המציצנית

מתוך" פסטורלה עירונית" קצרצרים מהעיר הגדולה

     המציצנית: שלוש תמונות על נושא אחד

       תמונה א: במונית הצהובה

 מונית צהובה נעצרת על ידה ,היא  נשאבת פנימה, נהדפת  במרפקים חדים אל הכסא הבודד על יד החלון,  שם היא אוהבת לשבת . בחוץ, צהוב .הקיץ משתלח בשדות, עוטף אותם  בצלופן של  חום הביל המחלחל עד השורשים, אילולא  הרצועות הירוקות המהבהבות באופק כמו הבטחה, הייתה נמסה בין רגע על הכסא ואז מה היה עושה נהג המונית המיוזע, המחזיק בהגה ביד אחת, ובשנייה במכשיר הקשר, מזמין  לה מקפיא חשמלי, שלא תעשה לו שלולית באמצע המונית ? הרי גם התחתונים שלה נרטבו שלא לדבר על העליונים.   

חם, והמזגן  מטרטר רעש צורמני המצטרף לבליל הקולות מבחוץ: אופנועים  אוטובוסים ,מיניבוסים ,משאיות  וקורקינט  מקרטע –  כולם חברו נגדה,  כמה התגעגעה לסוס  ועגלה.  צריך לבנות בעיר הזאת רכבל, שיתנדנד לו ככה בשמיים כמו גלגל ענק ,ויצפצף על נהגי המוניות והאוטובוסים והמיניבוסים והמשאיות והדחפורים והטרקטורים  והקורקינט המקרטע  ועל הצפצפות המעצבנות גם ,מין סקייטבורד אווירי כזה, שיגיע  עד הרצועות הירוקות המהבהבות שמה באופק כמו הבטחה,חשבה.

אבל משהו מתרחש, איזה נס קולי, מפיג את הצחיחות הצהובה ומצנן את השלוליות…

היא מטה את גופה קדימה, כורה אוזן כמו קונכייה ענקית ושותה:

" אתה מכיר את שמעון הגרוזיני ?" חורק  הנהג המיוזע  לתוך מכשיר הקשר.

 לפתע נרגעים  קולות הטרטור מבחוץ, היא לא שומעת כלום,האוזן מתאמצת לתרגם את החריקות למילים, והשדות הצהובים בחוץ , מצידה שיישרפו . 
" כן שמעון … נכון ,זה שקוראים אותו מרק רגל , לא תימני, אני אומר לך גרו…זי…ני….

הוא חייב לי המניאק מאה חמישים שקל!

גם לך? מה, לא כסף? בקבוק שמפניה ?! מה זה, הרוויח  בלוטו העקרוט,ולא אמר ?

 אני חושב צריך לעשות ממנו קציצות לא מרק רגל  …המניאק! זה מה צריך לעשות

כל התחנה מחפשת אותו ,אתה יודע מה  עוד צריך לעשות לו,  ת"שמע, מה שצריך… "

האוזן  שלה כואבת מרוב מאמץ ,טרטור המכוניות חוזר להכות בה ללא רחמים ,והיא כבר צריכה לרדת, אבל לא רוצה.

היא  מוכרחה לדעת מה יעשו למרק רגל, יפתחו לו בקבוק על הראש ,או  יעשו ממנו קציצות ? היא רוצה להגיד לנהג "הלו תגביר, חארם , אני לא שומעת" אבל דווקא אז מצליף בה הקול שלו  ברור וצורם:   "הלוא גיברת ,התחנה שלך, את לא רואה?"               

   תמונה ב:  ברכבת

רכבות זה התענוג שלה, כשהיא לא מוכרחה לנסוע במוניות  .זה החינוך הסנטימנטלי, שעשה  בה שמות: אנה קרנינה וניקולאי , הנערות המחכות  על הרציף לאהוביהן החוזרים משדה הקרב  בסרטי מלחמה ישנים, פגישות, פרידות

נטישות , תמיד על הרציף, על יד הפסים ומעל הפסים ….

אכלת הרבה סרטים,  אומרים   לה , החיים זה לא רכבת , אומרים לה שוב, ואל תפספסי את הרכבת, מזכירים לה עוד, ורכבות יש רק בגרביים ותמיד לכיוון אחד…

ותרדי כבר מהרכבת, ותעלי כבר על הרכבת, אומרים .אז שיגידו. 

היא יושבת לה ברכבת, המזגן צולף בה צליפות קור מדגדגות, והיא מתענגת על רצועות השמש החמימות הנשלחות אליה מבעד לשמשת החלון ומזכירות לה, שעכשיו קיץ.

תחת אותם שמי קיץ המראות הנשקפים מחלון הרכבת אחרים, מאיפה צצו להם פתאום השדות הירוקים והפרחים והאדמה האדומה והחורש בקצה הדרך ויער  האורנים וחוות הסוסים  והתלתן  והחרציות . 
 הו אלוהי הרכבות ,היא  צוהלת , הבו לי רק רכבות!

והנה כאילו מישהו מאזין לתפילתה ומוסיף לה עוד:
   "היא הרגה את עצמה… אני אומרת לך , הרגה את עצמה לאט- לאט "

הגוף  שלה מכיר כבר את ההתניה, והוא  נדרך כמו קפיץ  קדימה לכיוון הקול, כמו על פי  פקודה סמויה , קול נשי אין ספק… אבל ממה הרגה את עצמה היא שואלת. 
 "לא, את לא מבינה … לא ככה סתם , היא תכננה הכול ,את מכירה אותה ייקה פוץ כזאת ,בלבוסטה בכל …. אז איך ששמעת, הרגה את עצמה וזהו!"

הקול הנשי ממשיך ,והיא מקשיבה, תנוכי אוזניה לוהטים.

" … בחרה בחומרים הכי חזקים, עם ההמלצות של היצרנים.. פירמות את יודעת  , לא סתם… בטח   מהפרסומות, אלא מה , מסכנה בסוף הרגה את עצמה, ואת יודעת מה מצחיק  הא ? אף אחד לא התרגש מזה  ,איזה פאדיחה…"

עכשיו הספור מתחיל  באמת להציק לה: אם הימים לא היו ימי קיץ רגילים ,נגיד לפני פסח ,למשל, הייתה חושבת, אולי הרגה את עצמה מהניקיונות: היא זוכרת מה עשתה האקונומיקה לאצבעות שלה והליזול והסילית בנג וסנו קליר ופוליווקס,  ווקס לריצפה ולאסלה ולאמבטיה , כמעט מתה,  והכי מצחיק זה ,שלאף אחד לא היה אכפת  ,דרכו ולכלכו וטינפו, כאילו כלום,  אבל הימים הם ימי קיץ קלילים , ולמה  שתהרוג את עצמה המסכנה ?

הקול הנשי  ממשיך לפמפם את החדשות  לתוך הנייד הסלולרי, ומתקרב לדלת היציאה . רגע , רגע היא רוצה להגיד לה אל תלכי, זה לא פייר, איך היא הרגה את עצמה  תגידי, לא מהניקיונות  הא? 

   תמונה ג" :      בסופרמרקט

היא עומדת ליד ארגזי הירקות וממיינת מלפפונים ,פלפלים  ועגבניות  חוככת בדעתה מה להכניס לשקית, העגבניות היום לא משהו, קצת מעוכות טובות לשקשוקה לא לסלט, אולי למטה יש טריות , תמיד הם מחביאים את הטובות בארגזים למטה,התחמנים, חושבים שלא נמצא….וכך בעיצומן של מחשבות וג"טביליות אלו היא שומעת קול שמן וצווחני :
       להביא לך תחתוניות?

ריחניות את רוצה?

של איזה פירמה ?"

צועק הקול השמן  לתוך הסלולרי הקטן מעל  ארגזי  העגבניות  המעוכות והפלפלים והבצל והמלפפונים והשום,היא מרגישה איך האוזניים שלה נדרכות לממברנה פועמת . תקנה  "אולדייס"  היא רוצה לעזור, מניסיון, זה טוב, המילים כמעט נעתקות לה מהפה.
  " בסדר… אבל  לא אמרת לי , עם כנפיים או בלי כנפיים   הא?…    לא שומע … תגידי כבר" מתחנן הקול  העבה.

והיא רוצה לעזור, מרחמת על המסכן,רוצה להגיד  לו: בטח עם כנפיים , זה טוב, זה מחזיק …מניסיון.   המילים כמעט  מחליקות לה מהפה ,אבל אז מתרחק ממנה הקול, והיא מספיקה עוד לשמוע  אותו מסנן לעצמו בשקט:

  "נשים, נשים…  ס.. אמו , בלי כנפיים , עם כנפיים , כאילו אפשר לעוף  מהתחת.."