תיבת האוצרות (סיפור)

הכרתי את ג"סי בכיתה ב". היא הייתה ג"ינג"ית והיו לה נמשים על האף, אבל בהתחלה לא הכרתי את השיער שלה או את האף שלה, אלא רק את כף ידה הלחה מעט שנכנסה אל תוך ידי יום אחד בהפסקה של 11, מלווה בהצהרה "מעכשיו נהיה חברות".

ג"סי הייתה עולה חדשה מדרום אפריקה, ואמא שלי אמרה שלעולים חדשים קשה, אבל ג"סי אף פעם לא נראתה כאילו קשה לה. לא אם הסתכלת על השיער הג"ינג"י ועל הנמשים ולא אם שמעת את קולה הנמרץ והפסקני. אולי היד הלחה נתנה הרגשה קצת אחרת.

הייתי חברה גם של טלי ונורית, למרות שהן אף פעם לא הצהירו שאנחנו חברות, וגם אני לא. אבל לפעמים הייתי באה אל טלי אחרי הלימודים והיינו משחקות "מלחמה" (וכשהיו המון המון קלפים בצד, קראנו להם "היָם" והיינו אומרות זו לזו בקול מאיים: "הים יהיה שלי…"), ופעם אחרי הלימודים נורית באה אליי ואחרי שהייתה אצלי לא מצאתי את העיפרון הסגול היפה, ולאחר יום כשראיתי אותה כותבת בעיפרון כזה בדיוק ואמרתי: "זה העיפרון שלי!" היא טענה שמצאה אותו ברחוב.

הייתי חברה גם של טלי ונורית, והיינו הולכות יחד מבית הספר הביתה עם ילדי השכונה, כל פעם בליווי של אמא אחרת, ועכשיו משג"סי הצהירה שאנחנו חברות הלכו טלי ונורית לימיני וג"סי לשמאלי, ואני באמצע, עם אותו רווח ביני לבין טלי ונורית כמו ביני לבין ג"סי, עד שטלי ונורית אמרו שהן לא מסכימות ללכת עם ג"סי ולא אוהבות אותה, ולי היה ברור שאני חייבת לתמוך בג"סי מול החרם הלא צודק הזה, וככה המשכנו ללכת זו לצד זו, אבל הרווח ביני לבין טלי ונורית גדל והתקרבתי לג"סי, ואני לא זוכרת על מה דיברנו כי אוזניי היו כרויות כל הזמן בגעגוע לשיחה הקלילה ולצחוקים של טלי ונורית.

אמא של ג"סי אף פעם לא באה ללוות אותנו הביתה, וג"סי נהגה לומר בנימת גאווה שהמבטא הזר העצים, "היא מחנכת אותנו לעצ-מ-אות". כשבאתי לביתה של ג"סי אחרי הלימודים, היו אמה ואחיותיה מדברות עליי באנגלית בנימה ביקורתית, ולפעמים ג"סי תרגמה לי: הן אומרות שאת מפונקת. הן אומרות שאת שמנה.

בבית של ג"סי היה צריך לשטוף כל כוס ששתית ממנה, ואם שתית רק מים, מספיק לסבן את המקום שבו שמת את הפה. היה אסור למשוך באף, כי אז אחיותיה של ג"סי היו לועגות: "תינוקת… עוד לא יודעת לנקות את האף," ואני, בנשקי היחיד נגדן – העברית, מתקנת: "אומרים לקנח," אך ראשי כבר כואב מכל הנזלת שהצטברה בו.

בכיתה ג" ביקשו מאתנו לכתוב חיבור על אותיות האל"ף-בי"ת, והמחנכת שלנו אביטל כל כך התלהבה מהחיבור שלי, שבאה לדבר עם הוריי והקריאה להם את החיבור. סיפרתי את זה אחר כך לחברות שלי, וטלי אמרה שאני מוכשרת וביקשה שאחבר בשבילה שיר. "לטל-טל נפל תלתל," פתחתי, והיא התלהבה אף על פי שלא ממש ידעתי איך להמשיך, אבל אמרתי לה שאכתוב לה את השיר ואצייר לה גם ציור, ואז התערבה ג"סי ואמרה: "אני כותבת הרבה יותר יפה ממנה, אבל באנגלית, ואתן לא רואות שהיא סתם שוויצרית וחנפנית," ואני התביישתי נורא, כי לא הבנתי בכלל שעשיתי משהו רע, ופתאום זה נהיה כל כך ברור גם לי וגם לטלי ונורית.

בסוף היום כשהלכנו הביתה ביקשתי מג"סי סליחה והיא אמרה שהיא צריכה לחשוב אם היא מסכימה לסלוח לי או לא. פניה היו מוסבים ממני, שפתיה חשוקות והילקוט הכחול שלה טפח על גבה עם כל צעד וצעד, בצליל חבטה שהשתיקה בינינו הבליטה. לא ידעתי מה עוד לעשות או להגיד, ומימיננו טלי ונורית המוּפָזות היו קלילות וצוחקות כתמיד. כמעט בלי להרגיש התרחקתי צעד אחד מהנוכחות המאשימה שמשמאלי. ג"סי שפשפה את עיניה ומשכה באף, למרות האחיות שלה. ידעתי שהיא בוכה בגללי ושאני רעה.

