מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לוֹרֶם איפּסוּם דוּבּלוּם: שניים במחיר אחד
(פורסם לראשונה במגזין "קצת תרבות" באתר קצה חוט, 13.1.08)
[1]
האינטרנט
יאכל את
הספרות
[ר. א. ק.]
מהפכת המידע היא המהפכה הגדולה של זמננו. כולם יודעים את זה. האינטרנט משנה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים, שומעים מוזיקה, רואים סרטים. ובתחומים שהאינטרנט עדיין לא השתלט עליהם, הוא עוד ינצח בגדול. קחו למשל את הספרות והשירה: הרי טקסטים עוברים בין מחשבים בקלות רבה יותר מאשר מוזיקה או סרטים – כך שלא ירחק היום שנפסיק לכרות עצים, לכרוך ערימות נייר זו לזו ולהעשיר את סטימצקי ושות". סופם של הספרים עומד בפתח.
האומנם סוף? לא בטוח. תחזיות כאלה מסתובבות בשטח כבר הרבה זמן, אבל אישכהו ה"לא ירחק" כל הזמן הולך ומתרחק. למרות הכל, ספרים עוד יוצאים רק בפורמט הרגיל, נמכרים בחנויות הרגילות ויושבים על מדפים ולא על דיסקים. המהפכה לא קרתה למרות המצב הבלתי נסבל, והצפיפות על המדפים מונעת מספרים רבים להגיע לקהל הרחב.
חשוב לזכור שרוב הכותבים מקווים שיצירתם תגיע לקהל רחב ככל האפשר, אפילו בחינם (הרי כסף אי אפשר כמעט להרוויח מכתיבה בישראל) – והאינטרנט עשוי להיות כלי חשוב שישרת את מטרה זו. לאחרונה, למשל, הציעה הסופרת יעל ישראל להעלות לאינטרנט ספרים שהזכויות עליהם שבו לידי המחבר, ובכך לאפשר לקהל חדש להיחשף אליהם (היא גם העלתה ספר שלה לרשת). אבל אם האינטרנט הוא כלי חזק כל-כך, וחיי המדף של ספר קצרים כל-כך, וכסף ממילא אף אחד לא רואה מזה, נשאלת השאלה למה לא לפרסם את הספר מראש באינטרנט, לשמור בידיך את כל הזכויות ולחסוך את כל ההוצאות והחנויות שבדרך? מה כבר יכול לקרות?
למרבה הצער, יש תשובה לשאלה הזו, והיא עגומה למדי. הרי הפצת ספר באינטרנט מקבילה במידה רבה לפרסום של ספר בהוצאה עצמית – פעולה שהיא כמעט גזר-דין מוות בשדה הספרות של היום. באופן טבעי מי שמפרסם את עצמו וספרו לא נבחן באמצעות עין נוספת – של עורך או של הוצאה – נחשד מיד כרודף פרסום או כחסר-כישרון, ולכן אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. ספר בהוצאה עצמית לא יזכה בדרך כלל לביקורות בעיתונות או להתייחסות מצד סופרים אחרים, ולמעשה עלול להקשות על המחבר להוציא ספר נוסף בהוצאה מוכרת. לפחות במבט ראשון נראה שפרסום באינטרנט נופל בדיוק תחת אותה קטגוריה.
כל זה – אני מניח – היה ידוע לתומר ליכטש, משורר ואושיית אינטרנט, כשבחר להוציא את ספרו הראשון "לוֹרֶם איפּסוּם" בהוצאה עצמית, ואף לאפשר לכל הרוצה בכך להוריד אותו חינם באינטרנט. אלא שליכטש הצליח במקום שבו רבים נכשלו: בזכות הנוכחות החזקה של הסופר בעולם הספרות, בעיתונות וברשת הישראלית – מצליח הספר ליצור "באזז", לזכות בביקורות בכלי תקשורת שונים, ואפילו להימכר בחנויות. באמצעות אתר מרשים שמתעדכן בקביעות עשה ליכטש צעד גדול קדימה בתחום שיווק הספרות באינטרנט, והוכיח שאפשר להוציא ספר ברשת בלי להיחשב לבדיחה. אם אכן תבלע מהפכת המידע את הספרות כמו שכולם חוזים, ייזכר "לורם איפסום" כסנונית הראשונה של המהפכה. ועל כך מגיע למחברו כל הכבוד.
[2]
לורם איפסום
מאת
תומר ליכטש
[ר. א. ק.]
אבל מה יש באמת בספר שסביבו כל המהומה?
ראשית, בניגוד להצהרת המחבר עצמו (פרגמנט 160), הפורמט של הספר מעיד בבירור שלפנינו ספר שירה. מדובר ב-507 פרגמנטים, בשורות קצוצות, שבכל אחד מהם שלוש שורות בדיוק. לאורך כל הניסיונות להפתיע, לבעוט ולחרוג מהמקובל, שומר הספר על מבנה היסוד הזה – סדרה של שירים קצרים. עם זאת, הכמות הכמות הגדולה של הפרגמנטים, ללא כותרות או חלוקה פנימית (פרט למספור סודר), מעלה בזיכרון את ספריו של יואל הופמן, הבנויים כסדרה של קטעים שיריים קצרים, ואת הרומן-בסונטות של הסופר ההודי ויקראם סת. ואכן, בין הפרגמנטים יש התייחסויות להופמן, ושזורים בהם כמה קטעים ליריים נאים – למשל פרגמנט 40 (או צ"לו, שחרף כל צליליו/אינו אלא גוף לצליל הדומה/ לצליל המילה "עזוּב").
אלא שבניגוד להופמן ולסת, שספריהם בנויים מקטעים גדולים יחסית, מתעקש ליכטש לשמור על שלוש שורות בלבד בכל פרגמנט. למה שלוש? אולי זה שריד לעניין הרב שמגלים משוררים צעירים ו"מהפכנים" בצורת ההייקו היפנית – 17 הברות בשלוש שורות, המסודרות 7-5-7. צורה זו, המתבססת על אסתטיקה של מקום וחלל ולא על המסורת השירית המערבית של מטאפורות, מצלולים וכיו"ב, הילכה תמיד קסם על מי שחיפשו "שירה פשוטה": מהאימג"יסטים של עזרא פאונד ועד צ"יקי ארד, שהמציא את ה"קימו" – מעין גרסה ישראלית להייקו היפני. אלא שבדרך אבד משהו: ההייקו, שגלומים בו משקלים יפניים מסורתיים וסמלים מקודדים על בסיס התרבות המקומית, הפך בסך הכל לתירוץ לשירה טלגרפית-קצרנית, שאינה אומרת דבר – אבל בשלוש שורות ועם הרבה חלל ריק (מספר 044: הימים האלה/לא קלים/כלומר מבחינתי). מי שמחפש אצל ליכטש תשובה ישראלית ל"יום השנה לסלט" של טאווארה מאצ"י (המשתמשת בצורת הטנקה המסורתית כדי לעסוק בחייה ביפן המודרנית) יתאכזב; לא לכך הוא התכוון.
