בננות - בלוגים / / אהבה מכשפת
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אהבה מכשפת

 


שני שירים מתוך

אהבה מכשפת

                                         לבת-קול-וחצי

 

כּאן


 

מַה,

מָה אֶעֱשֶׂה אִתָּךְ?

צוֹעֲנִיָּה שֶׁלִּי, סַם שֶׁלִּי, צִדְפָּה שֶׁלִּי, יָם –

רַק כַּמָּה אֵיבָרִים רוּחָנִיִּים

נִקְהָלִים מוּלֵךְ בְּלִי אֹמֶר:

עֵינַי, שְׂפָתַי, חֲלָצַי, יָדַי …

– וְהַלֵּב, אָהוּב, הֵיכָן הוּא, הַלֵּב? 

– כָּאן וְכָאן, וְשָׁם, אֲהוּבָה,

בְּכָל מָקוֹם

שֶׁשְּׂפָתַיִךְ נוֹגְעוֹת בּוֹ.

 

 

 

 

 איך

 

אֵיךְ אֹמַר לָךְ? – אַתְּ קְרוֹבָה מִנְּשֹא.

אַתְּ הַפְּרִי הַפּוֹקֵעַ בַּלֵּב.

אַתְּ הַשֵּׁם הַנִּשָּׂא בַּפֶּה הָאִלֵּם

כְּמוֹ יָם בְּכַף אֲדָמָה.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְקַנֵּא בְּיָדִי הַנּוֹגַעַת,

נוֹגֵעַ וּמִתְגַּעְגֵּעַ לָגַעַת.

 

בֶּהָלַת הָרֶגַע שֶׁאֵינֶנּוּ חוֹלֵף:

אַתְּ כָּאן בְּתוֹךְ כָּאן בְּתוֹךְ כָּאן.

כָּאן אֵשׁ הַנְּשָׁמָה בּוֹעֶרֶת, 
כָּאן הַלֵּב אֵינֶנּו אֻכָּל.

  

 פורסם ב"שבו".
 

עוד אהבה מכשפת:

"הקרקס
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3841&blogID=182#res31901

"ירח"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3976&blogID=182

"ארורה"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3862&blogID=182

אמיר אור

97 תגובות

  1. המנגינה-מתנדנד בין הרחוק מאד לקרוב מנשוא

  2. יופי של שירים. מצאה חן בעיניי הבחירה בלשון הפשוטה של האוהב המתוסכל מאי יכולתו לומר בדיוק את שחש.. ובכל זאת, ככלות הכל, מצליח

  3. שירים בוערים. אהבתי.

    • איזה מן רגש זה האהבה, עולם שלם במילה אחת והצלחת לפרוט אותה למילים. מקסים הרגש עובר חזק ועמוק.

      • אורה, איזה מין רגש הוא זה באמת? לא תמיד ברור למה אנחנו קוראים אהבה -אהדה עמוקה? סימפתיה? אחווה רוחנית? תשוקה?
        לא חשוב… אם מה שיש פה עבר אלייך, דיינו מאוד! ותודה.

        • בשיר שלך יש תשוקה והיא בהחלט גם רוחנית ואמפתיה עמוקה והכל בתחושות הגוף והנשמה, קשה למצוא מלים לתחושה הארוטית הרוחנית ומצאת אותם בגוף, ואהבתי את זה, דרך הגוף אפשר לומר המון, גם ובעיקר אולי על הרוחני, נישמע אבסורד?

          • לא, בכלל לא אבסורד. אני מסכים איתך לגמרי.
            ההפרדה הזאת בין "הגופני" ל"רוחני" הרסה לנו את החיים כמעט אלפיים שנה.
            האם יש משהו באיזושהי חוויה שלנו שהרוח לא מעורבת בו? אני בספק. אז מה זה "גופני" בדיוק? – כנראה שם גנאי וכותרת לדיכוי של חלקים ברוח.

          • לעניות דעתי, השיר הזה יותר מישהו לאהובה פיסית הוא לאהובה רוחנית אולי המוזה, אבל מוזה היא מילה גסה לטעמי, כלומר לא אומרת כלום מול הרגע הארוטי של התשוקה הרוחנית והגעגוע לרגע הזה

          • אורה, המוזה היא תמיד בשר ודם…
            לפעמים קוראים לה לאורה, לפעמים ביאטריצה, ולפעמים גם לוליטה.
            מי נוגע במגע? מי נסער? מי חש בחושים?
            איברי המין העיקריים של האדם הם אלה הרוחניים…

    • תודה ללי, וממה שקראתי את די מבינה בענייני אש…

  4. סיגל בן יאיר

    מעניין, בייחוד בשיר השני, הגודש הזה של האהבה, שעולה על גדותיה ומצד שני הלב איננו אכָּל.

    • וזה כל העניין, לא? שאי אפשר לסבול את הגודש, שאי אפשר להעלות על הדעת לוותר עליו, שהכל עז מנשוא… תודה.

      • בדיוק! נזכרתי פתאום בשיר של זך "את הכאב המתוק" ונראה לי שבדיוק לשם הוא מכוון. לכל מה שכתבת, לאובססיה, לכמיהה עד בחילה וכאב, בלי יכולת להינתק או לוותר.

        • כן, בדיוק. לא סתם היוונים התייחסו להתאהבויות כאל מחלה. ארוס הוא "מתיר האיברים" וספפו אומרת ש"יותר משינה וממוות" (שזה מקור הביטוי היווני, כאילו מה שמחבר את האיברים הותר והבנאדם מתפרק).

  5. אמיר, אני מגיבה כרגע לשיר הראשון למרות שהם שניים במחיר אחד- מחיר העוצמה הכפולה ומכופלה..

    אהבתי את הניגודים בשיר שיוצרים מתח פנימי ומנענעים תוך כדי- את האבק שבלב שלי.:)
    צעניה שלי- נודדת ממקום למקום, אבל נמצאת בכל מקום ששפתיה נוגעות.
    סם שלי- ממכרת אותי.
    צדפה שלי- לוכדת אותי, אבל משחררת כמו הים- הענק, המציף הבלתי ניתן להכיל רגשית.
    אברים רוחניים והניגוד- עיני, שפתי..אברים פיזיים
    הרצון למקם את האהבה כדי לתפוס אותה בשעת מעשה- הינה היא כאן וכאן ושם…
    נמצאת אבל פלואידית…

    • מיכל ברגמן

      אפשר להרגיש את האהבה בוערת מהשירים – חי ובוער ואמיתי.
      לטעמי עדיף שיר בודד בכל פוסט, כדי שנעכל במעט את מה שאיננו אוכל (בשורוק).

      • מיכל, לא בטוח שרצוי לעכל…
        ואפילו לא אם רוצים להישרף או לא.
        אבל אני האחרון שיתווכח אתך שמהסם הזה אפשר בקלות להיגמר ממנת יתר.
        מוריד מינון… מכניס רווחים…

    • אבק? 🙂

      אהה.

      אני באמת צריך לרוץ לכמה ענייני אבק עכשיו…
      אבל אחזור בקרוב, ונראה איך מפיחים פה את האש בשדות הקוצים של חיינו.

    • טוב, עברה שעה וקצת, אני מתאוששת.
      איך אומר לך?
      פקעות הלב ממתינות, מתפקעות כבר לטעום את הפרי.
      השם נִשא בפי כטעימת יין משובח -ללא מילים…
      כמו ים חף מפשע, דוגמית בכף אדמה.
      והמשפט שנוגע בי הכי הכי:
      "אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְקַנֵּא בְּיָדִי הַנּוֹגַעַת,
      נוֹגֵעַ וּמִתְגַּעְגֵּעַ לָגַעַת."
      כאן הלב כסנה הבוער- אהבה.
      אז אך אומר לך?

      • תודה תמי! עכשיו אנחנו באותו הרגיסטר… 🙂
        אז איך אומר לך?
        זה באמת המשפט שבו האהבה היא עניין נורא. הלב מתפקע. מרוב עסיס, אבל מתפקע.

