מאוד נדיר שערפל באה לכאן.
עכשיו היא לא יודעת מי מתחילה ומי נגמרת,
והחלב שמסביב מזכיר לה
את צחקוקיהן של הילדות הרכות
ותלתליהן החומים הנעים עם הצחוק
וריח של תינוק נפרש לאט על המדבר
ושקט. אין רוח.
ערפל ואשת לוט עושות אהבה כבר שעות
המכוניות למטה לא שמות לב בכלל
וכל החלב הזה ממיס אותה מבפנים
האבן החיצונית אוצרת את מה שנוזל
כמו כף יד קעורה של מאהבת.
היא נרעדת לפתע
ורוח קל מניע את הלובן המזכיר:
כבר אין מה לדאוג.
מתו כולם. רק היא עדיין כאן.
עד הזריחה לפחות, ערפל עוטפת את זכרונותיה.
את מראות העיר הבוערת מן האדמה
את הקללות מן הלהבות והמבט חזק קדימה
והילדות והריצה והלמות הלב
והיד שכופפה אותה למול העיר העשנה
והבעילה בכוח והדם המטפטף על המדבר
והכאב. והשיתוק. וצרחותיהן המתרחקות של הילדות.
ערפל מלטפת מה שנותר מהצוואר
מציירת עיגולים בנשיקות חלב
על הפטמות הרגישות שהתאבנו.
אין דמעות. רק ההר מרגיש בכובד.
שיר רגיש ומקורי מאד בעיבוד הטקסט התנכי, אכן נסכת רוח חיים באשת לוט המאובנת, מאד אהבתי
אהבתי את הפרשנות המקורית (והלסבית-משהו) לסיפורה של הנמלטת מסדום. לקח לי שתי קריאות כדי להבין את כל ההקשרים, ועדיין לא ברור לי לגמרי החלב הנשפך בסיטואציה הרגשית, אבל לא להכל צריכים להיות פתרונים.
ברמה הפרקטית, הייתי מוותר על שתי השורות המתחילות ב"אין דמעות", כדי לצמצם את הפאתוס. אבל זה ויכוח ישן שלא נכריע לעולם (-:
המשכתי לקרא על אשת לוט… היא מאוד חזקה. היא מחוברת לכוחות לאדמה לאש לפחדים.
השיר שלך מעורר מחשבה
להתראות טובה
הייתי עושה סידרה של שירים… את מאוד מרגישה את הישן העתיק באישה הזאת.