אז למה כן? ככל שמתקדמים בספר, נראה ברור יותר ויותר שליכטש לא מתעניין במיוחד בתוכן שהוא יוצק לפרגמנטים שלו. התוכן, הוא מנסה להסביר לנו, יכול להיות כל דבר. 14 פרגמנטים אחרי השיר העדין על הצ"לו, אנחנו קוראים: "בתמונה הזו רואים אותי ואת אחי/ לא. לא./ יכגדףםךלח". ככה זה כתוב, שחור על גבי לבן, בספר. אם סדרת אותיות מקרית יכולה להיכנס לספר, הרי שהתוכן לא חשוב; ואם כך, הרי שלפנינו אמירה ברורה – כל דבר יכול להיות שירה, אם רק נחתוך אותו לשורות קצוצות ולפרגמנטים של שלוש שורות. את אמירה זו מחזק השם של הספר – לורם איפסום, כינוי למלל חסר משמעות, המשמש "ממלא מקום" בעת ניסוי הדפסה, גופנים וכדומה. התוכן, נאמר לנו בפירוש, הוא מילוי מקום, שני בחשיבותו למבנה.
זו ללא ספק אמירה חזקה, אבל כבר שמענו אותה לא פעם – אם ב"שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר" של אבידן ואם במשתנה שהציב מרסל דושאן במוזיאון וביקש להתייחס אליה כיצירת אמנות. ואם הטיעון הזה לא חדש ומועלה כבר בפרגמנט ה-54, נשאלת השאלה מדוע מתעקש ליכטש לשוב ולהדגים את העיקרון.
שוב ושוב משמשים הפרגמנטים במה לכל מיני שטויות – ציטוטים, גסויות, מילים זרות, חיקויים של טוקבקים, ז"רגון אינטרנטי ואפילו 1+1. כמה מהם היו עשויים להיות משעשעים כהרפיה קומית או כחריגה פתאומית מההקשר – אלא שכאן לא נוצר הקשר, ולכן החריגה החוזרת ונשנית מתחילה בשלב מוקדם מאוד להיות חדגונית ומשעממת, כמו שנכתב בפרגמנט 31: "זה מתחיל/ ממשיך ונגמר/ מעצבן".
אחרי 200 כאלה בא לצעוק שהבנו את הרעיון, ויאללה, הלאה, לדבר הבא. אלא שכאן מתבהר עוד הבדל בין ליכטש לבין הופמן: בעוד שאצל הופמן המכתמים השיריים הנפרדים – אף שלכל אחד מהם אופי וסגנון משלו – מעצבים יחד דמויות, אווירה, ואפילו עלילה, הרי שב"לורם איפסום"" אין שום התפתחות, שום סדר, שום מבנה. פרט לכמה פרגמנטים שיש להם המשך בקטע הבא, אפשר היה לערבב את הפרגמנטים בספר באקראי ואף אחד לא היה מרגיש.
אבל אם יש איזשהו קונטקסט או מסגרת לספר, הרי הוא הניסיון לכתוב "שירת אינטרנט" – משהו שישקף את השימוש באינטרנט להפצת המסר. התוצאה היא מספר מכתמים משעשעים, מעין שירי "והילד הזה הוא אני" של דור האינטרנט (למשל מס" 427: "מרגע שקופץ הפקק הראשי/ גם אני קופץ לחתכת נייר/ להציל מלים מהמסך הכבוי"). למרבה הצער, המכתמים המשעשעים מעטים מאוד, ומעבר לשעשוע גם בהם אין אמירה של ממש (וצאלה כץ ממילא עשתה את זה קודם). ליכטש מצהיר שיש לו יותר ידע במחשבים ובאינטרנט מאשר לרוב המשוררים בארץ (פרגמנט 187), אבל קשה לומר שהידע הזו הופך לאיזושהי תובנה מעניינת ב-1,521 השורות של "לורם איפסום".
עם תום הקריאה חשתי תחושה עזה של בזבוז זמן. אבל מאחר שהספר לא ארוך, לפחות לא בזבזתי הרבה זמן; ומאחר שהורדתי אותו בחינם, לפחות לא בזבזתי כסף. והכי טוב: אם אתם לא סומכים עלי, אתם יכולים להוריד אותו ולבדוק בעצמכם. מהפכה בעולם הספרות כבר אמרתי?
אלף, יום יבוא והוא יאכל את הספרות. הנה עכשיו יש לי ספר של אומברטו אקו, עם המון הפניות וציטוטים והקשרים, ואם הוא היה מעלה אותו בגרסה אלקטרונית, היה יכול לתת לינקים לכל שפע הידע הזה שהוא גודש בו את ספרו. סתם הצעה, יש עוד אפשדרויות, שבתור "הכוהנת הגדולה של ספרות הרשת" (הרגע הכתרתי את עצמי)אני כבר חושבת עליהם.
וחוץ מזה אם מיטב הנוער בכיתה שלי התלהב מתומר ומספרו, אז יש על מה לדבר. שמעתי מומחה להפרעות קשב וריכוז, שאומר שהדור החדש יש לו פשוט קשב אחר, הוא קשב הרשת, ואל הכתיבת רשת הזו הם מתחברים.
אני מסכים: האינטרנט יאכל את הספרות בסוף. במיוחד אם ישמש ליצירות מעניינות יותר מהספר הזה (-:
ואגב, לא רק מיטב הנוער מתלהב מהספר, אלא גם לא מעט מבקרים – יש לינקים באתר של תומר.
הי רונן,
תודה לך על הרשימה הכל כך מעניינת הזו. לא היה לי מושג על תומר ליכטש. (אני חדשה בנט, אס יו נו…)
הו יעל, לפני שנים קראתי את המטוטלת של פוקו, כל כך מרכב שאם אתה לא מתמצא בכל התחומים זה תורכית בעיניך, ככה גם דנטה וה קומדיה האלוהית, וטוב שעשה שם המתרגם ונתן הבהרות.צריך להעלות לינקים להמציא ספר אינטרנט שאפשר לשכב איתו על הספה, במיטה, על הדשא וללנקק.
ספר בהייפר-לינק זה רעיון נהדר; נדמה לי שעשו ניסיון כזה "בקטן" בכתב העת "דג אנונימי?". באופן מעניין, דווקא מהבחינה הזו "לורם איפסום" הוא ספר לכל דבר, בלי לינקים.
הי רונן,
לא בטוח שהעניין עובד. יש משהו בחוויה הפיסית של ספר. על "לורם איפסום" אני שומע פעם ראשונה, ואת ליכטש (אולי בגלל האינטרנט) לא יצא לי לקרוא ככה.
זה לא שאנינגד – באתר שלי יש שני ספרים בעברית וחמישה בשפות אחרות – אבל זה הוכיח את עצמו בעיקר החוצה, לחו"ל, למי שבין כה וכה היה לו עניין.
אולי הבעיה היא במחשבים עצמם – עדיין לא אינטימיים מספיק לקחת אותם למיטה ולדפדף?
לגבי החוויה הפיסית, אתה כמובן צודק – יעל ואני כבר שמנו לב שהקריאה במחשב מקשה על התעמקות בטקסטים ארוכים. עם זאת, אני חושב שהאינטרנט הוא סוג של מהפכה בטכניקות של הפצת הספרים – שהרי ספר שמורד מהאינטרנט אפשר גם להדפיס במדפסת ולכרוך באחת מאותן כריכות-לעבודות-דוקטורט שקונים בזול בחנויות המובחרות למכשירי כתיבה, ואז יש בידינו מוצר פיסי שאפשר לקחת למיטה, לדפדף בו וכו", והמחיר עדיין נמוך בהרבה ממחירו של ספר בחנויות.
ואשר לחלק השני – הסתקרנתי והצצתי. זה כמו לומר: השיר מתחלק לשלושה חלקים… הקת, הקנה ואום מצמדת השיר. משהו כזה. יש פה אי הבנה חמורה.
אגב, הביטוי "לורם איפסום" בא פשוט משיבוש קטע של קיקרו ב"גבולות הטוב והרוע"("איפסום דולורם", כפי שהיה במקור פירושו "הכאב עצמו".)
Neque porro quisquam est qui
dolorem ipsum quia dolor sit amet
והפירוש המלא הוא עצה טובה והסבר למה שירה כזו לא תופסת: "איש אינו אוהב את הכאב כשלעצמו".
למה אתם חושבים שהשירה "הזאת" לא תופסת? כל מי שאני מכיר התלהב מהספר, והבנתי שלמעלה מ-1200 עותקים אומרים שהספר הצליח לנתר מעבר לביצה התל-אביבית.
(גילוי נאות: אני לא מסתובב בחבורת הליקון מפני שבעיניי שירה היא יצירת אמנות ולא טכניקת ייצור)
ערן, אכן, אנחנו חושבים שהשירה היא יצירת אמנות ולא טכניקת ייצור. דווקא לורם איפסום חוצה את הגבול מאמנות לתעשייה, ואולי בהתרסה מכוונת.
הי ערן,
לא טענתי כלל שהשירה הזו לא "תופסת" – להיפך, החמאתי ל"לורם איפסום" על טכניקת השיווק המקורית והמוצלחת.
אמיר ענה לך כבר לגבי שירה וטכניקה, ואני רק רוצה להוסיף שאף כי בשירה יש טכניקה (כמו בכל אמנות), הרי שאין זהות בין השירה לטכניקה (דנתי בזה בכל מיני מקומות בבלוג הזה ואחרים, ואם תרצה אשמח לתת הפניות).
רונן ואמיר,
מנקודת מבטו של הקורא, בכל שיר ניתן למצוא טכניקה. ושלא יובן לא נכון, יש לי המון כבוד ליצירות רדימייד ולפופארט וכיו"ב.
יחד עם זאת, אני מתנגד לדבריו של אמיר לגבי היחס אמנות/ייצור הן בעמותת "הליקון" והן ב-"לורם איפסום".
לפחות ככל שהדבר הגיע לאזניי, עמותת "הליקון" מפעילה סדנאות. וורקשופס. המושג "סדנא" טומן בחובו עיקרון ייצור או שחזור. הרעיון הוא לקחת הצלחות מהעבר, לייצר מתוכן שבלונה מייצגת ובאמצעות השבלונה לייצר הצלחות דומות או זהות בעתיד. סבי המנוח היה פועל במפעל לייצור מנעולים (אגב, לדברי סביבתו הדבר נבע מטעמים ציוניים, לדעתי מדובר גם בתשוקה היצרנית, כמו זו שלי וככל הנראה גם שלכם לסדנאות). קל יותר לפעול לפי כללים ברורים ולזכות לראות תוצר סטנדרטי איכותי. בתעשייה המודרנית הדבר נקרא "תהליך איכות" והוא מורכב ממיפוי נהלים, יישומם בייצור, בקרה והפקת לקחים – תהליך סקסי ללא ספק, וכמובן גם יעיל (ויש שיאמרו חתרני – למשל ציורי גרפיטי גם הם סדנאיים).
בחזרה ל-"לורם איפסום"… הספר אינו משחזר, הוא אולי אפילו בורא. והבתים התלת-שורתיים הסרקסטיים של רונן מוכיחים שלא כל שלוש שורות אקראיות הן לורם איפסומיות. מה שכן מוכיחים הבתים של רונן הוא אופן הקריאה האלגוריתמי שלו: נסיון "לתפוס" את השבלונה, שצורנית היא לכאורה קיימת. ובכל זאת יש משהו שמונע ממנה להשתחזר בקלות. לכן טענתי שהספר הוא יצירתי ולא יצרני.
ואגב, קלות השחזור אינה מדד (לפחות לא יחיד) בעיניי לאיכות של יצירה. הדוגמא הקלאסית היא שורתו האלמותית של רובי ברנס: "אהבתי היא כמו שושן אדום אדום". אין קל מלקחת נושא טריוויאלי כמו אהבה (רונן עשה זאת לפני פוסט או שניים) ולנסות לדמותו לעצם טריוויאלי עם שם תואר כפול. "ילדתי היא כמו אוקיינוס כחול כחול". "עצבותי היא כמו מדבר צהוב צהוב". ובכל זאת, זה לא זה.