    • הי תמי,
      כתבת לי כאן פירוש! אבל לכל אחד מהם יש עוד רבדים.
      על שניים אני לא יכול להתאפק: הצדפה לא לוכדת… אבל היא סמל די עתיק.
      והאיברים הרוחניים עכשיו הם בדיוק "עיני שפתי, חלציי"!

      • אמיר, אני "מפרשת" כדי שתתקן אותי וכי אך נדבר בעולם מושגים לא ברור לשנינו?.
        אני אומרת צדפה זה כך ואצלך זה אחרת…:)
        מה המשמעות של צדפה?

        • צודקת 🙂
          הצדפה היא סמל טנטרי עתיק ל"יוני" – איבר המין הנשי (וגם סמל לכל הדינמיקה שהיא המנוע הבורא של עולם התופעות). היא מסמלת אותו דבר במסורות הודו-אריות אחרות אבל בלי המטען הפילוסופי-דתי, ועד היום ממערב ועד מזרח הצדפות נחשבות לאפרודיסיאק.

          • מממ… עכשו אני מבינה עוד ועוד..
            על הצדפה:)
            אפרודיסיאק, הם סמים מעוררי תאווה מינית נכון?

            אכתוב שיר על הלינגאם גם רוצה להתכבד בהיכל:)

          • תמי, כן, אפרודיסיאק הוא מאכל (ובכלל זה מה שנסווג כיום כ"סם" – כמו באנג) שמעורר תאווה.
            אחכה לשיר על הלינגאם …:)

  6. יפה מאוד ומרגש. ההתפרקות הזאת לאיברים מול האהובה, הגעגוע גם בתוך הקִרבה ואיזה יופי שבסוף הוא לא מכלה. שימח אותי.

    • לי, זה שהלב לא אוּכל זה יפה אבל גם נורא. שלא ייגמר לעולם…
      תודה

      • אה, הוא בוער ובוער וזה לא נגמר? קראתי את זה אחרת (מהרהורי לבי): שהאהבה, על כל עוצמתה והאש שבה, לא מכלה את האני.

        • מטעם האני התבקשתי למסור בהכנעה, שבעוצמות הראויות היא פורמת את האני – עזה כמוות.
          אבל הוא לא נעלם, למרות שלפעמים הוא היה מעדיף מאוד…

          • מי מחליט שאלה הן העוצמות הראויות?
            אהבה עזה כמוות היא טובה לשירה, אבל אני מעדיפה אהבה עזה כחיים.

          • זהו, שלא ברור מי מחליט. לא סתם היו מי שהתייחסו לאהבה ותשוקה כאל דיבוק או התקף עיוועים (ואם תרצי, במונחים מודרניים – כאל הרעלת הורמונים).

            אבל איך מודדים אהבה עזה כחיים? זה קודם כל לפחות אומר שהחיים עזים ולא רופסים… כבר נפלא.
            ואולי בכלל עדיפה קירבה ואמפתיה וחברות על כל העניין המטלטל הזה?

          • "קטנונית היא האהבה שאפשר למדוד אותה" (נדמה לי שזה מאנטוניוס וקליאופטרה).
            אכן לא סתם, אבל אלה לא פניה היחידות של האהבה. קרבה, אמפתיה וחברות הן מרכיבים חשובים של אהבה טובה, ואני לא בטוחה שרק "הדבר המטלטל" ראוי להיקרא אהבה.
            "חיים עזים ולא רופסים" – ניסוח יפה, מסתתר שם עוד שיר? 🙂

          • הֵי לי, את התחלת (עם שירים): "עזה כחיים אהבה"!
            כן, אני מסכים. אולי בכלל כדאי להפריד לפחות הפרדה גסה בין "התאהבות" ל"אהבה". כמה דל המילון שלנו בדברים החשובים האלה!

