אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
פַּסְקָל פֶּטִיט
דְּיוֹקָן עַצְמִי עִם נְמָלִים אֲדֻמּוֹת
כְּדֵי לְבַקֵּר אוֹתְךָ, אַבָּא, אֲנִי עוֹטָה מַסֵּכַת נְמָלִים, נִמְלֵי אֵשׁ.
וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת וּמְחַכָּה לְךָ שֶׁתַּסְבִּיר
לָמָּה עֲזַבְתָּנִי כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שְׁמוֹנֶה,
הֵן מִתְקַבְּצוֹת, גּוּפֵיהֶן אֲדֻמִּים
צְפוּפִים סְבִיב עֵינַי, וְעוֹקְצוֹת בְּאִישׁוֹנַי עַד שֶׁהֵם לְבָנִים
וַאֲנִי עִוֶּרֶת. אַחַר כָּךְ הֵן תּוֹקְפוֹת אֶת פִּי.
אֲנִי מְנַסָּה לְהַסִּיטָן בִּלְקִיקָה אֲבָל הֵן מְטַפְּסוֹת וְיוֹרְדוֹת בַּוֵּשֶׁט
עַד שֶׁנְּחִיל שָׁלֵם נוֹשֵךְ בְּקֵבָתִי,
וְאַתָּה נֶאֱלָץ אָז לַהֲפֹךְ לְדֹב נְמָלִים עֲנָק,
וְלִתְחֹב אֶת לְשוֹנְךָ הָאֲרֻכָּה הַדְּבִיקָה לִגְרוֹנִי,
כְּמוֹ שֶׁפַּעַם עָשִׂיתָ לְאַחִי הַקָּטָן
כְּשֶׁנִּשַּׁקְתָּ אוֹתוֹ נְשִׁיקָה צָרְפָתִית, בְּעוֹד הוּא מַעֲמִיד פְּנֵי יָשֵׁן.
לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר מֶה עָשִׂיתָ לִי, אֲבָל הַנְּמָלִים – יוֹדְעוֹת.
מאנגלית: אמיר אור
.jpg)
איזה שיר וכרגיל איזה תרגום-יפים
מקווה להגיע.
תודה, מירי. את מוזמנת ביותר.
שיר מוחשי מזדחל חזק ומדריך מנוחה
כן, לא משהו שהולכים אתו לישון, מלבד אלה שהלכו לישון איתו לילה לילה…
מה שמפתיע שהנמלים יודעות- והן לא רק בתל אביב…דב נמלים עם לשון ארוכה- מצמרר.
כן, מצמרר – ולא כל כך נדיר כנראה. השיר הזה הוא עוד אולי על מקרה קל (!)
זה שיר חוטף-מלים-מהפה, כזה שקשה מאוד להגיב אליו.
והאירוע נשמע נהדר, חבל שאני מאות ק"מ משם.
שיר שגורם לתחושת נמלול על העור. תרגום מצוין.
הארוע מפתה מאוד. לצערי אני מחוייבת לארוע משפחתי.
בהצלחה רבה!
אוי רונן, תודה, אם כי "חוטף מלים" הוא כאן תרתי משמע… אבל כן. כן.
נמלי אש
כמה שהמילים נראות פשוטות המשמעות כל כך קשה
בטח נורא קשה לעבוד עם שיר כזה
הדס, דווקא לא קשה. החוייה היא הקשה, אבל כשהיא מובעת בגאוניות כזו וסוחפת אותך פנימה, העוצמה שלה יוצרת מעורבות מיידית.
אלה דווקא היצירות המשעממות שקשה להתייחס אליהן ולהגיע למעורבות כלשהי לגביהן, לא?
אוי אוי אמיר הנמלים האלה חזקות מהחיים.
להתראות טובה
טובה, במקרה הזה הנמלים האלה היו החיים… אבל אני מבין את כוונתך. היינו מוותרים על עוצמות כאלה שכולן פצע.
די מזוויע – מזכיר ציור של דאלי . ולמי שסובל מחרדת חרקים זה בטח עוד יותר זוועתי.
אילנה, אני זוכר נמלים אצל דאלי, אבל חשבת על משהו ספציפי? היא סיפרה לי שנסעה פעמיים לאגן האמזונס, ומשם כל החי והצומח האלה. יש לה בספר הזה שירי נמלים, ציפורים, צלופחים חשמליים ועוד.
לדאלי יש ציור עם נמלים יש לי אותו כנראה באיזה ספר אמנות, וגם בשעונים הנמסים יש בצד נמלים
http://www.fotos.org/galeria/data/520/3Salvador-Dali-Persistence-Of-Memory.jpg
וגם בסרט שעשה עם לואי בונואל ב-1929 שנקרא כלב אנדלוסי un chien andalou שבו סצנה עם יד רוחשת נמלים ועוד כמה דברים מזעזעים
http://afilmcanon.blogspot.com/2007/07/bunuel-dali-un-chien-andalou-andalusian.html
וגם הציור הזה (לא מה שהתכוונתי אבל כנראה שיש לו כמה)
http://www.abcgallery.com/D/dali/dali120.html
תודה! הציור הזה נראה מתאים לגמרי בדיוק לשיר הזה, אילנה.
אוי, אילנה, את אלה מהכלב האנדלוסי לא היכרתי. אלה נראות ממש מתאימות. יש לה שיר שלא העליתי כאן על "כפפה של נמלים טורפות" – מין טקס כאב אינדיאני שהולך בול עם הצילום הזה.
טוב יש בזה משהו סוריאליסטי הזייתי חלומי שמתחבר כנראה בויז"ואל…
הזייתי-סיוטי הייתי אומר… במחשבה שנייה האשה שלווה מדי בציור הזה.
שיר שמעביר בעצמה את תחושת הנימלול כאילו הקורא חווה אותה בעצמו, אליו והתוכן והחוויה מתאימים בכול מקום.
מסכים אתך, איציק, המעשה למרבית הצער ידוע ואוניברסלי. גם הנמלים כנראה. היה מטלטל לשמוע אותה קוראת אותה היום.
אמיר,
איזה שיר נורא. וכמה זה מוזר ששיר מצוין מהמם את הקורא ביופיו גם כשהוא מתאר זוועה.
סליחה מראש על הבורות, אבל אשמח לקבל כמה מילים על פסקל פטיט.
תודה שחר. כן, השילוב של היפה והנורא יוצר אימפקט שקשה לנו לעמוד בפניו. מוזר, מה?
פסקל פטיט:
Pascale Petit was born in Paris, grew up in France and Wales and lives in London. In 2004 the Poetry Book Society and Arts Council named her as one of the Next Generation Poets. She has published three full-length poetry collections. Her last two collections, ’The Zoo Father’ (Seren, 2001) and ’The Huntress’ (Seren, 2005), were both shortlisted for the T. S. Eliot Prize and were both Books of the Year in the Times Literary Supplement. ’The Zoo Father’ was a Poetry Book Society Recommendation and a Book of the Year in the Independent. It won a major Arts Council of England Writers’ Award and a New London Writers’ Award. A poem from the book was also shortlisted for a Forward Prize for Best Single Poem. A Spanish/English bilingual edition is published in Mexico. Her first collection was ’Heart of a Deer’ (Enitharmon, 1998), and she has co-edited the first anthology from The Poetry School, ’Tying the Song’ (Enitharmon, 2000). A prizewinning pamphlet ’The Wounded Deer – Fourteen poems after Frida Kahlo’ (Smith Doorstop) also appeared in 2005.
אמיר, קראתי את והרגשתי את הנמלים אצלי בוושט, ועכשיו רק דב נמלים יכול(ה) להושיע. מוחשי וחושני על אף תחושת הנימול הנוראית.מזל שאלה לא טרמיטים. התרגום נפלא.
בהצלחה! אירועים כאלה מעוררים לפעמים את צער המרחק שבין הפריפריה למרכז.
אני יוצא להביט בתבור להתנחם.
