בננות - בלוגים / / המלחמה הפונית הרביעית
לאפלנד
  • שמעון מרמלשטיין

    יליד העיר פתח תקווה. מתגורר בגבעתיים, בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון. בעל משרד אדריכלות פירסם, מפרסם בכתבי עת ספרותיים ובעיתונות. ספר בכתובים

המלחמה הפונית הרביעית

המלחמה הפונית הרביעית

 

 

המלחמה הפונית הרביעית  התחילה

כמו שמלחמות מתחילות תמיד

עלבון, מילה שנאמרת בשגגה

שממנה כבר לא ניתן היה לסגת.

פליט! צעקה אישה יפה אל המרפסת שממול.

תשתקי יה שוורצה! ענה לה השכן

בגופיה לבנה, ספוגת זיעת כבשן.

 

בשעות אחר הצהריים המוקדמות

כשפרקנו מהכתפיים את  משא הילקוטים

החל הקרב המר על הצומת

בו נפגשים רחובות נחלת צבי ויהושוע חנקין

נהרות הזמן ההוא, המחושמל.

הנעדר טלפונים, סלולר ומסכים של פלזמה.

 

השמיים השחירו פתע. להקה של זרזירים

השחירה, מבשרת רע באה ונמוגה.

האוויר, חדל גם הוא לרגע , מתזוזה,

מפנה מקום ללוחמים, להתחמש,

בעולם שהיה מחובר עדיין לכף יד קטנה

המחזיקה בחוט שפגאט של עפיפון.

 

פאלק, עם הכיפה, מבית החרושת לאפרוחים

והכט, עם המבט המזוגג, מבית החרושת לנקניק

היו האחרונים שהצליחו לחצות ברכב את הצומת

עד לעיקול הדרך, שהזכיר צוואר טווס שבור.

 

לראשונה נורו חיצים דקים בקשתות הילידים

העשויות ענף אקליפטוס גמיש וגומי תחתונים.

להראות מי שולט באוויר וגם ביבשה העלובה

העירומה מתחת.

 

אחר פרסו המצביאים מפות ותרשימי קרב

המפרטים מהיכן תבוא ארטילריית

תפו"א, תפוזים ואשכוליות, שתקעקע

את תריסי הפלסטיק , זגוגיות דקות

ומתרסים של דיקט 2 ס"מ

שנגנבו מהחצר של ששון, השכן

שקילל את כולם. גם את אלוהים שאין.

 

אנשים עייפים מיום של עבודה

שהעזו לחצות ברגל את הצומת, חטפו ראשונים.

ושכנה אחת שצעקה כמו משוגעת … שהמשטרה תגיע

כי התחילה כאן מלחמת עולם … נמלטה בסוף פנימה

נשטפת בסילון מים קרים מעמדה העשויה חול ים.

 

שום צד לא הצליח לחצות את מתרסיו של האחר

אפילו הכלבים ששוחרו עם מילת תקיפה … סיבו!!!

וחשפו שיניים, נסוגו תחת מטר אבני חצץ

ומטאוריטים מנוקדים בדם הילדים.

 

המלחמה דעכה כמו תמיד, כשנגמרו התחמושת והחשק

רק אדי קללות ועלבונות נישאו עתה באוויר, מזנבים

בגיבורים שנסו אל בתיהם. מתחבאים בארונות בגדים.

מנסים להבין היכן טעו, כשהם שוכבים

בין סוודרים וכדורי נפטלין. 

 

המלחמה הסתיימה פתע, כמו שהתחילה

בצד אחד עמד האבא של צביקה במרפסת

ובצד אחר – האימא של יהודה , על הכביש החם

סוקרים זה את זה במבט מלא איבה.

שקט ירד על מבואות הכפר.

הנתיב אל בית החרושת לאפרוחים שוב נפתח.

גם הכביש  – אל בית הקברות סגולה.

בו מובילים תמיד את המתים, גם המדומים

אל שדות הצייד הנצחיים.

 

הילדים ניגבו את עיניהם. טועמים דמעות ראשונות של חופש ותבוסה מלוחה.

 1966. והלוחמים של כיתות ו' או ז' נשמו כבר את האוויר של  67

עם אלבומי הניצחון ונעליים ללא שרוכים. במדבר. בזיפזיף הטהור.

ילדים קטנים היינו. אצבעוניים. מוכנים להלחם בכל אויב שיצטייר

ובינתיים התאמנו בלחפור שוחות קרב בחצר, שהתמלאו במי תהום.

 

המלחמה הפונית הרביעית הסתיימה

ללא חוזי כניעה שפלים. אבל עם ריח מר של החמצה

אולי בגלל תנועות גייסות לא נחושה מספיק

אבל הזרע כבר נבט.

ריחות של מלחמה אחרת, מפתיעה

פרצו פנימה, לחלל הלא מוכר, הזר, של 73 

שממנו הילדים כבר לא יכלו לברוח

וגם לא להפסיק באמצע את הקרב.

לרגע של מנוחה.

 

יום הזיכרון 2013,  סגולה, פ"ת

ארבעים שנה אחרי. כמעט

אב ובן קבורים ראש מול ראש

רק מרחק של מטר ביניהם

אולי פחות

וגדר אבן נמוכה בין החלקות.

צבאית ואזרחית.

האוויר שוב עומד

הנשימה נעתקת.

להקת זרזירים מחשיכה

לרגע את הרקיע

ונמוגה. 

 

8 תגובות

  1. חני שטרנברג

    אהבתי מאוד שמעון, אז פרסמתי שיר תגובה בעקבותיך (כרגע, נראה לי, היא ממש מעליך)

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=26691&blogID=251

    • שמעון מרמלשטיין

      צחקתי.
      אנחנו שייכים לאותו דור.
      שבו המלחמות המדומות התחברו לאמיתיות.
      עד שהפכו לאחת. מלחמת מאה השנים.

      הנשק עם הגולגלך (מעץ הדומים) ועם חיצים עשויים מנייר הנורים בתוך צינור פלסטי (ששימש לצנרת חשמל) היה כואב ומפחיד. וכוון בדרך כלל לעוברי אורח אקראים. או לדוסים. בקיצור למי שלא אנחנו. ועוד שקלנו לגבות דמי כיס מהעוברים ברחוב שלנו. כמו פיראטים. ילדים פיראטים.
      אבל במלחמה ההיא, שהייתה בכיתה (למעשה של אחי שגדול ממני בשנה. אז לא יכולתי שלא להצטרף אליו בשמחה)שהתפלגה לשתיים. בגלל איזה עלבון. שאף אחד כבר לא זוכר מהו. עברנו כבר לארטילריה כבדה.
      תפו"א ואשכולית הנזרקת ממרחק של עשרים שלושים מטר. יכולה להרוג בן אדם.
      כבר אז היינו חסרי רחמים.
      מאז נהיינו עוד יותר.

      בערב הזיכרון הלכתי בפעם הראשונה לבית הקברות בסגולה (בדרך כלל הייתי הולך בימי השנה למישהו שלמד איתי בכיתה)לבקר את כולם ביחד. והיה שם טייס קרב. שהיום הוא קברניט באל-על. הוא זכר את הקרב ההוא , בין חלקי הכיתה. וכשאימי היפה, באה לבית שלו כדי לשאול מדוע הוא ערק לצד מנגד. הטייס לעתיד התחבא בתוך הארון. כי לא הייתה לו תשובה לשאלה.

      שמע. אמרתי לו. זה סיפור גדול. אני אכניס אותו למה שאני כותב. בלי להסגיר שמות ומקומות.