          • כמעט כתבתי את זה בתגובה הקודמת – שהדבר המטלטל הוא התאהבות. דלות המילון במקרה הזה מאתגרת, כמו שכתב יהודה עמיחי, "ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה./ למדתי לדבר אצל הכאבים". (מקווה שציטטתי נכון, מהזיכרון).
            ואתה התחלת עוד קודם – זה מה שכיף בבלוגייה!

          • וזה מה שכיף בשירה – היא מכוונת לנו את המבט לדקויות של חיים שאנחנו חולפים בדרך כלל לידן מעורפלים ואילמים… מה שלא נתפס באור הזה רק עבר-לא-עבר שם, היה או לא היה…

  7. איזה שירי אהבה נפלאים.

  8. שירים מקסימים.

    השיר השני דווקא היא כמו מנגינה שלוקחת אותנו "כאן בתוך כאן בתוך כאן בתוך".

    כרגיל מקסים

  9. הוא נוגע ומקנא בידו? אני קוראת ומקנאה בשיר, בעוצמות ובבת קול וחצי שתהא אשר תהא.
    מכשף ביותר. (השיר,כמו גם אהבות מסויימות). מקסים.

    • תודה סיגל. לפעמים גם אני מקנא בעצמי של אז(זה היה לפני כמה שנים טובות)
      ולפעמים ממש להפך. וזה הרי כל המלכוד…

      • מוכר. אגב, מתוך תהיה, מהו בעצם ההפך של מקנא? (לבד מ-לא מקנא).

        • אפשר לדרג, לא?
          מקבל את- > מפרגן ל- > שמח בשמחת- …

          • אבל… אני מפרגנת לשיר, שמחה בשמחתו ובכל זאת כותבת שמקנאה .
            ולא בכדי עצרתי על קינאה בשיר של אהבה, אלא מתוך תחושה שחלק מה"כישוף" הוא שזו וזו ילכו יחדיו ובלי האחת אין האחרת .(הלא מרוב אהבה ניתן אפילו להתקנא ביד הנוגעת). מה דעתך?

          • סיגל, אפשר לשמוח בשמחתו של שיר?
            אפשר לקנא ביכולת הכתיבה, או בעולם של השיר.
            אפשר אולי לשמוח בשמחתי או לקנא בי (ובעוצמות ובבת קול וחצי).

            כלומר אפשר לקנא ולחשוק (ובעצם אי אפשר לקנא בלי לחשוק) אבל לא בשיר, לא?
            אפשר לקנא לרגע ביד הנוגעת כי היא כביכול נוגעת ואתה לא היא, הנפש לא מצליחה לגעת מספיק, אף פעם לא מספיק (ולא יכולה להצליח, כי נגיעה מוחלטת היא איבוד הגבולות שמסמנים נגיעה של משהו במשהו)

          • אי אפשר לקנא בשיר? כמו שאפשר לקנא ביד הנוגעת כשאתה לא היא (היד)כך אפשר לקנא בשיר הנוגע באהבה והוא לא אני(השיר).
            כמו הנגיעה הפיסית של יד אוהבת מלאת תשוקה כך רואה אני את הנגיעה הרוחנית שלך באותה אהבה , זאת, באמצעות השיר.
            בנוסף, מקנאה כמובן בשאר הדברים שהזכרת. קנאית שכמותי:)
            וכמה טוב שקנאה תשוקה ואהבה הם מהצד של ה"חבר"ה הטובים".
            נ.ב בעת קריאה חשוב לא לשכוח להבדיל בין קנאה ,לבין רכושנות, לבין צרות עין.

          • אהה, הבנתי 🙂
            אז גם אני מקנא בו קצת…

            ולא, לא התבלבלתי בין הקנאה לבין רכושנות וצרות עין, אבל גם היא, הקנאה, גברת לא פשוטה…
            תלוי לאן היא מסתכלת ומה מתבשל על הכיריים שלה.

          • נ.ב.
            וזה לא בא לצייר אותי כנטול קנאה…

          • אכן, הקינאה היא גברת לא פשוטה , ההפך שלה הוא כנראה שלווה.

