אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אחרת מתענגת עליו
בפוסט קרישנה וראדְהה עושים אהבה ראדהה וקרישנה מתחברים בחיבור ארוטי של אישה עם אהובה. ראדהה שמסמלת את הנשמה וגעגועיה אל האל, מדברת ללא בושה על כיסופיה אליו:
יָדְךָ עַל שָׁדַי קְרִירָה מִמִּשְׁחַת הָאַלְגֹּם, קְרִישְׁנָה;
בְּשֶׁמֶן הַמּוּשְׁק צַיֵּר נָא צוּרַת עָלֶה עַל קַנְקַן אַהֲבַי!
הטורים הם מתוך ה"גיטָה-גוֹבינְדה", יצירתו של ג"איאדֶוה, שקרובה זה שנים גם לליבה של איריס קובליו. היא החוותה לטורים שתרגמתי מחווה משלה בציור נפלא של ראדהה, והציעה שנשתף פעולה בעוד ראדהה-קרישנה.
נעניתי ברצון ובסקרנות, והלכנו יחד בתוך סיפורה של ראדהה אל מקום מאושר פחות: במקום פגישת אהבים עם קרישנה, ראדהה תועה פה ביער וחשה מרומה ונבגדת. הנה התוצאה:
*
בַּעֲבִי הַיַּעַר בַּלַּיְלָה הָלַכְתִּי אַחֲרָיו –
הוּא פִּלַּח אֶת לִבִּי בְּחִצֵּי אַהֲבָה.
בְּמִי פֹּה אֶמְצָא לִי מַחֲסֶה וּמָגֵן?
עֲצַת חֲבֶרְתִּי הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל.
טוֹב הַמָּוֶת מֵחַיַּי בְּגוּפִי הַשּׁוֹמֵם –
לָמָּה בְּלִי הֶגֶה אֶשָּׂא אֶת שְׂרֵפַת הָאַהֲבָה?
בְּמִי פֹּה אֶמְצָא לִי מַחֲסֶה וּמָגֵן?
עֲצַת חֲבֶרְתִּי הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל.
.jpg)
לֵיל אָבִיב מָתוֹק מְעַנֶּה אֶת בְּדִידוּתִי –
אַחֶרֶת מִתְעַנֶּגֶת עַל חַסְדֵי קְרִישְׁנָה.
בְּמִי פֹּה אֶמְצָא לִי מַחֲסֶה וּמָגֵן?
עֲצַת חֲבֶרְתִּי הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל.
אוי… (אנחה טובה מהצד הפולני של הבלוגייה) עֲצַת חֲבֶרְתִּי הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל – הבגידה הנוראה מכולן.
והציור – עוד אוי —–
איריס… הפירוק הזה באזור הבטן – כל הקרביים בחוץ. מה עושים עם זה???
שירתי
רק ע"י פירוק נצליח לחבר נכון יותר את החלקים שיהוו את השלם. אמן.
איריסך
שירה, השיר קצת נטול הקשר כאן, בלי המכלול, ואנחנו פה בכל זאת לא הודים, אז הנה:
אחרי שקרישנה התענג על רועות הבקר, הגוֹפּיות, והתעלס עם כל אחת ואחת מהן, הוא נזכר בראדהה. בסבך על גדת נהר הג"ומנה חברתה של ראדהה מספרת לו ייסוריה של ראדהה, וקרישנה אומר לה שתפייס אותה, תספר לה על געגועיו אליה, ותקרא לה אליו אל הסבך. כשראדהה רואה אותה חוזרת לבדה, היא חושדת שקרישנה מתעלס עם אחרת. היא מתרצה ללכת למפגש, אבל לא מוצאת שם את קרישנה.
כלומר, החברה לא בגדה בה, אבל היא לא מוצאת שם את קרישנה כפי שנמסר לה מפי החברה.
לו ראדהה עצמה היתה רואה את השיר והציור, היתה חושבת שהיה כדאי, אהבה עד כאב בשיר וציור שמשלימים זה את זה.
חני, זו בעצם מהות הבהקטי. הגעגוע שאין לו רוויון נתפס כחלק מיחסי רדהה וקרישנה, ויש פה תובנה עמוקה גם לגבי יחסי אנוש, אני חושב.
מעולה השילוב בין שתי היצירות . כמה אני אוהבת שציור שמלווה טכסט חזק ואיכותי בזכות עצמו.
יפה כל הכבוד לכם
וגם כואב נורא
תודה, מירי. הכאב של ראדהה פה בעצם יזום ומכוון על ידי קרישנה המתגעגע בעצמו.
הגעגוע הוא חלק מהמתח הבונה את המפגש, כי גוני הרגש של התשוקה ולא של המימוש הם מרכיבי הדראמה הזו.
איזה שילוב נפלא מופלא
תודה, דפנה.
שיר וציור חזקים. הציור פוגע בבטן.אהבתי את המבנה בשיר.החזרה של שתי השורות האחרונות בכל בית מעצימה את הכאב,היאוש והאכזבה.
יפה, חזק וכואב השילוב
תודה, חנה.
תודה, לוסי. ה"פזמון החוזר" משמש בדיוק לזה לאורך הגיטה גובינדה כולה.
לאחר הפתיחה בכל שיר שתי השורות האחרונות של כל בית חוזרות ומהדהדות את הסיטואציה או את מצב הרוח והרגש של השיר כולו.
ואני מתענגת על המילים ועל הציור. גם אלה חסדי קרישנה
(?)
תודה, יעל. בין עיקרי דרך הדבקות, הבְּהאקְטה, ישנה גם ה"רוּפּה", כלומר היופי.
אם קרישנה אחראי לזה או לא, כבר די תלוי בעיני המתבוננ/ת….
אמיר, איזה שיר מענג, מגרה את תאי השאלה, השאלות: 1. אם קרישנא הוא האלוהים, אז יש לו מקום בלב הרחב- לכולם, ולכן מדוע רדאהה מלינה שהוא מתענג עם "אחרת". 2. מהמשפט של ראדהה: "לָמָּה בְּלִי הֶגֶה אֶשָּׂא אֶת שְׂרֵפַת הָאַהֲבָה?" האם היא אמרה לקרישנה מה היא מרגישה כלפיו? 3. אם יש בראדהה אהבה אמיתית, הכיצד היא מרגישה את גופה שומם ומעדיפה את המות? 4. איזו עצה נתנה לה החברה?
חוצמיזה- פעם נתתי, לערב אחד, את החבר שהיה איתי כמתנת יומהולדת לחברתי הטובה. (היא סרבה בתוקף- והפסידה מתנה שווה)…:)
הציור של איריס מקסים, קשה וכואב.
תודה תמי.והרבה שאלות שאלת!
אז הנה, אחת אחת: למה ראדהה מלינה על "בגידתו" של האל שמתעלס עם אחרות?
תשובה מטפיסית או דתית תהיה, שהיא אינה רואה שהיא, האל וה"אחרים" הם אחד.
ותשובה אחרת, מטפיסית-מיתולוגית, תשאל אותך אם לא זה טבע האדם – קנאה, אהבה, שמחה, גילוי והסתר, געגוע ופורקן?
אמיר, בבקר קמתי עם המילים האלו. (כנראה שזה כתוצאה מפוסט הזה.)
דֶּרֶךְ מֶשִׁי
הַחוּט שֶׁמֵּחָבֵר אוֹתָנוּ אֲהוּבִי
עָשׂוּי מֶשִׁי דַּק.
לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּקְרַע
אָשׁוּב בִּזְחִילָה אַל עֵץ הַתּוּת
שיר מקסים בתובנה שלו, תמי.
מהו סוד המשי הזה?
לפעמים זו הקריעה עצמה או החיפוש אחר המשי.
אמיר, הלוואי וידעתי מהו סוד המשי.
לא איכפת לי לחזור ולהתגלגל עד שאדע יותר.
לשאלה השניה, תמי: כן, היא אמרה לו.
לשלישית:
המשורר סודראס כתב על האהבה המכלה הזו:
"קרישנה חמק לתוכי וגנב את ליבי,
חמק מעיניי ופלש לחזי
פשוט, במבט, מי יודע איך?"
ולאחר שויתרה על הכל…
וגופי נחרך חרטה"
בלי קרישנה, היא אומרת, חייה אינם שווים חיים.
אמיר, בלי אהבה החיים הם חיים בחוסר. לפעמים יש חיים בחוסר אהבה וזו גם אהבה- אהבת החוסר.
כשיש מושא לאהבה, מהר מאוד הדבר משתנה לפירטי פרטים אחרים שהם בכלל לא קשורים למהות האהבה. לא?
(אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי)
תמי, לא לחינם המטפורה הגדולה של הסיפור היא התשוקה ולא האהבה.
בדרך הדבקות חסידי קרישנה מביעים את אהבתם לו בשתי דרכים: לקרישנה הילד, באהבה הורית, אמהית מצד אחד, או באהבת גבר ואישה.
רכושנות, קנאה וכאב הם חלק מחוויות אנוש בשני סוגי האהבה, וזה בעצם מה שמתואר פה במישור הזה של דרך הדבקות – דרכה של הנשמה אל האחדות – אשה אל גבר או אם אל בן – אינה דרך אינטלקטואלית או פילוסופית, והיא לומדת דרך סבל.
רוצה להצטרף אליכם עם רגל אחת במיטה ולומר שבין תשוקה לאהבה אני בוחרת תשוקה. אהבה בלי תשוקה זה קצת משעמם לא? תשוקה בלי אהבה זה תחושת חיוּת כזאת .ואם צומחת ממנה אהבה וצונחת התשוקה אז מעדיפה רק תשוקה. אבל ,הכי חלומי נראה בעיניי גם וגם ,אבל אין לי מושג אם יש דבר כזה ואם כן אם זה דבר שניתן שישאר כזה מאליו. ועוד חלומי בעיניי זה חלומי שהולכת לחלום לי כעת ואם אחרת מתענגת עליו בחלום, אפשר פשוט להצטרף. :0) (אם תרצו לחייך תוכלו לקרוא את המשפט הראשון שיצא כאילו מחובר למשפט האחרון…אוווו חמודה צריכה נומי נומי בדחיפות…קישתא לי)
חמודה, אני מקווה שהיו לך חלומות טובים על קרישנה וראדהה. ושלא כואבת לך רגל אחת שהלכה לאיבוד…:)
לו ידעתי שתכתבי מעל הראש שלי לפני שהספקתי לקרוא אותך – הייתי מפנה לך מקום יותר שווה…:)
לא תמי, היא לא הלכה לאיבוד היא הלכה לישון באיזו מגירה, אני בטוחה שהיא תעור מתישהו ותחזור אלי. ואל תרגישי שלא בנוח, אני לא צריכה מקום שווה, אני ישנה מצויין על עלה של חסה.
(הנה התחלתי עם השטויות שלי שוב, כנראה שזה סימן שהמיטה לוחשת את שמי).
מעניין מה שאת אומרת, ולאו דווקא רק ברמה האישית.
תשוקה ולא אהבה היא שנתפסה בכמה וכמה דתות כמכוננת עולם, כדבק היקום ויצוריו.
ההדגש על אהבה שייך לדתות המאוחרות יותר, דתות גאולה (כמו הנצרות, החסידות, הבהקטה וכו") שבאו לפתור את העולם יותר מאשר לחיות בו כפי שהוא.
נראה לי שכל החיוּת שבאדם טמונה בתשוקה. לפעמים כשאני מדברת עם חברות שלי שאין ביניהן לבעליהן תשוקה, אני מציעה להן להתחיל לחפש פתרונות לבעיות משם. לא זה שהבעל לא תולה מדפים, ולא זה שהוא נרדם מוקדם, להתחיל משם, לברר מה קרה לתשוקה שהייתה, כי היא הדבק ובלעדיה האהבה לבדה לא מסוגלת להחזיק זוגיות באופן מאושר. (ההורים שלי אולי קצת יוצאים מהכלל כי הם באמת מאמינים באהבה וחברות, נאמנות וכבוד הדדי ותחומי עניין משותפים ולא נראה לי שאי פעם נגעו בתשוקה , בעיניי, אלו חיים נחמדים, שנעים על יד החיים השוקקים).
חמודה, לא כדאי לזלזל גם באהבה. זו יכולת מופלאה, אם כי אני מסכים אתך שאינה צריכה להחליף את הדבק של התשוקה בין אנשים. לא פעם מתבלבלים בין התאהבות לאהבה. הראשונה היא לא פעם הרעלת הורמונים שפתרונה במיטה, בעוד שהשניה לא תיפתר שם, וגם אינה דורשת "פתרון" פורקני.
הסיבה שבגלל ארוס (תשוקה) ולא אגפה (אהבה) הן יסוד העולם במיתוס היווני היא שהתשוקה נתפסת ככוח אלוהי ששולט ומניע, ואילו האהבה – כאנושית לגמרי.
הרעלת הורמונים שפתרונה במיטה…
הצחקת אותי
התשוקה אלוהית והאהבה אנושית? אצל ההינדו זה הפוך, לא?
איריס, להינדים יש קאמה, לא? אותו אל ששיווה שורף במבט.
הינדואיזם הוא מין סופרמרקט ענקי, שמכיל כל כך הרבה מדפים ומחלקות שקשה לומר. סתירות כמו אלה שבין היהדות לנצרות ולאיסלאם יכלו להיות מקופלים אצלם על אותו מדף כמו חולצות זהות במידה שונה.
האהבה כעיקרון אלוהי – גם בהודו – היא התפתחות מאוחרת יחסית.
צריכה או לא צריכה (להחילף את התשוקה), לדעתי היא איננה יכולה.
התאהבות היא איננה תשוקה ואכן התאהבות בעיניי היא מחלה ואין לה פתרון למעט מהמנעות. האם ניתן להמנע ממנה? בהחלט. האם היא פוגעת בתשוקה או באהבה? לגמרי לא , נהפוך הוא, כשיש תשוקה יודעים שיש תשוקה כיוון שהעיניים לא עצומות ולא מבולבלות. אחרי התאהבות כשבאה ההתפכחות לא פעם מבינים שבכלל לא הייתה שם תשוקה אלא רק תשוקה לתשוקה או תשוקה לאהבה, אבל תשוקה כמשיכה עזה או אהבה כרגש אמיתי, אני מעדיפה לראות בעיניים האמיתיות שלי.
אמן.
אמיר, על הסבל האנושי יש לי המון מה לספר וגם ללמוד, וזה כמובן מתוך הסבל האישי ועד לנסיון להבין את הסבל הכללי, האנושי. הדו-שיח כאן כנראה לא הוגן כי אני מנסה דרכך, ודרך השיר להבין עולם מושגים רחב, שכנראה מאוד זר לי. לא הבנתי שהמטפורה היא התשוקה/ההשתוקקות.
או שיכול להיות שיש לי התנגדות פנימית קשה, להודות בגחמות האנושיות שיש בי.
תמי, איך לא? "חלצי מער עמוק לכתשי אהבים"…
ואם לדבר "הודית" באופן מכליל, ביוגה מאלפים את הגחמות. בטנטרה – משתמשים בהן.
אמיר, חג אהבה טנטרי גם לך.
לפני שאגיב במדויק – אשתה עוד כוסית..:)
אמיר, יש לי כאב ראש "טיכו", מרוב תשוקה. שנים אני מנסה ל"אלף" את עצמי לא להשתוקק כי חשבתי שזה לא בריא. לאהוב זה כבר סיפור אחר, באהבה יש גם תשוקה, חשבתי…במצב שנוצר אני מבולבלת מה כדאי לי, בבחינת מה יקדם אותי אל האושר-תשוקה או אהבה. אולי אמשיך לאונן בשירה על תשוקה ואת האהבה אשאיר לצדיקים, או הפוך….:)
תמי, בריא לחיות. עד קצה גבול היכולת.
מה זה "הפוך"?!
אמיר,
בַּקָּשָׁה קְטַנָּה לִי אֵלֶיךָ
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת אֲבַקֵּשׁ
שֶׁתִּסְתּוֹבֵב סָבִיב,
סָבִיב כָּל הַכַּדּוּר –
עַד שֶׁאֶרְאֶה אוֹתָהּ מָחָר
וַאֲסַפֵּר לָהּ עוֹד בְּדִיחָה.
לַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ צוֹחֶקֶת,
אֲנִי מְקַוָּה שֶׁהָעוֹלָם שֶׁלִּי יַצְחִיק אוֹתָה
וְהִיא תַּסְכִּים לִזְרֹחַ.
אֶת הַדְּבָרִים הַפָּחוֹת נְעִימִים
אֶשְׁמֹר וַאֲסַפֵּר לְיָרֵחַ – בַּחֹשֶׁךְ.
וְאַתָּה חַבֵּק אוֹתִי בְּבַקָּשָׁה
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי כֹּחַ לְסַפֵּר.
חיבוק, תמי, ושיהיה לך כוח תמיד לכתוב בכנות כזו.
🙂
אמיר ואיריס,
נפלא. השיר, הכאב, הציור. ואיך שהם משלימים זה את זה.
עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה.
תודה מירה. "עזה כמוות אהבה" הוא אחד הפסוקים היותר חכמים בכתובינו. עזה ולא "קשה"…
כמה יפה ואיזה שילוב מקסים של שיר וציור.
