בננות - בלוגים / / אוניברסיטה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אוניברסיטה

אוניברסיטה

 

 

לְפִיכָךְ

הִתְכַּנַּסְנוּ פֹּה כֻּלָּנוּ     לַסִּיּוּם הַצָּפוּי

שְׂרוּעִים עַל הַדֶּשֶׁא בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

מְלַקְּקִים אֶת הַדְּבַשׁ    מִן הַיְרֵכַיִם הַצְּעִירוֹת

יוֹנְקִים מֵחַיֵּינוּ     כָּל טִפָּה שֶׁל חָלָב

                       עִם הַדָּם וְהַשֻּׁמָּן וְהַמֵּחַ

וּמְנַגְּבִים מְרֻצִּים     שְׂמֵחִים לְאֵידֵנוּ

    מְלֵאֵי מַשְׁמָעוּת     שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצִים בָּהּ.

 

כְּלוּם לֹא כּוֹאֵב לָנוּ    לוֹעֲסִים וְיוֹרְקִים

כְּמוֹ קֻפָּה רוֹשֶׁמֶת מוּל עֶגְלַת הַסּוּפֶּר

אֶת הַתְּשׁוּבוֹת הַנְּכוֹנוֹת,    אֶת הַקּוֹל, אֶת הַטּוֹן

וְיוֹצְאִים

לְפִי הַסֵּפֶר     בְּזִמְזוּם מְכֻנָּף –

נְחִיל מַחְשָׁבוֹת

              שֶׁאֵינָן שֶׁל אִישׁ.

 

הַשְּׁאָר – קַלֵּי קַלּוּת

אֲנַחְנוּ יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ    אֶת הַמִּטּוֹת    וְאֶת הַמִּלִּים.

 

לַיְלָה יוֹרֵד.     צֵל אָרֹךְ, זָוִיתִי

מוּטָל מִן הַכַּדּוּר הַמְכַסֶּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

         עַל תַּהֲלוּכַת הָאֲנִיִּים

         הָעוֹזֶבֶת הַבַּיְתָה.

 

 

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007

הכותרת במקור: אָלְמָה מָאטֶר   (="אֵם אומנת" – כינוי לְאוניברסיטה בפי בוגריה).

 

53 תגובות

  1. מזכיר לי מכתם ישן (לא זוכר של מי):
    "האוניברסיטאות הן מצבור של ידע. הסטודנטים הנכנסים מביאים אתם קצת, הבוגרים לא יוצאים עם כלום, וככה נצבר הידע."

    נראה שאחרי כל ה"מועדים" האוניברסיטה זוכה בסוף לציון "נכשל".

  2. תמונת מצב קצת מתאכזרת ל"אני" הכותב
    אכזבה פיכחון והומור . לא בטוח שעצוב. בגלל הפיכחון והשיר הנהדר שאתה יכול לכתוב על הכל . על הכל.

  3. לא כל כך הבנתי, אבל אהבתי את "תהלוכת האניים שעוזבת הביתה", מאוד מוחשי.

    • טוב, זה אולי הצד השני של השיר "איפה הם?" שפרסמתי פה לא מזמן – כאן "תהלוכת האניים חוזרת הביתה", שם "הם מתאבכים מן הארץ בשקט בשקט", אבל…

  4. "אֲנַחְנוּ יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ אֶת הַמִּטּוֹת וְאֶת הַמִּלִּים"
    זה יפה ועצוב.
    (גורם לחשוב: "רגע, אז מה אנחנו יורשים בעצם?" וכו")

    • פירוש אישי:
      חשבתי דווקא על הזחיחות התמימה עד כאב של העלומים , חוסר מודעות עצמית – חשיבה עדרית אך מתגנדרת באוניברסטיזם – דקלומים של טקסטים ללא כל אמירה אישית+ תחושה מתוקה מנצחת של כל החיים לפני ואני אני אני הנה אני חיים אני מתנפלת עליכם
      והחיים / המציאות – באדישות אכזרית שראו ושמעו את "האניים" האלהשנה אחר שנה , אפילו לא טורחים להרים גבה , ו"אני" אחד מצליח מול עשרות שלא, וזחיחותם , לאחר זמן מתחלפת עם פליאה מאוכזבת, ואין כל זכר ל"דבש" ל"דשא" ולאור ההוא המצחקק.

      • נולי, תודה. כן, אני (והשיר) לגמרי אתך – למרות שהשיר כבר לא לגמרי ברשותי כמובן. אלה אנחנו… עם התמימות וההתלהבות והירכיים והאור – וגם עם כל שקורה לנו בתהליך ה"תירבות" במירכאות הזה.

    • את הארץ, את המיטות ואת המלים… זה לא מעט, אבל אולי משהו אחר שלנו הלך שם לאיבוד בדרך, ולא רק הנעורים התוססים הנאיביים והמרוצים כל כך מעצמם.