          • כמו התשוקה (אבל כבר סיכמנו שהן קרובות). ושלווה? במינון. בינתיים אשיר ואקנא בשיר 🙂

          • בעוד אתה מקנא שר ומשורר , אנצל את ההמולה ואפרוש מדרגש המגיבנית אל יצוע החלומות השלו (SHALEV).

          • שירית קופה

            ההיפך של מקנא יכול להיות- נותן להיות-..מאפשר מרחב-.. מאפשר חופש-..וקנאה יכולה להיות גם מצרך חיובי כשמאפשרים גם לה להיות.והכל במינון מדוייק שלא מגדיש את הסאה.

          • שירית, את צודקת. ההפך מקינאה הוא לתת להיות, לתת מרחב. אבל איך הקנאה יכולה להיות מצרך חיובי?

          • שירית קופה

            קנאה.זה קשור לנושא של עזרה.רציתי לעזור למישהו, למשל להצחיק אותו. לא הצלחתי.מישהי אחרת הצליחה כן להצחיק אותו במקום שאני החשבתי את עצמי נכשלת.
            התוצאה היתה,שאני קנאתי בשניהם. שהצליחו להצחיק איש את רעהו.זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל התחומים.
            לכן אפשר לקנא בשיר, אפשר לקנא ביד, אפשר לקנא
            בפכפוך מים והדימיון בנושא רב.

          • מסכים אתך. זה יכול לקרות. אבל איך זה חיובי? יכולת פשוט לשמוח שהיא הצליחה, וזה היה יותר נעים לכולם, לא?

          • שירית קופה

            בגלל זה בדיוק כשאי שיהיה מינון נכון של קנאה. קנאה קצת יכולה להוות תמריץ להשתפר במשהו,
            להעלות את היכולת שלך ולהמשיך להלחם, להאבק,
            ללכת לכוון מטרה רצוייה.בשילוב עם לתת לאחר גם להיות, זה יכול להיות מתכון טוב להצלחה.

          • שירית, מקבל את התובנה שלך. עניין של מידה.
            אבל בעצם התייחסנו פה במלה אחת לשני רגשות קרובים אך שונים שהעברית מכנסת תחת מלה אחת(באנגלית – jelousy להבדיל מ-envy)
            את חושבת שזה נכון גם לגבי קנאה במובן Jelousy?

          • לדעתי envy זו קינאה עם חיוך.
            jelousy זו קנאה עם כאב.
            באהבה יש jelousy , בשיר או ביד יש envy .
            זה מדוייק לדעתי כל עוד יש במילים האלו יופי. כשנכנס בהם כיעור כבר אין הבדל ביניהן.

          • סיגל, envy זה לקנא במישהו על משהו (קנין, הישג, סגולה מסוימת) וזה באמת מתאים לשיר או ליד. אבל בתגובות היתה התייחסות (גם שלי) לא רק לזה אלא גם ל-jealousy ובזה הרי מתכוונים יותר לקנאה רומנטית או חשד בבגידה.

          • מסכימה וגם אמרתי-קנאה עם כאב-רומנטית ויפה.
            קנאה עם חשד-כיעור.

          • כך גם בENVY קינאה עם פירגון-יופי. קינאה עם חמדנות וצרות עין-כיעור.

          • סיגל, כולנו מסכימים, נראה לי. מי שכתב "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" לא חשב על אפשרות כזו.
            הלוואי שנעמוד בהסכמה הזאת, באתגרים של החיים עצמם.

