בננות - בלוגים / / דריאדה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

דריאדה

 

 *  דריאדה: נימפת עצים

 


דְרִיאָדָה 
                                       
                                                                                                                                              

 

הִיא מַתְחִילָה בֵּין הָעַרְבַּיִם     בָּעֵצִים

הַמִּתְעַמְּקִים בְּמַהוּת הַצֵּל

שׁוּלֵיהֶם עוֹדָם     גַּשְׁמִיִּים לְמֶחֱצָה

                                 יְרֻקִּים כְּמוֹ הַלֵּב.

 

עַכְשָׁו הִיא מְקַנֶּנֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ    עָמֹק אֶל הַמַּיִם

עֲנָפֶיהָ    זְרוֹעוֹת שֶׁל צֵל    מַשְׁרִישׁוֹת אֶל הַחֹשֶךְ

 

הַדִּמְדּוּמִים כְּבָר הֶאֱפִירוּ     וְהָעֵינַיִם.

הִיא הוֹלֶכֶת וְשׁוֹקַעַת

יְרֵכֶיהָ מַיִם וְקֹר     אֲדָמָה שְׁחוֹרָה    רַקְבּוּבִית

רַק הֶרֶף בֹּהַק חוֹלֵף בֶּעָלִים –

                             עֵינַיִם. רָעָב.

 

כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת נִפְתָּחוֹת     טַבּוּרְךָ לַחְלוּחִי וְצוֹנֵן

        פָּנֶיךָ מְרַשְׁרְשִׁים.

 

שָׁרָשִׁים     הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים

 

 

 

 

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2008

 

28 תגובות

  1. אמיר
    נפלא, מערכת של מראות מהופכות בין העץ והדובר. הענפים המשרישים אל החושך והשורשים – הענפים הנשלחים אל הפנים – ונימפת העצים ההופכת את האדם הפוגש אותה לעץ – תודה שאפשרת לי להציץ אל המטאמורפוזה

  2. זה נתן לי תחושה של אגדה מיתולוגית אירוטית.

  3. קסום, וכל כך לא מכאן, הרגשתי באגדות של האחרים גרים, ביער השחור.
    (אף פעם לא נכנסתי לתוכו, רק נסעתי לידו)

    • יודית, תודה. ממלכת העולם האחר (הקרוי בפי החיצוניים "פנטסיה") היא ממשית לגמרי ותמיד כאן. צריך רק לדעת להיכנס, וזה כמובן לא עניין גיאוגרפי.

  4. אפל משהו. לב ירוק, עיניים אפורות וירכיים קרות. כנראה שהבוהק של עלי השדונית הרעבה ,הוא הקסם שלה ,שגורם לטביעה האיומה בבוץ ,בה רואים את השורשים מלמטה ונאכלים חיים.
    מצמרר.

    • מירי פליישר

      נימפת המים או היער(?) היתה יכולה לחיות אחרת. חבל . אבל גם את הצד הזה של חייה יש לראות ולקוות בשבילה ליותר אור ורשרוש.

      • מירי, אני לא חושב שקרה לה משהו נורא, זה פשוט טבעה וכך היא מתגלה ונוגעת במי שרואה אותה.
        ולשאלתך – זוהי נימפת עצים, וליתר דיוק נימפת האלון (ביוונית drus ומאותו גזע מגיע גם ה-tree האנגלי). נימפות המים הן הניאדות.

    • סיגל, ככה זה כשמתעסקים עם דריאדות. טולקין קרא ל"פיירייה" (ממלכת הפיות ובני היער) "ארץ הסכנה".
      אבל הדריאדה היא חצי עץ, ושם המים והקור שעולים מן העפר הם כמו החום והדם בשבילנו, לא?

      • כן אבל אני קוראת מעיניים של אדם עם חום ודם ולא מעיני הדריאדה.
        בתור מי שהסתובבה עם זאטוטים ולימדה אותם ללטף רקפות בלי לקטוף
        לחבק עצים ולהצמיד אוזן ,נדמה לי שטוב שטילנו בבקרים כשהדריאדות שבעות מהערב.

  5. לא אגיד שהבנתי מה בדיוק קורה שם עם הנימפה הזאת, אבל איכשהו זה נראה כמו היפוך התהליך שתואר בשיר על החול והזמן – רק שהפעם בערב, ובאופן הפוך – ממה שעדיין גשמי למחצה, אל המתמזג ונטמע [וחודר ונחדר, נו, שיהיה :)]. יפים התיאורים האלה, ושוב אפשר לשמוע את ההשרשה והרשרושים.

  6. אמיר, בשעת בין הערבים, כדי שלא תהפוך לעצובה במיוחד, אני מבקשת משאלה מהשמש הנופלת אל החושך/צל שתאיר גם את המחר ומוסיפה עוד בקשה אישית קטנטנה.
    האלון/נית באמת מיואש כדריאדה מאפירת עינים. היא הולכת ושוקעת. אך אסור לו ליפול עימה "שָׁרָשִׁים הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים"…
    אבל עוד מעט ימלאו הכוסיות בבלוטים…:)

  7. אוף, איך אהבתי את "כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת נִפְתָּחוֹת טַבּוּרְךָ לַחְלוּחִי וְצוֹנֵן

    פָּנֶיךָ מְרַשְׁרְשִׁים.

    טבורך לחלוחי וצונן, אזכור את זה.

    • הי, יעל, זה לא שטבורי לחלוחי וצונן באופן כללי, הא? לכן בגוף שני, לנוכח הנימפה העץ…
      תודה.

      • היי לא הבנת. התכוונתי שאני, האישה, טבורי לחלוחי וצונן. אתה המשורר הגבר אומר לאישה שטבורה לחלוחי וצונן. מאוד אירוטי.

        אז התכוונתי שאזכור את זה, שאני האישה, אנו הנשים, טבורנו לחלוחי וצונן. שזה כאמור , שוב, מאוד אירוטי בעיני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור