בננות - בלוגים / / הקורא עונה ליצירה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הקורא עונה ליצירה

 

 

 

 

הקורא עונה ליצירה

(על כתיבה וחיות אחרות)

 

במובן פשוט, דיאלוג הוא רק עניין מילולי, שיחה: דִיאַ-לוֹגוֹס פירושו ביוונית "דיבור-בֵּין", כלומר, דיבור שעובר וחוזר מממני אליך, מאדם לאדם. מלים שאנחנו משמיעים או כותבים עשויות להיות דיאלוגיות מעצם העובדה שהן מופנות ונמסרות אל מישהו. אפשר למצוא דיבור ממוען כזה כבר בשירה הראשונה שמופיעה במקרא, שירת למך, שנפתחת בפנייה לנשותיו: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי!". אבל למעשה, כל שירה היא מטבעה דיאלוגית באותו מובן בסיסי של פנייה ומסירה: השיר הוא תבנית לשונית שהמשורר מעביר אל הקורא.

דיבור ממוען כזה עדיין אינו ממש "דיבור-בֵּין", עדיין אינו שיחה; שכן דיאלוג הוא במהותו עניין דו-כיווני, החלפת מסרים בין שני דוברים לפחות. במובן זה השיר אינו נשלם במשלוח השיר אל העולם "שם בחוץ", אלא בתגובה החוזרת של נמעניו, כאשר מעגל התקשורת נסגר. ובמלים אחרות: יצירה שאינה זוכה למענה של תגובה מצד הקורא אינה חלק מדיאלוג כלשהו. הוא הדין בשאר האמנויות – מוסיקה, פיסול, מחול או גם גרפיקה והכנת תפאורות; אמנם הדיאלוג שבהן אינו מילולי, אך כולן מתַקשרות בדרכן שלהן, וכולן צריכות לגרום להשפעה רגשית ותבונית כלשהי על המאזין או הצופה על מנת ליצור בו הד כלשהו.

 

אמנות לשם דיאלוג

כל זה נשמע כמעט מובן מאליו לשכל הישר: האמן הוא קול בשיחתה של התרבות. אבל העולם מלא באמנים המתהדרים דווקא בחוסר המובָנוּת של יצירתם; אדרבה, בעיניהם זוהי הגושפנקה הבטוחה לביטוי עצמי אותנטי. אכן, לא פעם קורה שאמנות מסוג זה דווקא זוכה לכבוד ציבורי, אך למרבה הצער אין זה בזכות דיאלוג אמיתי שהיא מקיימת עם קהלים, אלא בגלל סוג של דיכוי שבעלי סמכות בתחום האמנות מפעילים על שוחריה: הקהל לומד מהם שאמנות היא עניין מסובך שאינך יכול להבין בכוחות עצמך, אלא רק בהסתמך על קביעותיו של בר-סמכא זה או אחר. במצב כזה, ככל שקביעותיהם של "בני סמכא" כאלה מובנות פחות לשוחרי האמנות, ככל שהן שרירותיות או מבוססות על תיאוריות איזוטריות יותר, מתחזק מעמדם של אלה כקובעי טעם, אבל לא מכוחה של הסכמה מושכלת. משום כך, ביטוי אמנותי בלתי מובן, הנמסר בשפה פרטית לגמרי, משרת היטב את האינטרס של אותם "בני סמכא": זוהי בלשונם "אמנות לשם אמנות"; כלומר, משהו שאינו נבחן על פי אמות מידה מוצהרות, ותלוי אפוא לחלוטין בפרשנותם שלהם. בתרבות שבה "מומחים" קובעים "טעם" בלי שייתנו בידי הקהל אמות מידה נגישות להערכת אמנות, אין דיאלוג עם האמנות, אין הבנה ואין חוויה של יופי – אלא ציות חברתי לטעם מוכתב מטעם.

אשר לאמנים עצמם, הם במידה רבה הקורבנות הראשונים של אותה מערכת מבקרת-משווקת שמדכאת, מנצלת ומבלבלת קודם-כל אותם. לא קשה לראות איך "אמנות לשם אמנות" היא עלה התאנה של קשֵׁי התקשורת והבלתי מוכשרים; אולם גם רבים אחרים, שאינם חסרי יכולת, הושפעו ומושפעים מאותה מיסטיפיקציה פרשנית של היצירה האמנותית. כאשר בוחנים את משמעותה של הסיסמה "אמנות לשם אמנות", מוצאים שהיא עצמה אינה אלא מיסטיפיקציה: זהו תיאור תכלית נטול תוצאות (משהו כמו "פדיקור לשם פדיקור") או טאוטולוגיה נטולת משמעות. לאמיתו של דבר, כדי להבין את הטענה האמיתית שמאחורי הסיסמה הזו, עלינו לבחון אותה מצד תכליתה ושימושה: האסטרטגיה של "אמנות לשם אמנות" טוענת כי למעשה ערכה של האמנות הוא בעצם תהליך יצירתה. במלים אחרות, "אמנות לשם אמנות" היא בעצם "אמנות לשם סיפוק עצמי".

אכן, לא קשה להסכים שאמנות עשויה לגרום סיפוק עצום ליוצריה; ועם זאת, ספק אם ניתן להסכים שזוהי מטרתה העיקרית או שזהו קנה המידה הראוי לבחינת ערכה. אמנות אינה ריפוי בעיסוק או סיפוק דחפים של היחיד – אלא דיאלוג. יצירה אינה צפה לבדה ברִיק פרטי, אלא היא קול בשיחתה של התרבות. משום כך, לאמנות יש רק מבחן אפשרי אחד: הקהל שלה. עמדה נרקיסיסטית, הרואה במעשה היצירה תכלית מַספקת לעצמה, פשוט אינה עומדת במבחן הזה, ומכשילה את היוצר בכך שהיא מספקת לו צידוקים לחוסר היכולת לעמוד במבחן הקהל.

