אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
פִיוֹנָה סַמְפְּסוֹן
יין הקודש
כָּל עֶצֶם הִיא גָּבִיעַ; יָרֵךְ מִתְעַנֶּפֶת
הִיא כּוֹס גְּבוֹהַת שָׂפָה. תְּשׁוּקָה,
אַתְּ מְבִינָה, הִיא לֹא עִנְיָן אִישִׁי.
הִיא גְּמִיעָה, חִפּוּשׂ שֶׁל לְגִימוֹת, שֶׁהֲרֵי
לְפָנֶיהָ הוּא עַל בִּרְכָּיו, עוֹרֵךְ
סָבִיב לָהּ מִין טֶקֶס
פֻּלְחָן פְּרָטִי. הוּא שׁוֹאֵל לָמָּה –
אֲבָל לֹא אוֹתָךְ. גַּם לֹא אֶת עַצְמוֹתַיִךְ,
שֶׁיּוֹצְקוֹת אֶת עַצְמָן בְּרֹגַע מְתֻרְגָּל
בֵּין סְדִינֵי הָעוֹר הָאֵלֶּה. צַעֲקוֹתָיו,
הַהַקְרָבָה הָעַצְמִית הַדְּבִיקָה שֶׁלּוֹ, עוֹמְדוֹת
בִּכְפִירָה לָאֱלֹהוּת הַמְּקוֹמִית שֶׁפָּגַשׁ:
בְּעוֹדוֹ תָּר אַחֲרֵי מְעוֹף הַמַּלְאָכִים,
הוּא יִמְעַד שׁוּב אֶל הָ אֲנַחְנוּ הָאַרְצִי.
צעיף
דַּקָּה כִּנְזִירָה אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לָאֹרֶךְ
עַל שׁוּלֵי מִטָּה שְׁאוּלָה שֶׁקְּפִיצֶיהָ
רוֹשְׁמִים רִשּׁוּמָם מִבַּעַד לְעַצְמוֹתַי:
אַבְּדִי כָּל תִּקְוָה. לְאַבֵּד, לְהַנִּיחַ –
אֶקְסְטָזַת הַנְּפִילָה הַזּוֹ. אֲנִי בּוֹהָה
מַעְלָה, לְתוֹךְ חשֶׁךְ חֲשׂוּךְ־אֵל
כְּאִלּוּ הָיָה בְּכֹחוֹ לְגַלּוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ
לַחֲזֹר אֶל הַהַתְחָלָה
שֶׁל תִּקְוָה לֹא חֲצוּיָה
לְ– (בְּרִירַת מִלִּים מְיֻשֶּׁנֶת…) –אשֶׁר
וְהַחשֶׁךְ מַבִּיט בַּחֲזָרָה. נָכוֹן, אֲנִי שִׁכּוֹרָה
שׁוּב. אֲבָל הַאִם תָּמִיד הִיא מֻכְרָחָה
הַסַּגְסֹגֶת הַיְשָׁנָה הַזֹּאת
לְהִקָּרַע לְאֹרֶךְ הַחִבּוּרִים הָאֵלֶּה –
הַאִם זֶהוּ, אֵפוֹא, פִּשְׁרָהּ שֶׁל הִתְגַּלְּמוּת בְּגוּף?
מתוך "המרחק בינינו", הוצאת קשב 2008 – בקרוב בחנויות!
מאנגלית: אמיר אור
.jpg)
בקרוב בחנויות
וכה כתב על גב העטיפה רפי וייכרט:
פיונה סמפסון (נ. 1963) היא מהקולות הבולטים בשירה האנגלוסכסית בת ימינו. שיריה מסתערים בגלים מודרניסטים ופוסטמודרניים על גבולות השפה והתודעה ויוצרים מילון ייחודי של תשוקה ואינטימיות. ממקומות של שבר נפשי וקיומי, שבו "גופי עושה אותי בלתי שלמה" ואף ממקומות של אלימות פיזית – סמפסון עושה את דרכה אל איחוי ואיחוד באותן רגישות נדירה ותנופה פואטית ואינטלקטואלית שבהן מתייחדת שירתה.
שירתה ממפה בלשון שופעת חיוניות, תנופה והמצאות, את המרחק שבינינו לבין עצמנו, ואת זה שבינינו לעצם הדברים. זהו מסע היוצא מן המקום שבו "כל דקה קודחת כמו שערות על עור נערה" בחיפוש אחרי ה"מקום בו נפקחת הֲקַלָּה".
המרחק בינינו, מבחר מכלל יצירתה השירית של סמפסון, מאפשר לקורא הישראלי הצצה אל השירה הוולשית בת זמננו, שבה מתרחשת תחייה רוחנית וצורנית מרתקת, שאיננו ערים לה. תרגומו של המשורר אמיר אור, שהקדים למבחר פתח דבר, קורע צוהר לאזורים סמויים שבהם מפכה שירה חדשנית.
עוד סמפסון ב "הקפיצה למים" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4040&blogID=182
נ.ב.
כל מי שנמאס לו קצת מהדיכי (אבל רק מי שכבר נמאס לו קצת ) מוזמנ/ת ל"איזה אושר!"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
איזה אושרעושר של שירים מתוך "המרחק בינינו", האם אלו אכן שירים שנולדו מהמרחק? נדמה לי שהם נכתבו מהתשוקה שנבטה מהגעגוע, שתורגמה כה יפה למילים.
תודה.
איזה דיכאון מסוגנן, אלגנטי. ואיך הוא נופל לתוך הגשמי בלי להיות מגושם.
מיכל, היית קוראת לזה דיכאון?
דיכאון, ככה נדמה לי, הוא קצת שונה. מין מקום של ויתור חצי אפאתי, התכנסות קהה משהו לחור השחור של הנפש.
נדמה לי שמדיכאון של ממש לא כותבים, אבל לפעמים יוצאים ממנו ועולים קצת דרך הכתיבה עליו.
אז צער, כאב, געגוע – כן. אבל לא דכאון, אני חושב.
אתה צודק אמיר, דיכאון זה משהו אחר. צער זה נכון יותר.
בינגו, מיכל. בדיוק עניתי לך בפוסטך, וראיתי שאנחנו בעצם מסכימים גם על זה שדיכאון הוא מין פקק לנפש ובלם של היצירה.
הללויה.
התחלתי להתייאש מכך שאפילו אנשי מילה לא יודעים להפריד בין דיכאון לעצב לצער לנוגות.
כמה שההשטחה של השפה פוגעת בכל.
אבל זה לא רק השטחה – צער אמיתי יכול להתפתח לדיכאון. השנה זה קרה לי. והנה -שבוע שעבר סיפרתי על זה בדיעבד לחברה ושוב הרגשתי את הצער והכאב, רק בגלל שעבר זמן (כך נראה לי), זה לא שאב לדיכאון. דיכאון יכול להתיישב פתאום בלי איזו סיבה מיוחדת. אבל הצער בהחלט יכול לגרור אותו פנימה.
דכאון מבחינתי הוא הדחקה או הרחקה או השתקה או חוסר התייחסות לרגשות מבעבעים.
צער ועצב קשים שדחקנו, אפילו שמחה מפעפעת שמפחידה אותנו בעצמנו,
למעשה – כל רגש שקשה לנו להכיל ואנחנו מפנים לו עורף ובכך לעצמנו,
מהווה כר פורה , צלחת פטרי להתפתחות דיכי.
זה לא אומר שדיכי הוא רק רע, לפעמים אין מנוס.
מנגנון הגנה שלפעמים בעצמו מהווה בריאות,
במובן שקצת חולי הוא תמיד חלק משגרת בריאות.
רונית, מסכים אתך שדיכאון מתחיל לא פעם מחסימה, אבל בדיכאון למתקדמים היא לא תמיד חסימה שהתרחשה בהווה.
ותאמיני לי, זה לא מגן משום דבר ואין בזה שום דבר בריא. ברגע שמתרוממים מזה המצב משתפר מספיק כדי להיות מוכנים לעמת את הצער, התסכול או הדיכוי שחווינו.
זה לא גשר, רק השתבללות של הנפש, ולפעמים עם קולות שכשוך של רחמים עצמיים. לא ממש מומלץ.
זה לא עניין של מומלץ
זה עניין של:
דכאון שייך לקבוצת ההגנות.
הגנה היא דבר שבתאכלס הוא חסימה והוא מעכב משהו אמיתי יותר שעדיין קשה להכיל,
אבל הנפש בדר"כ יודעת מה היא עושה ומתי היא מוכנה, ולכן,
פטיש 10 קילו על אדם שיביע את הרגש עצמו במקום להיכנס לדיכי לא יעזרו בדר"כ,
זה לא שהדכאון יעזור, אבל לפעמים הוא קורה.
יש אנשים שהיציאה מהדכאון והדכאון עצמו מלמדים אותם המון.
ובריאות אמיתית מאפשרת מעט חולי, אחרת היא לא בריאות, היא כפייתיות.
(מתוך: "דכאון למתקדמים", ר.ב.
:))
רונית, לא יודע כמה עמוק צללת, אבל אני סיימתי בהצטיינות יתרה את הפקולטה הזאת, ותרשי לי לא להסכים.
זו לא הגנה, זה הרס.
אפשר אולי לחשוב בסלחנות חביבה על דיכי קל, אבל כשנכנסים פנימה רואים מה טבעה של חיית השעשועים הזו.
דיכאון מתמשך הוא גם סוג של בחירה ששכחנו שבחרנו, שהפכה להרגל, שהפך לטבע. יש רק דרך אחת החוצה (כמו שעושים כשיוצאים מהבית בדיכי בינוני לפגוש חברים) – וזה לבחור אחרת.
הרשו לי להתערב, אני חושבת שעיסוק ועשייה משכיחים את הדיכי הזה ולא נותנים לשקוע בו (עלי זה עובד).
צודקת, אילנה. הבעיה שכשאת כבר בפנים, להזיז יד נראה כמו להזיז הר.
דיכאון הוא בולם עשייה.
יודעת את זה.
המונח הפסיכולוגי לזה הוא הגנה.
ברור שתאכלס זה לא יוציא את האדם מהתסבוך,
לכן יש הגנות שהן כבר בגדר נוירוזות,
שהן יותר מעכבות את האדם ומזיקות לו מאשר מגנות,
אבל בגלל איזו טראומה שיושבת אצלו, האני-הילדי הלא מודע שלו עדיין מאמין שבכך הוא מגן.
כל זה עד שהוא יצליח להקשיב לעצמו וללמוד אחרת.
זה לא קשה….
בסביבות 10 שנות טיפול אנליטי ואתה מסודר ..
אמרתי שסיימתי את הפקולטה הזאת, לא? זה היה יסודי, אבל מזמן.
ולא, שום אנליזה (זה עובד רק בשיטת הלעייף את הפציינט מהבעיה, וזה באמת לוקח זמן). פשוט – בעקבות הבנה אחת בהירה למה ואיך אני עושה לעצמי – ובחירה הפוכה. זה מסתדר תוך זמן הרבה יותר קצר.
אמיר, נראה לי שדיכאון הוא מצב נפשי מתמשך של עצב וייאוש עד כדי חוסר תיפקוד. זו הגדרה קלינית של הפרעה נפשית. עצב הוא רגש כמו כל רגש אחר. כאשר העצב משתקע בנוחיות כהרגל ריגשי, הוא עלול להפוך לדיכאון. לא?
תמי, אני לא בטוח. יש הרבה מצבים נמוכים – אפתיה, השפלה עצמית, יגון, קורבניות, ייאוש…
אבל אני חושב שהדיכאון הוא שונה. הוא מין חסימה, התכנסות, חוסר רצון להיות.
אמיר, באופן אנרגטי של רפי רוזן, בדיכאון ניתן למצוא בחישה אנרגטית חוסר במשלים אנרגטי וכתוצאה חוסר בשדות אנרגטיים לאדם.
רון האברד הגדיר "טון סקייל" למצבים רגשיים. שם הדיכאון יותר גבוה מאפטיה…מה שיותר מעניין הוא ההגדרה שלו "לאדם מדכא" אבל על זה אפשר לדבר בהזדמנות אחרת זה מאוד מעניין מה יש לו לומר בנושא.
תמי, אני לא כל כך מבין את "המשלים האנרגטי" של רפי.
עד כמה שידוע לי, אצל רון אין בכלל דיכאון בטבלת הטונים, אבל אם את מתכוונת לחוסר תקוה, הם ממש אחים.
ההבנות שלו ל"אדם מדכא" הן באמת מדהימות וחשובות ברמות, אבל כמו שאמרת, זה גם עניין קצת שונה.
אמיר, כשתרצה אנסה להסביר על השלמה אנרגטית.ועל "אדם מדכא" חשבתי שזה זמן טוב להיזכר ולהזכיר לכולנו על הפעלולן הזה…:)
בשמחה ותודה.
מיכל, זה נכון. עם נטיית הנפש המתאימה צער או דכדוך יכולים גם להידרדר לדיכאון.
אבל אני לא חושב שדיכאון הוא "השטחה" בכלל, אלא התכנסות של ויתור. כל המשושים מגששים להם רק פנימה במקום החוצה, ובוחשים להם בתוך גליו העכורים של ים החוסר-רצון-להיות…
יותר קרוב למוות מאשר לחיים.
