אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הַפִּתּוּי
זֶה הָיָה הַפִּתּוּי:
לְחַכֵּךְ אֶת הָאֲנִי כְּנֶגֶד הָאַתָּה,
אֶת מַחְשַׁבְתֵּנוּ כְּנֶגֶד תְּמוּנוֹתֶיהָ.
לָחוּשׁ.
שָׁם, אַתָּה זוֹכֵר, הָיִינוּ כְּבָר קֹדֶם,
בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב, בְּלִי טַבּוּר,
מְסֻמָּנִים רַק בַּחִתּוּךְ הָרִאשׁוֹן.
חָפְשִׁיִּים מִכֹּבֶד, מִמִּדָּה, מִכְּלָיָה,
נָדַדְנוּ זֶה בָּזֶה, חָלַמְנוּ עוֹלָמוֹת,
חָיִינוּ.
אֲבָל הַהִמּוּר הָיָה נָמוּךְ מִדַּי,
הַסִּכּוּן – רַק מִשְׂחָק.
הַתְּשׁוּקָה הָיְתָה מַעֲשֶׂה,
שָׁלֵם בִּן רֶגַע.
כָּכָה (זוֹכֵר?) הִגַּעְנוּ גַּם הֵנָּה:
בִּתְשׁוּקָה אַחַת,
בְּמַבָּט.
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ פֹּה, בָּאֲוִיר הַצָּמִיג,
מְשַׁפְשְׁפִים אֶת זֶה פְּנִימָה, בְּקֹשִי –
כָּל תְּחוּשָׁה וּתְחוּשָׁה, כָּל מִפְגָּשׁ.
שִׁמְשׁוֹתֵינוּ זוֹרְחוֹת וְשׁוֹקְעוֹת,
עוֹלָמֵינוּ מִזְדַּקְּנִים.
אֲבָל הִנֵּה,
פִּתְאֹם אֲנַחְנוּ מוֹצְאִים
קֶמֶט חָדָשׁ בַּנֶּפֶשׁ,
וְזֶה – אֲמִתִּי. זֶה מַמָּשׁ.
סוֹף סוֹף אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְאַבֵּד, לַהֲרֹס. סוֹף סוֹף
אֲנַחְנוּ חַיִּים.
לְרֶגַע אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
אֲפִלּוּ לָמוּת.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
וכשההימור גבוה – הסיכון גדול. אבל הוא אמיתי כל-כך וחי. ונכון.
כמו השיר הזה בדיוק.
שחר, אומרים שאנשים ששום סיכון לא מאיים עליהם יש רק בבית הקברות. אז כן, במשחק החיים אנחנו פה, ואפילו אומרים שירה… תודה.
ובעצם – במובלע – השיר חותר תחת יסודות מיתוס גן העדן, שהוא מושא כמיהת הדתות.
שהרי בעצם בגן העדן לא ניתן היה להרוס ולאבד, אך גם לא ממש לחיות. גם אם היו חיי נצח, אולי לא היו חיים?
הפיתוי (שמכונה: חטא) הוליד חיים, ש"עולמינו מזדקנים" בצידם, שעפר בסופם. אבל חיים.
אכן, אכן. הבחנת דק. המושלם הוא משהו שאין בו התפתחות ושינוי. וגם אלף גלגולים לא יספקו את התיאבון שלנו לשחק בשיא הרצינות – וללמוד.
אבל יש גני עדן ויש גני עדן. יש כאלה שהם די ארציים ובעצם מבטיחים את מנעמי העולם הזה בגרסה משופרת דווקא (כל מחבל מתאבד מתכונן לפגוש את הח"וריות, כידוע, וסעודת הצדיקים היא גם משהו משהו).
נהניתי לקרוא את השיר הזה הדיאלוג הסמוי קסם לי.
אביטל, "סמוי" בגלל הסוגריים?
שמח שנהנית.
לא , מצאתי כאן דיאלוג שמאפיין אותנו אנחנו תמיד מדברים עם משהו ולמשהו חווית הלבד כמעט לא קימת וגם אם האדם כן חווה אותה היא עוברת עליו בצורה לא אוביקטיבית, ראה יוסף שלא חווה אותה בכלל .
אבל בלי קשר אליו זה מאד זה..(עבורי).
הבנתי, אביטל, ומסכים אתך. חומר החשיבה שלנו הוא דיאלוגי – כאילו אנחנו קהילה של אניים. תודה
טוב. אני מתחברת לשיר הזה מאוד. אולי לא כוונתך בכוונתי אך הריהי נכתבת: נשמה מדברת עם עצמה. שם למעלה טרם הגילגול לגוף ,היה לה מאוד משעמם. לא סיכון. לא סכין. לא קמט בנפש. בשבילה הכל משחק. היא נכנסת לתפקיד ויורדת לתוך גוף ואפילו לרגע קצקצר, היא יכולה למות.היא נהנית לחוות סיכון. לחוות חיכוך. לצמוח. להזדקן והכל הכל בהתלהבות. (שתהינה בריאות הנשמות לאילו סיטואציות הן בוחרות להוריד את עצמן…המשועממות האלה).
הכי אהבתי זה את "מעשה שלם בין רגע" את התובנה שכל החיים שלנו על פני הארץ הן תוצר הפיתוי שבתשוקה,שלנשמה השלמה ,גם לה אין חיסון נגדו. וכמה טוב שכך.
סיגל, זה קרוב מאוד למחשבה שמאחורי השיר הזה. במחשבה שלי הדיאלוג הוא לא עצמי, אבל זה לא מה שמשנה.
ב"מעשה שלם בן רגע" התכוונתי לזה שאין רווח ואין חיכוך (שממנו עשויים האתגרים וחיים שלמים)בין מחשבה למימוש.
רק שזה לא בדיוק כך במציאות. בשביל נשמות זה קל. בשניה אחת בלי רווח הם מתפתים ומיד הן כאן. אצל בני האדם פיתוי הוא מן סוג של מאבק. הם לא יכולים לעשות כל מה שבא להם בכזו קלילות ושלימות. ("פה" יש חוק, יש דת, יש מוסר).
(אוהבת איך שהם נודדים זה בזה לעומת משפשפים את זה פנימה בכוח).
אפילו הפיתוי הראשוני חלק. הכל חלק. אולי משעמם להם "שם"ואנחנו חצר המשחקים שלהם.
"אנחנו חצר המשחקים שלהם" – אבל אנחנו הם. בחצר המשחקים יש כל הרגשות והמחשבות והדילמות, והחיכוכים, והמציאות הצמיגה הזאת שלא מתמסרת בקלות, לא?
אנחנו הם? את זה רק הם יודעים. וחשבתי על זה לא פעם וגם היום והחלטתי שיהיו מי שיהיו ושישחקו להם מה שישחקו, יכולה להבין למה הם בוחרים "לרדת" לכאן, גם אם זה נשמע נחמד להיות לרגע "ענן" אני מעדיפה להיות זו שכאן.בין עולם בלי משחקים שבו העולם של כאן הוא המשחק, אני מעדיפה להיות צעצוע.
סיגל, אז מי זה "הם"? אנחנו רוח שמוציא את הגוף שלו לטיול – וגם חווה דרכו שפע חוויות (זה למשל משהו שאפשר לאבד)
מי זה הם? נראה לי שהם יודעים מי אנחנו ,ואנחנו לא יודעים מי הם ,ואתה רומז שאנחנו והם אחד הם…אז איך זה שרק הם נזכרים ואנחנו לא זוכרים כלום? ואם זה כך ואנחנו לא זוכרים ,אז בעצם מבחינתנו הם לא קיימים וזהו. פשוט לא?
יש סיבה למה לא "פשוט" זוכרים. אבל אנחנו כן יכולים ללכת אחורה בזמן ולראות מי, מה ואיפה היינו.
נראה לי שכדי לא להתעייף. זיכרון זה דבר מכביד וגם אם יש לנו יכולת להסתובב עם שכבות של זכרון אין לנו בעצם צורך בזה בשביל ההווה.
סיגל, את מדברת "הם" זה קשור בשיר או בדף בלוג אחר?
זה בכלל לא מעייף. להפך – זה מסדר ומבהיר הרבה מאירועי החיים בהקשר הרבה יותר גדול ומובן.
