בננות - בלוגים / / יום יום אני מרגיש את צעדייך בתל אביב
נעמה ארז
  • נעמה ארז

    משוררת.

יום יום אני מרגיש את צעדייך בתל אביב

 

  יום יום אני מרגיש את צעדייך ברחובות תל-אביב. אלפי אנשים צועדים יום יום בתל-אביב, ואני מרגיש את משקלך ואת הליכתך. זהו הדבר המיוחד היומי שלי. הליכתך. כאן לא קורה דבר. לא שוכבים לא עומדים לא יושבים לא הולכים. לא ישנים ולא ערים. לא עולזים ולא לא- עולזים. לא מקווים ולא מיואשים. השאלה של להיות או לא להיות אינה מטרידה ואינה לא-מטרידה. איננו מנסים להבין ואיננו לא מנסים לא להבין מה זה קיום ומה זה חידלון. ובתוך עולם ומינוס עולם זה, אני מרגיש את צעדייך. אין בכוונתי להיות מקורי. אני מכיר את כל שירי המת והרעיה. אבל אלתרמן  כתב אותם בהיותו חי, ואילו אני לא- חי. מדי יום ביומו אני מרגיש את צעדייך, אבל אני, לא אני צועק:

"אם תנוסי אל סתר בית

אם בשבת רעים תשטי

לא תנוסי מקול העיט

המצעק לך: אשתי אשתי."*

 

  אין רצון נקם בי. מפני שאין בי רצון ואין בי אי-רצון. יש בי הרגשת צעדייך ברחובות תל-אביב. יום יום אני מרגיש את צעדייך ברחובות תל-אביב. אין בכוונתי להדהים. ברליוז כבר עשה זאת בסימפוניה הפאנטסטית שלו, כאשר הובל לגרדום וסיפר על חגיגת המכשפות שלאחר מותו. אבל ברליוז כתב בהיותו חי. אני לא.

  יש בי הרגשת צעדייך ויש בי ידיעת האינסוף. דבר לא פשוט ולא לא-פשוט. בקיצור – יום אחד פקחתי עיניים וראיתי את אמא-אבא בוכים ובצד יפעת. מוזר, כשהייתי קטן למדתי שאם ארכב על גלי האור, אוכל לחזור אל העבר, 20, 30 שנים אחורנית. הייתי כל-כך קטן ופחדתי שמא אגיע לתקופת השואה ואיהרג-נהרגתי שם, בלי יכולת חזרה אל ההוה. אין זה מוזר מול ההווה המתמשך?

  יפעת עמדה שם. אחר-כך סגרתי את עיני וזהו. כשהכניסו אותי לארון הצבאי היתה חסרה רגלי.

מתוך: ל. נעמה, רחוקים מן החוף, הוצ' ירון גולן, 1988. 
נכתב אחרי מלחמת יום כיפור.

*נתן אלתרמן, הזר המקנא לחן רעייתו, שירים משכבר, 159.

 


 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    ל. נעמה זו נעמה בגלגולה הקודם, הצעיר?

    "אבל ברליוז כתב בהיותו חי, ואני לא" זה משפט המפתח, הממעיד, הלוקח צעד אחד לאחור מהחיים ומכל מה שסביבם.

    אני יכול כתוב את הפרטיטורה המשלימה … תאמר לי בן כמה, בת כמה היית, כדי לאמוד את עוצמת הכאב של אוקטובר.

    קודם היה ספטמבר השחור
    אחר כך בא אוקטובר האדום
    סילביה פלאט, השרה על פרגי אוקטובר
    כתבה את הפרטיטורה המדויקת. המקדימה.

    • ריקי דסקל

      ההליכה הזו ברחובות תל אביב , המנוסה הזו של אלתרמן והרגל החסרה

      מצמרר נעמה !

    • נעמה ארז

      גילגול קודם. הייתי בת 21 כשהתחלתי לכתוב את הספר "רחוקים מן החוף". ספר רזה ונחבא אל הכלים.
      לא זוכרת באיזו שנה היה ספטמבר השחור, אבל אוקטובר השחור אני זוכרת מאד.בהתאם לגיל.
      סילביה, הוי, סילביה. המוות הוא אומנות כמו כל אומנות אחרת. כך נדמה לי כתבה.

  2. נעמה ארז

    תודה רבה, ריקי, על הקריאה שלך!

  3. רות בלומרט

    הערה: המוות הוא אמנות רק אם הוא מתוכנן. אחרת הוא כיעור\מקרה\אסון בלתי נמנע
    רות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעמה ארז