בננות - בלוגים / / צו גיוס על המקרר
גברת-ילדה
  • חנה ליבנה

    אני ילידת המושבה יבנאל בגליל, כיום אני גרה בהרצליה עם בעל ,שלושה ילדים ושני חתולים. כותבת ומנחה סדנאות כתיבה,ונפגשת עם ילדים מטעם אומנות לעם וסל תרבות לשיחות על ספרים וקריאה. הוצאתי לאור 15 ספרים וזכיתי בשני פרסים ספרותיים, כותבת ספורים לילדים, למבוגרים, שירה ומחזות, חלק משירי הולחנו ומחזה אחד הוצג בתאטרון קריאה.

צו גיוס על המקרר

בפתח  הסלון,כמה זוגות נעליים ענקיות פוערות פה, כאילו שואלות בתמהון מתי גדלו כל כך אלו הנועלים אותם. קולות צחוקים ומוסיקה מרעידים את הקירות, על השולחן עם המפה המגוהצת מונחות כפות רגליים יחפות,{מלוכלכות} אני מביטה בהם איך הם צוחקים ושותים קולה, צוחקים ואוכלים פיצה {הפרורים על השטיח} בני צוחק בקול רם, הכי רם, עיניו מתחת לגבות העבותות שירש באיזה צחוק גורל מאבא שלי, עצובות, רכות אולי מפוחדות.
אמא! הוא אומר לי, מתכוון כנראה שאלך, שלא אראה לעיני חבריו, מתכוון אולי שאפנה לו מקום, או שאחבק אותו כמו כשהיה קטן ורצה שאלמד אותו איך נרדמים ואיך מגרשים את הפחד שדווקא בחושך הוא תופס אותך.
הוא רוצה, אני יודעת, שאבטיח לו שהכל יהיה בסדר, אני מביטה בהם שוב לפני שאסתלק  שואפת אלי את ניחוח הנעורים,אל קצה ריח הזיעה הילדותי שלהם מתגנב ניחוח חיילים,כך נדמה לי ואני לא
מבקשת מהם שיורידו את הרגליים מהשולחן.

21 תגובות

  1. אוי חני. אימא בישראל. עולם הזוי.
    כתוב נהדר.
    אוהבת
    איריס

    • חני ליבנה

      איריס, רק אנחנו יודעות שבתוך האמהות הזו יש ילדה אולי מפוחדת, תודה לך יקירתי

  2. עדי בן זקן

    מבט של אם על בנה המתבגר לה מבין אצבעותיה. מתי הפסיק לחלוף הזמן? מתי כל זה קרה? רגע היה תינוק. רגע פעוט. ופתאום. ילד, נער. בחור. חייל.
    חייל?!

    איך אפשר? איך אפשר לקחת ילד ולהגיד "חייל". אצל אמא, זה אי אפשר. אצל אמא זה תמיד "ילד". כך לימדה אותי המציאות.

    הגדרת החייל. לא לאם נועדה. ולא היא שתעז להשתמש בה. היא מדים, צבא, נעליים, חיל, קורס. כן. אבל לא "חייל".
    תמיד- "ילד".

    • חני ליבנה

      ממש כך עדי, הילד שלי ילבש מדים, איך זה קרה? האמת כבר בעגלה ראיתי אותי בדמיוני לבוש מדים והלב רעד

      • מיכל ברגמן

        לחצת לי על כל כפתורי החרדה שהולכים וגדלים ככל שאני מבינה שהזמן באמת לא נעצר ובאמת מדובר בשלושה בנים שגדלים בבית הזה ובאמת יגיע היום. עוד שנים לפנינו ובכל זאת הפחד כבר הולך וממלא כל סדק בלב.

        • חני ליבנה

          או מיכל, לא רציתי לעורר חרדה, אך כנראה זה מה שעשיתי…

          • מיכל ברגמן

            אל דאגה חני – את קלעת לכפתורים שלי שקיימים ממילא. מדי פעם מתגלה שככה זה אצל כולם. שאי אפשר להתנתק מזה.

  3. נכון, איכשהו הנעליים מיטיבות להמחיש את התקדמות הגיל. יש בהן משהו מכמיר לב כשהן מוטלות כך – גם כשהן עוד פיצפוניות, וגם אחר כך כשהן פתאום גדולות להבהיל.
    הגיוס נראה מבהיל מאד בהתחלה, אבל, מעבר לעובדה שגם לזה מתרגלים, הוא מביא עמו לעיתים גם הרבה תועלת. יש גם סוג חיובי של התבגרות שנערים צעירים חווים במהלך השירות.
    שיעבור לכולכם בקלות ובהצלחה!

  4. לזה קוראים להרוויח עוד רגע מהילדות ביושר, שישארו בריאים.

  5. טוק-טוק-טוק…אפשר?
    קטע יפה, כתוב נהדר. אני רואה חוץ מהחרדה לגיוס גם את המבוכה שלנו ושלהם.כל תגובה שלהם/שלנו נראית פתאום לא במקום: לחבק? לא לחבק? ללכת? להשאר?.

  6. סבינה מסג

    יופי של טקסט. הבקר שחיתי עם נכדי קאי בן ה10 בכנרת, ליד הבית. היו שם באופן מפתיע (כנראה כי החפש התחיל)כל החברה מכתה ח" והיתה סיטואציה שחשבתי אולי לו נעים לו לשחות עם סבתא?, אולי להפך, טוב לו שיש לו סבתא פה? בכל אופן הוא ביקש שנשחה רחוק מהם.

  7. היי חני
    מלא רגש… מלא געגוע
    מלא אותך שמזרימה מחשבות בין המחשבות
    להתראות טובה

  8. חני, לא רוצה לחשוב על הרגע הזה שהבן שלי יגיע לשם.
    כל הפחד והדאגה והחיבוק גלומים במשפט המסיים הזה – "ואני לא מבקשת מהם שיורידו את הרגליים מהשולחן".

  9. רגיש מאוד. איך נרמז כאן פחדה של אם כמתבוננת. מינימליזם כן כל כך. כמה טוב שיש פוסטים ואינטרנט ואפשר לפרסם גם מקטעים שכאלה כסוג של ז"אנר המוביל לחוויית קריאה. שם הקטע משלים ואומר הכול. רני.

  10. המון מורכבות העברת כאן בתוך התמונה המוחשית והכאילו פרוזאית. "בני צוחק בקול רם, הכי רם, עיניו מתחת לגבות העבותות שירש באיזה צחוק גורל מאבא שלי, עצובות, רכות אולי מפוחדות." כישרון גדול לדוג את הדקויות האלה.

  11. ענת אבישר

    הרגשתי. לגמרי לגמרי לגמרי הרגשתי.
    אני עדיין לא אמא (בעזרת השם, עוד כמה שנים כבר אהיה), אבל גרמת לי לחשוב על הצבא הזה, ואני כבר מזדהה לגמרי עם הדאגה והפחד. נגעת עמוק עם הקצרצר הזה.
    מסכימה עם עדי בעניין ה"ילד". חייל שיקראו לו המפקדים שלו בבוא היום. את אמא והוא ילד, שמשאיר פירורים בסלון ושם רגליים, ובגלל שאחרים קוראים להם חיילים, את לא מעירה.

    שיר מציאותי ומפוכח. מצמרר אותי עד כמה הוא מציאותי.

  12. מאוד נוגע. איני אם אבל חשה את הפחד ואי הוודאות. שרטוט מרגש של רגע המפנה. הלכלוך והפירורים נכנסים לסוגריים, כבר לא חשובים.

    הורות, אמהות, הן גבורה ענקית, כך חושבת. מצטרפת לאחולי עדה. שיעבור לכם בקלות ובשלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחנה ליבנה