בננות - בלוגים / / כמה מלים של שמעון רוזנברג על השיר: "שיר מחאה מנוקד"
נעמה ארז
  • נעמה ארז

    משוררת.

כמה מלים של שמעון רוזנברג על השיר: "שיר מחאה מנוקד"

שיר מחאה מנוקד

 

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

גַּם לֹא תִּשְׁבְּחוֹת הַמְּבַקֵּר

אֲשֶׁר מְבַקֵּר וְהוֹלֵךְ וּמְבַקֵּר

בְּבִקֹרְתוֹ יַכְתִּיר מְשׁוֹרֶרֶת אוֹ יְגַלְגֵּל אוֹתָהּ

אֶל עֶבְרֵי פִּי הַפַּחַת אוֹ הַשַּׁחַת

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

וְגַם לֹא עוֹרֵךְ הַמּוּסָף הַסִּפְרוּתִי הַמְּכֻבָּד

אֲנִי אָמוּת

וְגַם הוּא יָמוּת

נִתְגַּלְגֵּל יַחַד לְאָבָק בְּאוֹתוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת

עַל שִׁלְדוֹ יַצִּיבוּ שֶׁלֶט מֵאִיר עֵינַיִם:

פֹּה נִקְבַּר הַמְּכֻבָּד הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הַסִּפְרוּתִי.

 

בקריאתי נעמה המשוררת, אולי בניגוד למשוררים רבים אחרים, ובעיקר צעירים ותמימים, מתבוננת במבט ריאליסטי, די פסימי וללא "אגו" נרקיסיסטי,  ב"יחסי גומלין", שלא לומר "שיתוף גורל", בין משוררים מחד ומבקרים ועורכים מאידך, בכלל, לא רק בעצמה ובמבקר או העורך "שלה". הלעג בעיני הוא משני, ואם כבר, יש בה מידה של ציניות גם כלפי עצמה, למרות הביטוי ה לעגני-גוגולי במקצת "פֹּה נִקְבַּר הַמְּכֻבָּד הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הַסִּפְרוּתִי".

אך עוד קודם היא עוסקת ב"יחסיה" עם שירתה, כשהיא פותחת בכך שאינה מצפה ששיריה ישמשו לה "קרש הצלה". ומכאן גם שכלל אינה מחפשת בהם הצלה, אולי כי היא למודת ניסיון (ואכזבה?) ואולי כי נפשה הבוגרת שמה דברים בפרופורציות: היא מכירה בכך שהשירים לא יבטיחו לה חיי נצח, ואין זה משנה אם יבוא מבקר וישבח את שיריה, לא ישבח, או חמור מכך – יתעלם מהם.

אף שהשיר מתאר את "מצבה" הפרטי כביכול, הוא מרמז על גורלם של כל (או כמעט כל) המשוררים בני זמננו, אגב, בלי קשר לאיכות יצירתם. אך מעל  לכל ראוי לשאול אם יש לכך קשר למצב ביקורת הספרות, והרי נראה שנדם קולם של ה"אייקונים" מבין המבקרים כחוקרי ספרות (או שמא רובנו חיים בעולם אינטרנטי מהיר שאינו מודע או בכוונה מתעלם מאלה, הפעילים באקדמיה ובכתבי עת מחקריים). שמא נותרנו בעיקר עם מבקרים זבי חוטם (איני רשאי להוציא את עצמי מכלל זה)? לטעמי אנו צריכים להיות מוטרדים מאוד אם המשוררים ברובם מתייחסים ברצינות רק למבקרים אלה, כי אין ברצונם או בכוחם של המבקרים להשמיע דברי ביקורת שאינם נעימים לאוזנם של המשוררים, והאחרונים ממילא רוצים לשמוע רק  שבחים ש"ינציחו" אותם.

ואם המשוררת נקברת ביחד עם המבקר והעורך משמע שהיא סבורה שגורלם המשותף יהיה שכחה, שלא תהיה הצלה גם למבקר חסר החשיבות, ומעל הכל – שמשורר ומבקר הם בבחינת "הא בהא תליא". קרי שלא יכולה להיות התפתחות ממשית ביצירה ללא ביקורת רצינית, ושהפנית העורף של המשוררים לביקורת השירה הרצינית תהיה קבורתם המשותפת.           

 

10 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    כפרדוקס אני חושב שדווקא
    השיר הזה מציל. ויציל גם את הכותבת.

    בעולם האינטרנטי שום דבר לא ילך לאיבוד.
    הכול קיים. משמע אני חושב. (בניגוד ל- אני חושב משמע אני קיים)
    גם המשורר המת, גם המבר המת. גם כל הדור שלהם שמת. (אליו נגיע, עומדים צפופים, בתור)

    אני חשוב שדווקא עם מותו של המשורר, הסופר, היוצר, הצייר וכו' הולך ומתייצב מעמדו והוא תופס את המשקל הראוי, שנע בין "איזה גאון" לבין " הוא או היא כבר לא עושה לי את זה"

    בעולם האומנות, הציור, הפיסול … אתה מקבל מייד את ההבחנה במחיר היצירה, הוא עולה או יורד (ולפעמים אדיש, לא זז)

    לכול היוצרים ישנה הנחמה בעתיד. אחרי שנמות, יגלו אותנו יום אחד, כמה היינו חשובים (ראו מקרה אמילי דיקינסון ופררנדו פסואה) הבעיה (ואולי זה הנפלא, כמו כרטיס לוטו של 20 מיליון ש"ח שמסתתר בכיסו של המת, המובל לקבורה) שלעולם לא נדע.

    • איזו פתיחות!

      אבל – באמת – למה מתכוונת המשוררת במילה "הצלה". הצלה בעולם הזה, בחייה, אולי היא רוצה קצת תקווה כלכלית.

      אגב באינטרנט התגלגלתי לכל מיני אתרים של משוררים, ובחלק מהם רואים שהכותבים מייחסים חשיבות גדולה לעיתוני-הנייר ולמבקרים שבעיתוני-הנייר. ויש מאבק על ההכרה שתינתן על ידי אותם עיתונים.

      התופעה הזאת של אינטרנט פחות חשוב, כאילו מעמדו נמוך יותר, מאשר המדור הספרותי של העיתון – ככל שקראתי, כך יותר שאלתי את עצמי אם היא אופיינית לרגע-מעבר בתולדות הכתיבה, או שתישאר כך. כלומר יהיו שני סוגים של בימות לכתיבה, ואחת תהיה נחותה יותר.

  2. רבקה ירון

    קריאה מצוינת. ניתוח מעשיר. תודה לשמעון רוזנברג ותודה לך, נעמה, שהעלית את דבריו.

    (אני מקרה-עיניים מובהק – הייתי בטוחה שכאן אותו פוסט קודם שלך. טוב מאוד שהסתקרנתי, הרווח כולו שלי.)

    בפִסקה האחרונה, הפסוק האחרון:
    "(…)לא יכולה להיות התפתחות ממשית ביצירה ללא ביקורת רצינית, ו[ש]הפנית העורף של המשוררים לביקורת השירה הרצינית תהיה קבורתם המשותפת."
    אני מסכימה לכלמילה שלו.

    תודה שוב, נעמה.

  3. תודה לכם, שמעון, רננה ורבקה, על התגובות המענייננות.

    תודה על הקריאה שלכם.

  4. צודקת נעמה כולנו הולכים לאותו מקום
    ושבוע מבורך לנו ובשורות הכי טובות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעמה ארז