כמה מלים של אילן ברקוביץ על השיר "פנים"

אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמְגַלָּה שֶׁיֵּשׁ לִי פָּנִים
מַה פִּתְאֹם פָּנִים
עַל הַגּוּף הַלֹּא מְזֹהֶה הַזֶּה
מִנַּיִן צָמְחוּ
וּמָה הֵן עוֹשׂוֹת אֶצְלִי
אָז כָּכָה מְזַהִים אוֹתִי אֲנָשִׁים:
רוֹאִים פָּנִים
וְקוֹרְאִים לִי: נַעֲמָה
בּוֹאִי הֵנָּה.
אֲבָל אֲנִי לֹא בָּאָה
כְּלוֹמַר, אִם אֲנִי בָּאָה, זֹאת לֹא אֲנִי
אֶלָּא מִין גּוּף
מְשֻׁנֶּה מִשְׁתַּנֶּה.
אֲנִי מְגַלָּה שֶׁיֵּשׁ לִי פָּנִים
רַק 
כַּאֲשֶׁר אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם.

השיר "פנים" מופיע בספר השירים "המאמץ להתעוררות" מאת נעמה ארז (ילידת 1952, ירושלים; הספר ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 ב-2012) בעמ' 13. בגב ספרה מצוין כי ארז היא "פסיכותרפיסטית קוגנטיבית התנהגותית (בזיקה בודהיסטית)". כמו כן צוין כי "אסכולות רוחניות כקבלה, בודהיזם ו'הדרך הרביעית', ובעיקר תרגול של מדיטציה במשך שנים רבות – הותירו חותם בשיריה". נדמה לי שאפשר להבחין בחותם זה בשיר שלפנינו. בסוף השבוע פורסמו במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" שלושה שירי "זה זן" מאת המשורר מרדכי גלדמן. בראשון שבהם הוא כותב: "העדר הפנים / הוא פניך המקוריות / פְּנִים טהור" ובשלישי הוא כותב: "לאט לאט / צורת פניי הנוכחית שלי / נצרבת בתודעתי / וכבר איני צריך להציץ במראה / כדי לגלות שאני פחות נבון / ממה שחשבתי / ויותר מאוכזב / כבר דֵי מכירים" (הארץ, תרבות וספרות, 16.5.2014, עמ' 2). 
לא מעט משוררים עבריים בני זמנינו, ותיקים כצעירים, עושים שימוש נרחב ומעמיק בתורות המזרח הרחוק בשיריהם, לא פחות מאשר משוררים עבריים אחרים אשר עושים שימוש נרחב במקורות היהודיים, למשל, יש כמובן גם מי שמשלבים בין הדברים. לא תמיד השימוש בתורות רוחניות בשירה הוא מעניין. במקרה שלפנינו השיר טוב ומקורי משום השפה שלו, שנעה בין מעברים מהאני הפרטי, השכיח והשגור בשירים רבים במחוזותינו, אל הזולת (אנשים) באמצעות לשון-שיחה. שילוב שם המשוררת בשיר מעניק לו נגיעה אישית קרובה עוד יותר אך גם לא מוציא מכלל אפשרות כי קוראים נוספים יזדהו עמו (השם "נעמה" לא מתפענח בשיר מעבר למה שהוא מסמל: שמה הפרטי של מחברת השיר ואולי גם נעימות הליכותיה לצד הזרות החיצונית שהיא חשה כלפי עצמה).

(הדברים פורסמו בדף הפייסבוק שלו)