  5. אמיר, שיר מצילף בפרלמנט הישראלי והאנושי. מרגש.
    הבית הראשון ציני עד דמעות.
    "מִשָׁמְנָּהּ וּמִסוֹלְתָּהּ" – ספירת מלאי.
    מה למדנו היום. למדנו על האגואים שלומדים לגדל את האגו של עצמם- בעוד ידע נבוב, מתוך נחיל מחשבות שאינן של איש- ידע נרכש אך חסר בהומניות, ומוגש פוליטקלי קורקט-
    "אֶת הַתְּשׁוּבוֹת הַנְּכוֹנוֹת, אֶת הַקּוֹל, אֶת הַטּוֹן"

    בסופו של יום – לילה יורד. החברה האנושית , ככלל, כל הכדור הזה, מטיל צל כבד על מקור האור- השמש. העצב והאלה האם יש זכות קיומם לחברה חסרת אנושיות שכזו…

    • סליחה, המשפט האחרון יצא לי מבולגן. התכוונתי שהעצב בשיר הוא בשאלה האם לחברה כזו יש זכות קיום כאשר היא נטולת אנושיות ומתעסקת במעטפת של הפסבדו ידע…

      • תמי, אני לא חושב שזהו בהכרח פסאודו-ידע כשלעצמו (תחשבי למשל על המדעים המדויקים), אבל הוא נעשה כזה כשהוא תיאוריות שאינן מעוניינות בממשות וגם לא בידיעה (פוסט-מודרניזם כבר אמרנו, לא?) או כשהוא מידע נטול ממשות. ללמוד על הינדואיזם ובודהיזם באוניברסיטה אחרי תקופה ארוכה של עבודה רוחנית באשראם, בהחלט יכול לגרום לך לתחושה של שקר. וככה גם הז"רגון המנופח, שטיפת המוח בתורות מסיני, והאילוף החברתי.
        אבל לכולם זכות להתקיים בכל דרך שיבחרו. למה לא? זה רק עצוב כשאפשר היה כל כך הרבה יותר.
        כתלמיד מאוחר מאוד באוניברסיטה וגם כמורה יצא לי להביט גם בריחוק מסוים. הייתי משתעשע בסיווגים:
        הקרייריסטים, אלה שכאן להמשיך את התיכון על הדשא, המתחתנים, האינטלקטואלים וכו"… אבל לא בתיעוב, לא.

  6. נהדר. אני מתבוננת בימים אלה בכל התחלואים התרבותיים של החברה שלנו, בכל האניים הגולים, והנה אני מוצאת אותם כאן בתור לקופה הרושמת שלך

  7. אהבתי את הבית האחרון.
    יש לי לא מעט ביקורת על האוניברסיטה, אבל דווקא ידע לא נראה לי הדבר שחסר בה (למרות המכתם המצחיק והחכם שרונן הביא כאן).
    ונזכרתי במה שיואל הופמן כתב על האוניברסיטה, כסיכום לתקופה שבה "דיבר" בה: חוט של עצב משוך על פניה, מפני שהיא, כמו המדונה, יולדת תינוקות אלוהיים.

  8. סיגל בן יאיר

    הסיטואציה המתוארת מוכרת לי עד זרא.
    אותה התבהמות אקדמית ותחושת ה"כל יכוליזם". אלה בדיוק אותן "כנסיות השכל" עליהן כתב פירסינג. נהנתי לקרוא.

    • עדה, לא כל ידע הוא משהו שהפוך לבורות, לא?

        • אני לא רוצה לחזור על השיחה שלי עם תמי, הציצי שם למעלה. אבל בעיקרו ידע נהפך לסוג של "פול גז בניוטרל" כשהוא תיאוריות שאינן מעוניינות בממשות וגם לא בידיעה (פוסט-מודרניזם כבר אמרנו, לא?) או כשהוא מידע נטול ממשות.יש גם לא מעט מזה באוניברסיטאות של ראשית האלף השלישי…

          • אם כוונתך למצב שבו המדע נעשה יותר משוכלל, אבל לא בהכרח יותר אמיתי – אז כן, אני מסכימה אתך. אפילו במקצוע שלי אני רואה את זה: תיאוריות בלשניות מודרניות מתעסקות בכל מיני הגיגים על הלשונות כתופעה אוניברסלית, ומביעות הכל בנוסחאות פסבדו-מתמטיות שבעצם לא עומד מאחוריהן כלום (זה רק נראה מאד עמוק) – ובו בזמן לא מלמדים ולומדים שם שפות בכלל (כי הכל אוניברסלי, וכל השפות אותו דבר, אז בשביל מה לטרוח). אלא מה – לעיסוק הזה אני פשוט לא קוראת ידע. תרגילים טובים לתאים האפורים, זה כן, אבל לא ידע אמיתי.
            ויחד עם זה – עדיין יש באוניברסיטאות, בכל מיני נישות, גם המון ידע.

