על שירת יעל גלוברמן

                        על שירת יעל גלוברמן

לגרסה המקוצרת במוסף "ספרים" של "הארץ": 
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=987544&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0 

אליבי, מאת יעל גלוברמן, הוצאת הליקון, 2000

אותו הנהר פעמיים, מאת יעל גלוברמן, הוצאת הליקון, 2007

מבעד לרעשי הרקע המאפיינים את השירה העברית לאחרונה, משוררת אחת מפלסת בשקט את דרכה ללב הזירה. משוררת זו עשויה ביום מן הימים להימנות כחולייה נוספת בשרשרת המזון רחל-לאה-זלדה-יונה-דליה-אגי. שמה יעל גלוברמן, ונדרשו לה שבע שנים בין שירת ביכוריה, "אליבי" (הליקון, 2000) לספר שיריה השני, "אותו הנהר פעמיים" (הליקון, 2007). הציפייה השתלמה. שני ספרי השירה משלימים מהלך פואטי בשל. באוקטובר 2007 נכחתי בערב השקת "אותו הנהר פעמיים", שם ציטטה גלוברמן את המשורר דון מארקי: "לפרסם ספר שירה ולחכות לתגובה זה כמו להשליך עלה כותרת של ורד לגרנד קניון ולחכות להד". אני מעלה מהגרנד קניון את ההד שלי.

הפואטיקה של יעל גלוברמן נעה על שתי סקאלות. סקאלה אחת שטה בין יסוד היבשה (כהצלה) ליסוד המים (כטביעה) – וזה האחרון הוא המפתח להבנת יצירתה. בתווך – יסוד האוויר (תעופה) והאש (בעירה). הסקאלה השנייה נעה בין דמות האישה כפתיינית-לילית-נחשה (מאהבת מטופחת. ומתופחת. מלשון תפוח), דרך דימויה כמכשפה לבין האישה האמהית (והקצנתה לאבהית). ברשימה זו אכוון את זרקורי בעיקר לסקאלה הראשונה, ואאיר מעט גם על השנייה.

יעל גלוברמן עוסקת בשיטתיות ובעקביות בבית, במקום בו "מתבצעת שינה", אהבה, זוגיות והורות. בכל הנושאים הללו (בית, משפחה, אהבה) מתנחשלים המים. מים רבים מאיימים להטביע את הדוברת בשיריה, אבל החידוש נעוץ ביכולת של הדוברת למנוע מן ההצפה להפוך לטביעה. גלוברמן אינה הילד ההולנדי, שתוחב אצבעו בחור הסכר כדי למנוע שיטפון. אצל גלוברמן הסכר כבר נפרץ, השיטפון כבר שועט. אבל גלוברמן היא הנערה המחזיקה במיומנות רבה ובלוליינות מרשימה את ראשה מעל המים. 

ל"אליבי" חמישה שערים. השער הראשון, "מפת חצי האי", נפתח כך: "הניצולים הגיעו אל החוף והתעלסו/ תחת מגדל השעון. את/ נולדת כבר על היבשה". בהינף שני משפטים שוזרת גלוברמן את המים והיבשה, הטרופת והניצולים, מעשה האהבה, ההורות והזמן. ואלה אבני הבניין, שמהן חוצבת גלוברמן את שירתה. ל"אותו הנהר פעמיים" – גם הוא בעריכת אמיר אור – שישה שערים. מכמעט-טביעה בפתח "אליבי" היא עוברת לניסיון תעופה בפתח ספרה העוקב. "שלא כמו איקרוס, אני לומדת/ לעוף על הרגליים. לפעמים על ארבע/ בכל זאת, הערגה אחת:/ בשתי ידיים מתהפכות לחתור/ קרוב יותר/ למשהו בוער". ניסיון התעופה נידון לכישלון ידוע מראש: איקרוס עוד הצליח לעוף בטרם התרסק; הדוברת מתרסקת בטרם עפה. ולכן נפתח הספר כך: "שלא כמו איקרוס". ושימו לב לקביעה: "בשתי ידיים מתהפכות לחתור". חתירה היא פעולה טבעית במים. וכשגלוברמן משתמשת בפועל "מתהפכות" היא שוב מתארת כמעט-טביעה, ולא נסיקה אל-על. בהמשך השיר היא מתוודה על מיקומה: "האי הזה עשוי כולו שברים חדים/ דברים שנטרפו בונים אותו/ אבל עליו אוכל להתקיים./ אני שוחה אל השולחן המשונן/ נאחזת ועולה, מעלה את כל הגוף". וכך, ביד אמן, מחזירה אותנו גלוברמן אל השחייה, אל הטרופת, אל הניצולים ואל מפת חצי האי, זה האי שעליו תוכל להתקיים. הדבר היחיד שמצליח בכל זאת לאפשר לה מעוף – קרש ההצלה (תרתי משמע) – הוא שולחן הכתיבה שלה. גלוברמן מסמנת מהלך משלים בין שני ספרי שירתה. בשניהם מתחולל מאבק איתנים שלא לטבוע (יסוד המים) וחתירה לחוף מבטחים (יסוד האדמה). התעופה (יסוד האוויר) "למשהו בוער" (יסוד האש) היא אשליה.

בפתח הרשימה הוזכרו אמהות המזון של השירה העברית. עם אחת מהן מנהלת יעל גלוברמן יחסי משיכה והתנגדות, וזו דליה רביקוביץ. הן רביקוביץ והן גלוברמן יוצאות מנקודת מוצא זהה – ההצפה, האיום התמידי לטבוע. ספר שיריה האחרון של רביקוביץ (שנערך וכונס לאחר מותה, ופורסם ב – 2006) נקרא, כמה הולם, "מים רבים". והשיר הפותח – כולו על טהרת הטביעה: "אנייה/ צפה בלי עוגן/ יש לה מפרש / אבל בים אין רוח/ הים מתרחב/ הוא נשפך לאוקיאנוס (…) רב החובל נואש/ הוא קופץ למים/ מוטב לו לטבוע (…) האנייה הזאת היא דַּלְיָה מָרִיָה/ היא תטבע היום/ היא טובעת היום". דליה מריה היא בעצם דליה המשוררת. ולא רק שהיא טובעת; היא אף מבקשת לטבוע. ובדיוק בנקודה זו נמלטת ממנה יעל גלוברמן. רביקוביץ נכנעת, מוותרת על החיים, כמהה למוות הגואל. גלוברמן  – נלחמת, נאחזת בחיים, כמהה אליהם.

השוו "מים רבים" מול "אותו הנהר פעמיים". רביקוביץ מסמנת את הכיוון: הצפה וטביעה. לגלוברמן כיוון הפוך: צליחה סיזיפית. הנה, בשיר החותם את "אליבי", ששמו "כדי לחצות את המבול", כותבת גלוברמן: "מים רבים יכסו, אבל את תהיי מכונסת". כיסוי מול התכנסות. גלוברמן לא משלימה עם אבדן, היא פועלת למען גאולה. ומוסיפה: "גם בקומה שלישית את חיה/ כמו מעל מרתף או בטן אנייה (…) הבית זז כמו ריאה. בלילה/ המיטה נסחפה למקום אחר/ את עומדת על הסף צועקת/ אדמה, אדמה (…)". רביקוביץ מבכרת את הטביעה, גלוברמן מבקרת אותה. היא משוועת ליבשה. השיר נחתם בשורות: "אין לך סיכוי. את פשוט מצחיקה/ איך הצלחת לטבוע באמבטיה/ שעומדת בבטן התיבה". בנימה טרגית-משועשעת מסגירה גלוברמן את המיקום. היא לא באוקיאנוס של רביקוביץ, היא באמבטיה של ביתה. חשש הטביעה – מבהיל ככל שיהיה – אינו נעדר גיחוך. תיבת נח זו אינה אלא תיבת הצלה. והאופק המסתמן הוא האררט של גלוברמן. הבית של גלוברמן (בילדותה ובבגרותה) מגן ומוגן. אצל רביקוביץ – אפילו הבית לא.

לא פחות מעניינת ההשוואה בין "הבגד", אחד השירים היותר מזוהים  עם רביקוביץ, ל"קריעה" של גלוברמן. אצל גלוברמן הבגד מסובך, אך בר-התרה; אצל רביקוביץ המצב מסובך לבלי התר, שכן לא הבגד בוער, אלא הדוברת. רביקוביץ כותבת: "תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ, בוער כמו גחלים (…) תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת (…) אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש. מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת? אין עלי בגד בכלל, הרי אני זאת הבוערת". בספרה "אליבי" כותבת גלוברמן בשיר "קריעה": "איש מחושמל, יד שחורה בשקע/ שולח יד אחרת אל אישה לא מחוברת/ כמעט עוברת על פניו// הוא אומר לה הכאב/ היא מנסה לשמוע/ זה היה קודם/ לרעש קריעת הבגדים// הוא קורע את הבגד המסובך". כאמור, אצל רביקוביץ הבגד בוער. אצל גלוברמן –  הבגד מסובך. קריעת הבגד הינה אקט של אבלות ביהדות. אבל אצל גלוברמן קריעת הבגד היא אקט של הצלה, של ניסיון לפתור את הכאב. להתירו. גם אצל רביקוביץ ("מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת") וגם אצל גלוברמן ("היא מנסה לשמוע") – הדמויות מתקשות להבין בתחילה. אבל כשהן מבינות, רביקוביץ אינה יכולה לכבות את הבגד, כי היא הבוערת. לעומת זאת אצל גלוברמן נקרע מעליה בגדה. זה לא בהכרח מביא התרה, אבל זה מאפשר חיים.

בשני מקרים שולחת גלוברמן את הקורא באופן ישיר אל רביקוביץ. בשיר "איקרוס" (מתוך "אליבי") כותבת גלוברמן ש"אביו ניסה להדביק עליו כנפיים. היו לו שאיפות רמות/ בנוגע לעתידו של בנו". ובעצם זו פרפראזה על "חצי שעה לפני המונסון" של רביקוביץ, שם האב ספק מקווה-ספק מקונן: "ובני אולי ניצל ואולי לא/ כי הוא מהיר תנועה/ וגם לא היה אתנו בעת ההיא/ היו לי ציפיות לגביו". אבל אין ספק כי פסגת הממשק לרביקוביץ מתממשת ב"תמונה עם חור במרכזה" (מתוך "אותו הנהר פעמיים"), שבו כותבת גלוברמן: "תנו לה אופיום ומיד/ וניל לא יעשה לה את זה, לא במצבה/ כבר לא מזה שנים. היא לא עצובה/ היא אוכלת רק רעב, והצמא שלה גואה/ להטביע את כל אוהביה". בקו התפר שבין שיר זה ל"פורטרט" (שיר הווניל של רביקוביץ) מתנתקת גלוברמן מרביקוביץ, ובוראת עולם שירי ייחודי לה. רביקוביץ הטובעת והמטביעה שונה מגלוברמן השוחה והניצולה. שתיהן מוקפות ים של ייאוש. האחת טובעת בו, שוקעת תחתיו; השנייה חותרת בו, חותרת תחתיו.

גם בסקאלה השנייה, שהזכרתי, זו הנעה בין האישה הפתיינית לאישה האבהית, ניכרת היטב אֵימת המים. אמנם בסקאלה זו מתבלטים מוטיבים מיתיים אחרים – גן העדן, הנחש, ובעיקר התפוח – אך המים, גם אם משחקים תפקיד משני, חודרים מבעד לחרכים. בשירה "המאהבת" (מתוך אליבי) כותבת גלוברמן: "אני לא עצם מעצמותיך, אני קרוצה/ מן הנחש, מן התפוח/ לא מן הצלע שלך/ הפשוטה, המסתיידת עם הזמן/ נסמכת בְּרַכּוּת אל קיר הבית, עוגנת בַּכורסה". הכורסה כעוגן היא המשך ישיר לבית השט, המקלט הצף, המיטה הנסחפת (באחד השירים מיטה היא גם "השרטון האחרון ממנו לא תרד"). המים פורצים. גם כאן מבקשת יעל גלוברמן להתבדל ממשוררת. הפעם – לא מקומית. זוהי אן סקסטון. בשיר "אן בת שלושים" מעניקה לה גלוברמן "כורסת נייר". זה ההפך מעוגן. באותו שיר לסקסטון "תעלת מים שחורים מקיפה את הבית". לגלוברמן, כזכור, תיבה שטה. לסקסטון יש מדף קורי עכביש. לגלוברמן, כאמור, שולחן כתיבה להיאחז בו. אל מול המשוררת הקצה בחייה (סקסטון התאבדה; רביקוביץ הלכה לעולמה בשל "כשל חריף של הלב", כך נקבע), ניצבת המשוררת יעל גלוברמן ושומרת על חייה מכל משמר. אבל גלוברמן תופסת מרחק בטוח לא רק מסקסטון ומרביקוביץ. גם ממשוררות, שציפו בכליון עיניים – בחלון – לגבר, שיאהבן, ואולי יצילן מבדידות. גלוברמן מבקשת "לא לחכות יפה לבטח, ממוסגרת בחלון" (רמז ללאה גולדברג), ומוסיפה: "אבל אל תבוא/ להציל אותי. אני רוצה לשיר". ("השיר המסוכן", מתוך "אותו הנהר פעמיים"). גלוברמן מודעת היטב לזמניות האהבה, לארעיות הזוגיות. בשיר "זה היה כמו נס" היא כותבת "הכל היה פשוט. היינו מגולים. הצעקה היתה בסוף". כי הגירוש מגן עדן, הרי, ידוע מראש. (וראו גם: "תמונות מחיי הנישואים"). בשני השירים האחרונים, שצוטטו, גלוברמן מצטיירת כַּאישה, שהיא רוצה להיות ולפעמים הינָה. ובכל זאת, "כל מאהבת היא לילית", חורצת גלוברמן ב"המאהבת". או נחשה. "גם לי היתה פגישה עם הנחש (…) כשהוא ניגש (…) הוא לחש/ גם את כזאת, זו את" ("לילית" מתוך "אותו הנהר פעמיים"). אי אפשר שלא לשים לב כמה השיר הזה דובר נחשית. וכשבאה עת בדידות, צצה שפת המכשפה. "אישה עם ידיים ריקות זה דבר מאיים/ אם היא לא מחזיקה בידה יד/ רוח נושבת ממנה כמו מנקיק (…) חול משתלח חופשי בחדרים/ מצטבר על שיש המטבח, על הרצפה/ הופך את המיטה לדיונה". ("מכשפות. שיר ערש" מתוך "אותו הנהר פעמיים". והשוו עם "חניכה" ב"אליבי"). ולבסוף  – אישה מעורטלת מנשיותה. "את משקיפה על הגופים המשורגים/ כאילו הם בנייך. את מרגישה/ אבהית". ("מין" מתוך "אותו הנהר פעמיים").

שירתה של גלוברמן (בשתי הסקאלות) מעלה על נס את הרצון לחיות עד כדי קידוש הזכות לחיים. היא אינה כותבת שירה פוליטית כפי שאנו מכירים סוגה זו. כשהיא מאזכרת את שואת יהודי אירופה, דרך הפריזמה שלה כבת לדור שני, או בהתייחסותה לרצח העם בקוסובו, היא מוצאת מלים מדויקות לתיאור טבעו האכזרי של האדם. היא מגנה בחירוף נפש על אמה, ניצולת השואה "אני כבר לא יודעת איך להתפלל/ בלי הזעם, שמחורר את האוויר/ כשאני מבקשת על חייך, אמא/ אני עולה על הגג/ על רקע השמיים/ אני עושה לאלוהים סימנים כחולים". ("חלל" מתוך אליבי). ומתוך השער "כל אחד צריך להתגבר על הביוגרפיה שלו" פוסקת גלוברמן לגבי הוריה: "כן, הוא היה ניצול, אבל/ היא היתה טרופה", והדוברת יורשת זאת מהוריה ו"נאבקת כמו במכמורת". בשיר "דור שני", מפסגות שירתה של גלוברמן, היא כותבת: "אמא נשענת על אבא. אבא נשען על צל (…) אנחנו מאמינים בקירות. פחות מאמינים בגג/ צריך לבנות אותו כל בוקר מחדש. אנחנו בונים (…)/ שתיקה היא הגופר שסותם את הפרצות, אוטם את הרצפה". כך – בלשון יובשנית משהו, דיווחית – מתארת בת לניצולי שואה את ילדותה ונעוריה בבית מוגן היטב. מפני המים, כמובן. כי זו מהות הגופר. והפעם זו לא רק תיבת נח אלא גם מעין תיבת משה.

בהרצאה, שנשא אריאל הירשפלד בערב השקת ספרה של גלוברמן, אמר שבאמצעות המלה גופר בונה גלוברמן תמונה יהודית מיתית. כמה יפה הבחנתו. גלוברמן, כדבריו, טוענת את הסיפור המקראי בסיפורה האישי, ובעצם בסיפורו של דור שלם, נצר לניצולי שואה. באותו שיר היא חותמת את הבית הראשון כש"הרצפה בוערת מתחת לרגליים" (יסוד האש). אבל הבית השני נחתם כך ש"אני שומעת משהו עמוק נוהם: ים מתחת ליסודות הבית". וזה משיב אותנו למפתח של שירתה – יסוד המים; המאבק בהצפה ובטביעה, שמסמל את הרצון לחיות. כשגלוברמן משוררת על ים, שנוהם מתחת ליסודות הבית, אין היא מכוונת אך ורק לבית הפיסי (הקן המשפחתי). היא מכוונת גם לבית השירי. כי גם מתחת ליסודות השירה של יעל גלוברמן נוהם עמוק הים.