שיחותיי עם נהגי מוניות

 

 

בתור אדם נטול מכונית באופן עקרוני ופרקטי גם יחד, אני מרבה לנסוע במוניות. וכידוע, אחד המפגעים הרציניים ביותר במוניות הם הנהגים שמתעקשים לפתח איתך שיחה. עוד יותר גרועים, הם הנהגים שפוצחים בהרצאה פוליטית, תוך השמעת נאומי הרבי בבה מערוץ 7, כולל פרשנויות מאלפות של הרב בובה.

כולם מכירים את התופעה, אבל מי שמרבה לנסוע במוניות יוצא מהמונית עם כאב ראש אקוטי, תוך שהוא נשבע לעצמו שהוא קונה טוסטוס או מוציא את האופניים מגיל 12 מהבוידעם.

 

בתור אדם שאין לו רשיון נהיגה וגם על אופניים אינו יודע לרכב, אני ממשיכה להזדקק לשירותי המוניות, ובמשך השנים ליקטתי שיחות מגוחכות ביותר עם כמה מהם.

 

נהגי מוניות נחלקים לכמה סוגים: יש את אלה שכאמור מרצים לך ולא באמת רוצים לשמוע את דעתך, רק מבררים בתחילה בעצבנות לאיזה מחנה את שייכת. שמתי לב, שאם אני עולה בשכונה דרומית היחס אלי שונה מאשר לו עליתי למונית בשכונה צפונית או ברחוב כמו שנקין.

 

בתור "צפונית", מניח הנהג בחשדנות שאני שמאלנית, ולהפך. בהתאם לכך הוא מפתח את נאומו. למדתי שהכי טוב להזדהות עם הנטייה הפוליטית של נהג המונית, אם את לא רוצה כאב ראש קרדינלי. הוא מדבר, ואני אומרת "אהה". הוא מרצה, ואני מגיבה: "כן, אתה צודקת במאת האחוזים!"

 

על פי רוב זה מרגיע את הפוליטיקאי הקטן, והוא ממשיך בהרצאתו בהנאה על שיש לו שומעת צייתנית המזדהה עם האג'נדה שנהוגה במוניתו.

 

לפני שנים רבות, ממש בהתחלת נסיעותיי במוניות, עשיתי את הטעות הפטלית והתווכחתי עם נהג מונית אחד, וזו הייתה חוויה מדכאת במיוחד, במהלכה נאלצתי לשמוע אותו מנאץ את ראשו של "שלמה אלוני" (הכוונה הייתה ללעוג לשולמית אלוני), ואת השמאל בכלל.

 

עם הסוג השני נמנים נהגים ידידותיים יותר, שבסך הכול רוצים לפתח שיחה כדי להפיג את השעמום. אני מבינה אותם, ואפילו אמפטית לבעיה: באמת, שעות על שעות על התחת, איך שלא יוציאו איזו מילה? אבל דווקא אלה מתבררים כיותר מטרידנים מהמרצים העצבניים בעלי האג'נדה הפוליטית המוצקה.

 

"הידידותיים" מתחילים לשוחח איתך כמו סחבקים, רוצים לשמוע עלייך, מנסים לדלות מידע אישי בכל דרך: האם את נשואה, האם יש לך ילדים, מאיזה מוצא את, במה את עובדת, במה עובד בעלך, וכהנה וכהנה.

לפעמים אני נופלת בפח ואומרת את האמת, וזה עולה לי ביוקר. כשהייתי עיתונאית, מייד התנפל עלי הנהג והתלונן על הדברים הבאים: למה מחלק העיתונים של "ידיעות אחרונות" לא שם לו את העיתון בתיבה אלא מפיל אותו על הרצפה (ואני בכלל עבדתי ב"על המשמר", וחוץ מזה, מה לי ולמחלקי עיתונים), למה כל הפרשנים הפוליטיים הם שמאלנים (ואני בכלל הייתי מבקרת קולנוע), ואם נודע לו שאני מבקרת קולנוע, אוי לי ולראשי, ישר היה מתלונן על סרט שראה, שאיזה מבקר החמיא לו, או מבקש רשימת המלצות לסרט במוצאי שבת עם האישה. וזה עוד הדברים הקלים.

 

מספר נהגים ששמעו שאני מ"נציגי העיתונות", התלוננו בפניי על כל מיני מפגעים סביבתיים ואחרים, כאילו שאוכל לטפל בזה, כאילו בהיותי נציגת העיתונות אני מופקדת על גורל העולם.

 

גם היום אני עושה לפעמים ואת הטעות ואומרת את מקצועי האמיתי – עורכת ספרים, ובשל כך דווח לי לאחרונה על התנהגות נלוזה של מספר הוצאות ספרים כלפי נהגי מוניות שמבצעים עבורן שליחויות, אחד סיפר על יחסיו המשפחתיים החמים עם בעל אחד ההוצאות, ועוד אחד ניסה לדחוף לי הגיגים שכתב כדי שהוציא לו ספר לאור.

 

אם אני נוסעת לאולפני טלוויזיה, מיד מתקיפים אותו בסדרת שאלות לאיזה תוכנית אני הולכת להתראיין ולמה. אם אני מזכירה את המראיין, מיד נזכר הנהג שהוא למד איתו בגן. אם מדובר במראיין שנוי במחלוקת, מייד פותח על הנהג ג'ורה של קללות בדבר שמאלניותו של הנ"ל וכו'.

 

וכמובן, אם את עושה את השטות הפאטלית ומספרת שאת רווקה, לפעמים מציע לך הנהג את ידו, או את יד קרובי משפחתו הפנויים. בקיצור, אין גבול לפדיחות שנהגי מוניות עושים ללקוחות שלהם.

לכן אני משתדלת לשקר – דבר שלא קל לי לעשות בדרך כלל. במשך השנים הצגתי את עצמי בפני נהגי המוניות כאם לשלושה, ארבעה או חמישה ילדים, עם בעל שעובד בתעשייה האווירית/בשב"ק/סופר סתם/מכולתניק – הכול לפי איך שנחה עלי מוזת הטירוף באותו רגע.

 

כבר הייתי מזכירה בבנק פועלים, מקפלת מצנחים בקבע, אחות ראשית ב"דונולו", בעלת חנות למכשירי כתיבה, שולת אלמוגים בדימוס, אלמנה, אם חד הורית וליצנית לילדים חולי סרטן. אין גבול לשקרים שלי כשאני מבלה חצי שעה עם נהג מונית תל אביבי.

 

ויש גם את הנהגים הממש אקסצנטריים: למשל, אחד שמש עם עלייתי למוניתו טען הוא זמר, שם קלטת שלו, ואני נאלצתי לשמוע כל הדרך איזה שימי תבורי בביצוע גרוע. למזלי, נזכרתי שהבחור הופיע פעם בתוכנית של קיציס ופרידמן, בתור הקומיק ריליף, שם עשו ממנו צחוק, אז מאחר שהוא כה נגע לליבי, שיבחתי אותו עמוקות והצעתי לו לשלוח את הדיסק לרדיו.

 

אני מבינה לליבם, באמת. ושום דבר ממה שאני אומרת לא נובע מתנשאות מעמדית, חלילה. אני מבינה שקשה להם כל היום במונית הדחוסה מבלי לפרוק קצת רוח. אבל דחליק, נהגים, אנחנו לא חייבים לכם כלום חוץ מנימוס אלמנטריי ודמי נסיעה: לא לשמוע את ההרצאות הפוליטיות הצרחניות שלכם, ולא להיחקר שתי וערב על חיינו האישיים, לאן אנחנו נוסעים ולמה.

 

מעט מאוד נהגים שותקים כל הנסיעה, שקועים בעצמם או ברדיו. ובאמת, לא אכפת לי שתפתחו את הרדיו, גם לא על תחנה של מוזיקה מזרחית שאינני חובבת כלל וכלל. אני מקבלת את העובדה שאני במונית שלכם, וזה מה שאתם רוצים לשמוע. אבל רבק, קצת התחשבות: אני לא חברה שלכם ולא קרובת משפחה, ואין לי חשק לדבר עם איש כשאני עושה את דרכי למקום מן המקומות, על פי רוב שקועה בהרהורים.