אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
* דריאדה: נימפת עצים
דְרִיאָדָה
הִיא מַתְחִילָה בֵּין הָעַרְבַּיִם בָּעֵצִים
הַמִּתְעַמְּקִים בְּמַהוּת הַצֵּל
שׁוּלֵיהֶם עוֹדָם גַּשְׁמִיִּים לְמֶחֱצָה
יְרֻקִּים כְּמוֹ הַלֵּב.
עַכְשָׁו הִיא מְקַנֶּנֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ עָמֹק אֶל הַמַּיִם
עֲנָפֶיהָ זְרוֹעוֹת שֶׁל צֵל מַשְׁרִישׁוֹת אֶל הַחֹשֶךְ
הַדִּמְדּוּמִים כְּבָר הֶאֱפִירוּ וְהָעֵינַיִם.
הִיא הוֹלֶכֶת וְשׁוֹקַעַת
יְרֵכֶיהָ מַיִם וְקֹר אֲדָמָה שְׁחוֹרָה רַקְבּוּבִית
רַק הֶרֶף בֹּהַק חוֹלֵף בֶּעָלִים –
עֵינַיִם. רָעָב.
כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת נִפְתָּחוֹת טַבּוּרְךָ לַחְלוּחִי וְצוֹנֵן
פָּנֶיךָ מְרַשְׁרְשִׁים.
שָׁרָשִׁים הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2008
אמיר
נפלא, מערכת של מראות מהופכות בין העץ והדובר. הענפים המשרישים אל החושך והשורשים – הענפים הנשלחים אל הפנים – ונימפת העצים ההופכת את האדם הפוגש אותה לעץ – תודה שאפשרת לי להציץ אל המטאמורפוזה
תודה איציק, כן, גם מיתולוגי וגם חושני. לגעת בעלה אחד זו לפעמים ארוטיקה די פראית בעדינותה.
משה, תודה לך שקראת למעמקי העץ והאדם ככה. נראה לי שאתה מכיר את המקום הזה.
כן אמיר אני מכיר, בעיקר את התחושה של כפות הרגלים השוקעות ונפתחות והפנים שמרשרשים. ולפעמים זכור לי המאמץ המינכאוזני למשוך בציצית הראש. התודה לך שהחזרת לי את התחושה בשעה של קריאת עבודות משמימות
:))
זה נתן לי תחושה של אגדה מיתולוגית אירוטית.
קסום, וכל כך לא מכאן, הרגשתי באגדות של האחרים גרים, ביער השחור.
(אף פעם לא נכנסתי לתוכו, רק נסעתי לידו)
יודית, תודה. ממלכת העולם האחר (הקרוי בפי החיצוניים "פנטסיה") היא ממשית לגמרי ותמיד כאן. צריך רק לדעת להיכנס, וזה כמובן לא עניין גיאוגרפי.
אפל משהו. לב ירוק, עיניים אפורות וירכיים קרות. כנראה שהבוהק של עלי השדונית הרעבה ,הוא הקסם שלה ,שגורם לטביעה האיומה בבוץ ,בה רואים את השורשים מלמטה ונאכלים חיים.
מצמרר.
נימפת המים או היער(?) היתה יכולה לחיות אחרת. חבל . אבל גם את הצד הזה של חייה יש לראות ולקוות בשבילה ליותר אור ורשרוש.
מירי, אני לא חושב שקרה לה משהו נורא, זה פשוט טבעה וכך היא מתגלה ונוגעת במי שרואה אותה.
ולשאלתך – זוהי נימפת עצים, וליתר דיוק נימפת האלון (ביוונית drus ומאותו גזע מגיע גם ה-tree האנגלי). נימפות המים הן הניאדות.
סיגל, ככה זה כשמתעסקים עם דריאדות. טולקין קרא ל"פיירייה" (ממלכת הפיות ובני היער) "ארץ הסכנה".
אבל הדריאדה היא חצי עץ, ושם המים והקור שעולים מן העפר הם כמו החום והדם בשבילנו, לא?