ועוד משהו…להיות מסוגל להגיד כל כך הרבה בשיר קטנטן זה ענק.
תודה, סיגל.
שיר מדהים שתופס בבטן.
לחוש את החיים…להשתוקק…ליפול ולקום…וליפול ו….
תודה, דבי, אני מוסיף "ולקום" אחרי השלוש נקודות האחרונות שלך 🙂
ונוסיף "לקום" עוד פעמים רבות… 🙂
בהחלט.
ונשוב ניפגש עוד, אחים 🙂
אמיר, שני אלמנטים מנהלים דו-שיח שובה לב. בטח יושבים על הבלקון עם פיפ ובירה…
נשמה אומרת לגוף: אתה זוכר איך הגענו, התגעגענו לחוש את מה שדמיינו בתמונות משם על מה שיהיה כאן. בעולם הנשמות כבר היינו קדם. חבל שההימור היה נמוך- לעומת מה שקיבלנו כאן- זכינו בגדול. (אולי כי גן עדן הוא כאן, לא שם)
"הַתְּשׁוּקָה הָיְתָה מַעֲשֶׂה,
שָׁלֵם בִּן רֶגַע."- התשוקה התממשה ברגע הלידה, ועליה משלמים בו ברגע כי מתחילה הספירה לאחור- אנטרופיה…
הגוף עונה לנשמה: עכשו אנחנו באויר הצמיג (רק בתל אביב..) לעומת האויר הדליל שבעולם הנשמות.
הנשמה לוקחת נשימה עמוקה מהגוף בנסיון להסביר לו מה קורה כאן- מגניב…
"אֲבָל הִנֵּה"- כאן השניים מבינים שהם אחד,
קמט חדש…סוף סוף התגשמה משאלת לבנו- אנחנו חיים -יחד אתה ואני…
"לְרֶגַע אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
אֲפִלּוּ לָמוּת." -יורד המסך עם תובנה שלא ברורה לכל אחד מאיתנו כדי שנדע להנות מכל רגע …
הי תמי, פיפ ובירה? 🙂 זה כבר חלק מהמשחק, שהפיפ והבירה יהיו, שהתמונות יהיו, ומוחשות.
לא חשבתי על הנשמה והגוף, אבל זה מעניין (ואז "התשוקה היתה מעשה" ו"אפילו למות" מקבלים משמעות מובחנת לגמרי.
במחשבה שלי דיברתי עם זולת מסוים.
בעולם טרום גשמי אין הפרש בין מחשבה לקיומה.
האויר הצמיג הוא אויר העולם, הגשמי.ו"אפילו למות" זה חלק מהמשחק שבו אפשר בכלל להשיג ולהפסיד. להרף נצח.
אמיר, כמובן הכוונה לפייפ…:))
אתה זוכר שמשם ניתן לצפות על כאן ולדעת את הצחוק?
הבנתי שפייפ – מה פירוש לדעת את הצחוק?
אמיר, אני לא יודעת איך להסביר אבל אנסה. אולי זוויות ראיה על דברים, היכולת להתרחק כדי להבין את המשחק- לדעת שהוא מעורר צחוק/בכי.
אלימות מילולית יש בה המון כוח, שתלטנות. משחקים של בני אדם מהסוג הזה, לעיתים יכולים לעורר בי בכי/צחוק- אחר כך שקט, מתוך ידיעה ברורה שמצאתי קמט חדש בנפש האדם.
"וְזֶה – אֲמִתִּי. זֶה מַמָּשׁ
והשתלטן מבסוטטטט:
סוֹף סוֹף אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְאַבֵּד, לַהֲרֹס. סוֹף סוֹף
אֲנַחְנוּ חַיִּים."
כמה פתאטי.
תמי, אני רגיל לקנאה, שנאת חינם והשתלחויות. כל מי שעושה משהו שמשמעותי לאנשים בעולם סופג משהו מזה, וגם אותם אנשים שחולקים בזה סופגים.
זה כנראה חלק מהמשחק – לפעמים חיכוך של נייר זכוכית היא הדרך היחידה לאנשים כדי להרגיש שהם קיימים או שווים.
