אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
תְּפִלַּת אוֹרְפֶאוּס
מָוֶת וְעוֹד מָוֶת חוֹל וְעוֹד חוֹל
עָמַדְנוּ בַּכִּכָּר, רְעֵבִים לִהְיוֹת וּכְמוֹ צֵל הָרִים
כִּסִּינוּ אֶת הָעִיר בִּתְמוּנוֹת הַשֵּׁנָה בְּהָקִיץ.
הָיְתָה אוֹ לֹא הָיְתָה?
זָר לְגוּפִי יָכוֹל וְלֹא יָכוֹל נִסִּיתִי אֶת הָאֲוִיר:
כַּמָּה שָׁנִים עוֹד נֵלֵךְ בַּחוֹלוֹת הַמֵּתִים הָאֵלֶּה?
הָהָר נִשְׁקָף כְּמוֹ חָזוֹן אוֹ תַּעְתּוּעַ
חוֹלוֹת נוֹסְעִים תַּחְתֵּינוּ כְּמוֹ זִכָּרוֹן בְּלִי הַתְחָלָה
וְכָל מָקוֹם –
הוּא כָּל מָקוֹם.
מֵאַיִן בָּאנוּ? הַאִם הַדֶּרֶךְ עוֹלָה אוֹ יוֹרֶדֶת?
הַאִם אַתְּ שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי מַבָּטִי? הַאִם מַבָּטִי לְפָנַי עוֹד?
לְבַד חָצִינוּ אֶת הַבִּצּוֹת הַגְּדוֹלוֹת עַל פְּנֵי הַטְּבוּעִים הַנְּמַסִּים לְאִטָּם.
שָׁנִים הָיִינוּ בְּנֵי אַלְמָוֶת.
בַּעֲלִיַּת הַגַּג, בְּאַמְסְטֶרְדַם, רָאִינוּ צַעַר נוֹרָא בַּחַלּוֹן.
כַּמָּה נֵלֵךְ עוֹד בֵּין מָוֶת לְמָוֶת חוֹל וְחוֹל?
הִיסְטוֹרְיָה חֲדָשָׁה תֵּן לָנוּ מָוֶת חָדָשׁ תֵּן לָנוּ.
אֶת חַיֵּי הַיּוֹם תֵּן לָנוּ הַיּוֹם.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
קראתי משלוש זויות. התקשיתי לשלב בין שלושתן על מנת למצוא את האמצע ולהתייחס לשיר בבהירות. בכל מקרה בשלוש הפעמים נהניתי מאוד.
שלוש? ונהנית משלושתן…
תשאירי ככה את העולם בסקרנות?
לדעתי, כל עוד הן שלוש אין קשר בינן לבין האמצע שמתוכו כותב משורר כלומר, נותרתי עם כל מה שהבנתי אך בלי להבין את תמצית השיר לאשורו.
ושלוש הזוויות בהן התנגשתי הן:
האחת כקריאה של שיר אסוני עתידי של אחרי פצצת אטום בה השיא הוא כשהאדם בודק את האויר . האחר כקריאה ישרה מתוך דרכו של פרומתאוס ביציאתו מהשאול כשהוא מקפיד שמבטו ייושר אל לפניו.
השלישית מתוך ההווה של הכותב באותו זמן שהוא נמצא באמסטרדם מביט אל חלונות הצער (אולי החלונות האדומים, אולי הנרקומנים הגודדים את הרחובות אולי כל צער אחר שתפסה עינו בחלון), עלייתו)הווה שמתחבר לכותרת תן לנו את היום טוב יותר,וטווה לנו עבר ועתיד אופטימיים יותר.
סיגל ההזדהות שלי עם אורפאוס בשיר הזה היא רגשית – יציאה משאול אישית, תוך כדי קשר אהבה (שעבר שנה באמסטרדם) ועבר גם שממה ותעיה בנבכי התחתיות והג"ונגלים של הנפש.
וגם המבט אחורה שמאבד הכל…
הכל יחד.
כנראה שמכיוון שאף פעם לא ממש חוויתי שאול, מקסימום תחתית של באר, לא הצלחתי להבין שקיימת כאן הזדהות רגשית עם אורפאוס (לא פרומתאוס הא?), מאמינה שאחת מדרכי ההבנה היא הזדהות שכאן בדיוק חסרה לי.
הסבר, הוא גם אחת מהדרכים הללו ותודה על כך ועל שיר יפיפה.