יחד עם זאת, בעידן ממוחשב בו כוח החישוב של מכונות הולך וגדל, לא ירחק היום בו גם מחשבים יוכלו לכתוב שירה. ואולי כאן נח האתגר הגדול ביותר של השירה האנושית: לכתוב שירה שמחשב יתקשה לשחזר. והאתגר הזה, לדעתי, הוא תמריץ אדיר לכל המשוררים החיים כיום, מפני שזהו כנראה הדור הראשון שער לאתגר הזה ויש לו הכבוד להשאיר חותם נצחי בתחום.
ערן,
לגבי בתי ספר לשירה אני חושש שיש לך מושג מופשט שקשור אליהם בקשרים רופפים ביותר. גם אתה קראת מן הסתם כמה יצירות שאהבת והשפיעו עליך לפני שהתיישבת לכתוב, והן משמשות כדגמים בין אם תרצה ובין אם לא. זה לא מה שעושים בסדנאות. שם משפרים דרך עשייה את כלי העבודה, כל אחד לפי סגנונו ודרכו (כלי עבודה: מה שיש בשיר – מטפורות, טורים, קומפוזיציה וכו").
כדאי לך לנסות אחת.
נדמה לי ש"שחזור" ו"מכניות" מתערבבים אצלך. לורם איפסום, שאותו אתה מכיר מאוד מקרוב, אני מבין, בנוי בשטנץ מכני גם אם לפעמים נוצק לשם תוכן מעניין, וזה קצת משעמם ותעשייתי כשלעצמו.
ובעניין האחרון, אם שירה בעיניך אינה כמה מלים לא צפויות מודבקות יחד, מחשב לא יכול לכתוב אותה. בשביל זה, לפני כל יכולת הבעה, דרושה תודעה מרגישה, שיש לה מטרות, כאבים ושמחות.
נ.ב.
קצר אולי המצע – גם לך- להסביר בקצרה הכל. בעיני הניסיון של לורם איפסום שייך לשנות השישים של המאה הקודמת מבחינת נסיונות המעבדה שלו. לא כולם הצליחו, אבל היה מעניין לבדוק. הצץ נא ב"הקורא עונה ליצירה" (על כתיבה וחיות אחרות) בבלוגי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
וגם ב"געגוע למשמעות":
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182
אמיר,
ברשותך אאחד תגובתי לשתי תגובותיך…
ראשית, אני מודה לך על חומר הקריאה ומברך אותך על המעבר משימוש במילה "סדנא" לצירוף "בית-ספר" לשירה. סבורני כי מגיע לשירה יותר מ-"סדנא"…
שחזור כפי שאני מתכוון אליו הוא תהליך מכני. השפעה של אמנים אחרים היא אורתוגונלית לשחזור – כל אמן נושא על גבו את סך השפעותיו. כאן כמובן מתעוררת השאלה האם בעידן האינטרנט סך ההשפעות על משורר הוא אמנם רק (או בעיקר) "כלי העבודה" שלו (מטאפורות וכו", ואגב, נראה לי שחיפוש "וילאנל" בגוגל, למשל, יניב דווקא תוצאות של "חדשניים").
לעניות דעתי התשובה היא שלילית; מושגים כמו מיינסטרים או אינדי לא עמדו לנגד עיניהם של אלתרמן או זך. כשמשורר התלבט אם לכתוב "ענפים" או "עפאים", לא היה לו גוגל בעבר, ואני מאמין (וכאן לעניות דעתי חייבת לבוא קפיצה מחשבתית כדי להבין את הטיעון שלי) שאם אלתרמן היה בוחר אוטומטית (אז כתבו "אוטומתית" אגב) ב-"עפאים", היום הבחירה ב-"ענפים" היא מתבקשת. מדוע? מפני שהענפים מייצגים את השירה בעוד שהעפאים, הנמצאים במרחק קליק מן הענפים, מייצגים את הניתן להמרה לשירה. בעידן זמינות המידע, המעבר מן הברוטו לנטו הוא טריוויאלי.
אני כמובן מתנגד לקטנוניות ילדותית כמו ספירת ה-"כמו"-ים, ואני מאוד מסכים עם זנדבנק שדימוי הוא "סוג של" מטאפורה, או לשיטתי "ניתן להמרה" למטאפורה. אני מודה שאולי בצורה מלאכותית אני נמשך מעט לעקרון האסתטי של תער אוקאם, ואולי הדבר אופייני לדור הנוכחי המבקש לתמצת את תחושות הגירוי שהחליפו את הרגשות הרומנטיסטיים של העבר.
על-כל-פנים, אני מוצא בלורם איפסום הצעה מאוד פוזיטיבסטית (תרתי-משמע) של אימוץ אוצר-מילים חדש, מצב תודעתי חדש הן של הקורא והן של הכותב ועוד חידושים שיש בהם לקדם את השירה (את זו שלי לפחות, בוודאי שכקורא). אינני פוסל את השירה ההליקוניסטית כניהיליסטית או כניאו-ניהיליסטית, לשיטתך, אך אני כן חושב שהיא יכולה לקבל את השינויים הפוזיטיביסטיים שהאלטרנטיבות מציעות. אולי כל העניין כאן הוא שהקריאה שלכם את לורם איפסום היא חסרת כלים, אולי בהיותה מצוידת בכלי "בתי-הספר". אני בהחלט מעריך שירת ניואנסים, שירת מיקרו, אך אין הדבר מהווה הצדקה לפסול שירת מאקרו. ומה יותר מאקרו מאשר רשת האינטרנט.
והערה טכנית: מחשב יכול לכתוב כל טקסט, כמו קוף שיישב על מכונה ויקליד אקראית לאורך זמן. להעריך שמחשב לא יגיע לעולם ליכולת אנושית כלשהי הוא לדעתי משגה נאיבי.
ערן,
השירה שאני מדבר עליה במאמרים אינה ניהיליסטית אלא "פוסט ניהיליסטית" (כלומר בכלל לא ניהיליסטית). "ניאו ניהליזם" הוא תואר ראוי לפוסט מודרניזם, ואולי גם לשעתוק התעשייתי נוסח וורהול וממשיכיו. אתה מציע את שירת המחשב כ"מאקרו" אבל אני לא מבין למה, ואת הלורם-איפסומיות כפוזטיביזם, וגם פה אני לא מבין למה. עד כמה שאני יכול לראות כל זה יושב לו על הגבול בין וורהול לניאו ניהיליזם.
אימוץ מלים חדשות הוא חלק בלתי נפרד מכל מסורת שירה, וזה לא דורש שום "איזמים". לעומת זאת המדיום עצמו עבר במשך דורות שונים וחלוקים זה על זה דרך בתי ספר לשירה – מיוון של הומרוס, עבור באלכסנדריה, והלאה לטרובדורים, ליפן להודו – כל תרבות אנושית. נכון, שהשילוב של המודרניזם והרומנטיקה הביא לזה שאנשים האמינו לרגע שמשורר פשוט פוצח את מקורו ושר כמו ציפור, אבל אף משורר רציני לא קנה את זה. אם אתה רוצה לקרוא למה שקראת אצל זנדבנק "בית ספרי" אני חושש שתישאר בלי שירה. אפילו לורם איפסום לא מרחיק הרבה לכיוון הזה. זה בסדר שאנחנו חלוקים, אבל יש לי רושם שבחלק מהדברים זה רק ויכוח סמנטי.
אמיר,
קצת סדר בדברים…
בדבריי על זנדבנק התכוונתי שאני לצדך מבחינת הביקורת של "כתם" על השימוש המרובה שלך (לדעתם) במילה "כמו". אני מסכים שאין הבדל מהותי בין מטאפורה לבין דימוי. אין לזה קשר לבתי-ספר.
קראתי, הערצתי ואני מקווה שאף הפנמתי תובנות רבות של זנדבנק – וכל זאת מבלי לחבוש את ספסלי בית-הספר. זה מזכיר לי את הבדיחה שאיש אחד מספר לחברו שראמבו כתב את כל שירי המופת שלו מגיל 16 עד גיל 19 וחברו משיב: "טוב, נו, הוא לא עשה צבא".
לגבי ניהיליזם, קראתי את דבריו של רונן על ""ניהיליזם" שרואה אמיר אור בעמדה של "מעין"". אני בהחלט חושב שיש מקום להשפעות:
1) מן העבר הן באימוץ סגנון והן באימוץ תמות.
2) מן ההווה ומן המציאות. אני חושב שצריך סיבה ממש טובה לכתוב "עפאים" כדי לא להיות מאולץ (מצלול הוא סיבה מצוינת). מאידך גיסא, כשאגי משעול כותבת על בישול, כביסה וקניות בהיפר, אני לא חושב שהדבר פגום. מנסיוני האישי, יש לי חשש שמטלות המטבח ורשתות-השיווק צפויות לשרוד לא פחות זמן מאשר אהבת-אמת והתלהבות מן הטבע.
מטבח או לא, מה שבטוח הוא שלנצח נישאר עם אותה סונטה של רמבו וורלן על אותו האיבר. אני חושב שייטב לכולנו לטפס על כתפי ענקים, במקום או נוסף על הפעילות שלהם.
ערן, תודה על ההסבר. האמת, נראה לי שבעיקרו של דבר אנחנו די מסכימים. מבחינתי יש מקום לכל המנעד: מבחינתי יוצא שזה לא דיון על עיקרון אלא על איכות ועניין. לגבי הספר של שמעון – הוא התיאוריה של הפרקסיס ה"בית ספרי". אני עדיין לא מבין מה אתה חושב שלומדים שם, ועל בסיס איזה מידע.
כפי שהגבתי לרונן בקצתרבות, לורם איפסום הוא ספר שבודק אתה השפה ומשתמש בשפה שלא הייתה אפשרית בשנות השישים.
החידוש שבלורם איפסום הוא לא ביצירת שפה, כמו למשל ביצירתו של אבידן, או של פרייל, אלא בשילוב בין השפות.
שפת האינטרנט בלורם איפסום משולבת עם שפת השירה ועם הרבה הומור, שזו שפה בפני עצמה. זה בדיוק העניין של המאש אפ. לא היה מאש אפ בשנות השישים, לא היה טוקבק.
לכן אני לא מקבל את הטענה של ררונן שהקטעים באיפסום הם חסרי משמעות. הפחח והג"יבריש האינטרנטי מצויים בשפה, ולדעתי האמן המילולי רשאי להשתמש בכל האמצעים הלשוניים שעומדים לרשותו – אמצעים שלא היו קודם לכן, שמשוררים רבים נמנעיםמהם, כיוון שהם לא שירתיים מספיק. אם ביאליק לא אמר פחח בשירה, איך אני יכול להרשות לעצמי? גם אבידן וולך לא השתמשו באמצעים אלו, כי לא מדובר רק במשלב ורמת לשון אלא בערבוב בין מדיומים.
כפי שציינתי גם בקצתרבות, דעתי על לורם איפסום עדיין לא התגבשה. אני חושב שהסגולה שלו היא בעיקר הקטעים שמצליחים לשעשע אותי, ואין לזלזל בחשיבות ההומור בשירה ובאמנות.
אז נכון, לא סביר שייכנס לקאנון, אבל זה גם לא מטרתו. מאידך יש בו חידוו והוא כן גורם לתגובה אצל הקורא (במקרים מסוימים), כך שיש בו משהו שהוא טיפה יותר מספרי שירה אחרים, ששמשאירים את הקורא אדיש.
אני חייב לחלוק עליך לגבי רמת החידוש. לרוב האלמנטים שתיארת אין הרבה קשר לאינטרנט דווקא, והם בהחלט היו קיימים בעבר. מה שכינית "מאשאפ" – שילוב בין שפת השירה לשפה "נמוכה" ויומיומית – קיים באמנות לפחות מאז המזרקה של דושאן (לא שנות השישים, אלא 1917!) והופיע גם בשירה, למשל אצל אהרון שבתאי ("שירת החפצים" הוזכרה כבר בדיון אצלכם). ואם אתה מדבר על נונסנס, ג"יבריש, הומור ו"פחחח…", הרי שאלו שייכים למסורת השירה לפחות מימיו של לואיס קרול וה"ג"ברווקי" שלו, ושולבו בדרכים שונות בשירה העברית.
את ההומור שבסיטואציות יומיומית תמצא אצל רחל חלפי, נורית זרחי ואגי משעול("בדיוק אני יושבת עם פטמות משלימות"); זלי גורביץ" כתב שירי-ג"יבריש מפורקי-הברות (ואפרת מישורי פירקה גם את המלים); ושיר כמו "אני אוכל שניצל בפיתה/ עם קטשופ/ של ויטה" (חזי לסקלי) הוא "פחחח…" לא פחות מהשירים של ליכטש (אם אני מצליח להבין למה אתה מתכוון). אפילו עולם המחשבים והתובנות הממוחשבות כבר עשה את דרכו לשירה העברית עם "הפסיכאטור האלקטרוני שלי" של אבידן.
דבר אחד שכתבת הוא באמת חידוש אופייני לאינטרנט, וזה ה"טוקבק", או במלים אחרות – האפשרות של הקהל להגיב מיידית ליצירה. אבל דווקא בתכונה הזו לא נעשה שימוש ב"לורם איפסום" כדי לעשות משהו חדש עם שירה. דרך אגב, ליכטש עצמו (יחד עם כמה חברים) עשה שימוש מעניין הרבה יותר באינטרנט כפלטפורמה לכתיבה משותפת (הם כתבו יחד "רנגה", צורה יפנית עתיקה) באתר "חלל".
כדי שיצירה תיחשב באמת כ"שירת אינטרנט" חדשנית (בעיני) היא צריכה לא רק להשתמש בכל מיני ביטוייים האופייניים לרשת, אלא גם להתבסס על התחביר של האינטרנט: תגובות, לינקים, הזחה לשמאל וכד"… אין בעצם באינטרנט שום דבר שעובד בשלוש שורות קצרות – זה בא מהשירה – ולכן מה שצריך לבוא מהאינטרנט זה השפה והתחביר, וזה קורה ממש בחלק קטן מהמכתמים בספר (ובגלל זה גם הערכתי שהספר עוסק בדברים אחרים, כמו חוסר-המשמעות).
תראה, אם היו לוקחים מהספר את המכתמים המוצלחים, שבאמת עוסקים באינטרנט, היה מתקבל קובץ חביב של 50-60 מכתמי אינטרנט משעשעים. אבל ניפוח העניין בכל מיני שטויות כדי שיהיו 500 מכתמים הופך אותו לספר על כלום – ומהבחינה הזו, כבר היו מעניינים יותר.
שים לב שלא טענתי לחידוש בעירוב לשונות או רמות לשון אלא בעירוב מדיומים. השאלה היא לא אם נעשה עירוב אלא באילו מדיומים הוא השתמש. אוצר מילים שלם לקוח אך ורק מהאינטרנט, דבר זה לא היה אפשרי קודם לכן. מהסיבה הפרוזאית שלא היה אינטרנט, ולכן לא היה אוצר מילים שכזה. גם לא טענתי שההומור והנונסנס הוא חידוש. טענתי שאותי הוא הצחיק, ונראה לי שזט סגולה אמנותית כלשהי.
טענתי גם שהפחח והרצף האקרי של האותיות מוכרים לגולשי האינטרנט, בעיקר לטוקקבקיסטים ומשתמשים כבדים של תוכנות מסרים מיידיים. האוצר מילים הזה הוא אוצר מילים של האינטרנט. ייתכן שכפי שציינת, שאכן צאלה כץ עשתה את זה בעבר, אבל אצל צאלה כץ זה היה משהו קטן יותר בודד יותר ואולי גחמני יותר
אני ממש לא בטוח שכוונתו של תומר היתה ללכת לכיוון הזה, של להכניס לשירה את "אוצר המלים" האינטרנטי. זאת מכיוון שכפי שכתבתי גם לערן, ברובם הגדול של הפרגמנטים לא מעורב שום אוצר מלים "אינטרנטי" והם היו יכולים להיכתב יופי הרבה לפני שהאינטרנט היה קיים. אני גם חש שהספר לא ניצל את כל הפוטנציאל של המדיום – האם למשל תיתכן "שירת אינטרנט" בלי להתייחס בכלל לתופעת ה"ליט" (שימוש במספרים ושאר סימונים לייצוג האותיות, מה שכונה בזמנו גם "פקצית")?
כפי שציינתי, יש כמה מכתמים אינטרנטיים חביבים בספר (מס"83 למשל) אבל רובו הגדול של הספר אינו משתמש בשום "אוצר מלים אינטרנטי".
הי ערן,
כתבת "והבתים התלת-שורתיים הסרקסטיים של רונן מוכיחים שלא כל שלוש שורות אקראיות הן לורם איפסומיות" ואני תוהה למה אתה חושב כך. מה יש בשורות בספר (למשל באלה שציטטתי) שאין בשני המכתמים הללו? רק כדי לסבר את האוזן, אספר לך שבגרסה הראשונה של המאמר, שנשלחה לפרסום בכתב העת האינטרנטי "קצה חוט", לא כתבתי את ראשי-תיבות שמי אחרי שני ה"מכתמים", והעורך שאל אותי באימייל, "המכתמים האלה, זה של של ליכטש או שלך?" ויעץ לי לציין שהם שלי כדי שהקוראים לא יתבלבלו.
נדמה לי שאנחנו לגמרי מסכימים ש"שחזור" של יצירה "זה לא זה". התייחסתי לכך אפילו במאמר: מי שיחזור היום על המהלך של דושאן (משתנה במוזיאון) או של אבידן ("מזשיר") לא יבצע מהלך יצירתי כמותם אלא רק חיקוי; יצירה שתלך בדרכם צריכה עוד משהו כדי שתהיה ייחודית. לדוגמה, הרעיון שעליו מבוססים רבים מהמכתמים בספר, "קח טקסט יומיומי מהאינטרנט וחתוך אותו כך שיראה כשיר" – כלומר, רדי-מייד בשירה – הוא ממש לא רעיון חדש, וגם לא בוצע כאן בצורה מרשימה במיוחד.
המדרש הלשוני על "סדנא" מעניין, אבל רחוק מלהיות מדויק – אבל כדי לא לחזור על עצמי, אפנה אותך לטקסט על סדנאות שכתבתי בתגובה לביקורת מאוד מאוד דומה של צ"יקי:
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=291774&blogcode=6727109
אשמח אם תקרא ותגיב, שם או כאן.
