ערבים, יהודים ומה שביניהם ותוספת שירה פעיל שלום וכותב
העיסוק ביחסי יהודים ערבים, בין אם זה במסגרת עבודה מקצועית ובין אם זה כחלק מחיי היום יום, מביא אותנו במישרין או בעקיפין למפגש עם הקונפליקט והפוליטיקה של הקונפליקט. במפגשיי הרבים עם פעילים בתחום העשייה והדיאלוג הערבי – יהודי, נדמה שתמיד במודע או שלא במודע אנו מתייחסים לכול תחומי החיים רק מתוך פרספקטיבה בהקשר של הקונפליקט ויחסי רוב – מיעוט. התייחסות שכזו הפכה לאקסיומה.
אין ברצוני כאן לדון בקונפליקט או ביחסי רוב ומיעוט. ספרות ומחקרים רבים נכתבו על התחום, אלא ברצוני להתייחס למידת הצלילה שלנו במעמקי הקונפליקט, עד כדי שנעלמה מעולמנו המחשבה שאולי אולי לא הכול קונפליקט. אינני יכול ואין בכוונתי להוכיח צדקת טענה זו.
ברור לי שהקונפליקט משליך על המציאות שלנו, אך ברור לי גם שהמציאות היא מורכבת ואיננה חד ממדית. ובמציאות שלנו ישנן דינאמיקות של יחסים בין יהודים וערבים שאינן בהכרח תוצר של הקונפליקט….או אולי כן תלוי בעיני המתבונן.
כך למשל, ניתן לראות ערבים ויהודים עובדים ביחד במקומות מסוימים שבהן אופי האווירה איננו פוליטי או קשור במישרין לקונפליקט. כמובן לא ניתן לתאר הכול בורוד ושאין מתחים שעולים שאפשר לשייך אותם להשפעות יחסי רוב – מיעוט במציאות קונפליקטולאית וגם לא קונפליקטואלית. ובכל זאת יחסים מתפתחים בין יהודים וערבים מכול המגזרים ולא תמיד חשים, לפחות לכאורה, את התערבות הקונפליקט.
במקומות אחרים יהודים וערבים באים במגע אחד עם השני מכורח המציאות, וכאן כל התפתחות של יחסים היא אפשרית, החל מיחסים פורמאליים וכלה ביחסים חמים של ידידות ואף אהבה . אהבה במציאות קונפליקטואלית מעמדה מיוחד בעיניי… ידוע לי שזה קורה ועוד יקרה ואולי טוב שכך…
בפעילויות ובמפגשים שאני משתתף בהם הקשורות לעשייה ולשיח היהודי-ערבי, וגם בשיחותיי עם ידידים יהודים וערבים, תמיד אבל תמיד נוגעים בקונפליקט. לאחרונה התחלתי לתהות האם הכול קונפליקט, או אולי אנו מרגישים שחייבים להכניס את הקונפליקט לכול תחום מבלי לחשוב לעומק על הסוגיה. הדילמה אינה קלה, אך לעיתים כשאני מנהל שיחות ביני לביני אני מגיע לתובנות אחרות ושאינן פוגעות בקונפליקט, ולא חייבות להיות קשורות לקונפליקט. זאת גם מתוך הכרה שמידת השפעתנו על פתרון הקונפליקט כיחידים היא מוגבלת. לכן אולי טוב לכולנו להשתחרר קצת מהכבלים שירשנו אותם הן מהחינוך והן מהקונפליקט, ולחשוב על מרכיבים מכוננים אחרים שניתן לראות בהם מצפן ביחסי יהודים וערבים כבני אדם, כיחידים וקבוצות לאומיות, כמו ערכים אוניברסאליים והומאניים שמתאימים לכול זמן ומקום.
המהלך לא פשוט, אך ביכולתו להיות תחילה של תהליך משמעותי שטוב להיות שותפים פעילים בעיצובו. וזה הזמן להתחיל
אמל אבו זידאן
amalyaz@zahav.net.il
זה מאד נכון, ואני שמחה שכתבת את זה.
לא הכל בחיים של היהודים והערבים בארץ הזאת קשור לקונפליקט, אם כי שני הצדדים לא תמיד ערים לכך. אני חושבת שיש אפילו רבים שיופתעו מהמחשבה הזאת.