כן אבל אני קוראת מעיניים של אדם עם חום ודם ולא מעיני הדריאדה.
בתור מי שהסתובבה עם זאטוטים ולימדה אותם ללטף רקפות בלי לקטוף
לחבק עצים ולהצמיד אוזן ,נדמה לי שטוב שטילנו בבקרים כשהדריאדות שבעות מהערב.
לא אגיד שהבנתי מה בדיוק קורה שם עם הנימפה הזאת, אבל איכשהו זה נראה כמו היפוך התהליך שתואר בשיר על החול והזמן – רק שהפעם בערב, ובאופן הפוך – ממה שעדיין גשמי למחצה, אל המתמזג ונטמע [וחודר ונחדר, נו, שיהיה :)]. יפים התיאורים האלה, ושוב אפשר לשמוע את ההשרשה והרשרושים.
עדה, את צודקת, זהו תהליך של ומטמורפוזה והתמזגותעם הטבע, ואכן, די ההפך ממה שקרה בחול וזמן
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3533&blogID=182
מכיוון שאת לא אוהבת הכוונות, לא אומר יותר מזה שהדריאדה עולה עם מסמוס הגבולות הזה מתוך העץ, וזה מדבק…
ואזנך, כרגיל, כרויה עד דק…
לאמיר:
🙂
אין לי בעיה עם הכוונות, רק שלא יפנו אותי "להציץ" במה שדורש קריאה מדוקדקת (ואיטית).
עדה, רצונך למצווה לי :)))
אמיר, בשעת בין הערבים, כדי שלא תהפוך לעצובה במיוחד, אני מבקשת משאלה מהשמש הנופלת אל החושך/צל שתאיר גם את המחר ומוסיפה עוד בקשה אישית קטנטנה.
האלון/נית באמת מיואש כדריאדה מאפירת עינים. היא הולכת ושוקעת. אך אסור לו ליפול עימה "שָׁרָשִׁים הֵם עֲנָפִים שֶׁנִּשְׁלָחִים אֶל הַפָּנִים"…
אבל עוד מעט ימלאו הכוסיות בבלוטים…:)
אמיר, אין לי מושג מה קרה לי, מה עבר לי בראש, כשקראתי את השיר כך.
אני כן יודעת שבזכות השיר שלך כתבתי עד השעות הקטנות.
הדריאדה הילכה קסמים בי, ענפיה חילחלו עד לשד עצמותי.
תמי, כנראה יש לך או התעוררה בך נשמה פגאנית… תענוג להרגיש עצים, וגם להיות
🙂 כן…תודה לך על שליחת "המוזות"
בעונג. "עוד מעט יימלאו הכוסיות בבלוטים"…
תמי, "עוד מעט ימלאו הכוסיות בבלוטים" – זאת כבר התחלת השיר… תמונה ארוטית, שמרגישה את האלונית מבפנים, עם השרשים השלוחים והעלים הנוגעים. תודה.
:)אמיר, ארים את הכפפה ואנסה:)
אוף, איך אהבתי את "כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת נִפְתָּחוֹת טַבּוּרְךָ לַחְלוּחִי וְצוֹנֵן
פָּנֶיךָ מְרַשְׁרְשִׁים.
טבורך לחלוחי וצונן, אזכור את זה.
הי, יעל, זה לא שטבורי לחלוחי וצונן באופן כללי, הא? לכן בגוף שני, לנוכח הנימפה העץ…
תודה.
היי לא הבנת. התכוונתי שאני, האישה, טבורי לחלוחי וצונן. אתה המשורר הגבר אומר לאישה שטבורה לחלוחי וצונן. מאוד אירוטי.
אז התכוונתי שאזכור את זה, שאני האישה, אנו הנשים, טבורנו לחלוחי וצונן. שזה כאמור , שוב, מאוד אירוטי בעיני.
אהה. הבנתי. אז בהחלט, לחלוחי וצונן כל היום. וכן, ארוטי למהדרין…