אחרי הצהריים, בבית, עלה בדעתי רעיון לכפרה: אני אכתוב שיר לג"סי, ואצייר לה ציור, ולא אכתוב יותר שירים לשום ילדה אחרת, טלי למשל. וג"סי תהיה החברה היחידה שלי.

למחרת בבוקר הגשתי לה את המנחה והבטחתי לה שהיא החברה הכי חשובה שלי וביקשתי שלא תבכה יותר אף פעם ואני לא אשוויץ יותר, ושתינו בכינו והתחבקנו וג"סי אמרה שהחיבור שכתבתי באמת היה יפה ושהיא אוהבת אותי והצטערה להיות ברוגז אתי. וחשבתי עליה אחר כך כל היום, על ג"סי החברה שלי, כמה שהיא יפה וחמודה ומקסימה ואיזה מזל יש לי שהיא אוהבת אותי, וכמה שהיא שווה לי הרבה יותר מטלי ונורית, למרות שטלי באמת חמודה לפעמים כשהיא יושבת על החלון בחדר שלה ומשחקת בתלתלים, ומעניין איך היה יוצא השיר הזה, "לטל-טל נפל תלתל", אם הייתי ממשיכה אותו.

לא הפסקתי לכתוב שירים וסיפורים, והם היו שמורים בארגז בחדר שלי שקראתי לו תיבת האוצרות, כי הוא הזכיר לי את התיבות בסיפורים על אוצרות ושודדי ים ואיי מטמון. כשהייתי בכיתה ד" אבא שלי קנה מכונת כתיבה חשמלית ואני ביקשתי שלא יזרקו את המכונה הישנה אלא ייתנו אותה לי, וככה אוכל להדפיס את הסיפורים והשירים שלי כמו סופרת אמיתית. אהבתי את המכונה כל כך, שכתבתי סיפורים ושירים במיוחד בשביל להשתמש בה.

יום אחד הודיעה לי ג"סי שהיא רוצה לכתוב רומן, ושאני אדפיס לה אותו במכונה ואתקן לה את השגיאות בעברית. לצורך זה היא באה אליי כל יום אחרי הלימודים והגתה את סיפורה בקול רם, מתהלכת בחדר בידיים שלובות מאחורי הגב, ואני הדפסתי. ג"סי נתנה לכל פרק שם ופירוט של מה שקורה בו, אבל לפעמים הפרק לא התאים לפירוט, וכשהערתי לה אמרה שאני מפריעה לה להמציא את הסיפור.

בינתיים הלכה תיבת האוצרות שלי והתמלאה, ואני לא רציתי לתת לאף אחד לקרוא את מה שכתבתי. יום אחד אחרי הצהריים, כשג"סי ואני כבר היינו בכיתה ו", היא ביקשה לקרוא משהו שלי. אמרתי לה שאני מתביישת. "נו," הפצירה, "הרי אני החברה הכי טובה שלך." משכתי בכתפיי ואמרתי לה שאני לא מראה לאף אחד, גם לא לאמא. ג"סי ניסתה להסתער על תיבת האוצרות, ואני חסמתי את דרכה. ג"סי ניסתה פעם לדחוף אותי ופעם לדגדג, ואני התעלמתי ונאחזתי בתיבה בכל כוחי.

הטלפון צלצל. הוריי לא היו בבית ואני הייתי מוכרחה לענות. אבל תיבת האוצרות שלי. וג"סי.

קמתי ועניתי לטלפון, רשמתי את ההודעה בשביל אבא וחזרתי אל החדר. ג"סי נראתה כמו חתולה כשהרימה אליי עיני חריצים ואמרה בקולה החמוד המתריס: "I’ve already seen a lot of things!". במהרה שבו הוריי וג"סי הלכה הביתה, ואני נשארתי לבד עם הארגז המחוּלָל.

אני לא יודעת אם הצלחתי לישון באותו לילה, אבל בבוקר הייתה בי רק מחשבה אחת: אם היא תחייך אליי בבוקר, אסור לי לחייך אליה בחזרה.

בבוקר הגעתי לכיתה וישבתי במקומי, וככל שהתכוננתי לרגע הזה לא הייתי מוכנה כשהיא הופיעה לפתע והתקדמה בין שורות השולחנות, מחייכת אליי בשמחה כאילו לא קרה דבר, מושיטה זרועות לחבק אותי וקוראת, "מה נשמע, שירי"לה?", ואני, כמו קוף אחרי בן אדם, החיוך שלה הפעיל את שרירי הפנים שלי וכבר חייכתי אליה בחזרה, וברגע שחייכתי עוד רציתי להתחרט ולהגיד לה, לא, אני נורא כועסת עלייך, אבל ידעתי שמאוחר לי, כי כבר חייכתי ועכשיו היא בחיים לא תאמין לי וגם אני כבר לא אאמין לעצמי, ואולי בעצם אני בכלל לא כועסת, אולי לא קרה שום דבר.