      בכלל ממרחק של שנים. הכול נראה לי כמו סרט של פליני ודיוויד לין. ההמתנה של ששת הימים. הסירנה של שמונה בבוקר,בבית הספר, כשפרצה המלחמה. איך אנחנו בחצר הבית. ומעל הראש, מתרחש קרב אוויר בין מירז' שלנו להוקר הנטר ירדני. ועד שאני מספיק לרווץ החוצה. הירדני כבר נופל ליד כפר סירקין.
      והמירז' עושה גלגול של נצחון.

      • חני שטרנברג

        לגמרי אותו דור, שמעון.
        זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי כשקראתי את השיר שלך: הוא מהדור שלי. מה שהולך ומתברר זה שאין יותר דורות כאלה. בעצם ראיתי את זה כבר כשהילדים שלי היו קטנים. לא הבנתי למה הם לא כל היום בחוץ – כמונו. והגדרת את זה כל כך יפה. עוד לא פסקו המלחמות בשיכון וכבר התחילו המלחמות האמיתיות ואנשים התחילו להיהרג באמת, כלומר צעירעם שרק אתמול עוד נלחמנו איתם בגולגכים.
        דרך אגב התלבטתי באמת לגבי הגולגלה איך כותבים ב"הא" או ב"עין" בסוף החלטתי שזאת נשמעת כמו מילה ביידיש.
        והסיום של התגובה שלך הוא שיר בפני עצמו:
        "בכלל,ממרחק של שנים הכול נראה לי כמו סרט של פליני ודיוויד לין. ההמתנה של ששת הימים. הסירנה של שמונה בבוקר,בבית הספר, כשפרצה המלחמה. איך אנחנו בחצר הבית. ומעל הראש, מתרחש קרב אוויר בין מירז' שלנו להוקר הנטר ירדני. ועד שאני מספיק לרוץ החוצה. הירדני כבר נופל ליד כפר סירקין.והמירז' עושה גלגול של נצחון."
        כן…לגמרי סרט של פליני ובעיקר "זכרונות"

  2. שמעון, הסיפור שלך זרק אותי פתאום לשתי אסוציאציות: הספר "מחניים" או הילדים מרחוב פאוול והסרט "מלחמת הכפתורים". התמונה שציירת קמה, חיה, מול עיניי.
    החיבור למלחמות האמיתיות הוא חזק. במיוחד לאור העובדה שבטווח של שנים בהסטוריה – אף אחד (לגבי שני הסוגים) לא ממש זוכר מדוע התרחשו…

  3. אצלנו היתה זאת מלחמת האצטרובלים. כתבתי פעם סיפור ילדים ואולי אצליח להעלות אותו לכאן.
    רק בלי איבה שכזאת. יותר משחק. ובשנת 67 ישנו כולנו, שני המחנות, במקלט של הבית שלנו.

  4. שמעון מרמלשטיין

    תודה לחני, נורית ונעמה.
    טוב לגלות שאנחנו לא לבד. ומסביבנו, לילה ויום התנהלו קרבות חצר בידי מצביאים אצבעוניים. שניהלו את ההתקפות
    לפי העתידות של מסטיק בזוקה … 🙂
    עד שיום אחד אתה חוטף בזוקה (או אר.פי.ג'י) ומבין שלחיים יש טעם וריח של מסטיק שרוף.

    וסתם. בלי שום קשר (כלומר עם קשר הדוק לבזוקות) אחד הדברים הכי מקסימים באהבה זה היכולת להעביר את המסטיק מהפה שלך לפה של האהוב/האהובה. ועדיין להרגיש אותו עדיין.
    מי שלא ניסה. מוזמן לנסות.
    כולל החשש לבקש מסטיק בזוקה בגיל חמישים וכמה. בלי להראות אידיוט. להסתכל בעתיד המזהיר, תרתי משמשע ולדחוף לפה את הבלוק הורדרד ולהתמכר שוב לטעם והריח המושך של הילדות.

  5. רק מרחק של מטר ,ולא פעם פחות , מפריד בין כל המלחמות.להקת הזרזירים שברקע שורטת את הרקיע הצופה למטה…

    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון מרמלשטיין