בננות - בלוגים / / שתיקת המטפל
נעמה ארז
  • נעמה ארז

    משוררת.

שתיקת המטפל

מתוך גיליון 377 של עיתון 77: פסיכולוג על הדף
סיפור שלי שנקרא "שתיקת המטפל" והוא חלק שני אחרי "שתיקת המטפלת" שפורסם לפני כשנה וחצי.

שתיקת המטפל  מאת נעמה ארז

שתיקת המטפל

 

חלק ראשון – אינטייק

אני מקשיב לה בתשומת לב. מרגיש איך בשיפולי הבטן מתגבש לו רגש שתּוֹפֵחַ וְעוֹלֶה כלפי מעלה. סוג של הנאה. אני מנסה להסות את הרגש הזה, אך הוא בְּשֶלו.

למה היא בחרה בי כמטפל שלה? זוהי הסתכנות מיותרת מצידה, אני חושב, הרי ברור שיתהווה פה טרנספרנס עמוק. אני כבר יכול כמעט לנבא את השתלשלות העניינים. הרגש הזה עולה שוב. אני מסתכל בה מזוית העין כדי לראות אם היא הבחינה בזה. היא לא. היא ממשיכה לספר על השתיקות של אביה. כולה בתוך הספור. חיה אותו מחדש. אני מזַהה אצלה חלקים מנותקים בזמן הספור, ומרגיש זקפה קלה. הערב אני חייב לזיין את זהבה, חייב, אחרת אני אהיה מלא ולא קשוב מחר.

לרגע אני מוּסַח בגלל הדמיון של כפות ידי מחזיקות את שדיה, התרגשות קלה ממלאת אותי. לא להאמין שאני נשוי לה כבר 25 שנים. עדיין מתרגש כמו ילד. אני ממהר להתבונן בעצמי יושב על הכורסא, ונרגע. זה בסדר. לא רואים.

היא מתייפחת ומפליגה לתוך תאור כואב במיוחד של ילדה קטנה, בת ארבע אולי, שבאה מהגן ומנסה למצא חן בעיני אבא. היא מגישה לו ציור שציירה היום והוא בחוסר סבלנות שם אותו הצידה. היא מתבוננת בו, לא יודעת איך להגיב. לא יודעת מה עליה להרגיש. היא מנותקת.

למה זה מגיע לי. – היא שומעת את אביה מתלונן באוזני האם. – לילדה הזאת אין בכלל גבולות. רק תשומת לב היא רוצה רק תשומת לב. ואז היא נזכרת כיצד היא התאמצה למצא חן בעיניו ונתנה לו את החפץ היקר ביותר שלה, את המוצץ שהיה מרגיע אותה ברגעים סוערים. אבא  הסב את פניו והֵשִׁים את עצמו שאינו רואה את המחווה הזאת.

היא בוכה. אני מרגיש קורטוב סיפוק. מתבונן בה. מקווה שהיא מרגישה שאני מתבונן בה בחמלה. אני רוצה להגיד לה שזה בסדר, שתבכה עכשיו, שמותר להרגיש. שזה שיחזור של רגש כואב, שהכי טוב שתחווה את הכאב כל כולו, לגמרי. ואז מזדחלת לה הנאה מנוולת, אסור לי להרגיש ככה. אני נאבק בעצמי. אבל תמיד כשמישהו בוכה לידי אני מרגיש את זה. מין סיפוק קטנטן, פצפון, על קיומו של הסבל.

סאדיסט! – אני גוער בעצמי. אבל לא מסוגל לעצור את זה.

היא ממשיכה לבכות. אני יודע שעכשיו הולך ונבנה טרנספרנס שהיא לא תוכל לעמוד בפניו. היא תצטרך טיפול של שנתיים מינימום, אני חושב. ושותק.

