שקט מתוח

 הבית שטוח הגג עומד במרכז העמק החם, וכאילו אוסף אליו את כל קרני השמש, מעין קולט חום שמכוון ליושבי הבית שליבם הסוער חם יותר. אבל עכשיו ערב, החום פג מעט. יש איזו שלווה בבית. לא באמת, אולי שקט מתוח. אבל מצח שהזיע, לב שרעד שוקטים מעט. לחיים אדומות נרחצו והן מוגשות לרוח כמנחה, ויש עץ זית שגודש הפרי מרכין ראשו הנושק לאדמה, ועץ תמר שמסמן את הבית מכל הבתים בשורה. ויש ילדה, כמעט נערה, היוצאת החוצה, עיניה מופנות לאדמה, מחפשות. היא יושבת מתחת לעץ, האדמה החומה הצמאה סופגת אותה אליה. רגליה שפלומה רכה החלה לצמוח עליהן יחפות, היא מקרבת אותן אליה. השרירים בשוק הילדותית מתנדנדים מצד לצד וגומי המכנסיים הקצרים פוצע את הירך הרכה. מחשיך. עץ הזית בוהק עכשיו בעלי הכסף שלו המנסים לשמר בהם קרנים אחרונות.גם הוא מתייאש ומדליק את מדורת החושך ההופכת אותו ליצור שעיר וחשוך שהחיבוק שלו כבר לא מנחם. המחשבות שלה מרקדות בתוכה קופצות ורותחות. אצבעותיה חופרות באדמה הקשה. קשה לחפור בור מספיק גדול להעלים אותה. עכשיו כשמתפנים מכל הלהט הזה אפשר לשמוע קולות הבוקעים מבעד לתריסי העץ השחורים, שצבעם טרי וריחם עוטף כל צעקה ומגיש אותה קרוב לפני הנערה. כששומעים את הבכי המגיע תמיד אחרי הצעקות, בכי מר המרחם על עצמו, היא חושבת כמה היא שונאת את הרחמים האלו, צריך לצעוק, להכות, רק לא בכי חלש כזה. היא לעולם לא, היא נשבעת, אוטמת את אזניה, אבל הבכי מתעקש לחדור מבעד לאצבעות הדקות.המחשבות שלה צועקות: אני שונאת!! אבל אין נתיב לשנאה הזאת היא חוזרת ומכה בחזה מבעד לחולצה האוורירית, החדשה ,זו שקנו לה כי הבטיחה, זו שעלתה כמו משכורת של חודש שלם, המבליטה את צחות עורה והחזה החדש שיש לו חיים משלו. הצעקות גוברות ואחריהן רעש, חפצים שהוזזו, או גוף מכה בגוף. היא קמה ויוצאת מבעד לשער, רגליה מתחילות לצעוד, צעד אחר צעד, רק לא לשמוע, לא להרגיש, לא! לפתע אורות. היא נלכדת בהן כמו חתול בר, קופאת לרגע וממשיכה ללכת, האור ממשיך לעקוב אחריה, היא עוצרת. מרימה עיניים, הגוף רפוי, אפשר עכשיו בקלות לצוד.להרים, לקחת. הדלת נפתחת והחיוך הזה, הריח שמקדם את פניה מוכר עד בחילה, היא מתרוממת , רגל אחר רגל, רכות בוסרית של רגל נערית חמה פוגשת בבד המושב המחוספס. יושבת. עכשיו היא חתול בר עם חץ בתוכו. או אולי כלב המכשכש בזנבו לכבוד אדונו. החיוך שלו והריח המוכר מפילים עליה שקט, אולי זו השלווה לה ערגה כל היום הזה.יד מונחת על רגלה. רעד קל,פרפור אחרון, והם נוסעים.
היא רואה מבעד לחלון את צמחי החרדל הצהוב שלהם החשיך רצים במהירות לאחור, יש בה מעט גאווה, שיביטו בה, שיראו איך היא כבר לא ילדה, איך היא יכולה לנוע שלא כמותם, קדימה. האורות מפלחים עכשיו באכזריות את השדות האפלים. יד עולה במעלה רגלה, חשה בפלומה החדשה , נוגעת בגומי הצורב, משאירה כוויות. תחייכי ילדה, היא מביטה בעיני הצייד החשוכות ומחייכת. מציגה מה שפעם ידעה שחיוך צריך להיות. כבר מגיעים, הוא לוחש לאוזן הילדותית, למקום שלנו. הארנבת היתה אולי בורחת עכשיו חתול הבר היה נמלט מבעד לחלון הפתוח למחצה, שדרכו מגיע האויר החופשי כל כך, נושא עמו את ריחות כל היום הזה. היא שוקעת בכסא. מה אמרת? הוא שואל, הקול שלו צרוד רך ולוכד, גורם לה לרצות לשקוע בתוכו. את מי את שונאת? הוא ממשיך לשאול, ליבה עכשיו פועם בקצב ריקודי הפראים על ההר, טאם, טאם טאם. היא מפנה אליו שפתיים חלביות רוצות לינוק ממנו את הכוח. סנטרו המחוספס דוקר אותה, אך היא לא מפנה ראשה, הדקירה הזו היא כל מה שהיא רוצה עכשיו, כל מה שהיא יכולה. האורות כבים במהירות, חושך. הגוף שלה מורכב עכשיו מידיים אחרות, מרגליים ומיני אברים שהיא לא רוצה לקרוא בשמם. עיניה עצומות והיא חופרת בידה האחת בריפוד הכסא כמו שחפרה קודם באדמה, חופרת.