תוהה, אם אספר שהייתי בסרט הזה, ושבעצם יתכן מאוד שהנקודה הספציפית הזו בזמן נראית כך על פניה, ואילו בנקודה אחרת בזמן היא תודֶה לאותה חברה? הייתי מספרת, אולם אינני בקיאה מספיק בסיפורי קרישנא על מנת לדעת, אם אכן הסרט הוא אכן אותו אחד. בכל אופן, בנקודה הזו הוא די דומה. בהחלט מצב מסוייט להמצא בו.
החברה מספרת לרדהה על קרישנה המחכה לה בעבי היער, אוהב ומתגעגע. רדהה תועה ביער. היער מקום מסתוריי ומעורר רגשות מוקצנים. כל קשת רגשותיה נפרש ביער הנורא, מייסורי שאול של קנאה וגעגועים עמוקים בלתי נסבלים ועד התענגות חושית המרטיטה את כל דרי היער.
אותה חברה גם מספרת לקרישנה על אהבהתה העצומה של רדהה. החברה היא מתווך. היער וכל הסבל בתוכו הוא המסע המזכך שכל אחד מהם עובר בנפרד לפני האיחוד השמיימי.
לוליא אותם יסורים, איחודם לא היה כל כך מושלם.
רדהה היא אישה. זעקתה באה לידי ביטוי גדול יותר מאשר זה של קרישנה. היא היא זו היוצרת, המבטאה, הזועקת, הבולטת.המובילה.
לאיריס-ומה לגבי החברה? מתוך המילים נרמז שהיא איננה מתווך תמים. ההסבר שלך יפה אולם מתוך השיר מבינים סיפור אחר. לא?
הויה, הויה, אבוי, אבוי, קראתי ללא שלחצתי על כפתור העומק. כעת משקוראת את שכתבתי חושבת שמוטב אחליף שמי מחמודה לחמוֹרה.
הכל כתוב ומצוייר כל כך ברור ותחתיו מונחות תובנות כל כך חשובות עד כי חטא הוא להיות קוראת שטוחת מוח שכמותי שעוד מעיזה להגיב.
הויה, הויה, אבוי, אבוי.
נו,טוב…שיהיה.
:0)
למה חמודה, מה פתאום חמורה? (ואם כבר, אתון אני מבקש. זו בלוגיה של סופרים, לא?)
השיר כאן הוא קטע, וקצת מוליך שולל בעצמו… לא יכולת לדעת (הציצי למעלה בהסבר שנתתי לשירה).
במונחים של בלעדיות מינית ה"בוגד" היחידי פה הוא קרישנה, אבל ראדהה לא יודעת את זה. היא חושדת שאיזו יפהפיה תורנית פיתתה אותו, או שמא להפך.
אמיר, האם הציצי באמת למעלה בהסבר שנתת לשירה?
יעל גלוברמן, הציצי שמור היטב א צ ל שירה!
תודה לַקרישנה. פְיוּ.
שרירה??????????
יעלעלה!
האמת, כן. מקרא מפורש: "הוא משתוקק לאליקסיר העשיר השופע / בחבקו את שדייך השופעים", אומרת החברה לרדהא.
אבל לך תדע, אולי היו אלה רק ציצי ספרותיים.
תוחזר הבעלות על ציציי אליי!!! אני מוחה!
עוד רגע, כבר מביא. זה על החלון ("על החלון פרח הציץ, כל היום הגנה יציץ", כמאמר המשורר).
שירה, תקראי שוב — אני מדברת על הציצי בַּהסְבֵּר שאמיר נתן לך, לא על גופך שלך, לא הייתי עושה דבר כזה
(אולי בשיר… אבל לא ככה בטובקים)
במילים אחרות, מדובר בציצי של אמיר, או של ראדהה.
[קשה, קשה להתבדח במדיום הזה, צריך הומור של סיטום, לא מספיקה שנינה יחידה וגמרנו, מה? בגלל ההמשכיות…]
סליחה יעל, אבל ציציי הם ציציי!
כבודיו של ציציי אמיר במקומם מונח!!!
שירה, תקראי שוב — אני מדברת על הציצי בַּהסְבֵּר שאמיר נתן לך, לא על גופך שלך, לא הייתי עושה דבר כזה
(אולי בשיר… אבל לא ככה בטוקבקים)
במילים אחרות, מדובר בציצי של אמיר, או של ראדהה.
[קשה, קשה להתבדח במדיום הזה, צריך הומור של סיטקום, לא מספיקה שנינה יחידה וגמרנו, מה? בגלל ההמשכיות…]
🙂
::::)))))
::::)))))
זה יצא בסוף ההתכתבות אולם זו תגובה לתגובתך, בעצם יותר לתזכורת שזהו פורום של סופרים. אז ככה…ברגע זה בדיוק…הפורום נראה כמו חוף מציצים, ואני כתבתי שטוחת מוח ולא שטוחת ציצים. לגבי אתון זה נכון רק באם הזכר של חמודה הוא אדון.
ולגבי האחרת שמתענגת עליו וכל הסיפור…כבר הבנתי קודם, זו ראדה שלא מבינה כנראה שאל עושה דברים של אלים. (בהמשך גם קרישנה עצמו שוכח).
כן, חמודה, ראדהה רוצה אותו לעצמה, וקרישנה לא ניתן להשגה והחזקה כזו. במובן עמוק, אולי אף אחד לא…
קרישנה קבע את הפגישה, שלח את החברה לשדל את ראדהה לבוא, נעלם משם בעצמו למרות שהתגעגע, והופיע רק עם שחר.
כל אלה הם מכשולים וממריצי געגוע, כלומר אפרודיסיאקים (אולי עזים מדי) לתשוקה, שהיא המנוע האמיתי של הדראמה הזו.
אם תרצי, אפשר לקרוא לזה אדון ואתון, אבל לעתים קרובות מדי כך מתנהגים בני אדם, לא?
נראה לי שקראתי גיטה גובינדה אחר. באחד השירים שקראתי, קרישנה מתנצל אלף התנצלויות חזרתיות על "התנהגותו", ומלין על ראדה שנעלמה בחוסר התחשבות מצידה כלפיו. בשום שיר לא קראתי שהוא יוזם פגישה ומתחמק ממנה. מצד שני אלו המון שירים והמון אנגלית אז אולי פספסתי בהבנה. (אני לא קפדנית עם עצמי).