…
אביב!
צו-ד-קת. שפה היא דקות החוויה. בלי זה החיים נתפסים כמו דיסה מעורפלת.
תודה, סיגל. לפעמים גם סנטימטר הוא כמו מרחק לכוכב אחר. ויש פה מרחק ואפילו כאב, לא?
רוב הספר הוא על המרחק הזה, שלעיתים נמדד בק"מ, לפעמים בס"מ ולעתים בשנות האור של הנפש.
בספר יש גם שירים קשים – על אונס ועל כאב – אבל לא התאים לי פה.
אמירה עדינה וחזקה בו זמנית. מוכרת לי "אקטזת הנפילה", והיא מתוארת ומתורגמת כאן באופן נקי ופשוט כל-כך
מרחק וכאב הגדרתי כגעגוע,לדעתי, מידת הכאב לא תלויה במידת המרחק, כי כל מרחק הוא רחוק, אולם היא תלויה בסוג הגעגוע.
את זה את צריכה להסביר לי, סיגל. מה פירוש "תלוי בסוג הגעגוע"?
סוג הגעגוע ,הוא, האם זה געגוע זמני ואז המרחק ביניהם הוא זמני ,ולא משנה כמה ק"מ מפרידים ביניהם, או שהוא געגוע נצחי ואז גם אם הם במרחק נגיעה ולא יכולים לגעת הרי כי געגוע נצחי הוא הכי כואב בסרגל הגעגועים.
(וכל געגוע נראה כמו נצח ,אבל כשהוא לא באמת נצח ,אז יודעים ומוצאים מקום מרפא לכאבו).
אתמול ב"גאולה לעולם" סיפרתי לאילנה שביוונית יש מלים נפרדות לגעגוע למי שנוכח ולגעגוע למי שנעדר. אבל את עושה את ההבדל בזמן ולא במרחק – וזה אולי ההבדל שניסיתי להסביר שם בין "תשוקה" שלוקחת אותנו הלאה בחיים אל התחנה הבאה, לבין הגעגוע שלא נמצא בכלל על ציר הזמן.
חסרות לנו מלים!!!
כן, אני עדיין חושבת על זה מאז אתמול.
אבל נדמה לי שאתם מדברים על אותו דבר.
אילנה, נדמה לי שההבדל בין הגעגוע לנוכח לבין הגעגוע לנעדר הוא רק במידה – במרחק שצריך לעבור, שמכאיב. אבל סיגל, אני חושב, מודדת את המרחק בסרגל של התקוה, לא?
ושם יש רק יש או אין.
כמו שאני מבינה את זה, יש געגוע למשהו או מישהו שכבר אינו חלק מחיינו. זה נכנס לקטגוריית הגעגוע הנצחי כיון שהוא או נשאר בגדר געגטע נוסטלגי או געגוע שלעולם כבר לא ימומש. געגוע למישהו שקיים בחיינו ומאיזו סיבה אולי אנחנו לא פוגשים בתדירות רבה הואאחר כי מלא תקווה. כנ"ל תשוקה למשהו שכבר לא חלק מחיינו או משהו ששייך לעבר היא כב רלא תשוקה חיה היא סוג של געגוע קפוא, לעומת זאת כמו שאמרת אמיר תשוקה למישהו שקיים בחיינו (או למשהו) היא דבר חי ומקדם אותנו. מקווה שהסברתי נכון את עצמי.
אני חושב שאני מבין, אילנה. יש מכתם יפה של אפלטון על זה:
"חולף על פני ורד,
אל תבקש אותו שוב"
העבר הוא לא תמיד מעבר לתקוה או מימוש. הבעיה היא שגם אם מנסים, זו כבר נקודת זמן אחרת, וכאן את צודקת – מי שהיינו לא נהיה כבר.
לא יודעת. אני אישית לא נצמדת לנוסטלגיות גם אם הן היו אהובות ונחשקות. כמו שאמרתי זה הופך למשהו קפוא, לא חי. אבל "געגוע" יכול להיות מאוד חזק . נפשי ופיזי גם יחד (לא לנוסטלגי אלא לקיים). וזה כל כך מאפיין אנושי, לא?
אילנה, זה מה שאפלטון אומר בשיר הזה, לא?
אבל לא התכוונתי לנוסטלגיה, אלא לחידוש קשר מהעבר.
התכוונתי למשהו/מישהו שכבר לא יחזור ואם יחזור – זה במילא כבר לא יהיה מה שהיה. בעצם התכוונתי נדמה לי למה שהתכוונת. ואגב המילה "ערגה" יפה בעיני. איפה זה ממוקם בין געגוע לתשוקה?
מה שיפה בעברית הוא שהיא כל כך שקופה.
ערגה היא צמא ורכינת הראש לעבר המים, מה שבתנ"ך האיילים והאיילות עושים.
געגוע הוא יד שלוחה ולא מגיעה, מין הכפלה של גע, גע… יותר רחוק.
והמצב הכי אקוטי – כיסופים – בא מאותו שורש של הכסיף – נעשה לבן מרוב געגוע.
איזה יופי. תודה, ולילה טוב..
איפה זה שם? על הסרגל שלי? יש עליו שנתות על פי מידת התקווה. יש יותר מיש ואין. אין דבר כזה אין ודאי למעט מוות. כל השאר תלוי במחשבות שלנו לגבי היתכנות או הידיעה שלנו שגם היא מחשבה כיוון שלא תמיד מה שחושבים שיודעים אכן מתממש ולפעמים געגוע תלוי זמן ברור עקב סיבות בלתי צפויות מתארך ולפעמים געגוע תלוי זמן ידוע מראש מתקצר עקב הפתעות טובות. ועוד, מידת הגעגוע תלויה באישיות של האדם המתגעגע. יש מתגעגים כרונים ויש מתגעגעים שפויים. הכרוניים הם כאלה שמתמקדים בכאן ועכשיו ורואים את מה שאין וזה כאב לא רצוי והשפויים הם אלו שמסוגלים לפרק עם עצמם את כאב הגעגוע ואפילו מעט להתענג עליו.
(התפזרתי?)
לא, לא התפזרת, סיגל, רק הוצאת אותי מהיש/אין למשהו הרבה יותר מורכב. חתיכת סרגל. איך מודדים דבר כזה?
מתחילים עם פסיקים. בקושי הצלחתי לקרוא ולהבין בעצמי את שכתבתי, לי עזר שידעתי כבר את זה ,לך ברור שלא היה פשוט.
נדמה לי שאני פשוט עייפה, ניסיתי לדפדף בבלוגיה וגיליתי שהגל עוד שם. קראתי גם כאן על משמעות הדכאון וכל הפירושים סביבו, נהייתי עייפה.
אאחל לכולם ליל מנוחה והמלצה-להחליט שזהו וזהו…אולי לא בקפיצה אחת אבל לפחות להגדיר תאריך יעד ולעמוד בו. חבל לבזבז זמן יקר על דכאון ונכון שלפעמים יש סיבות, אבל אלו הזמנות לצמוח ולא לנבול.
ככה בכל אופן אני רואה את החיים .
שוב, ליל מנוחה.
לדעתי, עדיף שחסרות מילים. פיונה לא כתבה געגוע ,היא ציירה געגוע ואם הייתה לה מילה מדוייקת, אולי לא היה יוצא לה שיר.
סיגל, אני חושב שהחיים תמיד מורכבים יותר מהמלה, ונדמה לי שמה שהיא מתארת מורכב יותר מ"געגוע". העט העדין שלה מצייר את התסכול המדויק של התשוקה, ואחרי זה את הקרע שהגוף קורע בנפש.
באנגלית יש פי חמישים מלים יותר מאשר בעברית, וזה מאפשר לא מעט. גם בשירה.
באנגלית אני מכירה רק missing-longing
need-erge-lust-desire-eagre-crave-must
מי עוד במשפחה? ןמהו באנגלית הגעגוע לאין ומהו הגעגוע ליש?
בכל אופן אני הכי אוהבת באנגלית את המילים לרמות שמחה.
(0)
טוב, נתחיל מגעגועים 🙂
LONG, YEARN, HANKER, PINE, HUNGER, MISS, THIRST
– כולן במובן של תשוקה חזקה למשהו.
LONG implies a wishing with one"s whole heart and often a striving to attain. YEARN suggests an eager, restless, or painful longing . HANKER suggests the uneasy promptings of unsatisfied appetite or desire . PINE implies a languishing or a fruitless longing for what is impossible . HUNGER and THIRST imply an insistent or impatient craving or a compelling need .
(מתוך המריים דיקשנרי)
כן בלתי מזדהה שוב. עם כל השגיאות האנגליות שלי עדיף באמת שיצאתי לא מזדהה.
את HUNKER וPINE לא הכרתי, תודה.
אמיר, בשני השירים, זו הרגשה שמוכרת לי, אחר כך התגרשתי כי הבנתי שאני במצב הזה…דַּקָּה כִּנְזִירָה אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לָאֹרֶךְ עַל שׁוּלֵי מִטָּה"…"בֵּין סְדִינֵי הָעוֹר הָאֵלֶּה"…- נפלאים הניואנסים הללו.
פיונה סמסון, כנראה אישה אישה.
הספר מסקרן.
תודה, תמי. למה את מתכוונת ב"מצב הזה"?
בשיר "צעיף" זה משחזר בי את התחושה, לא של שיכרות אלא שכרון כביכול מלשתף פעולה עם הגוף בעשייה והתודעה בכלל דקה כנזירה- לא קיימת שם.
עכשיו אני מבין. ה"להיקרע לאורך החיבורים"…
הגוף הזה, שמעניק בעונג ובכאב את המטפורה לקרעי הנפש – אי אפשר אתו ואי אפשר בלעדיו.
יפה לי לעין היצירה הזו,
אשוב אליה במצברוח לירי יותר.
בינתיים, הייתי מדפיסה את התרגום המשובח הזה ומגלגלת בניירות קלף,
ומשתמשת כפלייסמטים בארוחות רצפה בחדר השאנטי שלי …
וזו מחמאה.
אום נאמה שיוואיה!
:))
מה שתפש את עיני כאן הוא עד כמה השירים האלה שונים, בטון ובאווירה שלהם, מהשיר שהבאת כאן פעם.
אגב, ה"חשך חשוך-אל" הוא הברקה של ממש. אני תוהה – איך זה במקור?
עדה, ב"הקודם" – את מתכוונת ל"הקפיצה למים"? –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4040&blogID=182
תודה על התזכורת והוספתי קישור. אבל אני לא בטוח שזה כל כך שונה מהטון של השירים האלה…
מיד אציץ בספר לגבי החושך הזה.
a godless dark
כן, התכוונתי ל"הקפיצה למים". בשיר ההוא נדמה היה לי שמצאתי יותר אהבה והשלמה מאשר בשניים האלה. כאן, בראשון, מצאתי אפילו לעג קל. אבל אולי לא הבנתי נכון.
לגבי החשך חשוך האל: תרגום שירה מזכיר לי תמיד העברת מים בדלי מלא חורים. משהו מוכרח תמיד ללכת לאיבוד בדרך, שלא באשמת המתרגם – ולצורך הג"וב הזה לא מייצרים דליים בלי חורים. ואף על פי כן, פה ושם, אפשר למצוא רסיסים קטנים שהם מבריקים יותר מן המקור.
עדה, תודה. כן, בתרגום לפעמים מפסידים אבל ראוי גם לפצות במקומות שאפשר. לכל שפה יתרונות משלה.
ואת צודקת שיש פה אירוניה עצמית ושם אין, אבל מתחת לזה…
אמיר, איזה עונג. תודה
שולמית, בעונג.
אפרופו שיח הדיכאון והמדוכאים.
חבר של, מנהל מחלקה פסיכיאטרית, אומר צריך לנפץ את ההילה הפסוודו רומנטית סביב הדיכאון כאילו ממנו פורצת יצירה. הדיכאון הוא סוג של מוות פנימי כשהוא קליני ופתולוגי, ואין שם שום יצירה רק חושך. שיחה שהייתה לי עם סטודנט שהיו לו התקפים קשים, אמר במילים האלה: חושך ומוות.
אך מה לזהולשיריה של סמפסון כאן, יש בהם עצמה הנובעת אולי מייאוש, מגילוי המרחק שבין הדברים לבינינו. ייאוש יוצר
ובשעה טובה ומוצלחת לספר.
ובכל זאת, הפסיכיאטר של אן סקסטון הציע לה עט והיא נהייתה משוררת גדולה. נדמה לי ,שגם יונה וולך כתבה במחלקות הסגורות ,ועוד נדמה לי שאלו שיכולים לכתוב במצב דכאון עלולים להתמכר לדיכאון ולהיות עבדים לכתיבה ,ולכן אולי עדיף להפריד בין השניים ולתת למדוכאים לסרוג גרביים, כדי שממש לא יהיה להם כיף ,והם לא ירצו להמשיך להיות בדכאון של מועדון סורגי הגרביים ,ואולי אז הם יחליטו שדי להם.
הי סיגל, לא כל נדודים של הנפש הם דיכאון דווקא. אף אחד לא כותב במצב של דיכאון – כי במצב הזה את לא רואה שום טעם בלהזיז את הזרת מילימטר. גם שירים על דיכאון נכתבים כשהכותב עלה משם מספיק כדי להשקיף לאחור. ואין הרבה כאלה (זה לא צער, כאב, תסכול).
העניין הוא שלא פעם זה בא בחבילה מאניה-דפרסיבית, והיוצר שיוצר בפאזה המאנית מבין טוב מאוד שהדיכאון הוא חלק מזה, וחושב שזה אוצר.
לסרוג גרבים, אגב, זו הצעה מצוינת.
על וולך אגב עשו ניסויים במינון גבוה של LSD כטיפול תרופתי (!). כיסחו לה לגמרי את הכלי היוצר וזה גם מתבטא ביצירתה המאוחרת. פושעים.
השיגעון הוא עניין אחר לגמרי, ואטרקציה משוררית שונה (אם כי קרובה).
טוב – על זה בהמשך….
נדמה לי שהתבלבלתי בין השניים. יש לי דודה משוגעת וחברה בדיכאון, הייתי צריכה לדעת להבדיל בין השניים. בכל מקרה, שתיהן לא במצב כתיבתי כלשהו, אני לעומתן כן יכולה להביא את עצמי למקומות "לא טובים" שמהן יוצאת כתיבה אבל ביני לביני נפלה החלטה לא ללכת לשם אם אפשר שלא, ובטח שבטח לא בשביל לכתוב. (מצידי אכתוב מבוקר עד ליל על פרחי בר וטבעות קסמים, על דרקונים ופיות יער. את המחשבות הלא טובות אני משתדלת לא להעצים ולא למצוא בהם שום דבר טוב או ממכר ,על מנת שלא יתעצמו וישתלטו עלי).
מוישלה, תודה על הברכות!
ומסכים אתך לגמרי בקשר לדיכאון – זה טוב ליצירה בערך כמו שיתוק לריצה.
לא קשור בכלל לסמפסון – אנשים פה באמת מבלבלים בין צער, כאב ואפילו דכדוך – לבין דיכאון.
לספר ייקח עוד עשרה ימים לטייל לחנויות, אבל אפשר כבר לתפוס אותו על חם באתר של "קשב"
נכנסתי לקשב
ולא ראיתי
והיה לי חם
מוישלה, אפשר להיכנס ולהזמין את "המרחק בינינו" באתר "קשב"
poetry.org.il
וזה לפני שהספר החדש בחנויות (יגיע רק בשבוע הבא)ובמחיר מוזל.
אמיר,
שוב תודה על קיצור המרחקים ביננו לשירה שמעבר לים ועל "ברירת מילים לא מיושנת כלל", כזו שיש בה קול אחר ומעניין. עוד כשהיא התארחה בישראל (בהזמנתך), ויצא לי לדבר איתה מעט, התרשמתי ממנה.
ואיזה משפט גדול הוא זה: "תשוקה, את מבינה, היא לא עניין אישי".
תודה שחר, ואכן משפט גדול, מין מבט אירוני משהו על הדיוניסי המפעפע בבשר…
וכן היא לא רק היתה פה בפסטיבל שער ב-2005 אלא אפילו כתבה פה שיר שמופיע בספר, בשם "חוף טרומפלדור".
עוד סיבה טובה לבצע רכישה.
ואם בעניין רכישות עסקינן, יש בנמצא אצלכם את ספרי השירה של חזי לסקלי?
אם כן, אני מעוניין לרכוש (בחנויות חיפשתי, ואין. כל מה שיש לי זה צילומים מספריית האוניברסיטה מתקופת היותי באקדמיה).
חושש שיש רק עותק אחד למכירה מ"סוטים יקרים" – אבל לא בטוח גם בזה. כדאי לבדוק קודם במשרד אצלנו –
poet@helicon.co.il
אם יש נשמור לך.
אני מחפשת מלים שיגידו את היופי העצמה של החיים בתשוקתם והשכיבה על קו התפר, ואין לי מלבד אלה של פיונה כאן, וניפלא לא יאמר דבר.
ובכל זאת הצלחת להגיד…
הטקס הזה של התשוקה שכאילו מפקיע את הגוף מאיתנו, אפילו על חשבון הלב.
הכאב המר-מתוק של העונג והגוף.
מי יגיד את כל אלה?
כן.
אתה צודק מוישלה. הספר רק יצא והם אפילו לא הספיקו להעלות אותו לאתר עדיין. חם מהתנור, ועדיין לפני ההובלה. עוד כמה ימים כנראה.
האתר של "קשב" הוא לא כמו שכתבתי אלא
http://www.poetry.org.il/pages/book.asp
כן, וכבר יש, ובקרוב הספר יהיה גם בחנות של הבננות 🙂
כָּל עֶצֶם הִיא גָּבִיעַ;
תְּשׁוּקָה,הִיא גְּמִיעָה,
לְפָנֶיהָ הוּא עַל בִּרְכָּיו,
צַעֲקוֹתָיו,עוֹמְדוֹת
בִּכְפִירָה לָאֱלֹהוּת הַמְּקוֹמִית שֶׁפָּגַשׁ:
בְּעוֹדוֹ תָּר אַחֲרֵי מְעוֹף הַמַּלְאָכִים,
הוּא יִמְעַד שׁוּב אֶל הָ אֲנַחְנוּ הָאַרְצִי.
חשבתי בהתחלה שבכל עצם מדובר על עצמות האישה, במיוחד בגלל הטכס שהוא עורך סביבה, עכשיו נדמה לי מתוך תאור צעקתו שזו היא ששותה אותו כשהוא על ברכיו, מתענג לגבהים בהם מסתובבים מלאכים וחוזר בסוף החוויה אל הגוף. זו היא שמעניקה לו רגעים של לגימות מיין הקודש ("תשוקה-היא גמיעה"),כשהיא שותה את לשד עצמותיו.
אמאל"ה
גילגלת אותי מצחוק.
למה אמא"לה? התכוונתי בתחושה ולא במעשי, אפשר לחוש שנשתים עד ללשד זה נפלא, לא?..אויש, אני מתה . (בצחוק ולא במעשי).
:0)
זאת היתה תגובה ספונטאנית, לא על התוכן אלא על האנרגיות בבוקר, וגם זה טיפה מפחיד… (אולי על הבוקר)
אין לי אנרגיות מפחידות בכלל. לגבי על הבוקר, אז בזכותך הבנתי למה יש לביתי עליה לרגל לכוסות קפה עם חברות בבוקר. אלו ,אולי, האנרגיות שלי שמעלות אצלן קצת אנרגיה. לכל בעיה אני מיד ממליצה להתחבר לתשוקה ועוד כמה דברים שהדף יסמיק, אז נכון שהן צוחקות, מצחקקות או אולי כמו שאת אומרת נבהלות…בכל אופן בבוקר שלמרת הן חוזרות לעוד.:)
ועכשיו ,אני צריכה לקחת את האנרגיות האלה ולנקות את ביתי…כל רגל של ספה היא גביע וכל סיר הוא תשוקה לא אישית.
מסכימה איתך, וממש לא נבהלת, רק שההבדל ביננו הוא שבבוקר האנרגיות שלי יכולות מקסימום להספיק לכוס הקפה…
אז תדמייני משהו ותביני איך אני מתחברת לשלי:
הרגע התעוררת…יש לך אנרגיות בקושי לכוס קפה…מעבר לים נמצא חברך, אהובך, בעלך, מאהבך (או כולם) וביניכם יש מרחקים מכל הסוגים (זמן, הבדלי שעות ועוד). פתאום לתוך הקפה הוא מופיע,אחרי זמן שנראה כמו נצח.
מה יהיו האנרגיות שלך? ככה אני מתעוררת בבוקר.
נחמד אבל יהיה קצת צפוף לכו-לם בכוס הקפה… 🙂
"נחמד", ו"כו-לם". אוקיי זאת התחלה. במקום לפתוח תשוקה פתחנו לך תיאבון…בטח הלכת להכין לך ביצת עין.
:0)
וואוו, סיגל, איזו יצירה מהפכנית של התמונה את יוצרת. לזה ייקרא "היפוך היוצרות" –
או "אדרבא ואדרבא בעקבות המלאכים"…
וכל הכבוד – גם קוראת שירה רדיקלית וגם קוראת בקפה!
האגו שלי מוסר לך תודה. (האני שלי קצת מובכת מכל הוואווים ,אבל זה אולי קשור ב"שיחת הבנות" שלי עם אילנה-שוב.)
:0)
כן, נראה שחתכתי לשלושתכן את השיחה…
ממש לא חתכת. פשוט, שתינו הלכנו לעבודה וחזרנו, ואילנה כבר הייתה בצהריים,אז השתדלנו לא להפחיד עם אנרגיות צהריים ,ובטח ובטח ננהג משנה זהירות עם אנרגיות הליל.
היי אמיר
אהבתי את השירים.
מאד.