בננות - בלוגים / / כָּל הַמְּצִיאוּת אֵלַי
זה רק נדמה שזה קורה
  • חדוה הרכבי

    משוררת וציירת. נולדה בדגניה ב'. למדה בבית החינוך המשותף, דגניה א', וסיימה את בית- ספר התיכון "בית ירח", עמק הירדן. מתגוררת בירושלים. אם לבן – אלישע הרכבי .

כָּל הַמְּצִיאוּת אֵלַי

 


4          |         חֲנוּקָה מִדְּמָעוֹת מֵרֹב הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, בְּסַךְ הַכֹּל
רָצִיתִי לְהַבִּיט בְּמַבַּט עֵינַיִךְ, לְהַקְשִׁיב לַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, לִנְהוֹת
אַחַר הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ, לְשׁוֹטֵט לְאִטִּי עִם הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ
בֵּין עוֹבְרִים וְשָׁבִים מִקְרִיִּים, לַחֲלֹף בֵּין רַעֲיוֹנוֹת־שָׁוְא שֶׁל
כָּל־מִינֵי פַנְטַזְיוֹנֶרִים, קְרִיזְיוֹנֶרִים, חוֹלְמִים מְטֹרָפִים

כָּאֵלֶּה שֶׁמִּתְגּוֹדְדִים עַל מִדְרָכוֹת, לְיַד חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, תַּחַת
פָּנָסֵי־תְּאוּרָה, שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְיַשֵּׁב זְקוּפִים עַל סַפְסָלִים בְּגַנִּים
צִבּוּרִיִּים בְּשָׁלֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר, לְהָכִין לְעַצְמָם קַנְקַן עִם מַשְׁקֶה,
לְהִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת בְּמַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ. אֶצְבְּעוֹת יְדֵיהֶם
צְהֻבּוֹת מֵרֹב נִיקוֹטִין, אַחַר כָּךְ הֵם מְרִימִים אֶת רֹאשָׁם,
תּוֹקְעִים אֶת עֵינֵיהֶם בָּעֲנָנִים כְּמִי שֶׁמַּמְתִּינִים בְּכִלְיוֹן נֶפֶשׁ
וַאֲפִלּוּ בְּלִי לָדַעַת לְמָה, לָמָּה, בִּשְׁבִיל מָה, עַד מָתַי

שֶׁחַיֵּיהֶם מִתְגּוֹרְרִים תָּמִיד עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה, כַּמָּה נִלְחָמִים
לְהַחֲזִיק מַעֲמָד, כַּמָּה לֶאֱחֹז אֶת הַמְּצִיאוּת בְּעָרְפָּהּ. כַּמָּה
מִשְׁתּוֹקְקִים לְהַרְגִּישׁ בִּפְנִים שַׁלְוָה גְּמוּרָה; כַּמָּה מַתְחִילִים
לְהִתְנַדְנֵד אָנֶה וָאָנָה, עַל הָרְחָבָה, מוּל הַמִּזְרָקָה, מֵאֲחוֹרֵי
הַדִּמְדּוּמִים, סָמוּךְ לִנְבִיחוֹת הַכְּלָבִים

בְּלוּיִים וִיחֵפִים, כַּמָּה מַמְשִׁיכִים לְהִתְהַלֵּךְ עַל קְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת, כַּמָּה נִסְחָבִים בַּבֹּץ הַיָּבֵשׁ, בְּתוֹךְ הַשְּׁלוּלִיּוֹת;
שֶׁלֹּא מִתְעַיְּפִים לְעוֹלָם לְהַבִּיט בְּמַבַּט עֵינַיִךְ, לָגַעַת בַּמַּבָּט
שֶׁל עֵינַיִךְ, לָגַעַת בַּדְּמָעוֹת שֶׁל הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, לְלַוּוֹת אֶת
הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה זְמַן נִשְׂתָּרֵךְ, כַּמָּה נַעֲבֹר
עַל גְּדוֹתֵינוּ, כַּמָּה נַבְטִיחַ שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נַגְדִּישׁ אֶת הַסְּאָה,
כַּמָּה נַרְגִּישׁ אֶת הַזֵּעָה הַשְּׁחוֹרָה מַגִּיעָה עַד הָאֲדָמָה, נֶהֱפֶכֶת
לְהַר תָּלוּל, כַּמָּה נִפֹּל עַל בִּרְכֵּינוּ, כַּמָּה נִתְפַּלֵּל, כַּמָּה בְּחֶרְדַּת
קֹדֶשׁ, כַּמָּה נִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה בְּחֶשְׁכַת גַּן־הָעִיר, לְיַד מִשְׁתָּנָה
צִבּוּרִית, כַּמָּה נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ, כַּמָּה נְשַׂחֵק בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ,
יַחַד שְׁתוּיוֹת, יַחַד מְסֻחְרָרוֹת, יַחַד מְעֻלָּפוֹת בְּיַחַד, כְּמוֹ
אָז, כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה זַךְ, תָּמִים, פִּלְאִי, מָאגִי, בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי
מֵרֹב הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, הוֹ רָאנָא, מַבַּט עֵינַיִךְ, הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ,
לְהַבִּיט בַּמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ

לְשׂוֹחֵחַ עִם הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ, לָקַחַת אֶת הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ
אֵלַי, הַבַּיְתָה, לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ עַל הַשָּׁטִיחַ, לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ, לָנוּחַ
לְצִדּוֹ, וְגַם כַּאֲשֶׁר אֵיתָנֵי טֶבַע גְּדוֹלִים מַתְחִילִים לַהֲזוֹת,
חֲבוּלִים וּסְדוּקִים, בּוֹעֲרִים מִבִּפְנִים, רְצוּצִים מֵרֹב הַמַּבָּט
בְּעֵינַיִךְ, הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, אִלּוּ יָדַעְתְּ מַה הוּא מַזְכִּיר, מַה הוּא
מְעוֹרֵר, מַה הוּא מְשַׁבֵּשׁ אֶת שִׁוּוּי־מִשְׁקָלֵנוּ, לְאָן הוּא גּוֹרֵר
אֶת צְלִילוּת דַּעֲתֵנוּ, כְּלוֹמַר, אֶת חַיֵּינוּ

חַיֵּינוּ הַזְּעִירִים, שֶׁאֵין לָנוּ מֻשָּׂג מִמָּה הֵם עֲשׂוּיִים. אֵיפֹה הֵם
מַתְחִילִים. אֵיפֹה הֵם מִסְתַּיְּמִים. מַה מֵּנִיעַ אוֹתָם. מַה מְּסוֹבֵב
אוֹתָם. מַה בּוֹלֵעַ אוֹתָם. מָתַי הֵם נִהְיִים קְלוּשִׁים כָּאֵלֶּה.
מָתַי הֵם נִהְיִים מֻכֵּי־תְּזָזִית, מִתְהוֹלְלִים עִם אֱלֹהִים כָּאֵלֶּה.
מָתַי הֵם צָפִים עַל מֵי־מְנוּחָה, וְכָל הָאֲדָמָה שָׁרָה עַל יָדָם

וּכְשֶׁלַּיְלָה, לוֹבְשִׁים אֶת חַיַּת הַלַּיְלָה, נֶאֱחָזִים בְּחַיַּת הַלַּיְלָה,
זוֹרְחִים עַל רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת שֶׁל חַיַּת הַלַּיְלָה

חַיֵּינוּ הַמַּבְרִיקִים, הַמְטֻרְלָלִים – מְמַלמְְליִם לעְצַמְָם אתֶ
הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הָעֶרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהֶם – אֲניִ
אוֹסֶפֶת אוֹתָם, חוֹבֶשֶׁת אוֹתָם, עוֹטֶפֶת אוֹתָם בִּשְׂמִיכַת
הַנְּדוּדִים הָאֲדֻמָּה שֶׁלִּי, מַנִּיחָה לָהֶם לֶאֱסֹף מֵחָדָשׁ אֶת הַפָּנִים
הַמְפֻחָמִים שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה, לְאַתֵּר לְעַצְמָם, בְּעַצְמָם, אֶת
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם כְּבָר לֹא שָׁם

חַיֵּינוּ, כַּבִּירִים וַעֲלוּבִים שֶׁכְּמוֹתָם, וְגַם כַּאֲשֶׁר הֵם מַתְחִילִים
לְהִתְעוֹרֵר, לְגַשֵּׁשׁ אֶת הָאֲוִיר, לְנַעֵר אֶת עַצְמָם, לְהָאִיץ
בְּעַצְמָם, לְהַבִּיט קָדִימָה, אָחוֹרָה, לַצְּדָדִים, לִצְלֹל מִזְּמַן אחֶָד
לִזְמַן אַחֵר, וְגַם לְאַחַר שֶׁמַּשֶּׁהוּ מַתְחִיל לְהִתְבַּהֵר; חַיֵּינוּ,

עַתִּירֵי נִסְיוֹנוֹת שֶׁכְּמוֹתָם, פִּלְאִיִּים וְנוֹרָאִים, שֶׁלֹּא נוֹתְרָה לָהֶם
בְּרֵרָה אֶלָּא לִצְלֹל אֶל תּוֹךְ הַמַּעֲמַקִּים הָהֵם, אֶלָּא בַּשִּׁטְפוֹנוֹת,
אֶלָּא לְהִתְכַּרְבֵּל בַּנּוֹף הַשָּׁחוֹר הָרָטֹב שֶׁל הַלַּיְלָה, לְהִתְכַּסּוֹת
בִּפְרָחִים, לְהֵרָקֵב, לְהִתְפּוֹרֵר

חַיֵּינוּ, מָה הֵם מַשְׁאִירִים. לְמִי הֵם מְזִיזִים


מתוך ספר השירים רָאנָא, שייצא לאור בשבועות אלה, בהוצאת הקבוץ המאוחד

 

3 תגובות

  1. רוחה שפירא

    שיריי "כָּל הַמְּצִיאוּת אֵלַי" נובעים , סובבים, משוטטים וחולפים "בֵּין עוֹבְרִים וְשָׁבִים מִקְרִיִּים," ו"רַעֲיוֹנוֹת־שָׁוְא שֶׁל
    כָּל־מִינֵי פַנְטַזְיוֹנֶרִים, קְרִיזְיוֹנֶרִים, חוֹלְמִים מְטֹרָפִים".
    אני תוהה לפשר ומהות התלות, הריבוי והקשר של מבט המשוררת הרואה לתוכה כמו במראה, דרך האחרת שהיא בעצם ההשתקפות של עצמה, בזעיר אנפין (בפנים הקטנות) של עולמה הפנימי מלגו ומלבר.
    "חֲנוּקָה מִדְּמָעוֹת מֵרֹב הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ" – דרך המבט הזה, היא מוצאת במציאוּת שבתוכה וסביבה, רצוֹא ושוֹב' את "האנחנו" כעדת החולמים של "חַיֵּינוּ הַזְּעִירִים, שֶׁאֵין לָנוּ מֻשָּׂג מִמָּה הֵם עֲשׂוּיִים.".
    ברגע של עצירה, השתהות לקראת מעבר יש מעין צלילה ונפילה אל – "חַיֵּינוּ, מָה הֵם מַשְׁאִירִים. לְמִי הֵם מְזִיזִים" המבשרת את הנביעה והצמיחה החוזרת כמעיין המתגבר.
    יישר כוח!

  2. רוחה שפירא

    שיריי "כָּל הַמְּצִיאוּת אֵלַי" נובעים , סובבים, משוטטים וחולפים "בֵּין עוֹבְרִים וְשָׁבִים מִקְרִיִּים," ו"רַעֲיוֹנוֹת־שָׁוְא שֶׁל
    כָּל־מִינֵי פַנְטַזְיוֹנֶרִים, קְרִיזְיוֹנֶרִים, חוֹלְמִים מְטֹרָפִים".
    אני תוהה לפשר ומהות התלות, הריבוי והקשר של מבט המשוררת הרואה לתוכה כמו במראה, דרך האחרת שהיא בעצם ההשתקפות של עצמה, בזעיר אנפין (בפנים הקטנות) של עולמה הפנימי מלגו ומלבר.
    "חֲנוּקָה מִדְּמָעוֹת מֵרֹב הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ" – דרך המבט הזה, היא מוצאת במציאוּת שבתוכה וסביבה, רצוֹא ושוֹב' את "האנחנו" כעדת החולמים של "חַיֵּינוּ הַזְּעִירִים, שֶׁאֵין לָנוּ מֻשָּׂג מִמָּה הֵם עֲשׂוּיִים.".
    ברגע של עצירה, השתהות לקראת מעבר יש מעין צלילה ונפילה אל – "חַיֵּינוּ, מָה הֵם מַשְׁאִירִים. לְמִי הֵם מְזִיזִים" המבשרת את הנביעה והצמיחה החוזרת כמעיין המתגבר.
    יישר כוח!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחדוה הרכבי