בנוסף, חייבת לציין שקראתי על מלאכת התרגום של הללו מסנסקריט והבנתי שזה תהליך מאוד מורכב, ואחרי שלמדתי איך השיר בנוי מבחינה שירית, בדקתי בתרגום העברי שלך ומצאתי שגם אצלך נשמרים הכללים. רוצה לשאול: האם זה כך באמת כשמתרגמים לעברית או שזה יצא במקרה? שואלת כיוון שלאחרונה שמתי לב פתאום שתרגומים של שירים הם לא רק תרגום השפה אלא גם שמירה על צורות מיוחדות בשיר. מוצאת את זה מרתק ומאתגר.
אודה לתשובתך.
Forgive me for the things I"d not repeat
with one so beautiful, whose love I seek.
So thoughtlessly I acted, Rhada left.
זה ציטוט וגם תיקון הוא לא מלין על חוסר התחשבות מצידה אלא מצידו.
""כאן אשאר, את לכי אל ראדהה!
פייסִיהָ בדבריי והביאיה אליי!"
כך, סיגל, אומר קרישנה לחברתה של ראדהה ממקום מושבו בסבך על גדת הג"ומנה.
אבל כשהיא הולכת – וזה הרגע בסיפור שאליו מתייחסים טורי השיר שכאן – הוא לא שם.
חמודה, השיר הוא קטן מאד משיר שלם.
אם כך אז…הלכתי וקראתי את כל 24 השירים ולמרות שהם מאוד יפים בעיניי לא מצאתי מסע מזכך בתוכו, למען האמת די התאכזבתי כי אולי ציפיתי ליותר קבלה מצידה של נשמה המאוהבת באל. בעצם מה שהבנתי הוא שאוהב הנשים המרקיד את כל הנשים באקסטזה פתאום מכושף ומתנצל על דרכו, פתאום מתאהב ורוצה רק את ראדה שמעבר להיותה מאוד מושכת היא בעצם אנושית כמו נשים רגילות, עם קנאה וחשדנות ורצון שנשיקותיו אליה יהיו מיוחדות יותר מנשיקותיו לאחרות.
לי הוא נראה כמו סיפור אהבה הודי פשוט עם סוף טוב, אולם באמת כתוב מקסים מרגש ציורי וסוחף, ואין פלא איריס ואמיר שאהבתם אותו.
חמודה, סביר שאת צודקת, ובמקורו הוא "סיפור אהבה הודי" – במיתוס של האל קרישנה (המחקר גם מעלה שקרישנה היה אלוהות כשלעצמה בנפרד מווישנו).
אבל מה שלא פחות חשוב הוא הסמל שהפך הסיפור הזה במיסטיקה של דרך הדבקות ההינדית.
באותו אופן שיר השירים נולד משירה עממית, אבל הפך לסמל יהודי ונוצרי לאהבת האל והשכינה או כנסיית המאמינים.
חמודה, כדי לקרוא את 24 השירים לוקח יותר משעתיים שלוש. מוזר. תשובותיך מעוררות סקרנות מסויימת.
אכן מוזר איריס שבתור אמא לשלושה ילדים בחופש גדול אני מרשה לעצמי לשבת מול המחשב שעתיים שלוש ואפילו שש שעות ברצף ולקרוא, ולכתוב, ולהתעסק בכל הדברים האחרים חוץ מאשר במה שהעולם מצפה ממני. אבל זו לא גבורה גדולה אלא מעין סוג של בריחה ואין בזה דבר מסקרן ולו אחד, סתם נוצר בי גירוי אז הלכתי אחריו, התגריתי וקראתי.אגב, בדרכי החיפוש ברשת נתקלתי גם בבלוגך שבתפוז המשופע בציורים מדהימים שלך בנושא והתפעלתי מאוד. (באותו יום גם ריעננתי לעצמי את הזכרון באנגלית ובערבית וקראתי קורות חייים של לפחות חמישה זמרים וכותבי שירים וחגגתי על יו-טיוב…מעניין מה אעשה היום עם כל הזמן הפנוי הנוראי שבין ידיי).
מקווה שסיפקתי את סקרנותך כי ביני לבינה אין הרבה מהמשותף:0)
🙂
לא חושב שזה משנה בשלב זה של העלילה אם זה קרה או לא. מבחינת ראדהה כל תסריט אפשרי של בגידה עלה בראשה – כולל אולי הסרט שלך…:)
הי אמיר, ממש אי הבנה שגרמה לי בעת אי-ההבנה לחשוב כמו ראדה (למרות שברוב שנות חיי לא נהגתי לחשוב מחשבות כאלה), אבל אחרי שהבנתי שאלו בכלל לא העובדות אלא המחשבות ,ואחרי שהפעלתי את כפתור העומק, חשבתי בכלל שכל מה שנכתב כסיפור פשוט, הוא, בעצם הרבה יותר מורכב. בפוסט של איריס נאמר, שכל אחת יכולה להיות ראדה, ואין קרישנה בלי ראדה או ראדה בלי קרישנא, ועוד נאמר, כי הפכים נמשכים. כל המשפטים האלו בדרגה אחת יותר מורכבת, בעצם יכולים לדעתי, להיות מסע של אדם ביערות נפשו, מצד אחד הראדה שבנו, ומצד אחר הקרישנה שבנו, הולכים זה לקראת זה עד שמוציאם זה את זו בתוך האדם. לאדם כזה, אני נוטה לקרוא אדם שלם (לא מכירה תורות אבל נראה לי שבטוח יש תואר כזה, לא?), אדם שיש בו מהכל, מהפשטות ומהאלוהות, מהגבריות ומהנשיות, וכל אדם אחר שיתחבר לאדם הזה, צריך להיות באותו מצב, ואם הוא אדם שנמצא ביער הוא לא אדם שלם ואז כראדה הוא יסחף למחשבות וחשדות וכל מיני סבלים שלא יאפשרו לו מערכת יחסים שלימה, עד שישלים לעצמו את המסע, את החיבור שבתוכו, בין ראדה שבו לבין קרישנה שבו. אני יודעת שזה אולי נשמע תיאורטי מידי ואולי אפילו הזוי, אני יודעת שבמערכות יחסים יש נשים שהן מאוד נשיות וגברים שהם מאוד גבריים ויש ביניהם חיבור שקוראים לו הפכים נמשכים, אבל משהו תמיד נראה לי לא מאוזן. כאילו שיש אחד למטה ואחד למעלה. חשבתי על כך שאת הנדנדה הזאת ניתן לאזן רק על ידי אחד למעלה בצד התחתון ואחד למטה בצד העליון. עכשיו מתאים לומר, ששני הפכים נמשכים. הראדה שבאחד ימשך לקרישנה שבאחר ולהיפך. מתנצלת אם חוסר ההבנה שלי בתורות נשמע כמו שטויות, אבל לי זה באמת נשמע קשר נכון בין בני זוג ומסע ששוה בשבילו להכנס ליער.