תודה, מוישלה. לצערי זה קורה יותר ממה שחושבים. הכי נורא כשזה במשפחה, אבל זה כבר בכל מקום. לבן שלי אני מרשה לטפס על עצים כמה שהוא רוצה, אבל לא לרדת לבד למטה. מפחיד.
שיר מזעזע וקשה.
כמו החיים.
אני בספק אם הנמלים יודעות, הבשר בודאי זוכר, והעור עוד יותר. ולמה לבקר אצל סוטה כזה, להעביר בקורת יותר מתקבל. שיר דוקר ביותר.
לבנה, למה לבקר אצל סוטה כזה? – זה אבא שלה… השיר לקוח מספר שכולו מוקדש לו. באופן לא בלתי מובן דווקא ההורה המתעלל הוא זה שנצרב בתודעה והקשר החזק הוא לא פעם דווקא איתו.
אין סליחה לאבא כזה, לא ראוי לרקיקה, פדופיל שדוחף לשון לגרון של ילד חסר אונים – הלזה יקרא אבא? יוחרמו ממנו לאלתר שלוש האותיות הנ"ל. בעורמה ובניאוף זכה בהן,הנבל. אתה בטח חושב שאני כועסת ברצינות – אתה צודק, לעזאזל.
אני חושבת לבנה, שאחד הדברים הכי מפלצתיים בגילוי עריות זו האמביוולנטיות. מצד אחד זה האיש שעושה לך את הדברים הכי איומים, הכי מכאיבים, הכי מזוויעים. מצד שני זה האיש שאת אוהבת ובוטחת בו. מעבר לזה הרבה פעמים יש גם אמביוולנטיות בחוויה עצמה. יכולים להיות לחוויה הזו חלקים נעימים- פתאום את הילדה המועדפת של אבא, מקבלת מתנות ותשומת לב. ולפעמים יש גם איזושהי הנאה פיזית ואז האמביוולנטיות רבה ומפלצתית אף יותר.
וכל זה לא בא להפחית ולו במאומה מהזוועה שבמעשים הללו.
מעבר לכל זה- יש כאן שיר מצוין.
אליענה, מסכים אתך לגבי השיר החזק הזה של פסקל, וגם לגבי מה שכתבת על יחסים אינססטואליים ופדופיליים. ערכתי פעם ספר למשוררת שזו הייתה חוויית היסוד שלה. זה היה רק מרומז, אבל בתהליך העריכה העטיפות נשרו והדברים נאמרו. אמביוולנטי כבר אמרת, ואפשר רק להוסיף שיכול להיות שם בצד תחושת הניצול אפילו געגוע, אם לא למעלה מזה.
לבנה, זה נורא, זה דוחה, זה פשע. אין בינינו שום חילוקי דיעות, ולי מהצד יש רק תיעוב וכעס, כמוך. אבל לילדה שגדלה וכתבה לו את זה (כל הספר נכתב על ערש מותו, בבית החולים) – יש עולם שלם איתו בראש, חלקו גם לכף זכות. לא אנחנו צריכים לסלוח או לא לסלוח. צריך להבין ולכבד גם את זה.
לאליענה ולאמיר, אין חולק שהשיר מצוין, אבל אני לא מזהה לא אמביוולנטיות וגם לא סליחה, פרט למדקרות מילוליות – נמלים, אדומות, אש, עוקצות, נושכות… חד משמעי!
לבנה, הנה עוד אחד שתרגמתי מהספר הזה:
מעילי-משוגעים
אני מניחה את המזוודה על המיטה של אבי
פותחת את הרוכסן לאט, בעדינות.
בפְנים במעילי משוגעים, ארוזי בד
שוכבים ארבעים יונקי דבש
קשורים שורות שורות, כל ראש זעיר
מונח על כרית גופו המרופד.
אני מאכילה אותם מבקבוקון מי סוכר
תוחבת כל מקור לשפופרת צווארו,
ואז מתירה אותם מן הקשרים
כדי שאבא יוכל לראות את צבעיהם המשתנים
כשהם מנתרים סביב חדרו.
הם מרחפים סנטימטרים מעל פניו
כאילו הוא פרח, ואפשר לשמוע
את המייתם מעל מכל החמצן.
בפעם הראשונה מאז שהגעתי
הוא נושם בקלות , הצינורית
כמעט נשמטת מנחיריו.
אין לי מושג כמה זמן אנו יושבים
אבל כשאני מציצה שוב בפניו
הוא ישן, ואורות מנוצותיהן
עוד מרצדים על עפעפיו ולחייו.
לוקח לי שעות לתפוס את כולם
ולעטוף אותם במעילי המשוגעים שלהם.
אני עובדת בשקט, הוא ישן שינה
כה עמוקה, שאינו מתעורר אפילו פעם.
שיר יפה ועוד יותר אימתני, מבטא טירוף מערכות. אין פיוס. בעיניי 40 יונקי הדבש בכותנות המשוגעים – סוריאליזם מוחלט – הם נשמתה המפולגת שיוצאת מתוך המזוודה; הוא ישן- כי היה אטום אז, ונשאר אטום.
זה נכון, לבנה, סוריאליסטי ומטורף. אבל בכל זאת היא מביאה אותם למענו, לשמח אותו בצבעיהם המרהיבים, לא?
לא! עצם העובדה שהם לבושים בכותנות משוגעים אומר לי, שהיא הביאה אליו את שגעונה, פרי הבאושים של מעשיו.יונקי דבש, בעברית תקנית צופיות, צבעם שחור מתחלף בכחול אינדיגו (לא צבע אופטימי, תסכים?), הם לא צבעוניים, הם קטנטנים, מתזזים ומעצבנים.
לבנה, אני מסכים עם הקריאה שלך, הטירוף שם. אבל גם עם שלי…
אני חושב שגם אהבה וחמלה יש במעשה הזה, ודווקא זה מה שעושה הכל יותר נורא, מורכב….ואנושי.
לגבי הצופיות, המממ…
זו טיוטה ואשמח לדיוקים כאלה (למשל צ"ל כותנות משוגעים ולא מעילים)
אבל שאלתי, ופסקל תיארה לי את שלל צבעיהם. בדקתי והצופיות דומות ליונקי הדבש, אבל זו לא אותה ציפור (אין צופיות באירופה).
איך שואלים משוררת שיושבת לידך – מה התכוונה בשירתה מבלי להשמע אירוניים או חסרי תובנה?
טוב, לא בדיוק שואלים ככה, אבל שואלים. למשל לא הבנתי במקור איך בדיוק בנוי הבקבוקון שממנו מזינים את יונקי הדבש. לא הסתדרה לי התמונה. אז שאלתי, והתברר שחסר מידע טכני(שאפשר בהחלט לוותר עליו וכך עשיתי).
אני בכלל כל הזמן שואל – גם בעריכה, וזו שיטה. לא באירוניה, וגם בלי פחד להיראות טמבל. אני הקורא, לא? והמסר שעובר אמור לעבור. אם הוא לא עובר, יש בעיה וכדאי להתייחס אליה. בעריכה השאלות הופכות לשיקולי העריכה עצמם. אם מעניין אותך, הציצי ב"איך אוכלים מלפפון" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182
לבנה, הייתי עכשיו בארוחת ערב עם פסקל, וכדי לבדוק את עצמי, סיפרתי לה על הדיון שהיה לנו בבלוג. מה אמרת ומה חשבתי אני. אז הדיווח הוא שכן, גם אהבה יש שם, גם חשבון, גם אבל.
לאמיר, מזלו של אותו איש שבתו סלחנית לצד מתחשבנת, כשבעיניי הוא לא היה ראוי, גם כשהוא על מיטת דווי.
אבל בשיר על הצופיות חשתי יותר שגעון, פחות חמלה.
אוי והשיר השני
מבהיל
אתה בטוח שהיא שמרה על שפיות דעתה?
או שמא זהו שחזור של מסע שהיא כבר חזרה ממנו.
שפיות, מירי, היא עניין יחסי, לא?
עבדתי איתה השבוע – תרגמנו זה את זה – והיא נראתה בסדר גמור. היא גם פרופסור באוניברסיטה וכו". אבל הצלקת בוודאי שם.
ספר שלם לאבא הזה הוא סוף סוף דיבור, על הכל, אבל לא יודע כמה דברים כאלה נפתרים באמת.
טוב צלקות יש לכולנו
משהו פמיניסטי אמיץ .
ייתכן שאפשר היום לכתוב ככה ולא להרגיש שנשרפו כל הגשרים לעולם השפויים. זה תלוי סביבה יצירתית.
מעניינת הביוגרפיה שלה…
כן, ובכל זאת לא הייתי מכליל. אני שמח שאני לא צריך לחיות עם אחת כזאת (נוסף לכל הוא עזב אותה כשהייתה בת שמונה!) ולמה זה "פמיניסטי"?
למה אתה מתכוון ב"אחת כזאת?"
צלקת כזאת (מהתגובה של מירי). סליחה על הקצרנות – זה בגלל שאני צריך לזוז מפה 🙂
אהה. הבנתי לרגע "אחת כזאת" שעזבו אותה בגיל שמונה. עכשיו התבהר.
(ואם אתה חייב לה זוז אז זו באמת סיבה טובה לקצרנות).
:0)
אתה צודק אמיר צלקת כזו לא עלינו, אם כי כל אחד כאמור וצלקותיו עימו ואין אדם פנוי מסבל.
התכוונתי אמיר בפמיניזם – שהוא איפשר חשיפה לגיטימית של כל חיי האישה , גם אלה שבעבר ניסינו להסב עינינו ממנו כי הוא לא נעים . כמובן שבסופו של דבר השיר נמדד באיכותו ורק שירים איכותיים יעלו על פני השטח. כמו שירת משוררת זו.
כל מה שהושתק בעבר על ידי המשפחות או החברה נחשף ביתר קלות ואני בהחלט מייחסת לפמיניזם את ההתקדמות הזו של החברה, פתיחות לחיי אישה ולחיי כל מי שהוא לא גבר לבן וצעיר.אני בהחלט מעריכה את יכולתך להכיל ותרגם שירה כזו. נשית.
מירי, תודה. אני לא חושב שמדובר בפמיניזם או בקומוניזם או ביהדות משיחית כאן, אלא בחיי אנוש. גם לא קשור לנשים או גברים (זוכרת מה הוא עשה לאחיה הקטן?)
יש משהו מאוד רדוקטיבי בכל האיזמים האלה. "החיים כהווייתם" זה די מספיק לטעמי לתיאור העניין.
אמיר
התרבות נמצאת בהתפתחות אם כי לא מספיק בשביל לעצור את המלחמות ובין שלבי התפתחותה התפתח הפמיניזם . אני נוטה לסמן את עקבות תרומתו.
אבל נראה שאנחנו בדרך לויכוח חדש . הפעם נראה לי שאסוג ממנו עתה.
בכל אופן תודה על החווייה המטלטלת של השירים . עושה חשק לבוא מחר אם הברך תאפשר לי.
להתראות
מירי
את צודקת, מירי. בואי נישאר בשירים, ואשמח לראות אותך מחר.
הרי מספיק ששני אנשים חושפים את הפילטרים (=המילונים) שדרכם הם רואים את העולם ומיד יש צורך בדיון ובירור.
לא מחר…. היום!
הי מירי, טוב היה לראות אותך היום באירוע הקריאה. מעניין מה את חושבת עכשיו.
בכלל, היה כיף לראות שם אנשים מהבלוגיה, יוצאים מהווירטואליה למציאות (משמח, וגם קצת מטלטל)…
הי אמיר בדיוק כתבתי מה הרגשתי יותר למטה. אני קצת לא מסודרת צריכה להשתדל יותר 🙂
היה פשוט נהדר ותרבותי ואצילי וייחודי.
לילה טוב ותרגיש טוב!
אמיר, בקריאה שלי היא פותחת את רוכסן המזוודה, משחררת את יונקי הדבש בחדרו, כאילו הוא פרח. היא מכינה אותו להמשך דרכו בנסיון נואש ללמצוץ ממנו את השגעון שבו, כדי שילך נקי…
"אני עובדת בשקט" – היא מאמינה שזו עבודה, כל מה שהיא עושה שם. לא?
תמי, נשמע שכן, זו מין עבודה, אבל לתמונה הזאת יש גם מימד סוריאליסטי מוזר שאני לא בטוח שאני מבין. יפה הקריאה הזאת שהרי הוא באמת כמו מין פרח כאן, אבל הם דווקא יונקי דבש ולא יונקי רעל…
מכיוון שגם היום נעבוד יחד, פסקל ואני, אנסה לזכור ולשאול אותה.
אמיר, וואו אני סקרנית להבין מה הייתה הכוונה שלה…
תמי, אז זה ככה, הם לא מוצצים ממנו את הרעל והטירוף – אלא הם מין שליחים של אהבה מיוסרת.
שמעת היום באירוע בהליקון – יש לה גם שיר על תוכי ששומר עבורה את קולו, אנחותיו, התנשפויותיו…. החיות הן מין שגרירים שלה. שם הספר כבר אומר את זה "גן החיות של אבא". ואני מתכוון לתרגם את הספר הזה.
הי אמיר היה משהו(כנראה חסרות לי מילים בינתיים) .
הבנתי יותר לעומק עד כמה עבודת המשורר היא מחוייבות ועד כמה זן נדיר ונכחד הם המשוררים (ו…המשוררות) שיש לשמור עליהם/ן ולטפחם/ן. יום אחד אכנס לפרוייקט כשאסיים להתמקצע באמנות הקרמיקה שזו פשוט סוגה שכמעט לא נולד עדיין ויש לי מחוייבות אליה.
איזה שירים מופלאים איזה משוררים ומשוררות . חוויה .אם עוד תהיה בקשר עם פסקל פטיט אנא הראה לה את עבודותי בבלוג? רציתי פשוט לתת לה תמורה למה שהיא נתנה.
ותמי
לא הספקתי ל"גיד לך שלום היה כיף לפגוש אותך!
הי מירי, הצטלבנו בתגובות!
בשמחה אשלח לה קישור – בחרי את העבודה שהיית רוצה להראות לה (יש לי הצעה, אבל אשתוק).
חשבתי על לילית כי היא הכי קרובה עכשיו לליבי
אבל יש לי גם עבודה עם חרקים
אשמח לשמוע המלצה שלך!
כן! גם אני חשבתי על "לילית" (או על…"דמים") אבל לא מכיר את העבודה עם החרקים.
בול
נדמה לי שיש לי האי מייל שלך אשלח כמה…
אמיר אין לי האי מייל שלך
שלי הוא
mirifleisher@bezeqint.net
אנא כתוב לי אליו ואז יהיה לי שלך.
ומבטיחה לא לבקש פרוטקציה לפרסם שירים בהליקון 🙂
מקסימום תקבל הזמנות לתערוכות…
עוד מעט 🙂
מירי, נכון, לא הספקנו.. אבל כל כך מחמם היה לפגוש בך…:)
אמיר, קרן קוך העמידה ערב מהנה ביותר. (שמחתי לפגוש את מירי, כמובן)יעל גלוברמן הנפלאה. דוריס קארבה שחקנית לא קטנה וניתן היה להבין ניואנסים מאסטונית דרך הקריאה שלה, המבטים… מג בייטמן ריגשה אותי מאוד גם כשלא הבנתי אפילו חצי מילה, יש משהו בשפה שהיה נשמע לי מוכר מזמנים אחרים…אבל באמת פסקל פטיט חיברה אותי למקומות חדשים בנפש. הקולות והצבעים "גן החיות של אבא"…וכמובן אהבתי לשמוע אותך ובטוח יהיה מרתק לקרוא את התרגום שלך לשירה של פסקל…
תודה רבה, תמי. כן, למרות שאני קצת חולה, הצלחתי גם אני ליהנות מאוד, וכל המחמאות מגיעות לקרן, ליעל, לסבינה, לדוריס קארבה, לפסקל פטיט ולמג בייטמן. חגיגה לשירה מעבר לגבולות.
בטח אחלום על נמלים שהן סיוט ילדות שלי…:)
מאחלת לך שתרגיש בריא, מהר…
מקווה שלא… אם ככה לא מומלץ לך להסתכל בקישורים של אילנה!
שמתי לב לפי שירים נוספים (אלו שתורגמו על ידי יעל גלוברמן) שיונקי הדבש מופיעים אצלה בעוד שיר ומכיוון שאלו אינן צופיות הן אינן ציפורי שיר (למרות טעותה של המשוררת שכן הצליל שבשמן הוא צליל משק כנפיהן), עוד ראיתי שם שהיא מזכירה את האצטקים ואצל האצטקים יונק הדבש היה מתפלל עבורם לאלוהיהם. בנוסף, מכיוון שהתייחסה אל אביה כאל פרח ולא רצתה שירעו לו (הללו אגב נמשכים לצבעים ויתכן כי היא רואה את צבעוניותו של אביה) היא מאכילה אותם קודם לכך שהיא משחררת אותם. אביה לא יכול לראות את הציפורים מכיוון שמשק כנפיהן הזריז מאפשר צפיה רק בצבע ולא בצורה.
אגב, בהפלגה אל המוגזם אספר שנמלי האש בהודו הן מאכל מומלץ לטיפול בבעיות בקיבה ,וגם בשיר מוזכרות הנמלים כיורדות אל הקיבה ,כך שלדעתי היא בכלל מתעסקת בריפוי עצמי ,ובטיפול מסור לאב שסלחה לו למרות הכל. הסיפור עם האמא,(שוב אצל יעל) למרות שלא התעמקתי בו מספיק נקרא בעיניי הרבה יותר כעוס ויתכן שהיא מאשימה את אימה בכך שלא הייתה בתמונה או שידעה ושתקה.
סיגל, לאיזה צליל בשם שלהן את מתכוונת? אני רואה שאת בקיאה מאוד בענייני יונקי דבש… וגם נמלים הודיות! אני לא.
פסקל חיתה תקופות באמזונס ומשם החיות. כל הספר שלה הוא מין גן חיות – נמלים, דגי חשמל, דגי ריאות, תוכי, נשר ומה לא…
לא הכל שם רווי חמלה. יש גם שיר שבו היא חודרת לשופכה של האב בתור דג טרף משונן קשקשים…
יש פה תרפיה, אבל אני חושב שהיא לא עושה לאף אחד הנחות. היא בילתה עם אביה בצרפת על ערש חוליו כשנתיים עד שמת.
אני מתרגם את כל הספר הזה, כך שאביא עוד בהמשך.
The humming sound of the humming bird"s wings.
הו. תחושת נמלול קשה חלפה בתוכי למקרא השיר הזה. כמו כשראיתי את צ"יינה טאון.
איך זה קשור לצ"יינה טאון שירה?!
אתה לא זוכר? שבסוף מתגלה הקשר המפלצתי שם בין האבא לבת. משהו מצמרר לגמרי.
אהה, את מדברת על הסרט, לא על מקום. לא ראיתי אותו. סרט על יחסים בין אב לבת, אני מבין (בת קטנה?). איך זה נגמר שם?
הי אמיר, קראתי את השיר וגם את השיר השני והתחברתי לדרך שבה המשוררת בוחרת להתמודד עם זכרון הכאב ויחסה לאביה. נראה כי היא לא בהזדהות ובהזדעזעות עם זכרונותיה , את המטען שהיה שם היא העבירה לנמלים. המקום שממנו היא כותבת נדמה כי הוא עצוב אבל לא כואב. את המחשבות הפרטיות של האנשים הקוראים על פדופיליה וקשרי הורים היא משאירה לנו וזה מדגיש בעיניי את המקום המיוחד שבו היא נמצאת ביחס לאחרים. לדעתי, היא עושה נכון. זוכרת את אימי שסבלה מאביה עד צילוק שמותו הגיע בהפתעה ולא הייתה לה יכולת להתמודד עם מה שנותר ולא נפתר, לכן אני מעריכה מאוד את מה שהמשוררת עשתה כאן למען שלוות נפשה וזה חשוב בעיניי הרבה יותר מאשר מעניין אותי לשפוט את אביה או כל אב מתעלל אחר על מעשיו.
לגבי התרגום, אינני מכירה הרבה מתרגמים, אבל שמתי לב שאת התרגומים שלך אני מאוד אוהבת. פשוט תרגום מקסים.
שבת שלום.
תודה, סיגל. אני חושב שאת צודקת בזה. הרי היא מוכרחה לקבל את מה שקרה כחלק מעולמה, וגם לחיות את חייה הלאה. שירה יכולה לחולל פלאים אם מושיבים את הנורא לשיחה נכתבת. במקום שבו הקושי בדרך כלל ישנו גם הכוח – איזשהו מטען, כוח, שנלכד והתאבן, וההתייחסות היצירתית הזו מסוגלת לשחרר אותו.
"במקום שבו הקושי בדרך כלל ישנו גם הכוח"…ברשותך ,אניח משפט זה על לוח כלי העבודה שלי עם עצמי ועם העולם.
:0)
🙂 בעונג.
והשירה היא אבן בוחן ליכולת לעשות את זה. היא תמיד דורשת מהכותב (אבל לא תמיד מקבלת) עימות ואמת.
נתת לי רעיון לנסות להתעמת עם קושי דרך כתיבה. משום מה ה"קול" שאני שומעת כשאני כותבת הוא ילדותי ואולי זה בגלל שאני ממהרת לפרק את הקושי ולא נעצרת עליו מספיק על מנת ממש להתעמת איתו ולשאוב ממנו את הכוח שבצידו.
עכשיו אלך לחפש לי משהו קשה להתעמת איתו.
שוב תודה.
הי סיגל, אני חושב שההבחנה שלך לגבי פסקל פטיט הייתה מאוד מדויקת – "היא לא בהזדהות ובהזדעזעות עם זכרונותיה , את המטען שהיה שם היא העבירה לנמלים. המקום שממנו היא כותבת נדמה כי הוא עצוב אבל לא כואב".
מה שהכי שכנע אותי שזה כך הוא האופן שבו היא קראה את השירים האלה.
שיר אמיץ שמעמת רוע ואכזריות.
כן, לי, ואם חושבים גם על השיר השני – גם את האהבה.
אמיר, כשראיתי את הכותרת וגם את השיר הזכרתי בשירה של יונה וולך "אדם צובר זכרונות" שמושמע כעת בביצוע מקסים של אברהם טל, הנמלים גם בשיר הזה המתורגם וגם בשירה של וולך. שם הזכרונות נצברים כמו נמלים…יפה שיר הזה.
שושנה
שוש, תודה. כן, זה מתקשר באסוציאציה, אבל לא בטוח שלנמלים של פסקל אפשר לקרוא זכרונות. זה נראה לי כמין גלגול של תחושות שנחתמו בבשר.
אוייש, קטע קשה.
בימינו, כל נמלה טובה שיודעת,
צריכה לגשת למשטרה, או יותר טוב:
למאפיה.
אוי רוניתוש כמה שאת מצחיקה
:))
בהחלט. כל הנמלים, הקשיבו הקשיבו!
אבל למה למאפיה?
מאפיה, עולם תחתון,
מכות, איומים –
יותר יעיל מאשר המשטרה שלנו
שלא עוזרת כלום לנפגעות תקיפה מינית.
שלא נדבר על בתי המשפט ועל החקיקה.
נמלים, גשו ישר למאפיה.
אהה, הבנתי. לא המקום שאופים בו פיתות. באמת לא פעם יש חשק "לשכנע" פושעים כאלה בהצעות שאי אפשר לסרב להן.
לפסקל, אני חייב לומר, יש שירים שהנקמות בהם עולות על כל דמיון – למשל להפוך לדגיג טורף עם קשקשים משוננים ולחדור לתוך הזין של אבא (!) זה נשמע כמעט וולגרי, אבל השיר – שיר.
והבוי…