          • כן, לזה התכוונתי. כסטודנט בלעתי בצמא הכל, אבל מהר מאוד פיתחתי חושים לדעת איפה שווה להרים כל מה שנופל, איפה מעודדים אותי לחשוב – ואיפה המורה מאוים מעצם הצורך לחשוב, ומסתפק בתיאוריות על תחום ידע שהוא עצמו לא שנה מספיק את פרקו.
            אבל לאוניברסיטה יש גם פן נוסף – של חניכה חברתית, מסלול קידום וסמלי סטטוס, וזה סיפור אחר לגמרי.

          • אבל זה מוזר שאתה אומר את זה, בעניין סמלי הסטטוס וכו" – שהרי התלונה העיקרית של אנשי האקדמיה בארץ היא (ושמענו את זה הרבה לרגל השביתה האחרונה), שהמעמד שלהם נמוך, שלא מעריכים אותם כראוי להם, שהכי באופנה זה ללעוג ל"אינטליגנטים", וכו".

          • תראי, כמורה השתדלתי כמובן להימנות על הסוג הראשון, כי להיות מורה מהסוג השני הוא להיות מין פקיד תיקייה. מוות בחיים. (אבל הרמייה חמורה עוד יותר – נגיד שאת באה עם כל ההתלהבות והצמא, אין לך לאן ללכת. העולם מסביבך מתנהל לפי חוקים אחרים ולמען מטרות אחרות, לא בלתי ראויות, אבל בלתי מספקות).
            משחק הסטטוס הוא לא רק של המרצים. בן אדם מכובד צריך שיהיה לו לפחות בי.איי במגרה, לא? והוא גם צריך ללמוד קצת ז"רגון אקדמי, ולחזור למירוץ…

          • נ.ב. – עדה, זה לא שייך לשיר בכלל, אבל האם את מודאגת לגבי מצוקות הסגל הבכיר ושביתותיו? האם נראה לך שהמרצים סובלים מהעדר סטטוס? יש חשש שהם סובלים מהעדר אחריות, כלומר עסוקים מדי בעצמם. אם את מסכימה שחובתו של מורה היא לתלמידיו, למחקר ולחברה שבה הוא חי, מה תגידי על הבדיחה העלובה של "מה זה לפרסם בעברית? – להביא לקבר ישראל". היא מסתובבת באקדמיה כבר שלושה דורות,אני חושב. מעבר לפרובינציאליות ולקרייריזם שגלום פה, האם אין בזה התכחשות לאחריות? מה הפלא אם המאבק היחיד שהמרצים מנהלים הוא על עוד סטטוס? איך אמר קזבלן? בשביל כבוד צריך לעבוד.

          • לגבי פרובינציאליות: זה בדיוק העניין. אני מכירה מישהו שעשה דוקטורט בתל אביב (בכלכלה, נדמה לי)ובקש להתקבל לסגל ההוראה שם, ונאמר לו שם שיסכימו לקבל אותו רק אם יסע קודם לארה"ב לעשות פוסט-דוקטורט. לאמר: אנחנו לא מקבלים מישהו שקיבל את השכלתו אצלנו. זה הצד השני, הנלעג, של הבדיחה של וודי אלן על היהודי שלא רוצה להצטרף למועדון שמוכן לקבל אותו.
            בעניין דאגותי לגבי הסגל הבכיר – אני לא בטוחה שאתה רוצה שאענה, כי התגובה שלי עלולה להציף את הבלוג שלך. בקיצור (יחסי) רק אומר לך, שהטענה שלהם שהם שובתים למען עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל מרתיחה לי את הדם. הסגל הבכיר הוא לא העתיד, אלא העבר. הפ שובתים למען שכרם (שזה לגיטימי, אבל שיחסכו ממני את המילים היפות). העתיד האמיתי של ההשכלה הגבוהה – מעבר לסטודנטים, כמובן – הוא הסגל הזוטר, בעיקר הצעירים בקרבו, אלה שאמורים לפרנס משפחות עם ילדים קטנים בשכר מחפיר שמשולם עבור תנאי עבודה מחפירים, בחלקם אפילו בלתי חוקיים. להם לא דאגו בשביתה הזאת, וגם לא בקודמותיה. העתיד הוא גם תקציבי המחקר, וגם להם איש אינו דואג. עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל לא הרוויח כלום מהשביתה ההזויה שנסתיימה עתה. והיות שבכל שביתה יש אלמנט ברור של תפיסת בני ערובה – אני נגד שביתות, ולא אכפת לי שיגידו שזה לא דמוקרטי להתננגד לשביתות.
            זהו בינתיים. סליחה על ההצפה.