רק תחתית של באר? אשרייך. כנראה ידעת את סוד התאורה מגיל צעיר.
לא, לא פרומתיאוס.
אורפיאוס עליו השלום זה הבחור שירד בכוח המוסיקה שלו עד לשאול להביא משם בחזרה את אאורידיקה אשתו. אלי השאול הסכימו שייקח אותה אחריו בתנאי שלא יביט עליה עד שייצאו – אבל הוא לא עמד בפיתוי, ושוב איבד אותה.
תחתית של באר זה לא "רק" כי מאוד תלוי העומק. לגבי הסוד זה לא סוד שאת אותו החוט שמחובר לעפיפון שאני באהבה לוקחת איתי אל הבאר ,כשבאותה עת מבטיחה לעצמי מלאך שומר ,שבסיסו באדמה וידו אוחזת בחוט.
סיגל, אם הבאר מספיק עמוקה, היא מתחילה להיות מין שאול, לא? מותר…
אבל הסוד שלך הוא בהחלט סוד, או לפחות סגולה גדולה.
רשמת מותר ושלוש נקודות…מותר לשאול מותר מה?
לבקר לפעמים בשאול – לפחות כדי לקבל פרספקטיבה ולדעת (כמו שאת כנראה יודעת) לאן לא לחזור.
אם יודעים שבסוף החיים ממתין המוות לא בוחרים לחיות שוב ושוב? אם יודעים שבסוף האהבות הכי גדולות נמצאות אכזבות (לעיתים נחוות כשאול) האם מוותרים על אהבות? האם יש אפשרות לדלג על שלב המוות? תשובתי למי שמנסה לדלג היא שלדעתי, אי אפשר. מקסימום אפשר לחיות בלי לחיות או לחיות בלי לאהוב, מקסימום נופלים לבאר .לא מחליטים לא לחזור אליה ,פשוט לומדים שניתן לצאת ממנה . "את חיי היום תן לנו היום" וזה כולל הכל. (רק שזאת לא כוונתך בשיר. נכון?)
סיגל, מסכים איתך כמובן. אני מתכוון שאם טועמים דיכאון או רחמים עצמיים, או כל שאול אחרת, כדאי ללמוד איך לא ללכת לשם ובוודאי לא לקפוץ באופן יזום.
התכוונתי בשיר דווקא למשהו דומה – תן לנו חיים פה ועכשיו, משהו ממשי במקום הלא כלום הזה (ואפילו מוות, אכזבה וכו")
סיגל, "את חיי היום תן לנו היום" היא כמובן גם פרפרזה על דבריו של מאסטר ישו בדרשה על ההר.
אבל זו לא רק פרפראזה. אותו רעיון חוזר בדבריו אל תומא-
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3486&blogID=182
אמיר איזה שיר מדהים ומרגש.
חארון בשער, מונע מהנשמות הדחויות שמתחת לפני האדמה לצאת/לבוא אל היומיום מחדש.
רק תפילה (השירה עצמה) לאורפאוס תציל אותם.
המות, חול ועוד חול… תאורים ציוריים של העולם שמתחת.
אבל גם כאן אצל החיים "החולות נוסעים תחתינו", אנחנו נושאים את הזיכרונות של המתים, אולי רמז לששת המליון.
והמשפט שלקח אותי לטיול קסום:
"הַאִם אַתְּ שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי מַבָּטִי? הַאִם מַבָּטִי לְפָנַי עוֹד?"
תודה תמי. כן, בסוף אין ביטחון שהיא שם, ואפילו לא שאני שם…
זוהי אולי מהותה הצרופה של שאול הנפש.
אמיר, קראתי גם את התגובה שלך לסיגל והבנתי שזה שיר מאוד אישי.
הגדולה שלך היא לכתוב תפילה לאורפאוס כך שתדבר אל כל קורא באשר הוא. אני בדרכי ניסיתי לכתוב תגובה ,כביכול, ממלכתית..:) בה בשעה שהדמעות האישיות שלי טבעו בהכרה על שאול הנפש האישי שלי.
מהמקום שאני רואה את זה – את לגמרי צודקת. כלומר, מרגע שהשיר מתפרסם כשיר לא הסיפור האישי שלי חשוב, אלא האם ואיך הוא מהדהד אצל מי שקורא אותו.
זה ההבדל בין יומן לבין אמנות.
הדמעות האישיות שלך כמו שלי, והשאול האישית שלך כמו שלי – הן המענה ההולם את תיבת התהודה של השיר.
תודה ששיתפת אותי.