אני נוכחת תכופות במפגשים שנערכים, לפחות באופן מקורי, על רקע של עבודה, וממשיכים אחר כך גם למפגשים חברתיים, ויכולה להעיד שניהולם בלי התייחסות לקונפליקט הוא בהחלט אפשרי.
באופן הזה אפשר להכיר את הקבוצה השניה יותר טוב, עם תוצאות הרבה יותר טובות לשני הצדדים. פתאום מתגלה שיש עוד הרבה חלקים בחיינו שאינם קשורים במעמדנו כרוב או כמיעוט, ויתרה מזו: שיש הרבה מאד דמיון בינינו. יש לזה תרומה עצומה ליצירת דרכי חשיבה מתונות, בשני הצדדים.
יש כאלה שעבורם הקונפליקט הוא מפלגה, יש כאלה שעבורם הוא מקום עבודה. יש כאלה שעבורם הוא תחביב, צידוק, סיבה לקום בבוקר. יש כאלה שישנים אתו כל לילה במיטה.
מה נעשה בלעדיו?
אולי סופסוף נהיה.
הדברים הנכונים ביותר לפעמים הם הפשוטים ביותר. כל כך פשוט שקשה להאמין שנעלם מעינינו. מחשבה בונה מציאות. הלואי
ואני מוסיף לתובנה הנכונה שלך: דיאלוגים בין יוצרים ערבים ויהודים יכולים להוות בסיס טוב לשיח שהוא מעבר ומחוץ לשיח הקונפליקט המבוסס ושוקע בביצה.
קונפליקט הוא חלק מקשר. הוא בדרך כלל החלק שמחדד את הגבולות שלי ביחס לזולתי בקשר. ברובד האישי הוא חייב להיות ויחד עם זאת חייבים להיות בקשר אותם חלקים נוספים המחברים בין הצדדים. גם ברובד הקבוצתי והלאומי, חלקים אלו יהיו אותם פעולות שאיפות וחוויות משותפות אשר יהוו את החלק המקשר בין הצדדים שבזמן שהקונפליקט מתעורר יזכירו לצדדים את החשיבות והצורך במציאת דרך משותפת יחד עם הקונפליקט.
יפה אמרת.
אין ספק שאנחנו צריכים להרחיב את מה שנעשה בשיח "היהודי-ערבי" לכיוונים יצירתיים חדשים, נוספים על הקיימים.
תודה, אמל, שאתה מקפיד לשקף לנו את הצורך לחשוב מחדש על העשייה בתחום!
אני מסכים עם הכותב שיש אנשים המאוהבים בקונפליקט ולפחות בשיח עליו ואין אני נמנה עם אנשים אלה.יחד עם זאת כאשר הקונפליקט נוגע בספונטניות ההנהלות המובלת ע"י רגשות טבעיים ויחסי אנוש אין נפש האדם יכולה להשתחרר מהקונפליקט הפנימי של ה"אני" שהוא תולדת הקונפליקט הסביבתי של ה"אחר" או ה"האחרים" וזה בשני אופניו הסותרים זה את זה , לחיוב ולשלילה , ואולי המשלימים זה את זה. תלוי בעיני המסתכל.
כאשר נפשי ונפשה או נפשה ונפשו מצודדות זו עם זו בהרמוניה מושלמת או כמעט מושלמת ומתרחש אירוע ריטורי או פעילותי האם יכולות נפשות אלו להתעלם ממנו והאם מידתיות הפעולה זהה או לפחות דומה!
אינני יודע מה תשובת האחרים , אולם תשובתי,שלי, שלילית.
הרי לך לך דוגמה לאירועים מתהווים שיוצרים מציאות מוצקה של קופקליט מחויטב ומחייב.ואולי לא!!!!
חומר למחשבה
נ.ב
אמל היקר,
אני שמחה לשמוע את הדעות ואת ההרהורים שלך!למה להתעקש ולהמשיך לדבר על קונפליקט כשיש לנו כל כך הרבה דברים, תכונות, חלומות משותפים? הלוואי והרבה יסכימו אתך. שיהיו מוכנים פתוח דף חדש בו כותבים ביחד סיפור של יצירה משותפת!יש לנו הרבה כאב לכולנו אבל חייבים להמשיך הלאה ולהוצאי מעצמנו את כל הטוב!!
בברכה לך
עדנה אנג"ליקה מקיבוץ סאסא
לצערי הכל קונפליקט.
ברגע שיש רוב שולט ומיעוט נשלט יש קונפליקט ולכן כל מפגש של יהודי וערבי בישראל נמצא בתוך הקונפליקט. צר לי, אך זאת המציאות המרה. אולי לא כל "מפגש" או "פגישה" הוא קונפליקטואלי אבל הכל תחת המעטה העבה של יחסי רוב ומיעוט. קחו רק את דוגמת השפה: הערבי נאלץ לדבר את שפת היהודי. זה לא קונפליקט? זה האבא והאמא של הקונפלקט.
חברים יקרים, וליד, יאיר, דני, ותאבאת.
יזמתי, הקמתי ובמשך כמה שנים ניהלתי מסגרת לימוד עברית-ערבית למשוררים בראשית דרכם בבית הספר לשירה של הליקון. זה היה על בסיס מילגות ומצוינות, והכל התנהל, בסופי שבוע מרוכזים, כמו חממה של שפיות בלב השיגעון: אנשים למדו, דיברו, יצרו, תרגמו זה את זה והכירו מקרוב כבני אדם וכמשוררים. ברור שגם מטענים פוליטיים עלו, אבל העיקר היה המתנה הזו ליצור יחד בלי להיות כבולים ב"אני ערבי", "אני יהודי", "אני דרוזי", "אני דתי" וכו".
היה קשה מאוד לקיים תקציבית את המסגרת הזו, ורק המסירות של הצוות העברי ערבי וההתלהבות של המשתתפים החזיקה אותנו.
וממי קיבלנו ביקורות קטלניות? לא מהימין. לא. מיפי נפש שבאו בטענות על זה שבמקום לדון אינסופית בסכסוך אנחנו מנסים לפתור אותו קצת בקטן. ובעצם לא יפי נפש, כי נפשם לא יפה. אלה אנשים שמתפרנסים מהסכסוך. שמאלנים מקצועניים (שעושים מזה פרנסה גם בחו"ל). ויש אומרים ערפדים של כאב וסבל.
חומר למחשבה.
בסופו של דבר עלינו ללמוד גם לחיות יחד על בסיס של דברים אנושיים, יצירה, והמיטב שבנו. האם אנחנו כה שונים? ממש לא. אנחנו כבר לא מסוגלים לחשוב על כל העניין בחופש. זו שטיפת מוח ופסיכוזה קיבוצית של שנים רבות.
למה אני מתכוון?
ע" "אחים בדם"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4937&blogID=182
אני חייב להגיד שבתור הצבת יעד ארוך-טווח אני לגמרי איתך. אבל איכשהו, אנחנו, העוסקים בתחום יחסי יהודים-פלסטינים נוטים לחשוב שהדרך בה התרגלנו לחשוב (הפריזמה של יחסי הכוח) היא כבר נחלת הכלל. לצערי, אני מגלה שמה שאתה מציע, כדרך בשלה לפתח שיח חדש (לאחר שכבר עברת את המקומות הקונפליקטואליים), עלולה לשמש כבריחה עבור מי שלא מעוניין לדון ביתרונות היומיומיים שלו מהקונפליקט (ובדרך כלל מדובר ביהודים, מה לעשות). באופן לא מפתיע, כל התגובות האוהדות למאמר שלך בבלוג נכתבו על ידי יהודים. חסרים לי קולות פלסטיניים בעניין הזה – מה שמשמש לדעתי כאינדיקציה שליהודים יש יותר מה להרוויח משיח שאיננו קונפליקטואלי.
ולמרות כל זאת, אני מצטרף לאמירה שלך ומקווה באמת ש: " אולי טוב לכולנו להשתחרר קצת מהכבלים שירשנו אותם הן מהחינוך והן מהקונפליקט ולחשוב על מרכיבים מכוננים אחרים שניתן לראות בהם מצפן ביחסי יהודים וערבים כבני אדם, כיחידים וקבוצות לאומיות ,כמו ערכים אוניברסאליים והומאניים שמתאימים לכול זמן ומקום ."
ידידי היקר אמל למה לברוח? אם לא הכל קונפלקט אז הקונפלקט ברקע. אני כבר כמוך כותב בשפה שאינה שלי. בעברית.
אם לא הכול קונפלקט אז תראו לנו את הדרך…תנו דוגמאות. לצערי הקונפלקט משתלט על חיינו (פחד וחרדה הם חלק ניכר מהשיח שלנו מאורחות החיים שלנו9.
סקירה מהירה לרשימת הבלוגרים גרמה לי לערוך בדיקה מחודשת ועמוקה שתבחן כל שם על כל אותיותיו, כדי לגלות שאמל המקסים והיצירתי הוא הכותב הפלסטיני-ישראלי היחיד מבין 41×4+2 כותבות/ים.
אמל יקירי, אני מסוגלת להאמין שהכותבים ברובם, אם לא בכללותם, הם אנשים יצירתיים וטובים. מסוגלת ועוד איך. אולם, בכל זאת תחושה אמביוולנטית חזקה רובצת בתוכי.
מצד אחד, עולה השאלה למה היחס מסתכם ב 1:166, ומבקשת את סליחתך על השימוש ביחסי רוב-מיעוט, ועל החזרה הבלתי נשלטת ל"קונפלקט". מצד אחר, אולי אנשים כמוך וכמוני צריכים לעבוד שעות נוספות על מנת להחליף את הקונפלקט באחר, מעניין יותר, כמו תחרויות על חינוך טוב יותר. ואז, רק אז נוכל לנוח קצת בחיק הטוב והאהבה.
אמל,
אל תסתפק בלהיות קישוט של הרשימה. תגרום לי להפסיק לספןר שמות של ערבים לעומת יהודים ברשימות.
תבורך
99% מחיינו מתנהלים לפי המסכנה מהמאמר
יחסי אנוש רגילים
והקונפליקט הינו 1% של אלימות
מעניין מה גובר 1% או 99%
לכאורה 99%
אבל אלימות נגד יהודים מעוררת כאב כמוק של רצח של 6 מליון חפים מפשע בשוה
וכך נהפכת הנוסחה 99% מול 6000000%
ולך לך ותתגבר על מרבצי הכאב בתודעת הקורבנות אצל הקורבנים האולטימטיביים המסכנים היהודים
תודה ששיתפת אמל.
אני בהחלט מסכים – הסכסוך אינו הדבר היחיד ביחסי יהודים-ערבים ולמרות חשיבותו כדאי לשים אותו בפרופורציות.
רק טוב,
עפר.
קשה להמעיט בחשיבותה ותפקידה של עוצמתה של החשיבה המסכסכת,בעולם שבו "הכל מלחמה". אולם צריך לשאול כיצד להתבונן לקונפליקט בעיניים ולא להיכנע לפיתוייו המבטיחים להילחם ברע עד חורמה ולהשליט עולם שכולו טוב? זה דורש התעלות מעבר לקטגוריות דואליות, מוחלטות וקוטביות (אני – אחר, טוב-רע, עני-עשיר, …) ומיומנות לנווט בעולם יחסי בעל פרספקטיבות מרובות מבלי צורך להשפיל או להשמיד אחת את רעותה. אכן, המציאות היא אחת – רבת פנים ונקודות מבט; רק היכולת להגיע להשלמה הדדית (קודם עם קיומו ואח"כ עם מלאותו ואח"כ עם חשיבותו של האחר)יכולה לאפשר ריסון הקונפליקט ותיחומו הנכון. אני טוען שזו מיומנות נלמדת וחייבת לעמוד במוקד מה שנקרא "חינוך". קונפליקט הוא לא רק מצב קיים ונתון, או "תופעת טבע", הוא רעיון מסוים בראשם של אנשים, "תופעת תרבות". אז קודם כל "לא ילמדו עוד מלחמה" ובמקביל "בקש שלום ורדפהו".
!!!!!!!!!!!!!!
וברוך הבא.
הר עם הר לא ניפגש , אדם עם אדם ניפגש.
לא הכל קונפליקט!
אמל היקר
אתה כל כך צודק!
כשמנסים ומתכווננים באמת להשתחררות מהכבלים שירשנו, זה הרבה יותר קל ופחות מפחיד… ואז אנחנו מגלים שהפסדנו הרבה!
תמשיך לכתוב
🙂
הבסיס למציאות שלנו הוא קונפליקט בין קבוצתי שמקרין על הפרטים והרוב מתנהג על בסיס קונפליקטואלי או מושפע ממנו ושבוי בו. מעטים הם אלה שמצליחים או להשתחרר ממנו ומהדפוסים שהוא מטביע בהם וזה לאחר מאמץ ותהליך מחשבתי ורגשי ופוליטי. אחרים נעים על ציר של שחרור חלקי. לכן ההתנהלות הביקורתית אינה יכולה להניח שאין קונפליקט ולהתנהג שהכל בסדר. יש צורך להיות מודע לקונפליקט הבין קבוצתי וכפרט לנקוט עמדה כלפיו ולהביע את דעתך. השאיפה של המדכא היא שהמדוכא יתנהל כאילו שמצבו הוא טבעי ומורמאלי ואין בעיה. כך לא תהיה התנגדות והשליטה של המדכא תהיה יציבה וקלה.
מענין מדוע אתה הולך אל האהבה? מדוע אתה רומז לאופציה הזו ביחסים עם האחר? זה כאילו שמערכת היחסים היחידה בין קבוצות או בין אנשים בקונפליקט, צריכה לנוע בין שני קטבים, שנאה ומלחמה או אהבה. זה קצת רומנטי ונאיבי ואם תרצה גם גישה רגשית למציאות. מערכות היחסים בין פרטים ובין קבוצות בכל מצב אינן צריכות להיבנות ולהתבסס על דעות קדומות או על רגשות בין אם שליליים או חיוביים ועל רומנטיקה.
היחסים צריכים להיות מושתתים על חוקים אחידים ושוויוניים ועל זכויות וערכים שוויוניים לכלל.
אין זה מונע שפרטים נמשכים ומפתחים יחסים מורכבים על כל בסיס גם במציאות של קונפליקט אך עצם קיום יחסים עמוקים בין פרטים אינו מבטל או מעלים את הקונפליקט בין קבוצותיהם או מחליש אותו. במיוחד שהקונפליקט שלנו מאד ממוסד ומובנה ויש לו אינטרס לשחזר את עצמו.
אמל היקר,גם לי יש הרבה מחשבות בקשר לעניין הזה.
אני נוטה לחשוב שהמקרים בהם הקונפליקט הוא לא הדבר הדומיננטי, החזק ביותר, במפגש בין יהודים לערבים, הם המקרים היוצאים מן הכלל.
כל זמן שיחסי הכוחות הם כמו שהם, נדמה לי שקשב מאד ליצור משהו שמרכזו אינו הקונפליקט. אפשר, אבל קשה.
ואני רוצה לומר משהו גם לאמיר אור- הדברים שכתבת על האנשים שעוסקים בקונפליקט ומתפרנסים ממנו פגעו בי. אני חושבת שזו הכללה מאד גורפת ולא הוגנת. גם אני מהעוסקים בעניין ואני עושה זאת מתוך אמונה גדולה בצדקת הדרך. נכון שאני גם מתפרנסת מזה, וגם זה בצדק כיוון שאני משקיעה עבודה רבה ומאומצת. לא אני ולא האנשים שעובדים איתי הם ערפדים של כאב וסבל.
ברוך הבא אמל, אני סבורה שיש אנשים שחיים מתוך הקונפליקט וניזונים ממנה , מאחר ואנחנו קטנטנים במערכת הפוליטית הזו ואיננו יכולים לשנות במערכת המקובעת, והמקבעת, אנחנו רק יכולים לנסות להיות בדיאלוג להתקרב, להכיר, לדעת זה את זה על כאביו ושמחותיו, ותקוותיו ומכאן תבוא הישועה, אמן.
אליענה, הרבה דגים בים. מהם תמימים, מהם צבועים והרוב בין אלה לאלה.
הרי גם מה שעשיתי הוא "מעשה פוליטי" בעצם השיתוף הא-פוליטי שהוא יוצר.
דיברתי על אנשים ספציפיים, מן הסוג שתיארתי. איני יודעת מה את עושה בדיוק, אבל זה לא בהכרח כולל אותך ואת המוטיבציות שלך.
ידידי,אמל
אני חי עם תחושות דומות לשלך.כנראה שיותר קל לנו להכליל ולשפוט בצורה סטיראוטיפית,למרות הסכנה בזה. קונפלקטים תמיד יהיו,חשוב איך לנהל אותם ,איך להידבר עם השונה.איננו חייבים להסכים איתו ,אבל אסור לנו לדחות אותו,להיפך צריך לעזור לו להיות ולחיות לצידנו למרות השונה,דוקא צריך ללמוד מזה ואולי זה גם יעשיר אותנו.העיקר להאמין שיש זכות להיות שונים.
הי אמאל, אני לא חושבת כמוך על הפרדה בין ערבים לבין יהודים. אני חושבת יותר על הפרדה בין סוגי אנשים. כאלה שמביטים באחר ורואים בני אדם מולם, לבין כאלה שמביטים באחר ורואים אותו: ערבי, יהודי, חילוני, חרדי, גברים, נשים וכבר מוכנים עם תג.
השבוע יצא לי לנסוע ברכבת ולשבת לצידו של בחור מקסים. שוחחנו המון כאמא ובן ולפתע צלצל הטלפון שלו והוא עבר לדבר בשפה הערבית, משם עברנו לדבר על ערביותו רק משום שהתלהבתי מעצם שליטתו בכל כך הרבה שפות. (נדמה לי שארבע) , מצאנו מכנה משותף : משפחותינו וכשרונותיהם בשליטה בשפות, משם דיברנו על מליון דברים נוספים, ושכניי לרכבת מצאו את עצמם מביעים פה ושם גם דעה משלהם. (בזמן האחרון זה הופך להיות מצב קבוע שנסיעה ברכבת הופכת לקבוצת שיח וזה מומלץ לכל משוחחי הסלולארים ברכבות).
אז נכון שלא הכל קונפליקט, אבל לדעתי,כבר בכתיבה ,ברגע שהנושא הוא ערבים ויהודים בשני צדדים נפרדים, אתה בעצם יוצר הפרדה שלתוכה יכול להשתחל האחוז הזה של הקונפליקט בלי קושי.
אמל יקר, מה שלומך?
נהנתי לקורא את דבריך. הקונפליקט קיים ואין להתעלם ממנו, אך יש להתעלות על עצמנו ולמצוא את החיבורים הנכונים לתקשורת בין האנשים ולא לתלות את החיבור בקונפליקט בלבד. שנינו יודעים כי תחומי עניין משותפים, חברים משותפים ועוד הם הדרך המוצלחת לחיבור בין האנשים ולא העיסוק של ערבי, יהודי…
המשך לכתוב ולהביע דעה ולגרום לנו, הקוראים, הנאה.
רוזי
קונפלקט ולצערי הרב הפך להיות העסק המרוויח ביותר בעידן שלנו ובמדויק במקום זה ישראל ופלסטין אלפי עמותות לשלום, למען השלום בדרך לשלום תבחרו שמות מפה עד הודעה חדשה פשוט עד אין סוף, והכוונה עמותה מקום עבודה ללא מטרת רווח שהתבסס על בסיס הקונפליקט הערבי ישראלי ומכאן נפתח בפני מייסד העמותה זרם אחד או יותר של כספים שמגיעים אליו מכל מקום "כמובן המטרה עדיין לעשות שלום ולתרום למען לפתור את הקונפלקט הערבי ישראלי" כאשר בפועל ידוע לכולנו שכמעט רובם לא אכפת להם מזה אלא שבשבילם זה מקום עבודה ופרנסה אחד גדול שממנו חיים באושר ובעושר מנהלי ומנכ"ל העמותות השונות, אין ברצוני להכליל את כולם אבל כמובן שלא חסר!!!
באשר לעניין הקונפלקט בעצמו זה משהו שקיים מאז שנולדנו הקונפליקט בתוך בין האדם לעצמו בין ערבי ליהודי מוסלמי לנוצרי בין המערב למזרח ועם כל הדוגמאות האלו ועוד הרבה כמוהם הייתי אומרת שהקונפליקט מעולם לא נעלם ובכל זאת כולם חיים השאלה איך!! והתשובות עליה הן רבות ועל פי רוב החזק כמעט אבל כמעט תמיד מנציח ואין מילים כי החיים שלנו והמציאות הן כה רחוקות מלהיות דומות לאגדות של פעם.
ותודה לך אמל על הנושא מאד מעניין