ובאותו מקום

התייחסותנו ל"מקום" רבת פנים, משמעויות ומרכבת. ניתן לראות במקום מולדת, מדינה, מרחב, בית ועוד.

אך ללא האדם המקום ריק מכול תוכן, והאדם הוא זה שמעניק משמעות ומעמד למקום. הוא מפתח קשר ותלות עם המקום באמצעות קשר שירש אותו, היסטורי, והמקשר אותו תמיד עם העבר או קשר שמפתח באינטראקציה עם ההווה כפי שהיה רוצה לראות אותו כמנוף לעתיד, עתיד טוב יותר, והמקום" הפאסיבי" אמור לגמול לו בהתאם.

מלחמות רבות עקובות מדם התחוללו על מקום או בגללו, וכתוצאה מתפיסת האדם את המקום ובעיקר האדם שמייצג קולקטיב ותפיסה קולקטיבית.

הפלסטינים  והיהודים נאבקים על המקום שבעיני כל צד הוא הוא המקום שלו, פיזית ורוחנית.

טרימונולוגיה של שמות פותחה לצורך העניין. כך היהודים משתמשים בשמות למקום כמו:

ארץ ישראל השלמה, ארץ החלב והדבש, הארץ המובטחת, ארץ האבות ומהצד השני הפלסטינים גם פיתחו שמות שנקשרו למקום כמו: פלסטין ההיסטורית, ארד אלאבאא (ארץ האבות ) ועוד ועוד.

המאבק הקשה בין פלסטינים והיהודים כקולקטיבים על המקום מקבל אופי של להיות או לא להיות.

ובתוך הקולקטיבים היהודיים והפלסטינים ישנם יחידים המחוברים לתפיסה אחרת למקום. תפיסה המתבססת על ראיית האדם כחשוב מכול מקום.

ובשבילם  המקום אינו  קדוש  ואיננו בגדר מטרה שמקדשת את האמצעים וכול מעיינם הוא שאיפתם למקום שיעניק להם ביטחון, זיקה הדדית, (כדי לא להרגיש מחוץ למקום ) ומרחב למימוש העצמי שזהו בעיניהם ערך קדוש.

המאבק בין הפלסטינים והיהודים על המקום, הוא בלשון השיקספירית כדי להיות או לא להיות.

מעניין איך ייראה המאבק על "להיות או להיות יותר ", ובאותו מקום, הן לקולקטיביסטים והן לאינדבדואליסטים