חמודה, זו הסיבה שנמנעתי מלתת את ההקשר. כדי שהעלילה תחיה בנקודת הזמן שבה ראדהה חווה את כל זה, והחוויה תעבור אל מי שקורא.
ועל הזכרי והנקבי – עוד מעט.
הרהור רב-תובנות, חמודה.
את בעצם מסכימה עם איריס שהפכים נמשכים, אבל לא כמו רדהה לקרישנה אלא באופן מורכב יותר.
הדימוי של הנפש לאשה קיים גם בתורה הסוּפית, שהייתה גם היא נפוצה בהודו ולפעמים יצרה תשלובות עם הבהאקטה (כמו במקרה של הגורו-משורר כאביר, כשתי מאות לפני מירה באי).
לעומת זאת, ההדגש של של זכר-נקבה בתוך האדם גם היא תפיסה די חובקת בהודו, שמגיעה למיצויה וחידודה בטנטרה (הרבה לפני, ובאופן מורכב בהרבה מהאנימוס והאנימה של יונג במערב, שזו, נדמה לי הפעם הראשונה שמדובר שם על מורכבות כזו).
מרכזי האנרגיה של האדם מן התחתון ועד העליון נתפסים כזכריים ונקביים לסירוגין. כך גם עצבי השידרה – האידה והפינגאלה – נתפסים כזכריים ונקביים, ולמעשה המצב האנושי של רשת קשרים זכריים-נקביים הוא תמונה בזעיר אנפין ליקום כולו.
הי אמיר, נהניתי לקרוא ונשמע מרתק נושא הטנטרה, ודווקא יש לי ספר על הנושא, שבכל פעם שמתיישבת לקרוא חוזרת על אותם שני דפים ו…נרדמת. נראה לי שאני מצליחה להגיע לבד לדברים ברמה של עצמי, ומעדיפה לגלות דברים מתוך עצמי מאשר ממידע שמאכילים אותי בספרים בכפית, אבל מעניין מאוד לגלות שיש להרהורים שלי חיזוקים בספרים. אני בעד קודם להיות ואחר כך לגלות מה נהייתי. זה נשמע הגיוני? (אחדד: האם לדעתך אפשר נניח,קודם להיות טנטריים מהחושים , ואחר כך לקרוא על זה?)המחשבה שלי נובעת מכך שלפני התורות עשו אנשים דרכים והגיעו אליהן אז למה לעשות קצורי דרך ולבחור תורה של מישהו? למה לא פשוט לחיות את החים וליצור את עצמנו?
חמודה, הטנטרה תסכים אתך לגמרי שאין שום טעם בתיאוריות שאינן מלוות במעשה.
בעצם אין בטנטרה שום פילוסופיה שנפרדת מהתנסות ותרגול.
אבל כדי לנסוע לא תמיד צריך להמציא את הגלגל, אפשר לנסות אחד קיים ולראות איך זה.
טנטרה אף פעם לא מתווכחת עם ההתנסות ועם המצב האנושי, אבל מחפשת דרכים להשתמש בהם להשגת שחרור ועונג.
ממה שאני רואה סביבי אנשים מנסים גלגל אחד ונתקעים איתו. כל חיי ראיתי אנשים בודקים משהו ו"מוצאים את אלוהים", מכיוון שכל אחד מצא אלוהים אחר, הבנתי שעדיף לי להשאר מחוץ למרכבה, וכך נשמר בעצם החופש שלי, ונדמה לי בהכירי את עצמי בעצם, שגם השפיות שלי.
וגם פה…את והזרם המרכזי של הטנטרה בהסכמה. טנטרה מציעה רק התנסות ובדיקה עצמית, לא אמונה.
בגישה טנטרית, אם את לא מרגישה להעביר את הזקנה את הכביש, עדיף שלא תעבירי אותה. לטנטרה אין תורת מוסר שעומדת לעצמה, וגם לא תפיסה מטפיזית שעומדת מעל הניסיון. טנטרה היא אנומיסטית – לא מקבלת אפריורי שום חוק ושום נוהג חברתי, אלא רק היענות ספונטנית לקיים. אבל מה זה הקיים? מגרש משחקים שלם, מסע הרפתקאות אפשרי.
נשמע מצויין. נשמע לי כאילו אני כבר טנטרית בלי להתאמץ. אבל יש גם משהו שקשור במין ואם אני יודעת נכון אז מותר להנות אבל לא עד הסוף…זה כבר נשמע לי לא מתאים עבורי. אם אנשים השתכנעו שככה זה עדיף, אז זה כבר בעיניי משהו, שקשור בשליטה של מורי הטנטרה על התלמידים שלהם, וזה קצת מזכיר את השליטה של הדתות שלנו על האנשים דרך המין.
אם זה מרגיע, היעד של הטנטרה הוא השילוב של מוקטי (שחרור) עם בהוקטי (עונג עילאי).
אין חכם/ה כבעל/ת ניסיון (ובטנטרה ההינדית יש יותר מורות ממורים).
ואידך זיל אבל לא גמוֹר 🙂
אתעכב רגע על ה"יותר מורות" ואחשוד עכשיו באיזשהי קונספירציה נשית ששיכנעה גברים שהכי טוב להם "זיל בלי גמור" ומה רע להן לנשים? ואיך יכולים גברים להתנגד לקסמי נשים משולבים בתורה שלימה שמאפשרת לעשות רק מה שרוצים ומאפשרת לחיות הכי בכיף שבעולם והדבר היחיד שאסור להם לעשות זה לשחרר את האנרגיה. זה עונג? זה סבל? ההבדל ביניהם הוא לא רב. אולי משהו התבלבל בחוטים? מתנצלת אם אני מנדנדת אבל רק רשמתי את החוטים של המוח שלי, ברגע שהגבת להרהוריי בדרך המחברת אותי לאיזשהו זרם מרכזי של משהו, זה מפעיל בי שני צדדים מנוגדים, מצד אחד חשק לחפש מורות לטנטרה ומצד שני לטעון נגד.
אבל אין פה שום קונספירציה. זו באמת עליית מדרגה.
העונג במין הטנטרי הוא בעליית האנרגיה, וכמו שאמר ויליאם בלייק קשישא, "אנרגיה היא אושר". במקום פורקן מקומי – טלטלה של כל הישות;
במקום זריקת האנרגיה החוצה והתרוקנות – יש התמלאות.
אריסטו המנוח אמר פעם "כל היצורים עצובים אחרי המשגל" והתכוון לשיממון הפוקד (בעיקר גברים) לאחר שפיכת הזרע, אבל לא רק. בוויגיאנה בהייראווה שיווה מלמד את בת זוגו דֶוי:
"התרכזי באש שבראשית ותימנעי מן האפר שבסוף". ובמקום האפר, "כשבחיבוק (מיני) כזה נרעדים חושייך כעלים, היכנסי אל הרעד הזה".
הזאת שירה טנטרית? אשמח לקרוא את ההמשך. לפעמים יש לי רעד מקריאת שיר אז אנסה להכנס לתוכו ולא אשחרר את הדמעה.
זהו, לתמי כתבתי שהמיטה לוחשת את שמי, כעת נראה לי שהיא כבר צועקת .(המיטה, לא תמי:0).
הנושא מעניין אמיר, ונראה לי שיצרת בי גירוי לקרוא בכל זאת את הספר, אם אצליח לסיימו אולי יהיה לי קל יותר בשיחה.
ליל מנוחה.
כמה יפות המילים וכמה יפה הציור
גם אותי ליל אביב מענה בבדידות
אפילו שקיץ וחם
מיטל, מיטל… ליל האביב של הקיץ יסתיים במפגש נפלא 🙂
תודה
אדיר! השיר והציור.
תודה, סבינה.
הו ליל אביב מתוק…
אמיר, כמה יפיפה השיר
איריס, מהעבודות היותר חזקות שלך
תודה
תודה, שולמית.
ציור נפלא, חזק מאוד. אל השיר פחות מתחברת, היא מדווחת על הקורה איתה, אני לא חשה באמת את כאבה, ביער, בחושך, כל כך הרבה עשוי להתרחש.
התלבטתי, מקווה שתגובתי מתקבלת.
סמדר, תודה. תגובתך תמיד מבורכת. אנא קראי את הפוסט שלי הנותן עוד פן לתכנים. אולי תתחברי יותר. איריס
סמדר, מובן שמתקבלת. נדמה לי שהאמינות של השיר נוגעת גם למה ששאלה חמודה לגבי קונוונציות פואטיות והעברתן משפה לשפה. (עם קצת יותר פנאי, אסביר יותר אחר כך.)
צריך גם לומר ש"יער" אינו ג"ונגל וגם לא יער אירופי, אלא צמחיה באיזור לא נושב.
אכן כמו שאמרו שילוב מושלם של השיר והציור ששניהם מכים בעצמת הכאב מאהבה בלתי אפשרית ובגידה. ההתיסרות כה מורגשת בשניהם.
השיר מדבר, זועק פצע מדמם של אהבה שנפערה כמו סוד שנתגלה והוא חשוף מול יער החיים המקסים והמסוכן . החברה היא הקול שדחף לגילוי שמעורר את הפחד-הכאב :מחיקת אהבתה וקיום אהבת אחרת
הציור המעולה של איריס נראה כמו התעלפות – אחרי הבעת המילים.
כל כך יפה.
ונזכרתי בשיר השירים:"א עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ג מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם"
נולי, מתחברת אליך מאד גם לנו יש יסורי אהבה שכאלה ומה טוב יותר משיר השירים האלוהי ,אף שמבחינה אסתטית ואמנותית הגירסות ההודיות הזאת,שיר וציור מרגשות. מה דעתך ,איריס, לצייר ציור לטקסט של שיר השירים ,זה שנולי ציטטה ,זה יהיה אדיר וקרוב
חנה תודה, קרוב או רחוק זה עניין אישי. מה שקרוב בשבילי הוא לא בכרח קוב לאחר. וההפך.
בכל מקרה הוחמאתי.
נולי תודה. אכן התעלפות.
איריס
נולי, ייסורי גיבורת שיר השירים הם באמת מאותה קטגוריה של "ייסורי האהבה" – והיא, לא רק חולת אהבה אלא גם נפצעת מידי השומרים.
מצד שני היסוד הנפשי של הייסורים – הולכת השולל ותחושת הבגידה כואבים אולי אף יותר.