 

השירה, העוסקת במישרין במלים היוצרות תמונות מחשבה, דורשת מקהליה לא רק היענות דיאלוגית במישור האסתטי, אלא גם היענות במישור הרעיון והרגש. היענותו של הקורא לשיר עשויה להתעורר מתוך מִגוון של רגשות – החל בהתפעמות או שמחה וכלה בכעס או כאב – אך לא מתוך דחייה או שעמום. היענות הקורא עשויה לכלול את כל הספקטרום הרעיוני שבין הסכמה לוויכוח, אך זאת בתנאי שהתוכן והאופן של השיר עוברים אליו במידה סבירה. תקשורת לקויה של הרעיון עלולה להביא את הקורא לאי-הבנה של המסר, ועל כן לאין-דיאלוג.

עם זאת, גם כשהמסר עובר באופן נהיר למדי, השיר עדיין עלול להידחות על ידי קוראיו, ואף ביתר שאת. שיר שאינו מוסווה בערפולים לשוניים שיגרמו לקורא לפקפק בהבנתו את המסר, ייבחן במבחן הישיר והמיידי של מה שיש בו: השיר עלול להיות כוללני, פשטני, מפוזר או צפוי מדי.

מה הם, אם כן, הקטבים האלה שביניהם מכוּוְננים התוכן והאופן של השיר? ואיך עשוי השיר להיות מתוח ביניהם במתח הנכון, שבו ייווצר דיאלוג עם קורא?

 

בין איכות לתקשורת

כדי לענות על כך, ראוי להקדים ולבחון לרגע מהו טיבו וייחודו של אותו מסר העובר דרך האמנות. בכל יצירה היוצר מעביר באמנותו את הרעיון שלו יחד עם מיומנותו הטכנית. שילובם של אלה – רעיון ומיומנות טכנית – יוצר את האיכות המיוחדת של תקשורת העוברת ביצירה. שירה אינה יוצאת מכלל זה. ככל צורת אמנות, היא אינה אלא תקשורת העוברת בין היוצר לקהלו: תקשורת באיכות גבוהה – תקשורת מסועפת משמעויות, תקשורת בעלת איכויות מוסיקליות או רטוריות – אבל תמיד תקשורת.

אדם יכול אמנם לתקשר בצפנים פרטיים עם עצמו בלבד, או "לכתוב למגירה" מבלי לפרסם; אולם בהקשר של "תרבות" – כלומר, של חוויות, ערכים, ואמות מידה משותפות – רק מרגע שאותם כתובי מגירה נפלו לידיו של קורא כלשהו, ורק בתנאי שמישהו מצא בהם משמעות, רק אז זוהי אמנות. ברמה המעשית של היצירה ראוי אפוא לראות את השיר כמין מכתב, הנשלח מן המשורר אל הקורא.

שירה נוגעת לא פעם בהתנסויות שבדרך כלל אנו חולפים על פניהן מבלי משים או ללא תובנה, רק משום שאין להן קיום בשפתנו ובמושגינו; היא חוצבת במחשבה חוויות חדשות מתוך העולם והחיים. לתקשר חוויות כאלו בבהירות הוא הישג אדיר: המשורר מאפשר לנו חוויה של ממשות חדשה, שקודם לכן לא היתה שם בפועל, או לפחות לא היתה מובחנת. אבל כל זה קורה רק כאשר התוכן החדש הזה אכן עובר. האסתטיקה והרושם הרגשי שהשיר יוצר בקורא אינם נטבעים בו באופן סביל ואוטומטי, אלא כפועל יוצא של היענותו ותגובתו לשיר. כל מה שמונע זאת ממנו – עִרפול של האמירה, החסרת נתונים נחוצים או יצירת הזרוֹת לשוניות לשמן – הוא מכשול או חבלה בדיאלוג.

 

הקטבים הממשיים שביניהם מתמרן המשורר הם "אמנות לשם תקשורת" לעומת "אמנות לשם איכות". למשורר שמטרתו אינה סיפוק עצמי אלא שירה, החבל הפואטי מתוח בדיוק בין שני קטבים אלה – בין בהירות המסר לבין האיכות הטכנית של השיר. שני אלה הם קצות הספקטרום של מעשה היצירה: האיכות הטכנית של הכתיבה היא המקום שבו משורר מעביר את ייחודיותו, את הדרך המיוחדת שלו בעיצוב הדיבור השירי. עם זאת, עודף ייחודיות ומקוריות מחבל בתקשורת: כדי לתקשר בכלל, אנחנו נדרשים לפשרה מסוימת. ניסוח שהוא ייחודי בתכלית הייחוד הוא ניסוח שמקשה על הקורא או מונע ממנו לגמרי להבין את המשמעות שרצינו להעביר אליו. "שלמות טכנית" אינה ניתנת להשגה אלא על חשבון התקשורת עם קהל היעד של השיר. אם אני כותב "שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ" – זה אולי נפלא בעינַי, אבל הקורא יזדקק למאמר שלם או לפחות לקומנטאר מלווה כדי לפענח את ההיגד הזה (ע' הליקון 67, "הסוד", עמ' 94). במלים אחרות, פרפקציוניזם של משורר לגבי אופן הכתיבה יבוא תמיד על חשבון תוכן השיר: פרפקציוניזם לגבי איך השיר כתוב עלול לעלות בטשטוש גמור של מה שכתוב בו.

 

בפועל, על קו המתח הזה שבין איכות לתקשורת, המשורר מחליט באילו קהלים הוא מעוניין ולמי בדיוק הוא כותב. על הציר הזה הוא יכול להעביר רעיון מסוים קרוב יותר לקוטב התקשורת, ולהתביית על מכנה משותף רחב יותר – או להתמקם קרוב יותר לקוטב האיכות הטכנית, כשהוא מכוון לקהל מצומצם יותר. מאה אחוז תקשורת פירושם יצירה בנאלית שאינה מפעילה את הקורא; מאה אחוז איכות טכנית פירושם יצירה בשפה פרטית ובלתי מובנת. בין האינפרא-אדום של מאה אחוז תקשורת לאולטרא-סגול של מאה אחוז איכות טכנית משתרע הספקטרום הממשי של יצירה-בתוך-תרבות, וזהו טווח היצירה האפשרי של אמנות.