          • מה אומר ומה אדבר? מסכים עם כל מלה.
            בפרספקטיבה רחבה יותר, פני הדור (שבשיר) כפני מוריו.

          • וכאילו בהמשך לכל הנאמר כאן, ידיעה ראשית בYNET הלילה, כרגע ראיתי: המורים מן החוץ באוניברסיטאות קיבלו מכתבי פיטורים. טוענים שם שהם חמישים אחוז מכוח ההוראה (זה מוגזם קצת). הא לך דוגמה לעוד עניין שהמרצים השובתים לא מצאו אותו ראוי לטיפול.

          • מורים מן החוץ וסטודנטים מן הדשא. מתאים.

          • עוד דבר אחד ששכחתי:
            המרצים נלחמים בעיקר על השכר, מתוך האמונה הילדותית שעם השכר יבוא גם הכבוד. הם חותרים (וגם אומרים מפורשות) לשכר שמקובל במגזר הפרטי, קרי בהייטק. הם מתנהגים כמי שאינם מבינים שהאוניברסיטה אינה מוסד רווחי, מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה, ושתנאי השכר שהם דורשים יבואו (וכבר באים) על חשבון המחקר. בפועל, זה באמת חוסר אחריות מוחלט, ולא רק כלפי הסטודנטים שלהם.

    • אהה, פה אני שומע תיעוב אמיתי… תודה סיגל.

  9. איזה שיר כואב ונהדר.
    ופתאום חשבתי על זה שבחמש עשרה השנים האחרונות למדתי באוניברסיטה והשנה הזו היא השנה הראשונה בה איני לומדת ואני מתגעגעת עד כאב, אבל גם לא רוצה לחזור.

    • תודה אליענה, אבל חמש עשרה שנים(!) ומתגעגעת…ולמה את לא רוצה לחזור?

      • כן חמש עשרה שנים. צברתי כל מיני תעודות מיותרות.
        אני מתגעגעת כי אני נורא אוהבת ללמוד, וגם כי מהרגע שעזבתי את האוניברסיטה אני צריכה פתאום להיות אדם מבוגר עם עבודה של מבוגרים ולא של סטודנטים.
        ואני לא רוצה לחזור כי האקדמיה מגעילה אותי. התככים, התחרות המטורפת, האפשרות של אנשים בינוניים לגמרי להגיע לעמדות של כוח אדיר וכולי.

        • אליענה, אני לגמרי מבין אותך. הצימאון ללמוד נשבר לנו על צוקים אקדמיים וגם עוד קודם, בתיכון. אבל זה משני הכיוונים. הייתי עומד ומרצה מול ארבעים איש שמתוכם אולי חמישה היו באמת מעוניינים לחשוב ולא רק לחשב (את הקרדיט מהשיעור). לעומת זאת בהוראת שירה (ככתיבה יוצרת) בהליקון הייתי עומד מול קבוצה של אנשים מעוניינים עד קצה גבול היכולת. זה עזר לי להחליט בסופו של דבר איפה לשים את הכוחות. ונכון, כסטודנט מאוד נהניתי ללמוד וללמוד…

          • מסט אירוני ועצוב על סוג שך צביעות חברתית. ידע הוא לא ידע, ומהו ידע? והכל נערם בעגלת הסופר בתור לקופאית, שהיא, אולי היחידה שאינה מזייפת, פשוט מפני שאינה יכולה להרשות לעצמה לרבוץ על הדשא וללקק ירכיים

          • יפה ניסחת, אסתי. וזו הקופאית של החיים, ככה שאין חוכמות רק "סך הכל לתשלום"…

  10. יוסי וקסמן

    אָלְמָה מָאטֶר שהיא סְטַבָּאט מָאטֶר, ללא ספק.
    ועל זה אני אומר אמן. תודה לך, אמיר יקר!

  11. לא מפרשת, פשוט אוהבת.

    ואיזה משפט מפואר : מְלַקְּקִים אֶת הַדְּבַשׁ מִן הַיְרֵכַיִם הַצְּעִירוֹת

    איי איי איי

  12. היי אמיר
    אני בדעה של יעל ישראל, לא מפרשת פשוט אוהבת את התיאורים, את הקצב של השיר והיכולת המדהימה שלך לכתוב מהכל בשפה עשירה ויפה.

  13. הי אמיר. אני רואה קשר עם הפוסט שלי על רכישת השכלה. אולם הכוונה שלי היתה רחבה יותר בהרבה, ז"א אנשים מנסים לחנך אותך בכל מקום, לא רק באוניברסיטה.

    • אומי, ברור ברור. פשוט תהיתי אם אנחנו משחקים קצת פינג פונג.
      את המשפט שלך אפשר לכתוב על המצח כמו לחש מגן, וללכת אתו לכל מקום… 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור