אמון לפני אמונה

במשך ארבע שנים לימדתי סטודנטים לתואר ראשון את הקורס "המערכת הפוליטית הישראלית" בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. בכל שנה לימדתי שלוש כיתות שונות. ובכל שנה, כאשר הגענו לדיון בשסע הדתי-חילוני (זו ההגדרה בסיליבוס), התלהטו היצרים.

הסטודנטים תמיד הופתעו לגלות שאת 'יריית הפתיחה' (שאחשוב על ביטוי יותר מוצלח?) לייסוד המערכת המפלגתית של היישוב היהודי נתנה הציונות הדתית. לא המדינית של הרצל. ודאי שלא הרוחנית של אחד העם. גם לא אלה שביקשו להקים חברה סוציאליסטית, חלוצית וצודקת. אני לא מדבר על הקונגרס הציוני, שאיגד את הצירים היהודיים בגולה, ולא על "מדינת היהודים", שהעלה על נס את זכות היהודים לשלטון עצמי, אבל לא היה המסמך הראשון לעשות זאת. אני מדבר על המערכת המפלגתית, שבלעדיה אין התארגנות, המאפשרת הגשמת חזון ואידיאל וגאולה של עם מנוון. אז עכשיו, תחזיקו חזק, כי המפלגה הראשונה, שקמה כאן, היתה מפלגת "המזרחי", שהיא… גלגול מוקדם של המפד"ל. והיא קמה בשנת 1902 בידי רבנים כמו מוהליבר וריינס. ולאחר מכן זוהה עימה גם הרב קוק. רק ב – 1905 קמה מפלגת "הפועל הצעיר" (מפלגה חילונית, סוציאליסטית) וב – 1906 "פועלי ציון", ששאבו השראתם מ"הרב" א.ד. גורדון האגדי (תסלחו לי, אני לא מסתדר עם המילה 'אגדתי'). ב – 1919 חברו "פועלי ציון" וה"בלתי מפלגתיים" של ברל כצנלסון ל"אחדות העבודה". ורק ב – 1930 התאחדו "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר", וקמה מפא"י. והימין? ז'בוטינסקי הקים את בית"ר ואת התנועה הרביזיוניסטית רק בשנות העשרים.

שתי מסקנות יש לי. האחת – במערכת המפלגתית הישראלית קדם השסע הדתי-חילוני לשסע המעמדי או לשסע הלאומי או לשסע העדתי. ומה עוד ניתן להסיק? שהמערכת המפלגתית הישראלית נחנכה על ברכי המפד"ל (מפלגה דתית-לאומית), על ברכי רבנים שביקשו "אתחלתא דגאולה" בארץ הזאת ובשפה העברית, וזאת בשילוב כוחות עם הציונים הלא מאמינים, שמרדו בבית אבא וכפרו בקיומו של אלוהים.

אני מתנגד באופן נחרץ למהלכים של החרדים בפוליטיקה הישראלית דהיום. אבל אני זוכר לשומרי המצוות חסד נעורים. משום שבזכותם אנשים מקללים היום בבננות בלוגס בשפה העברית (ולא הגרמנית, למשל, כפי שהציע הרצל) ובראש מורם, כאזרחים במדינה ריבונית. וההישג הזה נזקף לא רק לזכות 'הגורדונים, הבן-גוריוניסטים והז'בוטינסקאים', אלא גם לזכות שומרי המצוות ויראי השמיים. את העברית הם שִמרו בתפילותיהם משך דורות, הגם שלא בשפת היומיום. ואת כמיהתם ל'זכות השיבה' הם טיפחו והנחילו למגשימים, אלה שלא האמינו באלוהים. מה זה משנה אם זה "חמורו של משיח" או "נטילת גורלך בידיך"? החמור נקרא חמור משום שהוא נושא את החומֶר אל הרוח. כשם שהאדוֹם נושא את האודֶם, הענוֹג נושא את העונֶג, כך החמוֹר נושא את החומֶר. לכן גם משה רבנו הוא חמורו של משיח, שלקח חומֶר (עם בהתהוות) אל הרוח (ארץ הבחירה). בסופו של יום, הנכס היקר לי מכל – הרוח שלי, שהיא כחומר בידיי ובידכם – זה השפה העברית. ויש לנו אותה בזכות שני המחנות. בזכות שניהם!

אני מתפלל ליום שבו נשים קץ לכיבוש ונפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל חרד מהיום הזה פן יינתן האות לחילוניים, לדתיים ולחרדים לבלוע זה את זה חיים. הייתי עד לכך בהיותי מורה, ואני עד לכך כאן בבלוגייה. קצת כבוד, חברים. ואחתום, ברשותכם, בשיר ישן, שפורסם ב – 2001.

דְּרֹש אֶלהִים בְּקִרְבְּךָ

בַּעֲבוּר הֶיוֹתְךָ בֵּן אָדָם;

וְטֹל אֶלהִים מֵחַרְבְּךָ,

שֶׁתַּבְדִיל בֵּין דָּת לְבֵין דָּם.

שָׁוֶוה בְּנַפְשְׁךָ מֶה הָיָה אִם

תְּפִלַּה תּוּטַל בְּלִי רוּחַ חָיִים.

הַקְצֶה נָתִיב, וְתֵן שֵׁם לַשָּׁמַיִם.

אַל תִּכְפֶּה, אַל תִּגְנוֹב אֶלהִים.

הָאִם אֶפְשָׁר לְהִיפָּגֵשׁ?

בִּמְלוֹן דְּרָכִים, בְּעִיר שֶׁל סְתַיו?

אֵמוּן לִפְנֵי אֶמוּנָה. כִּי בַּאֵשׁ –

יַכֶּה יִשְׂרָאֵל בַּאַלַפָיו, וְיוּכֶּה בְּרִבְבוֹתַיו.

שְׁמַע, בְּבוֹא בָּקְרְךָ וְעַרְבֶּךָ

הַבְדֵל בֵּין דָּת לְבֵין דָּם.

וְשִׂים אֶלהִים בְּלִבֶּךָ

בַּעֲבוּר הֶיוֹתְךָ צֶלֶם עָם.