רונן,
אני לא חושב שיש בינינו ויכוח ברמה העקרונית, אבל כן ברמה החווייתית. אתה חווית את השירים שלך כמתאימים לספר ואני חוויתי אותם כלא מתאימים. איך מתרגמים תחושה כזאת להסבר רציונלי? בצורה עקיפה, מפני שתחושה אינה רציונלית (כלומר היא כן, אבל בוא נניח שלא לטובת כולנו).
כשליכטש כותב "מרגע שקופץ הפקק הראשי/ גם אני קופץ לחתכת נייר/ להציל מלים מהמסך הכבוי" אני מבין שגם כשהוא לא באינטרנט – הוא באינטרנט. הוא מעביר לי מצב תודעתי בו הוא נמצא. כשאתה כותב "האינטרנט /יאכל את / הספרות" אני לא מקבל את התחושה שאתה מקוון.
עוד דוגמא שהבאת: "בתמונה הזו רואים אותי ואת אחי/ לא. לא./ יכגדףםךלח", כמשהו חסר משמעות. בוא ונסה למקם את השלשה הזאת. השורה הראשונה רומזת שהוא מציג תמונה. אבל השורה השלישית מגלה שלמעשה הוא מקליד את הצגת התמונה. למעשה זוהי תמונה שנשלחה (או אולי נשלח לינק) ותוך כדי דיבור, תוך כדי שיח, תוך כדי פטפוט – הכותב מגלה טעות ומתקן תוך כדי זרימת המילים.
זוהי תודעה שהיא אישית ביותר אך גם אוניברסלית. בעיניי זו תשובה שמאיינת את המשפט השלונסקאי של אלתרמן "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". אז זהו, שאנחנו, הדור שלנו, אנחנו לא מגש הכסף. אנחנו שולחים את התמונה שלי ושל אחי/ לא. לא./ יכגדףםךלח"
אתה בעצמך מכנה את הקונטקסט של הספר "שירת אינטרנט", אבל אתה לכאורה מבטל את חשיבותה מפני ש-1) כבר ענית לצ"יקי שאתה מעדיף שירה שמתכתבת עם העבר. ו-2) מפני שצאלה כץ ממילא עשתה את זה קודם.
והתשובה שלי היא ש-1) ברור שליכטש מתכתב כאן עם ברנר ועם אבידן כפי שאיש לא עשה קודם (והספר מלא ברפרנסים נוספים להמון תקופות) ו-2) הספר של ליכטש ממוקד הרבה יותר בשירת האינטרנט ולדעתי גם מצליח להעביר תחושה מקוונת טוב יותר מהקואופרטיב. אבל חוץ מזה, כמו שכתבת לצ"יקי, אמן צריך להתמודד עם קודמיו.
אני לא רוצה לחזור על תשובתי לאמיר, אבל אני רק אומר שכשם שלקריאת שירה יפנית יש להיכנס בסטייסט אוף מיינד שונה מאשר לקריאת זך, אני חושב שמשתלם מאוד לנסות לקרוא את הספר של ליכטש בתודעה שונה – עם אצבע על הריפרש.
מה שאמרת מעניין: אתה טוען ש"לורם איפסום" הוא, לכל אורכו "שירת אינטרנט", ושמה שאני חוויתי כמאפיין אחוז מסוים מהפרגמנטים, בעיקר לקראת הסוף, שזור בספר לכל אורכו. שבעצם הפרגמנטים האלה נותנים תחושה שהכותב "מקוון" באורח תמידי.
זו כשלעצמה אמירה מעניינת, אבל אני לא יודע אן הספר עומד בה. ניקח לדוגמה את הפרגמנט הראשון: "זה לא מניפסט של אהבה/ הלוואי שזה היה מניפסט של אהבה/ציקלונות קרועים". אני לא רואה מה בפרגמנט הזה נותן תחושה שהכותב מקוון. הלאה למס" 5: "מי בעד חיסול הטרור/מי נגד/ תודה שלום" שנותן בהחלט טעימה מתרבות הדיבור הישראלית, אבל לא נותן לי שום תחושה "אינטרנטית" מיוחדת. וכן הלאה. יש פרגמנטים, למשל, שאף אחד לא היה מקליד כמות שהם בשיחת אינטרנט, ונשמעים הרבה יותר כמו דיבור-רחוב, הרחוק מאוד מהאינטרנט (11: מה העצבים שלך/אני יזיז אל תדאגי/ כושלאמא שלך יא זונה). את הפרגמנטים ה"אינטרנטיים" (כדוגמת זה שהבאת על ההצלה של הטקסט מהמסך) חיבבתי, ואני מסכים אותך שהם מוצלחים יותר מאלה שייצר קואופרטיב צכ"ץ; אבל הפרגמנטים האלה (או לפחות המוצלחים בהם) הם חלק לא גדול מהספר.
אחת הבעיות, בעיני, של טקסטים כמו "לורם איפסום", הוא שהם מעבירים את העבודה היצירתית לקורא; בעיני, פרשנות ה"הקלדה + מגש הכסף" שצירפת לפרגמנט ההוא של ליכטש מרתקת ויצירתית הרבה יותר מהפרגמנט עצמו – אבל זו יצירה שלך, והיא נפרדת מהספר. הפרשנות שלך, אגב, מסבירה יפה את שתי השורות הראשונות בפרגמנט, אבל לא נוגעת בשורה השלישית, שאותה אני לקחתי כדוגמה לאמירה בסגנון "את החלל השירי אפשר למלא בכל תוכן שהוא". שתיהן, בכל אופן, פרשנויות בלבד.
בקיצור: אני לא "מבטל את אלמנט שירת האינטרנט בגלל שהוא לא מתכתב על העבר" אלא בגלל שהוא נוכח מאוד מעט בספר, וגם אז – לא בצורה מעניינת מספיק.
רונן,
גם בדוגמא שהבאתי הכותב היה אופליין, בגלל הפסקת החשמל. אני לא חשבתי בכלל במונחים של אילו פרגמנטים מוצלחים יותר או פחות, אני רק אומר שהם מעבירים תחושה מקוונת בצורה ממוקדת יותר משל הקואופרטיב, אבל דווקא כדי להסביר לך טוב יותר לגבי הפרגמנטים שהבאת ואותם אתה מציג כשפת-רחוב, אשתמש בציטוט (מהזיכרון בלבד, גוגל איכזב אותי במגבלות הזמן) משיר אינטרנט של צאלה כץ: "הרחוב הוא המקום בו הילדים משחקים". ובעצם, אם כולנו נפתח את העיניים ונשווה לילדות שלנו, אני חושב שאין ספק בכלל שהרחוב הוא האינטרנט והאינטרנט הוא הרחוב.
פרשנות מגש הכסף היא ככל הנראה לא חלק מכוונת המשורר, אבל התכוונתי לרוח הדברים, לא מילולית למצע עליו מגישים מידע.
כמובן שלא הבנתי 100% מהפרגמנטים, ממש כמו אצל פאול צלאן, אבל אין ספק שהבחור יודע להקליד, גם בפיירפוקס.
על הסיכום שלך – "אין ספק שהבחור יודע להקליד, גם בפיירפוקס", אני בהחלט חותם. ואם האינטרנט הוא הרחוב, אז אין בעצם הבדל בין שירת-אינטרנט לשירת-רחוב – ושירת-רחוב היתה לנו כבר הרבה לפני ליכטש.
אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך לגבי חלוקות המשנה של השיר; אבל הציטוט של קיקרו בהחלט מעורר מחשבה.
רונן, פשוט התבדחתי (כידוע כל דבר בצה"ל מתחלק לשלושה חלקים). היה נדמה לי שהמבנה שם משתלט על התוכן, והחלוקה מכנית. אמרת הכל באופן מעניין יותר במאמר.
נ.ב.
"החלק השני" מתייחס לחלקו השני של מאמרך.
רונן, זה פשוט לא ייאמן כמה מילים נשפכות על השירה פה, בסצינה הביצתית הזו של 500(?) איש ואישה. לפעמים נדמה שיותר אנשים עסוקים בלכתוב על "זה" ולנופף באג"נדות למיניהן, מאשר לעשות את "זה". לעיתים הוויכוחים האלה אפילו עוברים לאלימות ממשית, כפי ש"זכינו" לראות בשנה האחרונה. מה שהופך את זה ליותר פתטי. ומה שהכי מצער, זה שעם כל הפריחה הלא תאמן של כתבי עט ושירה למיניהם, אחוז קוראי השירה שאינו כותב/חושב שכותב שירה הוא כנראה קטן מדי. פעם אנשים "רגילים" קראו שירה. אהבו פשוט ליהנות מהקריאה עצמה, מההתפעלות על יופי או על רעיון. עכשיו הקוראים כותבים. כמה מתוך אלה שבאו לערב שירה שלך היו "צרכני שירה" נטו? זה מה שעצוב. אז ההתפלמסות הזו נקראת לי (ויסלחו לי כל העוסקים שדבר) כמו בלה בלה בלה אחד גדול. נוֹ אוֹפֶנְס…
שירה, נו אופנס, אבל בעיניי הרייטינג של משהו אינו מצביע על ערכו. נכון, אולי היית רוצה מציאות אחרת, אבל אנחנו בעידן של ברבריזציה, וזה מתחיל בפס הייצור של טכנאים וזלזול בכל ההומניסטיקה. לא בטוח שזה עושה את הדיון ללא חשוב – אולי הציוויליזציה הזו שאנחנו חיים בה לא ממש חשובה?
מי דיבר על רייטינג? מי מעניין אותו רייטינג? שירה מעולם לא עסקה ברייטינג. אין לזה הרי סיכוי.
אבל בעידן זך ואבידן היו יותר אנשים "רגילים" (כשאני אומרת רגילים אני מתכוונת לכאלו שלא עוסקים בפועל בשירה) שקראו שירה. זה כל מה שאמרתי.
שירה, הגדרת רייטינג (מספר אנשים שלא עוסקים בייצור בתחום, אבל בעלי עניין)
זה קשור להכשרה הומניסטית מדורדרת לגמרי של כמה דורות, ולרוח התקופה.
ככל שתבדל את השירה ותפקיע אותה מהציבור לטובת "מביני עניין/עוסקים בדבר" כך אתה חורץ את דינה. ולא תעזור כל הפריחה הזו. (פריחה יכולה להיות מאד שלילית, עד מחלה של ממש).
מסכים אתך (הציצי ב"הקורא עונה ליצירה"). אני רק מתאר מצב. מצד שני, הקהל של ביאליק, שלונסקי, גולדברג ואבידן היה קהל מיומן ומשכיל בהרבה בתחום השירה מהקהל של היום. זה לא מפני שאנשים נעשו טמבלים – זה מפני שהתרבות סביבם לא מפסיקה להראות להם ששירה (והומניסטיקה בכלל) זה דבר לא חשוב, ומפני שלא זכו להיכרות ראויה במהלך שנותיהם הארוכות בבתי הספר שלנו
לדעתי לא כדאי להפיל את זה רק על החינוך והחברה (למרות שזה נכון ואולי
יש להם חלק בכך. לדעתי משוררים פעם היו הרבה יותר נגישים לקהל שלהם. הקול שלהם לא היה מובדל בצורה כל כך חריפה כמו היום.
הם לא היו סגורים בגטאות שירה כמו היום.
אולי משוררים צריכים להיכנס לתיכונים, להציע את עצמם ל"שעות שירה", ללמד מה היא אהבת שירה. להתחיל מא". במקום לאונן (מטאפורית) על אג"נדות למיניהן.
לעשות משהו כדי לקרב אנשים "רגילים" לשירה. אולי. אני לא יודעת. אבל האוננות האינטלקטואלית הזו פשוט מגיעה לפעמים לרמות של פתאטיות שקשה לתאר. ושוב – סליחה.
הא! כשמנסים לעשות רואים מה קורה. עשינו בהליקון שלוש שנים של פיילוט ל"עבודה בקהילה" בראשל"צ. משוררים צעירים פגשו תלמידים, נערכו סדנאות, והיה אירוע מרכזי בסוף השנה שבו גם חולקו פרסים… זה הצליח והיה המון עניין, אבל שאב כוחות לא יאומנו והתערבות של ראש העיר כדי להתגבר על ההתנגדות של רכזות הספרות (אחת מהן אמרה לנו בפירוש "שירה? זה לא מדבר אליי"). בסוף הצליחו להיפטר מההפרעה הזאת בתכנות לבגרות…
אני לא מתכוונת לסדנאות כתיבה. אני מתכוונת לסדנאות "על". לא כל מי שקורא ואוהב צריך לכתוב.
כן, כן. זו הייתה עיקר הפעילות.
אהא. איי רסט מיי קייס.