צרת האחים גדולים

פוסט ראשון שלי כבלוגרית מהשורה.  איזה כיף להיות בלוגרית מהשורה.

אני הילדה הכי הקטנה במשפחה. וכמעט משנולדתי הפכתי לפרויקט של אחותי שולמית, אתם מכירים אותה,יש לה כאן בלוג. טוב, לא ממש מלידתי. היא טוענת שעד גיל שש בכלל לא סבלה אותי כי גזלתי ממנה את מעמד התינוקת המשפחתית. אבל כשהגעתי לגיל 6 והיא כבר הייתה בת 12  החלה הידידות הצמודה בינינו.

וברגע זה החל גם הפרויקט של אחותי: אחות קטנה ומאותגרת, אני. יש בזה צדדים טובים, וצדדים מעצבנים.

בתור אחות קטנה מאותגרת קיבלתי רשימת קריאה מכובדת, וכבר בגיל 12 קראתי את קפקא והרמן הסה, והלכתי לסרטים של ויסקונטי. אני ושולמית, 1974, נדמה לי, אני בת 14, היא בת  20 , הולכות לקולנוע מקסים לראות את "לודוויג" עם הלמוט ברגר היפהפה. זיכרון מתוק. 

מצד שני, אחותי כנראה החליטה להעניק לי את כל מה שהיא חלמה עליו ולא קיבלה בעצמה, בתחומים שחשה מקופחת בהם כפי הנראה, ולחצה על הוריי לשלוח אותי לכל מיני קייטנות קיץ יוקרתיות ללימוד אנגלית ורכיבה על סוסים.

מה היא חשבה שאני, סופי מ"תעלוליה של סופי"? רכיבה על סוסים???? עד היום אנחנו צוחקות על זה, ושולמית שואלת אותי אם סבלתי בקייטנות הללו, שבראשית שנות השבעים רק ילדים עשירים הלכו אליהם, ואני אומרת לה שלא, באמת לא סבלתי, אפילו נהניתי, אבל רבק, כנראה שזה היה חלום שלה, לא חלום שלי…

וכך, מאותגרת על ידי אחותי בכל מיני תחומים, מתוחזקת באחות הגדולה ו"המתוחכמת", היא שלחה אותה על חשבונה, בהיותי בת 14, לקורס למדיטציה טרנצנדנטלית, מפני שזה מה שהיא עשתה באותה עת.  "זכיתי", חחחח, להיות תלמידתה של ראומה רכב המיתולוגית, שם שיעלה נשכחות למי שהכיר את התחום באותם שנים, אמצע שנות השבעים. במקביל גם צורפתי למעגל היוגה של אחותי, הלכתי איתה למכון לחיזוק שרירי החזה (נגד חזה נפול בעתיד. זה עבד? פחחחח, תראו היום את הנופלים), ובכלל, צורפתי לכל טריפ חדש שלה.

כשחזרה בתשובה לחמש דקות אצל החב"דניקים, הלכתי איתה לבית הכנסת של חב"ד. כשחזרה בתשובה לעוד שבע דקות אצל הברסלבים, זה כבר היה מעל מעבר ליכולתי. כאן כבר אמרתי: "עד כאן!"

וכשהיא ובעלה חזרו משהייה בת 4 שנים בהודו, שם למדו רפאה טבעית, ואני הייתי עדיין חיילת, מיד צורפתי לשיעורי בייטס שהיא העבירה, שיטה להסרה טבעית של משקפיים, שהמציא ד"ר בייטס. אגב, נשארתי עווארית עד היום…

והיו עוד כל מיני אפיזודות מצחיקות, שעל חלקן עלי להודות לה. מאחר שגדלתי קצת כמו פרח בר (אמי החולנית והטרודה מאחותי הגדולה, חולת הנפש, לא שמה לב אלי, ואבי היה הרבה שעות בעבודה) – אחותי שולמית בעצם גידלה אותי. מאחר שכך, היא היחידה שהבחינה, כשהייתי בת תשע, שאני הולכת ונעשית עווארית. היא סיפרה להוריי, ובאמת בדקו וגילו שאני זקוקה למשקפיים. עד אז ראיתי טלוויזיה ממרחק אפס.

פגם יותר מגוחך ולא מציאותי היא מצאה פעם בכפות רגלי. היא החליטה שכפותיי ישרות מדי ולפיכך יש לי פלטפוס. הרופא צחק נורא כשבאנו אליו ואמרנו לו את זה, לא פלטפוס ולא נעליים. אבל בגיל 11, כשהיא החליטה שאני כפופה מדי, מיד שלחו אותי לשיעורי התעמלות. לא יודעת אם באמת הייתי כפופה או לא, אבל גוף חטוב ובטן שטוחה כמו קיר קיבלתי משיעורי ההתעמלות האלה. אז זה דווקא יצא לטובה.

אני לא יודעת למה אחותי לקחה אותי כפרויקט נעוריה: האם מטעמים אימהיים? האם כדי להרגיש עליונה ולנהל את חייו של יצור קטן ממנה? לא יודעת, אבל בסך הכול אני מודה לה על כך. אלמלא היא (ואבי כמובן) כבר אמרתי שאני לא יודעת מה היה יוצא ממני.

אחותי היא שגילתה את כל כשרונותיי היצירתיים, עודדה אותה לצייר ושיבחה את הקריקטורות שלי. היא זו שהיתה כאמור אחראית על "רשימת הקריאה" שלי ועל ההעשרה התרבותית שלי. אם הלכתי בגיל הפעוט ההוא לסרטי האיכות בקולנוע תכלת ואחר כך בקולנוע פריז ובסינימטק שהיה אז בחיתוליו, זה היה בזכותה בלבד.

היא זו שגילתה לי את עולם התרבות הגבוה שהגיע מאירופה: סרטים צרפתיים, איטלקיים, צ"כים. פולנסקי, אנטוניוני, פליני. היא גם זו שתמיד ציינה בפני כולם כמה אני חכמה, ואני מאמינה שלשבחיה יש קשר עם מי שאני כיום. כי מי היה משבח אותי, מי? אימא שלי? כל אדם צריך מישהו שישבח ויעודד אותו, ואחות גדולה זה אחלה לא פחות מהורה. אם מחליפה קטנה כזאת שהיא הייתה. אז היא טרטרה אותי לפעמים לכל השטויות שלה, אז מה.

אבל את המשחקים שלנו בילדות לא אשכח לעולם: את האוהל שהיינו מקימות מתחת לשולחן האוכל ומשחקות שם עם בובות, את הסשנים הארוכים של ציור שהיינו עורכות, את "יום הקריקטורות" – אחותי הייתה מוצאת פתגם מצחיק ואני הייתי מאיירת אותו במהירות, ועוד כל מיני משחקים של אחיות. עד היום יש לי את הקריקטורות האלה שהייתי מציירת, ושתינו היינו מתפוצצות מצחוק למראן.

כאן ממש נדרש איור מקסים של אחיות, כמו האיורים של איריס קובליו, אבל אני חדלתי לצייר באמצע שנות העשרים לחיי, ואין לי אחד כזה. כמה חבל. רק לתאר איך זה נראה אני יכולה: אחותי במרפסת הגדולה, חום אוגוסט מחלחל מבעד לתריסולים, היא שרועה על המיטה של אחי (שישן במרפסת), אני על הרצפה, ושתינו מציירות מודל שהיא הניחה על השולחן: כד ובו קוצים, כצו האופנה. לה יוצא כד מדויק, בדיוק כמו במציאות, לי יוצא משהו מופשט ופרוע. אחותי מתפעלת מהחיוּת של הציור שלי, ואומרת שהיא לעולם לא תצליח לצייר ככה, אכספרסיבי,  ואיזה כשרון לי להפיח חיים במודל משעמם, ואילו אני מקנאת בציור המוקפד, הריאליסטי והמדויק שלה, ואומרת שלעולם לא אצליח לצייר ככה מדויק, כי אני פרועה מדי. וככה אנחנו משבחות זו את ציורה של זו, קצת מקנאה, הרבה מאהבה.