          • אכן, לא פשוט. בתור "קנאית בלתי נלאית" הידועה לעצמי, לימדתי עצמי "להזריק" אהבה אל תוך המראות המכוערים, שיוצאים מהקינאה ,ואז הקינאה הופכת לכאב, שרק אהבה יכולה להמיס. אהבה(ברגש)…וחיבוק (בנשמה).
            ועוד משהו…קינאה היא בעיניי מתנה של אוהבים. אינני מסוגלת להבין אהבה (מהסוג המכשף) בלי קינאה, כל שצריך ללמוד הוא לחיות עימה בשלום .
            בנוסף,אינני מסכימה עם שרית, שההיפך של קינאה הוא "לתת מרחב", אי אפשר להפוך את הקינאה,אם יש אהבה (בעצם אין גם שלווה), יש קינאה ועדיין אפשר וצריך לתת מרחב, למרות ועל אף קיומה. כלומר, מותר לחוש אותה, והכל בעצם תלוי מה עושים איתה משם.
            ואסביר את דעתי לגבי: קנאה היא מתנה לאוהבים. כשמקנאים עד ליד הנוגעת זו אהבה עד ליד הנוגעת. עוצמות האהבה ניתנות להבנה דרך עוצמות הקינאה ובעצם הבעייתיות היחידה בקינאה היא שבמקום לתת "לה" מרחב (לקינאה), היא הופכת להורסת אהבות.

          • סיגל, אני לא יודע איך לקרוא לקנאה שלי בשיר הזה בידי הנוגעת – אני מניח שעד כמה שזה מטורף, זה JEALOUSY כלומר קנאה רומנטית… בכל זאת כשזו יד, זה לא כואב. בקנאה שלא נותנת מרחב לאהוב או לאהובה יש אש אוכלת. סופה של כרמן ידוע…

          • אכן. אמנם ניסיתי לתת פירוש רחב יותר למושג, אך יכולה להבין איך שבעוצמות האהבה ניתן אף לקנא קינאה רומנטית גם ביד הנוגעת, וזה לדעתי, מתחבר לקינאה, שהגדרתי כקינאה עם כאב ויופי.

          • סיגל, האם אפשר יהיה לדקדק ולומר שהצד האפל של ENVY הוא צרות העין, ואילו זה של JEALOUSY הוא הרכושנות?

          • שירית קופה

            אני אוהבת מילונים. הלכתיל-WORLDBOOK והלכתי ל ENCARTA. שני מילוניי האהובים.המקור של המילה JEALOUS הוא מיוונית –
            ZELOS-JEALOUSY – AND ALSO -ENTHUSIASM
            וכמו כן- ZEAL
            המילה JEALOUS חובקת מספר הגדרות:
            ENVIOUS-FEELING BITTER AND UNHAPPY
            BECAUSE OF ANOTHER"S ADVANTAGES,POSSESSIONS OR LUCK

            SUSPICIOUS OF RIVALS-FEELING SUSPICIOUS ABOUT A RIVAL"S OR COMPETITOR"S INFLUENCE,ESPECIALLY IN REGARD TO A LOVED ONE

            WATCHFUL-POSSESSIVELY WATCHFUL OF SOMETHING

            DEMANDING LOYALITY-DEMANDING EXCLUSIVE LOYALITY OR ADHERENCE

            עד פה אודות קינאה כ-JEALOUSY
            (המשך יבוא..)

          • שירית, זה נכון, jealousy היא ההיפרנים (המונח היותר כולל) ומקורה בקנאות כמו בעברית, אבל בדיבור נוצרה ההבחנה (המעשירה לדעתי) בינה לבין envy שלא כוללת קנאה רומנטית.

  10. נוגע ומקנא בידי הנוגעת, דווקא שולח למחוזות הלא גופנים, שם האהבה מושלמת או מחוברת.
    ואהבתם של הזקנים? החיבור הוא התרגום.

    אהבתי את הכתיבה .

  11. היי אמיר. אני חד משמעית מעדיף את השיר השני. "קרובה מנשוא" הוא ניסוח מצוין.הקנאה ביד, והרצון להצית סיגריה חדשה בשעה שמעשנים כבר, מעבירים טוב מאוד את ההשתוקקות הבלתי אירונית שהשיר מנסח.

    • מוטי, צ"ל רוצה לעשן אינסופית את אותה סיגריה – אבל עם סיגריות זה לא קורה לי 🙂
      ולגבי "מעדיף" אני רואה שהיתה פה כבר בקשה של מיכל לא לצרף שני שירים יחד… אבל לא בגלל העדפות אלא בגלל היכולת לעכל…
      תודה!

