בננות - בלוגים / / שיר מחאה מנוקד – מתוך "נתיבים"
נעמה ארז
  • נעמה ארז

    משוררת.

שיר מחאה מנוקד – מתוך "נתיבים"

באופן חריג, העליתי שני שירים שלי בכתב העת המקוון נתיבים שעוסק ב"מצב השירה והמשוררים"
הנה קישור לאחר מהם:

http://nativ-aher.com/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A8%D7%96/

מוזמנות/ים לקרוא.

12 תגובות

  1. גבריאלה אלישע

    היי נעמה,
    נראה לי שהמשקל והחשיבות שמיוחסים ל'ביקורת', כפי שעולה מן השיר שלך ובכלל מהאקלים הרווח, מוגזמים (שלא להגיד פתטיים).
    זה היה נכון יותר לגבי העבר, הדי רחוק, כאשר מוקדי הכוח היו ריכוזיים יותר.
    כיום לדעתי אין כלל מוקדי כוח, או שהם מבוזרים מאוד, נזילים וגמישים,
    ופחות או יותר כל אחד יכול להיות מוקד כוח קטן על ידי הקמת כתב עת מקוון או מודפס או איזו שהיא יוזמה רלוונטית –
    שבעיקרון אלה יוזמות מבורכות.

    אמנם השיר שלך מלגלג על המבקר ועל החשיבות שלו, אבל נדמה לי שמכלל לאו אתה שומע הן…

    • השיר יותר משהוא מלגלג (והוא גם מלגלג) הוא שיר עצוב. אף שהיום מוקדי הכוח מבוזרים, עדיין הוא במותניהם. ספר חדש, אם לא קיבל חשיפה, הריהו ספר מת. אני יכולה להצביע באצבע אחת על משורר אשר זכה לקונצנזוס מקיר לקיר. כל האחרים מצויים במרדף – פתטי -אמרת- שיהיה פתטי- אחרי מעט המבקרים שעוד נשארו, כדי שיכתבו שתי שורות עליהם.

      • גבריאלה אלישע

        בעידן האינטרנט כידוע לנו החשיפה נעשית בדרכים שונות ועל ידי סוכנים שונים, לאו דווקא ה'מבקרים' במובן הקלאסי, אם אפשר לומר כך… אולי לא בכדי המבקרים של פעם נעלמו מן השטח. המדיום הוא המסר, המדיום הוליד 'מבקרים' מסוג חדש, וכל טוקבקיסט הוא סוג של מבקר.ויש גם תופעה מתרחבת של משוררים שכותבים על משוררים, כפי שגם אתם עצמכם עושים בנתיבים. אין ואקום. כל חלל מתמלא.

        'מעט המבקרים שעוד נשארו' – את מתכוונת למבקרים של המוספים הספרותיים של הארץ וידיעות?
        ומי המשורר שזכה לקונצנזוס מקיר לקיר? לדעתי יש רבים כאלה.

        • היי גבריאלה,
          נכון שבעבר חתמו המבקרים גורלות של משוררים הרבה יותר מאשר בימים אלה. היו אז מבקרי ספרות מעטים, אבל גם משוררים שנחשבו "גדולים" היו מעטים שבמעטים.

          היום עם הביזור של הביקורת, או יותר נכון ביזור הפירגון של כותבי המאמרים לכותבי השירים, קיימת תחושה, שאין לה על מה להתבסס, כי יש הצפה של משוררים, וכי אין סלקציה בתחום.
          תחושה זאת מתחזקת עם העובדה שהפייסבוק מציף בכותבי שירה. לכאורה מדובר בתופעה סוציולוגית של "סלקציה עצמית" או בסלקציה על פי הפופולאריות ומס. הלייקים. אבל זאת אחיזת עיניים ואשלייה של המשתמשים ברשת הזאת.

          כדאי לזכור, שלמרות התחושות שתיארתי לעיל, ולמרות ההצפה של ספרי השירה. "זוכה" לפעמים ספר שיכתוב עליו מישהו וכך הוא ניצל מתהום הנשיה. (לא להרבה זמן, אני מוכרחה להוסיף.)

          ועל התופעה הזאת, אני מדברת: האם הגורל של הספר שלי תלוי בזה שמישהו יכתוב עליו או לא?

          שהמנגנון אולי השתנה מבחינה טכנית אבל לא מבחינה מהותית. ואני לא אכנס כאן לתוך המנגנון והשיקולים של מי כותב על מי ולמה.

  2. רבקה ירון

    :))
    קראתי אֶת שניהם והגבתי להם רק עכשיו. תודה, נעמה, הם טובים.

    שבוע טוב.

  3. רבקה ירון

    נעמה, התגובה להלן נמצאת אצלי בבלוג, כתגובה חדשה לדברייך ב"מלך הביצה".
    מן הראוי שתהיה אצלך.

    נעמה. החיפזון מהשטן.
    אני כמו כולם. גם לי יש תיאוריות על מצב השירה והמשוררים בישראל.

    לעצם העניין:
    נראה לי שאחת הבעיות היא כמוּתית: כמוּת הקהל הפוטנציאלי של הכתיבה/הספרות בעברית. הכמוּת עצמה זעירה: כמה דוברי עברית על בוריה יש בארץ? לא נראה לי הוגן להשווֹת אֶת מִספרם למספר דוברי ה-Dutch/ההולנדית, או דוברי הפינית: אצלם שפת האֵם (הדיבור, הכתיבה, הקריאה) לא חוותה קיפאון של אלפיים שנה.

    אם לא דַי בכך: כמה מוותיקי הארץ מבינים את שפת הדיבור והכתיבה של הצעירים? וגם להיפך: כמה מן הצעירים מבינים את שפת הוותיקים? ואם לדייק: אֶת השפות השונות שבפינו?

    יכול להיות שהפערים הכמותיים הנ"ל מובילים לצורך להרגיש חבר שווה בקבוצת השווים, בקבוצת ההתייחסוּת. "מה עושים עם זֶה?" אוֹ: "מה עושים מִזֶּה?"הנה שאלה פְּרָקטית מאוד שמניבה מצבים שונים, ביניהם: ביצה, קליקה – לא פחות מאשר אסכוֹלוֹת. אפשר לצמוח ולפרוח באותה המידה שאפשר לשקוע.

    לעומת כל האמור לעיל ניצב טקסט שלך, "שיר מחאה מנוקד" (כן, בגיליון 5 של "נתיבים"), וחושף חשש נורא הנובע מידיעה ברורה אחת, מוחצת: "השיר הזה לא יציל אותי." אַת בת-תמותה, אני בת-תמותה, כולנו בני-תמותה. נראה לי שזֶה הצד של המטבע שתמיד מול עינינו. בזכותוֹ אנחנו שואפים לתת משמעוּת לחיינו, למעשינו. לכתיבתנו. לשירינו.
    תודה לך עליו.
    רבקה

    • תודה, רבקה.
      מאז ומתמיד היו קוראי שירה מעטים. כבר לפני 40 שנים, אני זוכרת, דיברו על כך שמשוררים קוראים משוררים אחרים ושזה מעגל סגור.
      אולי דוקא היום עם היוולד הפייסבוק מתרבים קוראי השירה ומתרבים גם הקוראים. אבל זה לא מה שיציל את השירה.

  4. שמעון רוזנברג

    בקריאתי נעמה המשוררת, אולי בניגוד למשוררים רבים אחרים, ובעיקר צעירים ותמימים, מתבוננת במבט ריאליסטי, די פסימי וללא "אגו" נרקיסיסטי, ב"יחסי גומלין", שלא לומר "שיתוף גורל", בין משוררים מחד ומבקרים ועורכים מאידך, בכלל, לא רק בעצמה ובמבקר או העורך "שלה". הלעג בעיני הוא משני, ואם כבר, יש בה מידה של ציניות גם כלפי עצמה, למרות הביטוי ה לעגני-גוגולי במקצת "פֹּה נִקְבַּר הַמְּכֻבָּד הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הַסִּפְרוּתִי".
    אך עוד קודם היא עוסקת ב"יחסיה" עם שירתה, כשהיא פותחת בכך שאינה מצפה ששיריה ישמשו לה "קרש הצלה". ומכאן גם שכלל אינה מחפשת בהם הצלה, אולי כי היא למודת ניסיון (ואכזבה?) ואולי כי נפשה הבוגרת שמה דברים בפרופורציות: היא מכירה בכך שהשירים לא יבטיחו לה חיי נצח, ואין זה משנה אם יבוא מבקר וישבח את שיריה, לא ישבח, או חמור מכך – יתעלם מהם.
    אף שהשיר מתאר את "מצבה" הפרטי כביכול, הוא מרמז על גורלם של כל (או כמעט כל) המשוררים בני זמננו, אגב, בלי קשר לאיכות יצירתם. אך מעל לכל ראוי לשאול אם יש לכך קשר למצב ביקורת הספרות, והרי נראה שנדם קולם של ה"אייקונים" מבין המבקרים כחוקרי ספרות (או שמא רובנו חיים בעולם אינטרנטי מהיר שאינו מודע או בכוונה מתעלם מאלה, הפעילים באקדמיה ובכתבי עת מחקריים). שמא נותרנו בעיקר עם מבקרים זבי חוטם (איני רשאי להוציא את עצמי מכלל זה)? לטעמי אנו צריכים להיות מוטרדים מאוד אם המשוררים ברובם מתייחסים ברצינות רק למבקרים אלה, כי אין ברצונם או בכוחם של המבקרים להשמיע דברי ביקורת שאינם נעימים לאוזנם של המשוררים, והאחרונים ממילא רוצים לשמוע רק שבחים ש"ינציחו" אותם.
    ואם המשוררת נקברת ביחד עם המבקר והעורך משמע שהיא סבורה שגורלם המשותף יהיה שכחה, שלא תהיה הצלה גם למבקר חסר החשיבות, ומעל הכל – שמשורר ומבקר הם בבחינת "הא בהא תליא". קרי שלא יכולה להיות התפתחות ממשית ביצירה ללא ביקורת רצינית, ושהפנית העורף של המשוררים לביקורת השירה הרצינית תהיה קבורתם המשותפת.

  5. שמעון מרמלשטיין

    לא מבין. הייתה לי תגובה ונעלמה.

    נעמה.
    אני קורא את השיר … על עברי פי הפחת או השחת … או הפחד …

    פחד מפני ההעלמות
    מפני האנונימיות שמלכדת את רובנו.
    הפחד הגדול ביותר … מפני הסוף.
    שגם לא אין זכר.

    מבחינה הזאת כל מבקרי השירה ועורכיה ואורחיה הם בסך הכול פגום עליו נבנית
    החרדה ממה שלא ניתן לתפוס … מי יהיה כאן במקומנו, בהעדרנו.

    • האמת, שמעון, כבר זמן רב אין לי פחד מפני ההיעלמות. האין- פחד בא עם ההבנה שמשוררים משתמשים בשירה שלהם כמין גל עד. ולראיה המשפט שאומר: "ההסטוריה תקבע מי יישאר" (כשכל אחד חושב שהוא זה שיישאר)
      בעוד שלמען האמת הכל הבל הבלים.

  6. תודה רבה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעמה ארז