רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 10
סופרת צעירה פוגשת בנֹחַ שטרן –
המסדרון בגימנסיה הרצליה התמלא תלמידים. גל גדול של רעשים: קולות, צחוקים, מכות וריצות מילא אותו. הסטודנטית הצעירה שבאה להתקבל כמורה לתנ"ך ולספרות, ישבה על הספסל שבמסדרון בצניעות, רגל על רגל, כשהיא מעיינת במחברתה ולצידה ספר. אחד התלמידים, שמנמן ומיוזע, פגע בברכה והמחברת נפלה על הרצפה. היא הרימה אותה וצִקצקה בלשונה.
"סליחה," אמר המבולבל שנתקל במבטה חמור הסבר. "באמת סליחה," הוא היטיב את משקפיו על חוטמו ומיהר לרוץ משם לעבר חבריו ששעטו כבר החוצה אל החצר.
"אוף!" נפלטה אמירה שכזו מפיה, ועיניה התרוממו מן המחברת. רק עכשיו הבחינה כי כל אותו הזמן ישב למולה על הספסל שמנגד – איש. אפור שיער היה ובעל שפם. אישוני החרוז שלו רצו על פני עיתון הבוקר. את הכותרת הצליחה בקושי לקרוא. זה היה משהו על יוסיף סטלין, והעיתון היה "דבר". הוא חייך אליה.
מישהי יצאה מאחד החדרים הצִדיים ואמרה: "מר שטרן, זה אתה?" הוא הנהן.
"ואת הגברת ששון?"
"כן." ענתה.
"תיאלצו להמתין כי המנהל קצת עסוק כרגע, סליחה." ונעלמה מאחורי הדלת.
שטרן קיפל את העיתון ואמר, "וכל איש המפקיד את חייו בידי כל שמחוץ לו, אולי…"
"סליחה?" אמרה בפה קפוץ והרימה את עיניה מן המחברת.
"נמתין," אמר ופתח את העיתון בשנית, "חיים אנו בעולם!"
היא חייכה.
"מה הגברת עושה?"
"כותבת."
"מכתב?"
אזרה אומץ, "לא, סיפור, זה מעין ניסיון."
עיני החרוז שלו ניעורו.
"סיפור?"
"כן."
"יפה. ומה הספר הזה שלצידה, באנגלית?" שוב קיפל את העיתון, הפעם בעצבנות, ואפו רחרח את השפם.
"אה, זה ספר של סופרת אנגלייה, וירג'יניה וולף, To The Lighthouse, אדוני שמע עליה?"
הוא פרץ בצחוק.
"כן, טיפלתי בדברים משלה," העיר.
"אני מאוד מצטערת," הציצה המזכירה מן החדר, "אבל עוד כמה דקות, בסדר?" ולפני שאחד מן השניים הספיק להגיב נעלמה בטריקה.
"נתהה מה יביא לנו אדון עתיד-לא-ידיד," מלמל בינו לבין עצמו, אך היא העדיפה להתעלם.
"טיפלת בדברים משלה?" שאֲלה, ולשאֵלה נתגנב טון של חשד. משהו כאן נראה לה מוזר, כאילו עוד איש נוכח בשיחה מלבדם.
"טיפלתי." הוא קם וניגש לספסל שעליו ישבה, הרים את הכרך במהדורת הכיס והביט בדיוקן של וירג'יניה וולף, אחר הפך את הספר וקירב את גב העטיפה אל אפו.
"אתה אינך רואה טוב?" שאלה בטון שקט.
"לא, אני מריח את ריח הדפוס. זה ספר חדש, לא?" אמר והרחיק את הספר.
"כן."
"באת להתקבל כאן כמורָה?"
"כן," אמרה והשפילה מבט אל עבר המחברת ומשם לתיק השחור סמוך לרגליה. "גם אתה מועמד לאותה משרה?" היה לה מאוד לא נעים שאדם הנראה לה כפול מכפי גילה, מתמודד עימה על אותה משרה.
"כן, אך אל לך לחשוש, את היא זו שתקבלי אותה."
"איך אתה יודע?" נפלטה השאלה מפיה בחופזה.
"עניין של תחושה," אמר. "יש לי הרגשה כזאת לגבי המנהל שיושב שם מעבר לדלת. יש כאן אנשים שאסור לי לפגוש."
הוא החזיר את הספר למקומו ופסע לעבר הספסל שלו, זה שמנגד; אך במקום להתיישב עליו ולפרוש שוב את "דבר", העדיף לעמוד ולהישען בכתפו על קיר הבטון המחוספס של המסדרון הצר, כשהוא מביט אל קצהו, כאילו הבחין שם בדמות או בתכונה לא ברורה. הילדים הרעישו שם, בחצר. היא חשה, משום-מה, שהוא צודק, שבעצם היא זו שתקבל כאן את המשׂרה, ורצתה מאוד לפייס אותו. אמרה: "אם אתה מכיר את וירג'יניה וולף, אתה ודאי יודע שהיא מתה," והיא נגעה בכריכת הספר שקרן חמה פגעה בו והוא להט.
שטרן הִכָּה עם העיתון בקיר, והיא קפצה ממקומה בבהלה. זה היה פתאומי כל כך, גחמתי. עיני החרוז רשפו לעברה: "מדוע לא תאמרי פשוט שהיא התאבדה? למה ללכת סחור-סחור כל הזמן ולא ישר כמו שצריך. כל הזמן הטיוח הזה סביב-סביב. מציאות תמוהה כזאת של חיות מכוערות כאלה; עווית ועוד עווית, סיבוב ועוד סיבוב; מה לך, אִמרי שהיא התאבדה."
"כן, לא שיערתי ש… אתה… אני מצטערת, כי…" אם לומר את האמת, הסטודנטית הצעירה לא ידעה כי וירג'יניה וולף התאבדה. פרט זה נסתר מעיניה. למרות שבפתיחת הספר הופיעו פרטים ביוגרפיים, היא העדיפה לרפרף עליהם ולפנות ישר ליצירה עצמה. כיוון שדרשה מעצמה כבר אז מושלמוּת שאינה יודעת גבולות, התקשתה לחשוף את אי-ידיעתה בפני האיש המוזר והזועם הזה, ולפתע מצאה עצמה אומרת, "רק ציינתי שהיא מתה. זה הכול, כי…"
"אבל היא התאבדה בטביעה," שיסע אותה שטרן, "זה ברור לכולם היום, זה הוכח ללא כל צל של ספק."
רצתה להוסיף משהו משלה ואמרה: "אומרים שהיא פחדה מפני השיגעון, זה נכון?"
פניו של שטרן עוותו קמעה והתארכו בצדודית. הוא לא הביט בה. כל כולו היה דרוך אל המבוא שבקצה המסדרון. כאילו מישהו עמד להגיע מכיוון זה, כאילו מישהו כבר עמד שם.
"זה נכון," אמר.
"הגברת ששון, אנא היכנסי. המנהל מחכה לך." אמרה המזכירה במאור פנים ובחיוך מאוס, גופה החטוב צץ במִפתח הדלת.
"אבל אולי קודם האדון?" ניסתה לוותר.
"לא לא," אמרה המזכירה, "קודם את. הכול לפי הסדר. בבקשה. סליחה."
הסליחה הופנתה למביט אל קצה המסדרון. ולפני שהתיישבה למול המנהל זחוח-הדעת, ממש בדרך לכיסא שניצב למול המכתבה שלו, כמה צעדים, חשבה לעצמה משום-מה, עד כמה יצאה נשכרת משיחה זו עם איש זה, למרות שהרבה לא נאמר בה; והיא תהתה מדוע התחושה הזאת של שמחה מהולה בפחד תוקפת אותה ככה פתאום, כן, זאת הייתה שמחה מהולה בפחד. מה למדה שם מתוך השורות? מה הפיקה? היא הלמדנית הנצחית, היסודית כל כך. המנהל דיבר, אבל נדמה היה לה כי המילים שלו חולפות, ממש מרחפות לה מעל הראש. היא הגיבה מוּכְנִית וענתה תשובות ענייניות, אבל הראש היה במקום אחר.
כשעמדה לצאת מחדר המנהל שהדגיש כל הזמן את הצירוף "לבוא בזמן", חשה תחושת הקלה. היא פתחה את הדלת לרווחה, וגל של תלמידים הציף את המסדרון שגעש ורעש. ההפסקה נגמרה, ובין כל המשתובבים זיהתה את אותו שמנמן-ממושקף שפגע בברכה והפיל את מחברת הסיפורים, מחברת הניסיונות, העדיפה לומר בלבה; אבל את האיש האפור לא ראתה.
"מר שטרן," קראה המזכירה מאחוריה, מנסה להתגבר על קולות התלמידים שנדחקו לתוך הכיתות, "מר שטרן," אבל הוא לא היה שם. הספסל היה ריק ועליו היה מונח עיתון "דבר".
הסטודנטית הצעירה החזיקה במשרה תשעה ימים בלבד.