רציתי רק להוסיף משהו שבעת קריאת התגובות חשבתי לעצמי ולא מצאתי את הנקודה המתייחסת וזה בנושא הייסורים. איפשהו נאמר שכגודל היסורים כך גודל האהבה או שאהבה שבאה אחרי יסורים היא האהבה האמיתית או החזקה ואני ממש ממש לא מאמינה שזה נכון. שני אנשים צעירים ופנויים (בעצם בכל גיל), מוצאים חן זה בעיני זו, יש ביניהם עניין ומשיכה למה שיסורים יכנסו למשוואה? אני מעדיפה שבעוגת קצפת עם דבדבן לא יגידו לי שאני צריכה לשבור שן מהחרצן לפני שאהנה מהטעם.
:))) זו באמת מין מחלת נפש תרבותית שהחלה באתוס האבירים (אהבה אפלטונית לגבירה) ונמשכה לתוך הרומנטיקה (ייסורי ורתר וכו") ועד הרומן הרומנטי. עם גישה בריאה כמו שלך, באמת אין שום סיבה שתקבלי דובדבן עם חרצן.
בדיוק.
אוף, עשיתי לעצמי חשק לדובדבנים (מדברים על יסורים, אין קל מזה למצוא אותם, החוכמה היא לדלג מעליהם אז בינתיים, מצאתי זיתים במזווה).
:0)
תודה, איציק. אני חושב שהציור של איריס ממחיש ומממש את מפלס הכאב של השיר לרמה של ממשות נוכחת.
הוּא פִּלַּח אֶת לִבִּי בְּחִצֵּי אַהֲבָה.
עשה לי את זה.
זהירות, אומי. הוא עשה את זה לכל כך הרבה נשים… 🙂
מעין בגידה משולשת: בגידת מושא האהבה, בגידת החברה, בגידת הגוף.
והשריפה הזאת עוברת היטב גם במילים וגם בציור.
שחרמריו
החברה לא בגדה. אנא קרא את הטקסט שכתבתי בתגובות
איריס
אבל העצה, שהשיאה לה, הוליכה אותה שולל. על אף שכוונתה היתה טובה. נדמה לי שיש כאן ביקורת (סמויה?) לגבי החברה. מעין עצת אחיתופל (אחותופל).
הרי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
אבל, איריס, השיר והציור מלאי קושי יפה מנשוא (בעבור הדוברת, וזה עובר לקורא).
שחר יקר
העצה שקבלה ראדהה הובילה אותה למסלול של גילוי עצמי דרך מסכת ייסורים, גילוי עצמי לגן עדן, ולא לגהינום.
שחר, איריס תופסת את הסיפור כסמל דתי שניצב שלם לנגד עיניה. אבל אני חייב להעיר שלהבנתי יש לקרוא את השיר באופן תמים ולא יודע מראש. על פי העלילה ראדהה תופסת את עצת החברה בדיוק כפי שהבנת, וכך גם חווה הקורא את השיר בנקודה זו.
מקסים – גם השיר וגם שילובו עם הציור. השורות החוזרות, של היאוש וחוסר האונים והתחושה של הולכת השולל מקבלות ממשות בתמונת האישה השוכבת.
תודה, רונן.
קנאת העור שורפת בשיר, ויצוע האבן מכאיב בציור. הפריה הדדית.
קנאת העור ויצוע האבן! כמעט שיר, לבנה. תודה.
גמרתי!
ציצימשדיימזינכוס הכול…
וואוו! כל כך מהר, יוסי?
איריס ואמיר,
המעבר מהיסוד הארוטי כציץ השדה ותפרחתו, אל הבדידות ואל העינוי בליל אביב, מעלה שאלה על טיב האושר האירוטי ועל משכו. התחושה הראשונית היא שהציור מצייר את המילים ונותן להם משנה תוקף. אבל בהתבונניות נוספו, יש במבע הפנים שאיריס הטביעה בציור, תחושה שהדמות שם בונה מחדש את הרקמות הפגועות, בעוד השיר נשאר עם תחושת הבגידה. למרות השבר בדמות נותר בה יסוד חיוני מאד.
משיב נפש ורוח!
תודה מוישלה. מעניין שראית פה התחדשות ואביב גם בסבל!
ו…האם חשוב מה המשך של התשוקה או מה האיכות של החוויה? החיים הם אוסף רגעים חולפים…
אני לא מכיר את סיפור האהבה של ראדהה לקרישנה . אבל המוטו החוזר בסוף כל כל בית "במי פה אמצא לי מחסה ומגן" לא "איפה פה" אלא "במי פה" , מותיר חווית בגידה או נטישה לפחות . זו חווית ההתבטלות של מי שאוהב(ת) יותר מנאהב(ת). תלות חסרת רחמים והגיון, שלו כידוע אין מקום במקרה זה.
ולנו יש את "שיר השירים" אשר לגדול מאהבי התנ"ך כמדומני, שלמה. ושם מצאתי את הפסוקים הבאים הקרובים לתאור שלעיל;
ה סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת–רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי.
ז הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
גם כאן המשורר מתאר חולת אהבה וכך היא מבקשת להזהיר את "בנות ירושלים" מפני המחלה לא עלינו.
הציור עושה עבודה טובה. אישה (ערומה) בייסוריה.
תודה מד.
לא הבנתי את המילים …"יש לנו את…" למי? איך משהו יכול להשתייך למישהו? טקסט אחד לתרבות זו או אחרת?
לשם הדיוק "לנו יש..וגו"" כך כתבתי. "לנו" ? לדוברי השפה העיברית.שיר השירים הוא טקסט קדום בלשון בא אנחנו משתמשים ובבחינה זו בלבד אפשר לנכס אותו.
אני מסכים שאין כאן תחרות איזה מהטקסטים מקדים ו/או עולה על האחר.
שב"ש
מ"ד – לא דברתי על תחרות אלא על שייכות..
שמעת היטב את ה"במי" מד. זו אכן מלת הכאב כאן.
ובאשר למחלת התשוקה, אצל היוונים היא נתפסה באותו אופן, כמין דיבוק קשה. המוות "מתיר את אברי האדם" וכמוהו גם התשוקה.