ליידי לזרוס/סילביה פלאת

שוב עשיתי את זה.

פעם בעשר שנים

אני מצליחה ---

סוג של נס מהלך, העור שלי

בהיר כמו אהיל נאצי,

כף רגלי הימנית

משקולת ניירות,

הפנים שלי תכריך יהודי משובח,

חסר צורה.

הסר מעליי את המטפחת

הו אויב שלי.

האם אני מפחידה?---

האף, ארובות העיניים, המערכת השלמה של השיניים?

הנשימה החמוצה

תעלם בְּיום.

בקרוב, בקרוב הבשר

שמערת הקבר אכלה יהיה

לבית מעליי

ואני אישה חייכנית.

אני רק בת שלושים.

וכמו החתול יש לי תשע פעמים למות.

זאת פעם מספר שלוש.

איזו שטות

להשמיד כל עשור.

איזה מיליוני סיבים דקיקים.

ההמון לועס-הבוטנים

דוחף כדי לראות

הם מקלפים אותי ידיים ורגליים

מופע החשפנות הגדול.

רבותיי, גבירותיי

אלה הן הידיים שלי

הברכיים שלי.

אולי אני עור ועצמות,

עדיין, אני אותה אישה בדיוק.

בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בת עשר.

זו היתה תאונה.

בפעם השנייה התכוונתי

להמשיך עד הסוף ולא לחזור בכלל.

רעדתי חזק כל כך שננעלתי

כמו קונכייה.

הם היו צריכים לקרוא ולקרוא

ולשלוף את התולעים מתוכי כמו פנינים דביקות.

למות

זו אמנות, כמו כל דבר אחר,

אני טובה בזה בצורה שקשה לתאר.

אני עושה את זה כך שזה מרגיש כמו גיהינום.

אני עושה את זה כך שזה מרגיש ממשי.

אני מניחה שאפשר לומר שזה ייעודי.

זה די פשוט לעשות את זה בתוך תא.

זה די פשוט לעשות את זה ולהישאר במקום.

זו התיאטרליות

שבשיבה לאור יום

לאותו מקום, לאותם פנים, לאותה גסות

שבקריאה המשועשעת:

"נס"

שהורסת אותי.

יש מחיר

לצפייה בצלקות שלי, יש מחיר

לשמיעת הלמות הלב שלי---

הוא ממש פועם.

ויש מחיר, מחיר גבוה במיוחד

למילה או נגיעה

או טיפת דם

או פיסה מבגדיי או משערי.

אז, אז, אדוני הדוקטור.

אז, אדוני האויב.

אני האופוס שלך,

אני האחת השווה שלך,

תינוקת הזהב הטהורה

שנמסה לתוך צווחה.

אני עולה ומתכלה.

שלא תחשוב שאני לא מעריכה את דאגתך הגדולה.

אפר, אפר ---

אתה תוקע ובוחש.

בשר, עצם, כלום זה מה שיש---

עוגה של סבון,

טבעת נישואין,

מילוי זהב.

אדון אלוהים, אדון לוציפר

היזהר

היזהר

מתוך האפר

אני עולה עם שיערי האדום

ואני אוכלת גברים לאור יום.