 

חלק שני

 

אני יושבת מולו, זה לא ממש מולו, יש זוית משונה בינינו. ומאחורי יש מנורה עומדת עם אהיל מנייר, כזה שקונים באיקיאה. אבל הוא בטח לא קנה את זה שם, לפי כורסאות העור שאנחנו יושבים עליהן. שלו קצת יותר גבוהה, עם מנוף שהוא יכול לעלות ולרדת כרצונו. הוא איש קצת נמוך ויש לו מבטא מצחיק אבל אני מרגישה שאני נקשרת אליו. אני מספרת לו על אבא שלי והוא שותק. תגיד משהו. אבל לא. הוא שותק. מה הוא חושב עלי עכשיו? מה הוא חושב. אני מיישרת את החולצה שלי, שהציצי שלי לא יגלוש משמה, שלא יחשוב שאני עושה לו דווקא. ופתאום אני מתחילה לבכות לא יודעת למה. והוא שותק. אני מספרת לו על אבא שלי. שמעתי שמטופלות מתאהבות במטפלים שלהן. ולא איכפת לי  כי כבר מזמן לא היתה לי אהבה. אבל מה הוא שותק כל כך כל הזמן. אני מספרת לו על התקרית עם הציור. לראות איך הוא מגיב, אבל הוא שותק ואני עוד פעם בוכה. אני אף פעם לא כל כך בודדה כמו מולו שמה שותק. שיגיד משהו, שינחם אותי. פסיכולוג לא אמור לנחם אותי? בשביל מה אני באה אליו?

ואז אני רואה את המבט הזה, המוכר של גבר חרמן. הוא נדלק עלי. אני בטוחה בזה. היה מת לזיין אותי, כמו כולם, נדלקים שבחורה בוכה. אז אני מחליפה פוזה ונשענת קצת לאחור. עכשיו הוא בטוח רואה את הציצי שלי. ורואה שהם יפים, ככה כולם אמרו לי. כדאי לו. יהיה לו גוּד טַיְים, ולהלהיט אותו אני מספרת לו את הספור עם המוצץ, איך שאבא שלי המנוול לא ראה שאני נותנת לו את המוצץ שלי. זה הקטע שתמיד אני בוכה וכולם נעמדים ללטף לי את הראש ומשם כבר אלוהים גדול.

אבל הוא לא. הוא שותק. אלוהים, אבן הבן אדם הזה, אבן. אבל אני אשבור את השתיקה הזאת. יהיה לו גוּד טיְים אני אעשה לו. אבל הוא פתאום מציץ בשעון ואומר לי שהזמן שלי נגמר. הוא רוצה לקבוע אתי פגישה נוספת. זין אני אבוא אליו עוד פעם. זין.

 

 

 

אשתו מחכה (חלק שלישי)

 

אני מחכה לו שיבוא הביתה שאוכל ללכת לישון. מתה מעייפות אני. עשיתי היום טעות נוראה מול הזוג שטיפלתי בו היום. רק אחרי שהם עזבו נפל לי האסימון למתק השפתיים של הגבר שדיבר לכל אורך הפגישה. נו איך קוראים לו? ברח לי השם שלו. אני מתחילה להיות סנילית. רק בסוף הפגישה שמתי לב שהיא לא הוציאה הגה כל הזמן הזה. איך לא שמתי לב לדבר כזה מרכזי בזוג הזה. נתתי יד להמשך ההתנהלות הלא-בריאה הזאת. אריק לא היה עושה את זה. אין לי ספק. הוא ערני כמו קשת מתוחה ורק מחכה לאפשרות לירות את החץ שלו. אני בטוחה בזה. מעניין מה איתו. הוא די מאחר לי עכשיו. מקווה שלא נתקע עם עוד מטופל. תמיד הוא מצליח לדחוף עוד מטופלים בשעות הערב. אני לא מבינה איך הוא מצליח להשאר רענן עד 10 בלילה. אבל אז הוא בא הביתה מורעב מכל הכיוונים. אני מקווה שלא היתה לו היום איזו הפרעה היסטריונית, נמאס לי כבר מזה. אני צריכה למצא משהו טוב: אולי אני אצא למרפסת ואז הוא ייכנס למטבח ויאכל משהו ויירגע, ויילך לישון בלי זה? אבל אם היתה לו הפרעה היסטריונית או אישיות גבולית הלך עלי. לא יעזור לי מרפסת או גינה. הוא יבוא ישר אלי ויתפוס אותי ביד ויביא לי את המבט הזה שלו. אין לי כוח לזה בחיי… ממש לא בא לי. ממש לא. אני רוצה לנוח ואין לי כוח לזה עכשיו. אני רוצה לישון. נו. שיבוא כבר שאוכל ללכת לישון. כל החיים שלו סביב העבודה הזאת  שלו. רק עוד כסף להרוויח, רק עוד כסף. לא יקרה כלום אם דניאל תלמד בארץ. אבל לא! רק ניו יורק יש בראש שלו. כאילו שבארץ אין אקדמיה מספיק טובה. עובדה, חלק מהמורים מגיע אליה מחוץ לארץ. אבל הוא רוצה שהיא תעשה את המסלול שלו: ניו יורק  ואחר כך בוסטון. אני ממש לא מבינה איך הוא יכול לקבל 8 מטופלים ביום. לפעמים 10. אני אחרי שלושה מוכרחה לנוח. לא יכולה לספוג יותר. אבל הוא… אולי אני פשוט אכנס למיטה. אנסה להרדם. אם הוא יעיר אותי אני אגיד לו שעוד פעם קיבלתי ווסת. אני אשים לו עכשיו  את הצלחת על השולחן ואלך לישון, גם מחר יש לי עבודה.

 

 

לא יודעת למה אני חוזרת לפה (חלק  רביעי)

 

בפעם הקודמת הוא אמר לי שהחדר הזה הוא כמו מֵכל ושהוא רוצה "להָכִיל" אותי כמו שאני, אבל האמת –  החדר הזה הוא מֵכַל ממתכת. אני צריכה להתאים את עצמי למכל הזה. אם אני אתמתח בתוכו אז יכאב לי, מה הוא חושב לעצמו,  הרגליים שלי יתקלו בדופן הקרה הזאת שהיא ממש לא נעימה למגע למרות כל מה שהוא  חושב. אבל מה, אם אני אתקפל חזק חזק בפנים ואתאים את עצמי אז הוא יוכל לבשל אותי ואני אהיה טעימה.

חשבתי שלא אבוא יותר, אבל קבענו ואני יש לי מלה: כשאני קובעת אני מקיימת. גם אם יש לי חום גבוה אני אבוא. רק עם גברים אני לא מקיימת, כלומר אני קובעת ואז מבטלת – מותר לי. שיחשבו שאני אשה, שאני הפכפכה, מה שהם רוצים העיקר שזה משגע אותם והם רוצים יותר. למה באתי? הרי גם זה גבר? מעניין אם היה נדלק יותר אם לא הייתי באה. בפעם הבאה אקבע לו ולא אבוא, נראה מה יעשה. בכלל מה שאני רואה מכל המטפל הזה שזה מערכת יחסים הכי לא שפויה שיש. אני הרי שוכרת אותו. אני משלמת לו ואז איכפת לי מה הוא חושב עלי? לא איכפת לי מה הנהג שהביא אותי להנה, מה הוא חושב עלי. רק אמרתי לו : לרחוב וולפסון בבקשה! תמיד אני זוכרת להוסיף בבקשה, שלא יחשוב שאני סתם פריקית מהרחוב. ואז הוא נסע לפה בלי בעיות והוריד אותי בלי מלה. אני אוהבת נהגים שלא מדברים, אף פעם אין לי סבלנות לחוכמות שהם ממציאים. אלופי העולם בפוליטיקה הם. פחחחח….  אז ככה, אני שוכרת אותו וצריכה לספר לו דברים ואז המערכת יחסים מתעקמת. אני משלמת לו והוא מתחבא מאחורי מסֵכות.

וזה, המסכה הכי אהובה שלו זה "השותק". יענו, זה- אין לו דיעה. הוא רק מקשיב.

אולי אני אספר לו את החלום שהיה לי בדיוק בלילה. הרי הם אמורים להגיד לי על עצמי דברים לפי החלומות לא? אולי הוא ישמע את החלום הוא יגיד משהו ולא רק ישתוק לי על מיכלים. זה שאני חלמתי שאני והוא הולכים יחד להצגה בהבימה ואנחנו יושבים בצד, ביציע, ואז פתאום האולם רועד וההצגה מפסיקה באמצע והסדרן בא ואומר לנו לעבור לשורה הראשונה ביציע באמצע. אולי אני אגיד לו את החלום הזה ואז הוא יתחיל לשים לב אלי ?

 

הרהורי המטפל.  ( חלק אחרון)

 

סוף סוף היא פתחה משהו שאפשר להאחז בו. אחכה עוד קצת אם לפרש לה את החלום הזה. אידיפלי לפי הזמנה, היא הביאה לי והיא מתחילה לפתח תלות. אני יודע שאדוארד היה טוען שזה מילוי משאלה, אבל זה פשטני מדי. מילוי משאלה איתי זה בפירוש אדיפלי. אבל עוד מוקדם לפרש. עוד לא החלטתי אם היא אישיות היסטריונית או גבולית וככה או ככה מוקדם מִדַי לפרש לה. כנראה היסטריונית, אם נשפוט לפי עוצמת הטרנספרנס והפיתוי שהיא מפעילה עלי כבר מהפגישה הראשונה. אבל מצד השני- ההתהפכויות שלה. זה ממש גבולית. אבל ההתנסויות עם האבא לא מספיק חזקות בשביל להיות גבולית. ולמה היא עוד לא סיפרה לי על אמא שלה? איך לקחתי אינטייק מבלי לשאול אותה על אמא שלה? מטומטם אני. מה שלא יהיה, כנראה צפויות לי שנים קשות עם המון משאבים שאני הולך להשקיע פה. רק שלא יהיו לה נסיונות אובדניים, רק זה חסר לי, כמו מירה לפני כמה שנים, מתי זה היה?  ארבע שנים, לא, חמש שנים, זה היה באותה שנה של הפיצוץ במלון פארק, נדמה לי, או קצת אחרי זה. ממש לא לעניין לעבור את זה שוב. לא בתחת שלי בכלל. אולי אני אעביר אותה לאדוארד? או לחגי? אולי בכלל לחנה?  אבל עוצמת הטרנספרנס שיש לה אלי לא תהיה לה עם אשה אז אולי לא כדאי. ואדוארד לא יסכים לקבל אותה עכשיו אחרי שהיא התחילה כבר אצלי. בעיה. בסופו של דבר אפילו די חיבבתי את מירה אז, למרות כל הסערות שהפעילה עלי. יפה אמיתית היא היתה. ותמיד הכירה את הנקודות הלחיצות אצלי. מדהים שבכלל יש תופעה כזאת בחיים. אני חי עם זהבה  כבר כמה זמן?…. אבל היא לא מכירה פסיק קטן ממה שידעה מירה לזהות אז. איך היא באה פעם עם מכנסיים הדוקים, טייץ, אבל לא לבשה תחתונים…

ופעם היא ביקשה עוד פגישה, כי היא רוצה להתאבד, ואז לא הגיעה ונשמתי פרחה. חיפשתי אותה בכל העיר. מה יכולתי לעשות אז חוץ מלדווח למשטרה? ובדיוק על זה היא לא סלחה לי לעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                              

 

4 תגובות

  1. קראתי אותו בעיתון 77, גם את השיר בפינה, "גשה פמה דורצ'ה", שהעלית כאן די מזמן.

    נהניתי מאוד מזווית הראייה שלך, נעמה.
    תודה!
    ושבת נפלאה.

  2. תלמה פרויד

    הצצה מעניינת אל חדר המטפל. ויפה המעבר מדמות לדמות, על הרהוריה ותחושותיה, נעמה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעמה ארז