אבל במידה זו או אחרת זהו הקיום והלימוד כאן – של כולנו.
אמיר, סיכמתי עם עצמי שאשתדל להיות תלמידה כאן. אבל אולי כשניפגש שוב, שם, "חָפְשִׁיִּים מִכֹּבֶד" אנסה להבין יותר, מדוע המשחק נראה כך.
תמי, כל אחד משחק כפי יכולתו, ובהתאם למקומו גם מבין ומפרש את זולתו. זה כל ההבדל, אבל זה הבדל גדול – גם ביכולת ללמוד…
אמיר, זה באמת הבדל בין לבין ויש בזה יופי בוריאציות השונות. הרי בנירוונה- לא קורה כלום חוץ "מהיות" מנוכחות. תאר לך שבגוף ההתגלמות כולנו היינו בנירוונה…מה היה קורה? בטוח לא היינו יכולים ללמוד כלום חוץ מנירוונה? לא?
לא מכיר נירוואנה… לא בעולם הזה.
ובעצם גם לא בעולמות אחרים. אם יש נירוואנה, היא אי-קיום.
אמיר, ישנם המטיפים לנירואנה (כך כותבים?!) וזה כמעט כמו ההבטחה שניתנת לשאהידים בנושא הבתולות…:)
אני גם לא מכירה. לא כאן ולא שם.
גם בעולם שאחרי העולם הזה יש עבודה, אמנם בחומרים דלילים אך יש.
רציתי לשאול אותך מה דעתך על המשפט: "אם תפגוש בבודהה- הרוג אותו"
בעולם המושגים הבודהיסטי הכוונה היא שכל מה שאינו ריק (שוניאטה) הוא מכשול בדרך לשחרור, אפילו הבודהה עצמו. ובקשר ל"הרוג" זה הניסוח הרדיקלי החביב על הזן, אבל הכוונה לסלק מן התודעה ("אשר לא ישנא את אביו ואת אמו לא יוכל להיות תלמידי").
לדעתי, בשוק ההארות (שאני מכיר חלק ניכר מהמוכרים בו) הרבה כוחות של אנשים מתבזבזים. "עבודה רוחנית" מסתירה לא פעם את האתגרים האמיתיים – אלה שבלעדיהם שום מדיטציה לא תהיה יותר מעוד שיא בדרך לנפילה: עד כמה שאני רואה האתגרים המיידיים הם אלה שמתחת לאף, שמתחילים בתיקון הנפש.
אמיר, כן יש מישמש די חולה בשוק הזה. "והרוחניקים" לא ממש מלהיבים אותי. אני מכירה את הפרוש הזה אבל חשבתי אולי אפשר לפרש גם שאם וכאשר תפגוש מורה טוב -כמו בודהה, תהרוג אותו כדי להפוך עצמך לבודהה. זה ממש פרוש רק שלי או יש בו היגיון?
אמיר אתה כמובן צודק, זה מאוד נכון שהעבודה האמיתית היא להפוך את הרוחני לבר תוקף בתוך המציאות היומיומית אחרת מה זה שווה..
זה לגמרי באותו ראש. הם אומרים שכדי להיות חופשיה, בסופו של עניין את צריכה להפסיק להיות "תלמידה", "מורה" או כל תואר ופונקציה שהם.
אולי זה הסבר טוב להבנת הקינאה.:)
איך זה מסביר?
(ונ.ב. קטן עם פרדוקסון זֶני: גם אצלם תלמיד צריך לעבור שנים מתחת למקל הבמבוק של המורה בשביל להגיע למקום שבו צריך "להרוג את הבודהא". איך יודעים? התשובה שלהם היא שיודעים – גם המורה וגם התלמיד).
אמיר, הקנאה יכולה להתקיים בבורות- באיגנורנטיות. היוהרה של אדם כזה, לחשוב שהוא מבין, יודע את בודהא עד כדי כך שינסה לחלום להרוג אותו???
זה ממש אבסורד- מילימטר אחד שיעשה, לכיוון שמתחת לעץ, יסנוור את הקנאי, כך שלא יוכל לעשות אפילו עוד צעד קטן אחד. הפרדוקס של הזן בכלל לא בגלקסיה של הקנאי, הוא לא יבין אור. הוא סתם טוען שהוא בא מתוך הידע – מה ומי משורר. ואין דרך להיתדיין עם אדם כזה, מראש זה נועד לכישלון. הדבר היחידי שיאמר לזכותו של הקנאי שהוא יודע לזהות את האטמוספירה של הבזקי אור- לא יותר.
אמיר, הינה זה יצא…תודה..:)
מה יצא?
הגוש הכואב בגרון…הופה..יצא
הבנתי, תמי. כן, אדם כזה לעולם לא ילמד, אלא ינסה להיות "מורה". יש פה בבלוג דוגמה למקרה כזה – אדם שלא קיבלתי למסגרת לימוד, מנסה להתגדל בלהיות "המורה".
אהבתי את ניתוב האנרגיות הפואטיות אל נקודת ההתחלה ואת הרהיטות הפילוסופית-אינטלקטואלית- הגיגית, ולסיום – גם ההברקות המטאפוריות כמו הקמט שבנפש – מקסימות.
אמיר, מאד אהבתי את השיר, הפיתוי להיות- לוותר על הבהירות הסטטיות, על שלמות הומיאוסטטית שמשמעותה מות התשוקה, ולרדת אל הממשי, לחוות אי ודאות, קיום שיש בו זריחות ושקיעות וסוף שמתחיל בהתחלה בלי טבור, יש מעגליות בשיר, וכמי שמאמינה שאנרגיות לא נעלמות אלא משנות צורה אני גם מזדהה.
תודה, אורה. מעניין חוק שימור האנרגיה שהבאת אל תוך הנפש – מעבר לגוף, מעבר לחוויה, אבל מתוכה.
ובאמת, בלי תשוקה נהיה כנראה רק אור אסטרלי סטטי, או משהו כזה 🙂
איריס, תודה, שמח שהשיר הזה הגיע אלייך.
אמיר אור, את הדברים שאתה אומר אסור לומר לכל העולם. ישנאו אותך ויצלבו אותך. אזתבחר בזהרות עם מי
מי המזהיר/ה?
המבין כבר יבין, ומי שלא, לא.
גם שנאת חינם היא לא סיבה לא לדבר עם מי ששומע.
אמיר, האם הכוונה "מְסֻמָּנִים רַק בַּחִתּוּךְ הָרִאשׁוֹן." לחיתוך מהמקור, מהאחדות?
"בִּתְשׁוּקָה אַחַת,
בְּמַבָּט." זה מזכיר לי תחושה חזקה מאותן שעות של המוות הקליני שעברתי- ללא גוף אבל כל כולי היה מתוך מבט, כביכול הייתי רק עין גדולה שמביטה לצדדים אבל אין לה גוף.המערך הרגשי היה מוכר לי כמו מי שאני אבל הדלילות שבזרימה שם, האושר בתשוקה, במגפש עם נשמות אחרות, אחווה שאינה יודעת גבול…אני הוא היא…ביחד…
כן, תמי, בדיוק זו הכוונה. אני מכיר גם את החוויה שאת מדברת עליה (בלי מוות קליני), אבל לא אגיד יותר מזה. כי בעצם אי אפשר להסביר.
אמיר, אין צורך. אני מבינה בדיוק.
לחשוב על עצמנו כמין "רוחות", מין דיבוק שדבק בגוף, זה לא מובן מאליו לאיש…
אמיר, כנראה שלא (:
שיר טוב, חכם.
תודה, יעל.
האם בהיותינו חיים איננו מאבדים בכל יום ובכל רגע דברים? אבל בעת ובעונה אחת אנחנו מרוויחים חיים. לזה מאד התחברתי. איני יודעת אם זו הייתה כוונתך.
בוודאי, בדיוק כפי שאת אומרת: לחיות פירושו לאבד, אבל גם להשיג, לא? וזה אפשרי רק כאן, כי אולי מעבר למשחק החיים הזה באמת אי אפשר להשיג או לאבד שום דבר.
לאו טסו אמר פעם: "רווח והפסד – כמוהם כגוף" – ויש בזה משהו: נדמה לי שרוב גדול מהאתגרים שלנו כאן הם פשוט הישרדותיים בבסיסם. אבל היצירה והיופי הם מדרגה אחת מעבר להישרדות.
אכו כן.
יש לי עוד קריאה , למעשה החביבה עלי והחלטתי לשתף…(אפשר להכין חיוך מראש כי זוהי רק משובת מחשבה).
שני בולבולים חברים טובים, נזכרים בפתוי הראשון, החיכוך ביניהם (התנסות ילדים ב"הומואיות), הפינטוז המשותף על תמונותיה (איזה גזיר מהוהה מפליי-בוי , חיכוך במחשבה אולי אף אוננות גוף)
ואז הבולבול מזכיר לרעהו ימים קודמים יותר, שמונת הימים הראשונים שלפני החיתוך (ברית) הראשון, שבעה ימים בהם לקח לברוא עולם הם ימי התום היחידים שהיו לבולבולים לפני שלמדו כובד, כליה ומידה, מודעות שהחיתוך האכזרי הפיל עליהם שבעת הזו יכלו להחתך עד תום (כליה), שהסרת העורלה שינתה את מידתם (מודעות למידה), והכאב בנה את כובדם.
אבל התמימות הייתה פשוטה מידי,(בולבול מקפץ קדימה בזמן) רגע אחד בכניעה של תשוקה והם הגיעו הנה לבגרות המינית,משפשפים עצמם "פנימה" בקושי. הימים עוברים ואלו הם חייהם כל בוקר וכל לילה (שני בולבולים מאושרים), הם מתבגרים ומתעסקים גם בקמטים שלהם ובנפש שלהם ונהנים מהכוח שיש להם בעולם לאבד (בגלל הפיתוי) ולהרוס (בגלל הפיתוי), והכל מונחה תחושת הסוף סוף חיים.
המוות שהם סוף סוף יכולים לחוש הוא לרגע, במצב קן לציפור, אחרי שבולבולים מתפרקים.
:))
גלגלת אותי מצחוק, סיגל. תודה על השיר על הבולבולים. למה הם "משפשפים את זה פנימה בקושי? 🙂
למה?
אז ככה, ישנן שתי אפשרויות..(מתנצלת על ההיסחפות)…או שהם מקיימים קשר זוגי עם אישה ושניים מול אחת (כבר לא תמונה) זה חתיכת "שיפשוף" פנימה, או שהאפשרות הפשוטה, הפיתוי והתשוקה הם ריקוד חלק בעוד שמהרגע שהם נכנסו לשיגרת חדירות הרי שחדירה היא חיכוך ושיפשוף ,ואם הם כבר בשלב הזכרונות, נניח בני מאה הרי שכבר "בקושי" להם.
מן הסוער אל הקומי… זה נשמע כמו שני פרקים (נגיד כ"ב ו-קי"א) מתוך "זכרונותיו של בולבול" 🙂
:0)
תחת כותרת "פיתוי" התפתיתי לקומי…מצחיק.
וגם לסוער. פרק כ"ב לא מכניס את הראש לקומי אלא ליצרי.
(מתנצלת אבל… היצרי כבר הופיע בפרק ז").
אם ככה, הייתי רוצה להבין איך נראה אצלך פרק א"? 🙂
פרק א"? אהה, אתה מתכוון לפרשת אפרוח.
יכולתי לצטט מתוכו פסוקים נבחרים אך חוששתני כי לא יהיה זה לכבודו של שירך.
פרשת אפרוח?! :))))))))))))))))))))))
אני חושב שנחזור לפרק ז". מה היה שם ההפרשה?
סליחה, הפָּרָשָה.
פרק ז? לא ברור?
"פרשת זמיר".
זמיר? לא הבנתי. (אני מיד חושב על הזמיר של מלך סין, כנראה בהשפעת לבנה ב"הבית הגדול")
תחשוב יותר בולבול מזמר.
הבנתי. אני אחשוב על זה קצת…
אמיר, אתה מקסים. (היכולת הזו שלך ללכת עם השטויות שלי ברצינות שכזו מדהימה בעיניי וכיוון שעברתי יום לא פשוט ,מודה לך ממעמקים).
תודה…מהלב.