בחשבון אחרון, האיכות אינה יכולה לבוא על חשבון התקשורת. השיר הרי בא לומר משהו למישהו, שאם לא כן לא היה כותבו טורח למסור אותו ולוּ לקורא אחד, כל שכן לפרסמו מעל דפי כתב עת או ספר. התקשורת היא המאפשרת את הדיאלוג שבין משורר לקוראו. ללא תקשורת טובה, ללא כלים לדיאלוג, השיר הוא מכתב מוצפן שתוכנו עובר אל הקורא באופן לקוי וסתום.

 

הקורא עונה ליצירה

המשורר "משדר" מסר מורכב – רעיוני, צלילי, או תמונתי – מתוך תקווה שהקורא יקלוט את המשמעות הגלומה בו. אבל גם בקליטה לא די. בשיח הזה מישהו מדבר ומישהו עונה: המשורר בא לעורר תגובה. אבל בפועל, לאיזה מענה יכול הוא לצפות? אם קוראו גם הוא משורר, הוא יוכל אולי לכתוב שיר תשובה. אך במקרה הרגיל, שבו הקורא אינו גם חבר לעט, האם באופן פשוט ומחמיר באמת ניתן לקרוא לאינטראקציה הפואטית דיאלוג? האם הקורא אינו צד פסיבי בדיבור הזה?

לְקורא דרושים כמה תנאים כדי לקחת חלק ביצירה. כשהשיר מגיע אל הקורא, הוא מגיע אליו משום שהקורא מוצא בו תכנים רעיוניים ואסתטיים ומשמעויות רגשיות הנוגעים לחייו ולמחשבותיו. הקורא עונה ליצירה בעצם קריאתה: הוא לוקח בה חלק בכך שהוא משלים את התמונה מתוך עצמו, הוא מחבר את השיר להתנסויותיו שלו, לדעותיו ולרגשותיו. השיר נראה לו בנאלי בדיוק באותו מקרה שבו השיר אינו מאפשר לו להשלים את החסר לתמונת מחשבה חדשה משלו. אם הוא פותח ספר שירים וקורא שם ש"בסתיו נופלים עלים", סביר שאין לו הרבה מה להוסיף על הנתון הזה. הוא יודע זאת, ואין בזה הרבה חידוש: ההיגד הזה הוא "בנאלי" בדיוק משום שאינו מאפשר לו תגובה יצירתית משלו.

לעומת זאת, אם ההיגד שבשיר יוצר מקום מנטלי שמזמין התרחשות, תגובה ויצירה, הקורא ייכנס אל השיר פנימה – והוא יחווה אותו באופן שרק הוא יכול לחוות, באופן ייחודי וחד-פעמי. כשהוא קורא "צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנָם / כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי", הוא מוזמן לחוויה משלו: אם הוא חוֹוה שם את צניחתו שלו כעלה על הגדר, את מנוחתו האקראית והנתוקה הזו, הוא אולי מחבר לשם את ליל הירח ההוא שבו נרדם על שפת הים ללא מחשבות, או את היום שבו התיישב על ספסל בפארק לאחר שפיטרו אותו מהעבודה, והרגיש משומש וחסר תועלת. השיר שפועל על הקורא הוא השיר שמופעל על ידי הקורא; הוא עונה ליצירה ביצירה משלו, בחייו ובעולמו.

בהקשר הזה, השיר הוא דיאלוגי במובן התובעני ביותר של המלה. השיר נועד ל"קהל", אבל הקהל איננו מין מדף מנטלי להניח עליו את השיר. הקהל הוא אותו אדם הקורא את השיר ולוקח בו חלק. סביר שאם השיר מעורר בו שעמום, דחייה או התנגדות – זה לא יקרה. אם מִלות השיר או הרעיון אינם מובנים לו – זה לא יקרה. אם השיר אינו טורח להעביר את המסר אלא רק מדקדק באיכויות הטכניות של השירה – זה לא יקרה. במקרים אלה השיר יחטיא את יעדו.

 

לקרוא את הקורא

ברמה המעשית של הכתיבה, היחס בין תקשורת לשלמות טכנית נתון במידה מסוימת לבחירתו של הכותב. כמובן, אין לרשותו של המשורר שום ספקטרום המכוּיל על ערכים קבועים של יחסי "תקשורת/איכות" שהוא יכול לקחת מהן מנות מדודות. "תקשורת" או "איכות טכנית" אינן החומרים המרכיבים שיר, אלא תוצאות של שימושים ספציפיים  בשפה. משורר יוצר במלים ובתחביר תכנים מוסיקליים, זיקות לשוניות, הקשרים תרבותיים וכו'. בבחירה זו יש אפוא מרכיבים רבים, אבל בתוך כל הבחירות הקטנות האלה, בסופו של דבר המשורר מתמקם איפֹשהו על הספקטרום הזה. מה שהמשורר מחליט עליו הוא אסטרטגיה של דיבור, שיש בה יותר או פחות איכות טכנית, יותר או פחות תקשורת.

כשמשורר מחליט על גובה הרף שהוא מציב מצד האיכויות של השיר, הוא כבר בוחר את קהלו: האם החוויות או הרעיונות מורכבים או פשוטים? האם האופן שבו הוא מעביר את המסר דורש מאיתנו להכיר את התנ"ך? את שקספיר? את שופנהאואר? האם עלינו לפתוח ספר היסטוריה? מילון? אנציקלופדיה? זוהי בחירה לגיטימית, במובן זה שבתוך הסקאלה של איכות-מול-תקשורת היוצר זכאי להחליט על סוג השיח שהוא רוצה לשוחח. בחירה כזו שונה קטגורית   מן הבחירה בלא-דיאלוג – הבחירה בערפול, בנוסחאות תחביריות אליפטיות, בדיבור פרטי מוצפן או באמירות כלליות.

האחריות על התקשורת עם הקורא היא קודם-כל של הכותב: עליו להיות מסוגל לאמץ את עולמו הלשוני, מושגיו ונקודת מבטו של "הקורא" שלו בתרבות נתונה, ולכתוב אל קהל היעד שהיצירה נועדה לו באופן שיאפשר הבנה, תגובה ויצירה בעולמו של הקורא. הדרך להשיג זאת היא לסייע למסר לעבור בלי מכשולים אל יעדו, כלומר לא לשכלל את האיכויות הטכניות של השיר מעבר לנקודה שבה תקשורת טובה עדיין אפשרית להשגה. הביצוע, מבריק ככל שיהיה, חייב עדיין לקיים דיאלוג קולח דיו, ולהעביר את הרעיון בבהירות סבירה. מבחנו של היוצר איננו בכמה הגביה את הרף של הביצוע הטכני, אלא בכמה מעט הנמיך אותו למען התקשורת עם הקורא.

אידיאלית אפשר לומר שמשורר השולט באמנותו בורא מקום פואטי צלול, פתוח, שהקורא יכול להיכנס אליו ולחוות אותו. זה קורה כשדרכי הביטוי השיריות שנקט הן בבחינת אתגר סביר, וכשהמסע המילולי שהוא מזמין אליו את הקורא איננו מרוץ מכשולים; זה קורה כשהקורא יכול ללכת בו לעומק  גם בלי להיות מומחה בחידות היגיון ובקריאת מחשבות. המומחיות הטכנית של משורר מיומן מתבטאת למעשה בשימוש מדויק בפעולות מדויקות: המטאפוריקה, המקצב, הפסיחה וכו' מכוּוְננים אצלו במידה כזו שהוא אינו צריך עוד להשקיע בהם את מאמציו. הוא פנוי לחשוב מה לומר וכמה, הוא פנוי להעביר את הרעיון, לשוחח את השיח.

 

 

 עוד בנושא: "הגעגוע למשמעות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182

26 תגובות

  1. הגישה שלך מוטעית מאוד, בעיני. אני חולקת עליך ואין לי שום אמביציה לעבור ולהסביר, אני רק יכולה לומר שאילו הייתה שירה נכתבת על פי הנוסחה הזאת הייתי משתעממת למוות.

    • אורה ניזר

      אמיר, תודה על המאמר,
      לפעמים אנחנו קוראים שיר שאיננו מבינים אותו עד סופו לעומק, אבל הוא מהלך עלינו קסם, במקצב, באוירה שהוא יוצר, והוא מדבר אלינו ברובד הזה, הוא עושה בנו משהו ברגש,
      נכון שאם נשב עליו שורה שורה נבין יותר, אבל הקורא הממוצע אם יש דבר כזה רוצה להבין כמעט באופן מיידי, אולי זו התקופה, תקופת הרייטינג, וכאן ועכשיו ומייד, אני מסכימה שקסם השירה היא במציאת החבל הדק בין גילוי וכיסוי, בכתיבת מספר רבדים לשיר, ובהשארת מקום לקורא להשלים את החסר בעצמו, אך האם אין שירים שמדברים אלינו והם גלויים? יש לדעתי, אולי הם לא נחשבים לשירים מצויינים, אבל הם מדברים אלינו בפשטותם, הלא כן?

      • כן. אני חושב שאת צודקת. שירים פשוטים מדברים אלינו לא פעם בפשטותם.
        אבל "פשוט" זה לא כל כך פשוט. פשוט הוא כמובן לא מובן מאליו או בנאלי, אלא ניסוח תקשורתי של רעיון ורגש שנוגעים בנו במישרין.

      • באת עם מישנה סדורה לאיך כותבים שירה, יש לזכור שהדברים הכתובים שלך מסוכנים ביותר ומהווים אף השמצה בהי הידיעה לגבי משוררים מאוד איכותיים וחשובים שכתבו גם באניגמה שלא הובנה לכלל הקוראים אלא למעטים, וגם זאת שירה וגם אם היא לא הובנה עדיין אין סיבה לשום משורר לרדת לרמת דשא בכדי שהקורא יבין את הדגשיו.
        לפעמים שירה מוכרחה להיכתב ממקום גבוה , עלום ומורכב משום שהיא מדגישה מקומות רוחניים שאינם נגישים לשפה יומ יומית, חולפת, נטולת צורה וחסרת פיוט.

        אם תסתכל על משוררי ימי הביניים אתה לא תבין מה הם רצו להגיד, הם התפייטו דרך מילות מיקרא ושינו אותן, אז אם היית חי בימי יהודה הלוי היית מבקר אותו על כתיבה המשנה את שפת המיקרא וטוען שהוא צריך לרדת אל העם.

        אז לא, העם צריך לעלות לשפת הרוח ולא המשורר לרדת לזנות בשפה שמוקית בלשון העם כפי שכמה וכמה מ שוררות לאחרונה החליטו לכתוב, ולהזנות את השפה העברית עד שהיא הפכה למכבסת מילים מייגעת מסריחה מיום יום ואווילית במידה דומה.

        כל הכוח של השירה ואצל משוררים נדירים זה קיים – שהם ככל שיגיהו עוף עם מילים גבוהות וכוונות רחוקות כך
        שירתם תהא נדירה יותר, רוחנית יותר
        וכך היא גם תשפיע באותה מידה מדוייקת להפליא על רוחו של הקורא.

        די עם ההגדרות לאיך לכתוב שירה, אתה יכול רק לכתוב את שלך בכדי שיבינו,
        לרוב את מאמריך איש לא מבין, בקושי אתה.

        • מבקר יקר, העניינים שאתה מעלה חשובים, וחבל שאינך מגולל אותם בסבלנות. אני לא בעד זילות השפה, ומסכים אתך שהשירה מצליחה לבטא תופעות רוחניות, גוני רגש וחוויות שלא פעם אנחנו אף לא שמים אליהן לב בטרם בוטאו. להגיד הוא לחוות ולאפשר חוויה, ובכך גדולתה של האמנות. היא יוצרת מציאות מנטלית חדשה, גבהים ועומקים חדשים.
          בין השאר, לשם כך עליה להיות דיאלוגית.

          ואשר למאמר – חבל שלא התעכבת מעט בקריאתך ובמסקנותיך. אולי היית מבין אחרת.
          יש הבדל בין: א) שימוש בשפה פרטית או אידיוסינקרטית (המובנת רק לכותב) לבין ב) בחירה במשלב לשוני או בהרמזים המצריכים ידע מסוים.
          א' אינו מקיים דיאלוג מלכתחילה, ואילו ב' הוא ברירה ובחירה של קהל הקוראים, אך אינו פסול.
          דומני שהדברים מבוררים דיים במאמר עצמו.
          לא נאמר שם שעל המשורר "לרדת אל העם" וגם לא נאמר שעליו להתרחק מן "העם". פשוט תוארו אסטרטגיות של משוררים ותוצאותיהן בפועל.
          חוסר מובנוּת אינו מעלה בשירה, וגם מוּבנוּת יתר אינה מעלה. מה שמוסבר שם הוא שאיכות הכתיבה היא בהחלט ערך חשוב, אך לא על חשבון התקשורת עם הקורא. האמנים הגדולים תמיד ידעו את הסוד הזה.

          אם רצונך היה להטיח פה משהו, הנה הטחת.
          אם רצונך בשיחה, שוב וקרא והגב עניינית. נדמה לי שלא כתוב במאמר הזה מה שאתה מייחס לו.

    • שלי, יש הבדל בין מסבירנות לבהירות.
      תיאור עובדתי בלבד, נהיר ככל שיהיה, מסתכן בבנליות, וכך גם כתבתי.
      מצד שני, אם את כותבת בשפה פרטית לגמרי וברמזים למאורעות שלקורא אין גישה אליהם, לדעתי זהו יומן פרטי אבל לא אמנות.
      הציצי שוב.

    • שלי, אין פה שום נוסחה . איפה את מוצאת כאן נוסחה לכתיבת שירה?
      יש השקפה, שרואה את השירה לא כ"בטוי עצמי" גרידא אלא כיצירת אמנות, שמטבעה אמורה לתקשר עם החווה אותה.
      אני מסכימה לחלוטין. זה דבר שאני חוזרת ואומרת לתלמידים שלי בסדנת כתיבה. ואגב, ככל שהם יותר "מתחילים", ככל שהדרך שעשו בכתיבה (לא מדברת על איכות, מדברת על דרך שעשית עם עצמך) הם נלחמים ברעיון הזה בהתחלה — כאילו שירה זה דבר קדוש שפשוט "יוצא" לנו… רק שמה שפשוט יוצא לנו הוא בדרך כלל ממש לא קדוש… גם אם זה "יוצא" ממהגוף (ותסלחי לי) וגם אם מהנפש והראש, ליוצר זה בשלב הזה רק חומר גלם. פה ושם, שורה טובה – לפעמים שיר שכמעט כולו "כבר שם" -אבל בדרך כלל צריך אז לעבוד, זה הרי ברור. תמצאי את העבודה הזאת ביומנים וביוגרפיות של כל משורר שאי פעם חי וכתב.

      איזה משורר טוב את מכירה ואוהבת, שכותב למען עצמו בלבד?
      זהו ההבדל בין כתיבה למטרות תרפיה וכתיבה כמעשה אמנות. היצירה חשובה מהיוצר, היא עומדת ברשות עצמה והיא אמורה לצאת מתוך עצמה להגיע אל אחרים ולגעת בהם.
      כתיבה זה מקצוע, כל אמנות היא מקצוע — ממש כמו נגרות. זה לא "לוקח" מהעובדה שכתיבה היא גם הדבר הנפלא ביותר בעולם, ושהיא מטבעה נוגעת בדברים העמוקים ביותר, ושואפת לנסח את הדברים החמקמקים ביותר, וש- וזה נכון – הדבר החשוב ביותר הוא אותו עניין חמקמק שנקרא כישרון, ותלוי בתופעה הערטילאית שנקראת השראה.
      דווקא הרומנטיזציה של יצירה כ"קדושה" – "זה מה שיצא-לי, וזה בא מרגש אמיתי(!) אז זה מספיק – יש בהשקפה הזאת הרבה יותר אגו מאשר בהסתכלות על יצירה כעל נסיון לומר משהו למישהו אחר.

      הילת ה"שירה הטהורה" היא קצת משונה בעיני , אחרי שאתה קורא משוררים שאתה אוהב, לא? הם כולם נוגעים בך, לא מדברים רק אל עצמם.
      בעיני זו לא הילה, זה ערפל.

  2. קראתי והנהנתי ,במקומות מסויימים אף השכלתי. למעשה ניתוח פנימי אישי וחיות אחרות ,כבר הבהירו לעצמי שאינני נמנית על המשפחה המבורכת. הכתיבה שלי שהייתה, לא נכתבה אל המגרה אלא אל קהל קהילה, דרך הכתיבה (שירה מדברת מכוונת)נוצרה התקרבות, הקהל הכיר אותי והתלהב ממני ומתוך כך אהב את שיריי וכינני "משוררת". מכיוון שזכיתי-ל"הכרה" מתוך הכרות ומכיוון שרק אז (מאוד לא מזמן) התעורר בי עניין בשירי משוררים (לצורך בחינה מחודשת של כל התארים שפתאום קשרו לי), נחשפתי לשירה, תהודת המילים שחדרה לנימיי הייתה מעטה. מצאו חן בעיניי ביאליק, רחל, יונה וולך ואמיר אור-בלבד. קראתי קצת ביוגרפיות, עקבתי אחרי מאמרים והבנתי את מה שטענת כאן גם אתה: לא כל מי שיודע להתבטא בכתב הוא משורר. אותם אלו שכותבים למגירה יכולים להחשב בעיני עצמם וסביבתם הקרובה למה שהם רוצים. משוררים לא כותבים לשם התקרבות, לא לקהל שיחבב אותם כבני אדם ולא אל עצמם ,או על עצמם לשם ריפוי בכתיבה.(שוב,הסכמה, הסכמה, הסכמה-כשתשתעמם תרגיש חוסר בחמצן במוח ואז תפהק ואז נסה לרמוז לי איכשהו).
    לסיום ,יש לי שאלה אחת שלא מצאתי לה תשובה בתוכי: רחל כותבת הרבה בגוף ראשון, מקריאה על האישיות נדמה לי שאין זה רק שימוש בגוף ראשון כטכניקה אלא רחל היא באמת אותה אני (היא) שעליה נכתבים השירים. בדיאלוג שלה עם הקורא נדמה לי כי היא רוקדת הישר לתוך נפש הקורא במילים עדינות ונעימות ה"מתפוצצות" אחרי שהן עמוק בפנים. האם שירת רחל היא היוצאת מהכלל למה שכתבת כאן?

    • סיגל, תודה!
      אני לא חושב שיש איזושהי בעיה עם כתיבה בגוף ראשון, ובלבד שזה מתקשר לחוויה שהיא כל אנושית. כך למעשה החלה השירה הלירית – עם שירת האני של סאפפו ואלקיוס. אבל סאפפו מצליחה להעביר באופן מוחש וחי חוויות שכל אחד מאתנו מכיר ומשלים מחייו.
      השאלה אם הדבקתי עשרים חוויות לתוך שיר אחד, אם כל זה קרה לי בפועל או לא, (ולא חשוב מה התשובה) לא חשובה מלבד לחוקרים. אם המשורר חווה ברוחו וכתב היטב – זה יזכה למענה אצל הקורא.

      • הבנתי. תודה!

          • זה התחיל עם "אומנות כנטולת חפץ עניין" ומשם לרומנטיזציה של אומנות שאינה קשורה לחיים. אני חושבת שואמנות תמיד בדיאלוג עם החיים.
            יש היום הרבה יצירות שרוב האנשים לא מבינים. שבוחרות במודע במנוכר, בכיתתי – רק ליודעי ח"ן. זה לא עושה את זה בהכרח למעניין גם אם אתה מפצח את החידה.
            בשנה שעברה הציגו במוזיאון ישראל שני חדרים שנראו כמו ארגזי עץ מופרקים. בעלי שאל אותי מה זה? ואני – מיד הנתי לפחות חלק מהמסר – אמרתי "בולשיט". ככה. אנשים הביטו בי בפליאה ורווחה מסוימת – אנחנו לא לבד בסירה…
            אתה צודק שההנאות הזו בכיתתיות כשלעצמה היא מרגיזה. יש גם את תופעת בגדי המלך החדשים והמלך לפעמים עירום מאוד… עד להביך.
            תולדות האומנות מלאים בדוגמאות .
            אם מחליטים להביא יצירה חידתית למוזיאון והיא טובה – ויש הרבה כאלה- מדוע לא לכתוב איזה הסבר מתקבל על הדעת למען ההמון הנבער? מה זו הכיתתיות הזו?
            ועדיין, מלבד הטעם האישי, יש משהו חמקמק בבקורת האומנות – שתי יצירות דומות מאוד. אחת מצוינת ואחת לא. אפשר לנתח ולפרק ולהסביר ועדיין קשה העניין הזה.

          • מיכל, מסכים עם התרשמותך, אבל הקטע שהתכוונתי אליו הוא על המבקרים: המיסטיפקציה המכוונת שעושים מבקרי אמנות לאמנות, כדי שלא יהיו בידי איש אמות מידה כלשהן מלבד עצם סמכותם כקובעי טעם – וכדי שהציבור לא יאמין להבנותיו ותחושותיו שלו לנוכח האמנות.
            הקשקוש שלהם על אמנות לשם אמנות או על הקונספטואליות האישית או כל ממבו ג"מבו שישדוד מאנשים את שיפוטם.

      • קראתי שוב. דווקא התגובה שלך עם המילים: "חוה ברוחו" אחרי סיפור "רוח הדברים" ואחרי ששיחקתי עם חוה ואדם 0בשביל החוויה הלא רוחנית),היא זו שהבהירה לי שבעצם אם אשאר מתבוננת במילים מרחוק אוכל רק לעשות מהן פסלים.

        • מלה=חוויה או מלה=שלט? מלים הן תמיד הזמנה לעשה זאת בעצמך, אבל כדי שהן יצליחו לזמן את הקורא לחוויה, הכותב חיב לבקר קודם במקום שהן פותחות, לא?

  3. נהדר וכתוב להפליא זוהי הנקודה.
    הדיאלוג הוא המעניין.
    אבל מה שלילי בדיאלוג, כשהוא מישיר מבט ולא מלמעלה למטה?
    אני רוצה להציע לך להיכנס לאתר שבו תוכל לראות בין היתר את אפרת מישורי מנסחת את הנושאים מתמצתת את הנושאים הנ"ל בתוך המעשה היצירה.
    http://www.artistinaction.net/index.html

    • זהר, תודה.
      אמרתי שזה צריך להיות מלמעלה למטה?
      אני מניח שמול כל טקסט יש מי שירגיש "גבה העיניים", "מלמעלה למטה" או "מלמטה למעלה". אני בדרך כלל אוהב שירה שמעניקה לי חויה אסתטית, רגשית ורעיונית, ושיש בה תובנה.
      נכנסתי לראות באתר וראיתי שם מה שנקרא "פרפורמנס פואטרי". זה מוסיקלי וקצבי, אבל במבחן האמירה והטקסט אותי זה משעמם.

  4. כקורא העונה ליצירה שכאן רוצה לשאול כמה שאלות ולהגיב למספר נקודות אם בחיזוק ואם בהתנגדות. אשמח לדיון, לתשובות או לחלופין לשיעורים פרטיים.
    לדעתי אכן חשוב להבחין בין חוסר מובנות לקורא בגין חוסר ידע שלו (מה שלדעתי אינו מעניינו של הכותב), לביןחוסר מובנות בגין ערפול מכוון שמטיל הכותב למען שמירת פרטיותו, או אז שירתו גם אם אסתטית, מיועדת באמת למגירתו הפרטית.
    לגבי בחירת הקהל, לדעתי אין זה מעניינו של המשורר להנמיך את הרף מכיוון שכאן בעצם חשוב נושא הסיפוק העצמי של המשורר שכן אינני מסכימה שאדם צריך להתפשר על רמה אישית בגלל שאולי הקורא יצטרך לפתוח מילון או ספר הסטוריה.
    בנוסף, מסתייגת מההבחנה בין תחומי האמנות השונים כאילו הדיאלוג בין המשורר לכותביו הוא דיאלוג מילולי. מסכימה יותר עם הטענה שהשיר הוא כמעין מכתב (או בשמו החדש: דיאלוג חד מִלוּל), בדיאלוג מילולי ניתן לנהל שיחת הבהרה בעוד שעל הכותב לקחת בחשבון שמולו קורא "אילם" מבחינה מילולית, אלא אם הוא מפרסם יצירה במסגרת בלוג.
    עוד תוספת לגבי הענות לדיאלוג מבחינת: אסטתיקה, רעיון ורגש. המאמר מרחיב בנושא הרגש, אך לדעתי הוא מחסיר את התגובה לשאר התחומים. אסטתיקה היא בעיני המתבונן, שייכת למשפחת היופי ,ולכן זה בעצם ענין של טעם וכאן לא הייתי מרכיבה קהל יעד, אלא נותנת לקהל הנמשך אל "יופיי" להגיע מאליו. (בתחום זה לא מאמינה בפשרות של הכותב).
    מבחינת רעיון, צריך הכותב לדעתי, לדאוג לדבר אחד ,והוא, לדעת שהוא מפעיל אצל הקורא מחשבה. גם התנגדות לרעיון היא הפעלת מחשבה, ואין זו סיבה להצפין שיר ,מכיוון שאדם יכול להתנגד לרעיון ועדיין לאהוב את השיר (לדוגמא-נוירומנטיקה).
    וכעת למספר שאלות שעלו בי לאחר קריאת המאמר:
    1-האם את התנועה בין הקטבים ניתן ללמוד או שנושא התקשורת הוא מיומנות נרכשת עם המודעות לעצם התקשורת שבכתיבה, והאיכות היא בעצם תלויית כשרון?
    2-האם שיר ,העומד בכל הקריטריונים השיריים ,צריך להגנז בשלב טרום כתיבה אם נושאו הוא כזה, שאיננו מעניין איש למעט הכותב (כדוגמאת ספרים אוטוביוגרפיים של אנשים שהחיים שלהם לא אמורים לעניין אף אדם ,והם עדיין כותבים ,והנה אני מוצאת את עצמי קוראת אחד כזה, למרות שבהמשך הקריאה גיליתי שזה לא מדוייק והנושא הנסתר הוא שטיפת מוח ליהודים)?
    3-מתוך תגובות שקיבלתי לשירים בבלוג , אמרה לי בחורה אחת שהשיר שפרסמתי נגע בה בכל הנימים לעומת אדם שמבין בכתיבה, שטען שהשיר מעורפל ודורש עבודה. האם לא יתכן בעצם שנמצא בשיר תדר סמוי, שדרכו מתחברים אנשים מסויימים לשירים (כמו לציורים ולפסלים) ,בעוד שלאנשים אחרים עלול להיות השיר לא מובן ,כיוון שהם לא מסונכרנים עם הכתיבה הזאת. ולכן, אולי לא צריכים לשנות את הכתיבה ,ולא לבחור את הקהל ,אלא פשוט לכתוב ולהאמין, שאם לכותב ברור מספיק ,ויש לו קהל שמגיב בהזדהות או בהתלהבות ,הרי שיצירתו היא לקהל התדר שלו ובזאת ינוח?
    3-"שהבה פתעודית משתלחבת בעיוניך" הרבה יותר קל לי להבין שאולי הכותב הוא תימני מצונן שאומר: "שלהבת פתאומית משתלחת בעינייך" מאשר להבין מדוע המשפט הנ"ל נחשב לשלמות טכנית. האם הכוונה למבנה משפט מבחינה תחבירית?
    4-מיומנות טכנית. האם ניתן ללמוד אותה והאם קיים ספר בנושא?
    5-בעקבות 4. במאמר נטען, שאיכות טכנית מעבירה יחודיות, במידה והחלק הטכני הוא נושא נלמד, איך בעצם ניתן ליצור דרכו יחודיות? שהלא , מלמידה דומה, עלולים להיוצר רובוטים בתחום הטכני של השיר.
    אלו השאלות ויש גם מחמאות.
    בסיום המאמר כתבת: "אידיאלית אפשר לומר שמשורר השולט באמנותו בורא מקום פואטי צלול, פתוח, שהקורא יכול להיכנס אליו ולחוות אותו. זה קורה כשדרכי הביטוי השיריות שנקט הן בבחינת אתגר סביר, וכשהמסע המילולי שהוא מזמין אליו את הקורא איננו מרוץ מכשולים; זה קורה כשהקורא יכול ללכת בו לעומק גם בלי להיות מומחה בחידות היגיון ובקריאת מחשבות. המומחיות הטכנית של משורר מיומן מתבטאת למעשה בשימוש מדויק בפעולות מדויקות: המטאפוריקה, המקצב, הפסיחה וכו" מכוּוְננים אצלו במידה כזו שהוא אינו צריך עוד להשקיע בהם את מאמציו. הוא פנוי לחשוב מה לומר וכמה, הוא פנוי להעביר את הרעיון, לשוחח את השיח".
    חושבת שבתאור האידאלי הזה די קלעת למה שאני חושבת על שיריך ואם אתה פנוי לחשוב, פנוי להעביר, פנוי לשיח, אשמח בהחלט לתגובה או לחלופין לשיעורים פרטיים אם אתה ממש ממש פנוי.
    ולסיום, מכיוון שאני אדם חס, סיימתי עם השאלות.

    • חמודה, התגובה הזו ארוכה אפילו בתור פוסט! ברשותך אחלק את תשובתי.

      לעניין בחירת הקהל – גובה הרף הוא בחירה. לא בהכרח בהנמכה. הסברתי רק את המחיר שהרף גובה.
      לגבי ההבחנה בין תחומי האמנות השונים – אני חושב שלא סימנתי הבחנה ככל שהדברים נוגעים לדיאלוגיות של האמנות. הדיאלוג בין המשורר לקוראיו או הצייר לקהלו מתרחש בהיענות הקהל ובהשלמה שהוא משלים מחוויותיו שלו בזמן המפגש עם היצירה. הקורא עונה, אם כי נכון שהמשורר אינו שומע את התשובה הזו. המענה הוא בהיענות ליצירה, ואת זה יידע האמן במוקדם או במאוחר – אולי יהיה לו קהל נלהב ואולי כמעט לא יהיה לו קהל בכלל.

      • הגזמתי הא? :0)
        נו טוב, לפחות אתה עוד עונה לי, אתה מדהים בעיניי ולו היו בי יכולות למידה באמת הייתי שמחה ללמוד ממך.
        אשמח לקרוא כל תשובה בכל חלוקה ,ותודה על השתיים האלה.
        רוצה להגיב על נושא הקהל מול נושא הסיפוק האישי ,אולם קצת עייפה, לכן אמשיך להגיב מחר ,ושוב תודה.

    • 1 – כן.
      2- לא אפשרי. אם השיר עומד בקריטריונים שמניתי, לא ייתכן שלא יעניין איש. אם הוא יוצר אימפקט רגשי והיענות של הקורא מתוך חייו שלו – הוא אפקטיבי.
      3- ההשלמה שמשלים הקורא עשויה להיות יצירה מופלאה בפני עצמה. גם היכולת להשלים משתנה מאדם לאדם ומנושא לנושא.
      שני אנשים (בהנחה שהגיבו בכנות) זו עדיין לא סטטיסטיקה.
      3- (יש לך שני 3) "שהבה פתעודית משתלחנת בעיונייך" הוא דוגמה משועשעת לשפה פרטית, אם כי מבריקה בדרכה. זו לא המלצה! אני מסביר זאת במאמר שלם, אבל מקרא מקוצר: שהבה = "אני שונא גם אוהב" (קטולוס) רגש מוכר לעיתים, שאפשר לבטאו במלה אחת. פתעודית = "פתאומית לעד" כמאמר אלתרמן, כלומר כדשה אבל תמיד. "משתלחנת" = זה מהמערכון שהביא יקיר בפוסט האחרון שלו. "עיונייך" = "עינייך יונים", כלומר במטפורה העיניים אינן כמו יונים אלא נוטלות חלק במעוף או בעדינות של היונה (יש לקוות שלא בלשלשת).

  5. לאמיר.
    המאמר הזה מוסר בצורה רהוטה, מדויקת ומקיפה את "האני מאמין" שלי ביחס ליצירת אומנות.
    אנשים שבויים "ברומנטיקה של היצירה" או בהטפותיהם של אנשי מקצוע "מבינים" ולא מבינים שפשטות אינה פשטנות ואל להם לחוש בושה אם הם מתרגשים מיצירה "ומבינים" אותה.
    אלו בדיוק התובנות שהיו לי כשנגשתי לכתוב את השיר הראשון שכתבתי.
    אני מקווה שלפחות בחלק מהשירים אני מצליח לעמוד בקריטריונים שהצגת.

    • גיורא, שמח שאנחנו רואים עין בעין ונתתי פה ביטוי בהיר גם ל"אני מאמין" שלך, שגם ניכר בשיריך.

      אשר ל"יודעי דבר" – הצץ ב"הגעגוע למשמעות" (הקישור כאן, בסוף "הקורא עונה ליצירה")

      • http://www.oritherapy.co.il
        אני ממליצה המון על אורית היא באמת מרפא זה לא יאומן.
        ריפוי בעיסוק הרבה אנשים מזלזלים בזה אבלז ה פשוט מדהים.
        אני ממליצה על אורית טרפי המכון היחיד שאני מרוצה ממנו מאוד.
        התפתחותה ילד בשבילי זה הכל ואני יעשה הכל בשביל ילדיי.

  6. ואשר למאמר – חבל שלא התעכבת מעט בקריאתך ובמסקנותיך. אולי היית מבין אחרת.
    יש הבדל בין: א) שימוש בשפה פרטית או אידיוסינקרטית (המובנת רק לכותב) לבין ב) בחירה במשלב לשוני או בהרמזים המצריכים ידע מסוים.
    א' אינו מקיים דיאלוג מלכתחילה, ואילו ב' הוא ברירה ובחירה של קהל הקוראים, אך אינו פסול.
    דומני שהדברים מבוררים דיים במאמר עצמו.
    לא נאמר שם שעל המשורר "לרדת אל העם" וגם לא נאמר שעליו להתרחק מן "העם". פשוט תוארו אסטרטגיות של משוררים ותוצאותיהן בפועל.
    חוסר מובנוּת אינו מעלה בשירה, וגם מוּבנוּת יתר אינה מעלה. מה שמוסבר שם הוא שאיכות הכתיבה היא בהחלט ערך חשוב, אך לא על חשבון התקשורת עם הקורא. האמנים הגדולים תמיד ידעו את הסוד הזה.

    אם רצונך היה להטיח פה משהו, הנה הטחת.
    אם רצונך בשיחה, שוב וקרא והגב עניינית. נדמה לי שלא כתוב במאמר הזה מה שאתה מייחס לו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור