לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
פגישה מחודשת אחרי 15 שנה
מרחוק אני מרכיבה ומפרקת את תַצרֵף פניך:
העיניים עיני עָבָר,
הלסת הכבדה – הווה.
השיער הארוך, משקפי השמש – הווה,
אתה קם לקראתי וחיבוקך עבר,
הקול קול הווה והידיים ידי עבר,
גאות ושפל בחיבוקך, גלים גלים
איך ייתכן שבגוף כזה, גוף-תצרף,
נשמר אותו חיבוק בדיוק,
איך ייתכן שכך נשמר
בזיכרוני
אתה תולה על פניך לרגע
חיוך של מכרה משותפת
להראות לי, ופניך פני עבר.
בצאתנו מבית הקפה
הסלולרי שלך מצלצל,
אתה עונה בהונגרית מתנגנת,
אני מתרחקת שלא להפריע,
אינני צריכה עוד לדאוג, לבלוש אחריך
בשפה הזרה, לקנא;
אני הנני העבר.
עיני העָבָר מביטות בי.
הלסת הכבדה – הווה.
השיער הארוך? משקפי השמש?
אתה קם לקראתי ומושיט את ידיך,
הקול קול הווה והידיים ידי עבר,
גאות ושפל בחיבוקך, גלים גלים
איך ייתכן שבגוף
נשמר אותו חיבוק,
איך ייתכן שכך נשמר
בזיכרוני?
אתה תולה על פניך לרגע
חיוך של מכרה משותפת
להראות לי,
בצאתנו מבית הקפה
הסלולרי שלך מצלצל,
אתה עונה בהונגרית מתנגנת,
אני מתרחקת שלא להפריע,
אינני צריכה עוד לדאוג, לבלוש אחריך
לקנא בניב הזר;
אני הנני העבר.
יפה מה שעשית מזה, יואב איתמר.
הו, מעניין ויפה. אני צריכה לתת לזה לשקוע. תודה, יואב.
לי, השיר נוגע ומרגש למרות שכפי שחשת צריך קצת לעורכו. ההצעה של יואב טובה בעיקרה. מה זה "גוף-תצרף"?
אכן ערכתי מעט ואתקן כאן בהמשך. גוף-תצרף – גוף שהוא פאזל של הווה ועבר.
אוהב את השיר. מחדד את הנקודה של מוטי שגוף-תצרף הוא צרוף שקצת מקשה על הזרימה של השיר.
תודה, עדי.
לי, בדיוק חזרתי עכשיו בפגישה בבית קפה, אחרי יותר מ15 שנה, השיר ממש נגע בי, אמיתי נכון, לא הייתי משנה דבר{אולי מלבד ההונגרית, אצלי הוא דבר בשפה אחרת בפלאפון…}אהבתי במיוחד את הסוף "אני הנני העבר." אומר הכל
וואו, חני, איזה צירוף מקרים. עכשיו אני סקרנית לשמוע עוד על הפגישה שלך!
אהבתי את ההשוואה הזאת ביו הווה לעבר: העיניים נשארו אותו דבר, הלסת כבדה יותר, וכך הלאה. וגם את התובנה שבסוף, שמגיעה אחרי וידוי-הקנאה הקטן, אהבתי.
תודה, עדה :).
היי
אוהבת מאוד את השיר בגלל המסגרת- של ההוה והעבר, כמה אפשר להיכנס לעובי המילים לא הייתי מתקנת כלום
אולי הוא לא מושלם, ואולי הוא מושלם, הוא כבר מטייל בעולם
להתראות טובה
שיר שמדבר אל הלב, שהופך מפגש מקרי עם העבר ועם זכרונות האהבה למשהו קטן ונצחי. אהבתי את שזירת העבר בהווה ובמרחק הזה שפעם היה קירבה, ואז לא יכולתי שלא להיזכר בשורה הידועה של עמיחי, שגם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות.
תודה טובה ואיריס על המילים החמות. איריס, כיף לי להזכיר לך את עמיחי, אני עצמי חושבת שורות שלו כל הזמן…
לי יקרה, אהבתי מאד את השיר הזה. הוא ריגש אותי ויכולתי ממש לחוש את התחושת של מפגש כזה עם עבר-הווה. גם המשחק שבשיר בין הזמנים מאד מצא חן בעיני.
אני לא הרגשתי שדרושה עריכה. אהבתי אותו כמו שהוא.
תודה אליענה היקרה. בסופו של דבר ערכתי רק מעט ואני מתקנת עכשיו בתוך הפוסט.
טוב שהידיים אינן ידי עשיו… (((:
אכן זאת האלוזיה 🙂