היא כאישה וכורדית מתחתנת עם סכנת המוות בעצם כתיבת השיר. באמת אמיצה . (המשורר שעובר וגופו מנוסת מילים אפילו לשבת לשולחן אחד איתה לא מעיז וזה לדעתי, מדגיש כמה תעוזה נצרכת לכתיבת שיר של משוררת כורדית טורקיה).
סיגל, את צודקת, כנראה. הציצי בשיר הנוסף שהבאתי למטה בעניין זה – לא קוראים לעם בשמו. אולי זה מסוכן.
אבל שיריה גם עוסקים הרבה באל (והאל שלה הוא אל פגאני!) ובקיום הפרטי.
השיר יפה מאד. השורה האחרונה כמעט לא נדבקת.
הי סבינה,
איך כמעט לא נדבקת?
אחרי חמש שורות שכולן מספרות על הכאב של אנשי המילים סביבה והיא בתוכם,
זוהי השורה החזקה מכולן כמעין שורת סכום.
השורה האחרונה הכי חזקה מכולן מילים אף פעם לא ממלאות את כאבנו , ואף מתקשות לבטא אותו- קצרה ידן, דימויי השיר חזקים ומקוריים תודה שהבאת ,אמיר
תודה, חנה, ואני מסכים אתך. השורה האחרונה היא שיאו של השיר, ומשתמעת באופן מורכב ליותר מפן אחד.
השיר חזק. האירוע נראה מדהים. הרבה יופי: אנושי, מילולי, יצירתי. כל הכבוד על היוזמה הזו.
תודה, יעל. אכן היה מוצלח, מרומם נפש ומעשיר.
שיר מעניין, מיוחד, קראתי כמה פעמים.
תודה, איציק
הרקב שנסתר מאלוהים / בז"אן מאטור
רחובות חקוקים בָּארץ בחרב חדה,
צרים, ללא מפגש.
עקבות דם, חיים דולפים.
שותתים מזכרה של ארץ עתיקה,
טחב עולה בקירות.
רקב שנסתר מאלוהים.
והבן לקורבן, מוכן.
במְקום נסיכי החושך הישָנים
נותרים חתולים עם זנבם הארוך.
צל מזרקות,
הפגיון המשונן,
הפלדה שחוקרת פנימה.
ודיאלקט ששרד מעם,
הקטורת,
המדרגות.
כל דלת מחכה לצואר
להרכינו בכניעה.
אמיר, הרקב שנסתר מאלוהים, אבל טחב עולה בקירות הגוף…
כשז"אן מאטור קראה אמש את השיר הוא כבר ידע?!.
"כל דלת מחכה לצוואר, להרכינו בכניעה".
שיר נפלא, נפלא
חבל כל כך שאיני יכולה לבקר בפסטיבל.
מופעים מסקרנים. יועלה תיעוד לרשת?
תודה, סמדר. לצערי לא יועלה תיעוד של ממש לרשת. זה כל העניין בפסטיבל, לא? החד פעמיות, החגיגה הפתאומית, העושר.
ובכל זאת אולי נעלה קצת תמונות ואת התרגומים אפרסם בהמשך בקובץ מיוחד של "רשות היחיד" .
שיר נפלא, מילים אכן לא יכולות למלא, הן לפעמים רק מכאיבות יותר וממלאות בכאב את המרחק,
ובכל זאת יש במילותיה פתיחת שער
תודה, מוישלה, ומסכים אתך. יש כוח עצום בלומר את הדברים, ולומר אותם כך. גם קוצר היד מתארך משהו על גשר המלה הנוגעת.
שיר נפלא. אולי להיות כלה זה קצת למות, לאבד את החופש.
לצערי לא הצלחתי להגיע ביום שישי. אני בטוחה שהפסד"תי.
מדהים מה שאת אומרת, כמו שירי החתונה של סאפפו שהם גם שירי מוות – של החיים הקודמים, של הבתולים, של חופש הילדות.