  12. הם יפהפיים, שניהם. כאילו לא יודעים איך להגיד, אבל יודעים בדיוק.

    • תודה, עדה. הם יודעים להגיד שאי אפשר להגיד, אבל מה שהם כן רוצים לומר – אה, לא. חצי תאוותם בידם.
      "זה" אולי קורה אצל מי שקורא.

      • "זה" אולי תמיד קורה אצל הקורא. מי שכותב לא חייב לכתוב תמיד הכל עד הסוף. הוא פותח חלון, כל אחד יכול לגשת ולהזין עיניו במראות על פי הבנתו.
        בקיצור: גם למה שלא נאמר יש חשיבות רבה ואפקט רב. ישנם זרמים מסויימים באמנות שמקפידים להשאיר רווחים רחבים – והם בדרך כלל מדברים אלי מאד.

        • מסכים אתך לגמרי, עדה. הקדשתי לעניין זה עצמו מאמר שלם – "הקורא עונה ליצירה". אם מעניין אותך למה לדעתי זה גם עובד כך, את מוזמנת להציץ:
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

          • קראתי את זה, ומצאתי בזה עניין רב ("הצצה" במאמר היא פעולה שאני לא סומכת עליה כל כך…). על העיסוק שלך בשירה כסוג של תקשורת קראתי כבר פעם בבלוג של רונן, שהזכיר את זה. אני באמת מתווכחת לעיתים עם אנשים וטוענת, ששיר אינו אמור להיות חידון; שהוא אמירה, אפילו אם רק על עניין זעיר ושולי; שהוא נכתב כשלמשורר יש משהו להגיד, וכשלדעתו יש לו דרך מיוחדת ויפה להגיד את זה; ושחבל מאד כשהמסר מתפספס והקוראים מבינים שם שבעים ושבעה דברים אחרים. בדרך כלל עונים לי על כך, שאינני יודעת מה אני סחה. מילא.
            רק דבר אחד: הדיאלוג הוא באמת של הקורא עם השיר, ולא עם המשורר, ובתנאים רגילים אין למשורר מושג מה הקורא אומר/חושב על השיר. בעניין הזה יש חד סטריות מסויימת בתקשורת (שהרי הקורא כן יודע מה המשורר חושב בעניין הספציפי שעליו נכתב השיר), ואולי גם לכך התכוונה אמילי דיקינסון כשכתבה את המילים הבאות (שהדהדו לי בראש כשקראתי את המאמר שלך):
            This is my letter to the world
            That never wrote to me

          • לא בדיוק.
            באותה מידה אפשר לומר שהמשורר אף פעם לא עונה להבנה של הקורא את השיר.
            אבל קורה לא מעט שמשוררים וקוראים נפגשים ומשוחחים.
            פה למשל…

          • אמנים אינם אחראים במאה אחז על התוצר שלהם לאחר שיצא מהם . יש לקורא או לצופה את החופש לפרש אותם לפי רצונו או תחושתו האישית כשלא תמיד זה בדיוק שווה ל"מסר" שרצה המשורר/צייר וזה גם לא ממש משנה כבר אין שליטה על זה.
            השירים יפים, שורפים, בעיני גם כואבים. מה קורה כשדבר כזה נגמר.?

          • אילנה, את צודקת שהשיר שיוצא ממך לקורא הוא כבר חצי של הקורא, ולפעמים יותר. בלי זה השיר אינו עושה דבר לאיש. בכל זאת כשזה חוזר אליך בהפוכה, גם לך יש פתחון, כי לא תמיד זה דיאלוג שאפשר להיענות לו.
            מה קורה כשדבר כזה נגמר? רמץ. ומתחת רומצת רומצת האש. כי הלב איננו אוּכּל.

  13. רונית בר-לביא

    איזה, איזה יופי הראשון (כאן).

    ובשני הברקות:
    "נוגע ומתגעגע לגעת",
    "את כאן בתוך כאן בתוך כאן".

    בכלל אני אוהבת שירים שמדברים לאהובה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור