נעמה ארז
בננות  ~  בננות Blogs   ~  נעמה ארז  ~  שתיקת המטפלת   התחבר



חפש


מלאן את כתובת ה E-Mail שלכן ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי
הצטרף כמנוי
בטל מנוי


הרשמה לעדכוני RSS




שתיקת המטפלת
10/05/2013 17:11:35

שתיקת המטפלת

 "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת                                                              
 ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
 ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לשברים
 וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת."

                           (דליה רביקוביץ')                                                                                                                                                                                                   
 

בלילה הזה  היא נשברת:  קיר ענק של חרס קורס בתוכה לרסיסים, פוער בולען למולה, שרק לא אפול שם, היא אומרת ונועצת בכר צפורניים, נושכת אותו חזק, טומנת בו פנים, שרק לא אפול. היא מתחילה לחלץ את עצמה מתוך ערימת החרסים. לאט לאט מפנה  חרס שנשבר אחר חרס, ואז שמה לב לכאב עצום ורב, איך  מתיישב בחלל החזה ומתחיל למעוך את מה שחי שם,  ואין למה שחי שם הכישורים המתאימים לשאת כאב עצום ורב. הוא מפרפר לצאת. 

         -   זה בסדר, היא אומרת למה שחי שם, צא. והוא יוצא.

בלילה הזה  היא נשארת לבדה עם שברי החרס ועם כאב מיוחד שהגיע ישר מן השאול, מקום שמתמחה בכאבים מיוחדים. הלואי שאני אמות הלואי, היא בוכה ועושה מעצמה כדור, כמו בלילה אחד בקיץ של כתה ז', בשעה ששמעה את איקה שורק בעליצות בחצר והוא בכלל לא מבין שהוא ימות יום אחד, והיא תמות יום אחד.  (אני אמות עכשיו אפילו, ואיקה בכלל לא שם לב ואני עושה מעצמי כדור, איך אני אמשיך לחיות בלילה הזה?)

 

          -   מה כבר יכול להיות?- היא שומעת קול מאחורי ראשה.

          -  שאני אתפרק לגמרי, שאני לא אהיה אני – היא עונה.

          -  ואז?

כבר לא איכפת לה מי היא.  היא תתפרק לגמרי. 

היא מתבוננת בשעון שעל הקיר. המחוגים מתקתקים כל שניה. אבל השעון בכלל לא מדוייק. המחוג של השניות לא קופץ כמו שצריך על הקוים של השניות.

      -      שום דבר - היא אומרת לקול שמאחורי הראש שלה.  – שום דבר אני אהיה.

-         האאאההה...ממממ... – מהמהם הקול ומסתלק. אחריו מסתלק הכאב.

ומה שחי שם חוזר,  והוא טיפה יותר גדול.

 

                                                    

 

  *** 

 

 

לא תמיד מה שחי שם חוזר. יש אנשים שהוא יצא מהם ולא חזר לעולם, ולפעמים הוא מתפזר לאלפי חלקיקים עדינים נמוגים. לפעמים מה שחי שם מצטמק ומת ואז האדם שהוא היה בתוכו ממשיך לחיות חלול מבפנים.

פעם מה שחי שם  התנפץ בתוכה לאלפי רסיסים. זה היה באותו לילה ארור שבו הקצין האלוף נעל אותה במשרד שלו ואנס אותה.  צמד המלים "אנס אותי" עדיין לא מתחבר אצלה בתודעה אל עצמה, מכיון שהוא נושא בחובו קונוטציות של תחושת פגיעות, עלבון וחוסר אונים שאין הנפש יכולה לשאת  או להכיל.

 

כמו נפילה בשבי הסורי. – היא אומרת לי -   כאשר הוא אנס אותי לפני  שנים, במשרד שלו, הייתי כמו מחוברת לחשמל תחת דלי של מי קרח. למעשה, יצאתי אז מן המשרד שלו הלומה לחלוטין, מבלי להבין מה באמת קרה שם. רק עכשיו, הרבה שנים אחרי, בעזרת סכין מנתחים עדינה, אני מצליחה להפריד בין הרבדים העמוקים שליוו את האירוע הזה ולהבין אותו.

 

את יודעת – היא אומרת - התגייסתי לצבא ספוגת אידיאלים. אבל אז הספקתי להתאהב בחוסן שהגוף הצבאי שלו הקרין אל הגוף שלי ובמבטים המלטפים שלו אשר שידרו לי בטחון וחיבה. לאט לאט חיברנו חוזה מיוחד וסודי.  בחוזה הזה היה האלוף, גיבור ישראל, מי שמגן עלי, על החיילת שלו, ומוביל אותי אל המקום הבטוח, ואני, החיילת, טוראית בקושי, בשלבי טרום הנשיות שלי, נושאת אליו עיניים אוהבות.

 

אני לא יכולה שלא לשים לב שהיא משתמשת במושג מקום בטוח, שכה דובר בינינו כאשר פיתיתי אותה להשאר בטפול. פה היא יכולה לדבר מבלי שיאונה לה כל רע ועכשיו המקום הבטוח הוא אצל אותו קצין? גל מר שוטף את כל גופי. הרי שם, במקום הבטוח ההוא בקע מתוך הקצין המחייך, התומך והמגן מיפלץ דורסני, חנק אותה, איים עליה והכאיב לה כל כך. (עד היום – היא אומרת - אני לא מבינה למה הוא הכאיב לי כל כך). אני מרגישה את החנק הזה שלה, מאיים עלי, אם אצלו היה מקום בטוח, מהו המקום הבטוח אצלי?

 

 

                                                      ***

 

 

ברגע השיא שלו היא היתה מפוצלת.

לא דיסוציאציה סתם, אלא פצלים פצלים של חבצלת, שבלי רחמים מבקיעה מתוכה גבעול ועוד גבעול לשאת בראשיהם כותרות עדינות, פרח ישמח לבב אנוש.

 

לשמח לבב אנוש- זוהי תכליתה על האדמה הזאת. כך לימד אותה אבא שלה, כשהיה מכסה אותה בשמיכה כל ערב לפני השינה. עייף חזר מעבודתו ואת הדקה הראשונה בביתו הקדיש לה.  ועכשיו היא לא משמחת אותו. הוא גוהר מעליה וחונק אותה. היא מסתכלת עליהם מהצד לראות איך הוא מתאמץ להשתחרר מהמכנסיים שלו. מלמעלה היא רואה את הגוף שלה. -כמה שהוא יפה הגוף הזה- היא חושבת לעצמה, לא מבינה מדוע איננו נהנה ממנו. היא מנסה לעודד את הגוף הזה להתעורר לתשוקה המוכרת כאשר הוא נפגש עם גוף אחר, חזק, חלק, מחובר לפין שרירי. כך היא הרגישה בבוקר אותו יום כאשר הקצין אחז בה, והחזיק את ראשה  בין שתי כפות ידיו. הוא התבונן  עמוק בתוך העיניים שלה, קורא כל מחשבה כל רגש שזז בתוכן. עכשיו היא רצתה להיות עטופה בו בקצין האלוף, להיות מוגנת. עכשיו הוא מחזיק את הראש  הזה בין כפות ידיו והאגודלים שלהן לוחצים את גרונה. עוד מעט אני אמות. –היא אומרת.

 

                                              ***

 

-עוד מעט אני אמות.  לא לזה אני ייחלתי, אני רציתי שאתה תעטוף אותי. אני כבר לא ממש נושמת.

אתה מרפה קצת את האחיזה של האגודלים. ואז ביד אחת מיומנת  מסיט את החצאית הצבאית שלי.  - מה הוא רוצה לעשות לי? - אני שומעת קול אבל לא שומעת תשובה. רק  קול אחר שאומר- רק שלא יכאב, רק שלא יכאב.

אני מנסה לזוז. רק שלא יכאב. מה אתה רוצה לעשות לי?

למה אני לא בוכה. ומאיפה הכאב הזה שמפלח אותי. מה אתה רוצה לעשות לי? העיניים בתוך הגוף שלי מסתכלות עליך ואני מסתכלת עליהן. ראיתי פעם את המבט הזה אצל הילד הקטן עם הידיים המורמות שהוצא מהמחבוא על ידי הגרמנים. אבל אתה לא גרמני, נכון? לא תהרוג אותי?

 

- כנראה אני לא מספיק טובה- אני מסתכלת איך הגוף שלי  שוכב כמו סמרטוט מעוך תחתיך ולא מגיב אל התנועות שלך.  – אני לא מספיק טובה. אני רוצה לשמח אותך, אבל הדם בגוף שלי מפסיק לזרום, ואני נוגעת בי: אד  של קפאון עולה מהגוף שלי. זה לא אני. מי אני?

 

למה אני לא יכולה לזוז?  אני עכשיו מסתכלת אליך מתוך העיניים הפעורות שבגוף שלי. הריח של פקו רבאן. אני כל כך אוהבת את הריח הזה.  אתה כל כך בודד בתנועות האגן שלך קדימה ואחורה. וכל כך מיכאני. אתה מכאיב לי. אתה מכאיב לי. למה אתה מכאיב לי? אני לא אומרת לך שאתה מכאיב לי כי אני לא יכולה להגיד כלום. אני משותקת. אתה מגיע לפורקן. אתה בודד - אנחנו כבר לא. אנחנו כבר מפוצלות להרבה.

 

 

                                                   ***

 

אני נשענת על ידית הכורסא ומקשיבה לה.

הגוף שלי דרוך כולו, מתוח במיתר מול הגוף המכווץ שלה.

היא עושה מעצמה כדור. אני חשה דחף לחבק אותה. אסור לי. אני שותקת.

 

                                                ***

 

מהצד היא רואה  רק את הריכוז העצום שלו ואת המיומנות הקרה שליוותה כל תנועה ותנועה שלו. באותם רגעים הוא לא היה גבר, לא קצין, לא אלוף אלא מכונה. כל כולו התכווננות ממוקדת, מיכנית, אל המטרה והמטרה היתה היא. באותם רגעים גם הנשימה השקטה שלו היתה ממוכנת ורק אז הבחינה בפעם הראשונה כי הוא פועל, נושם ונע ללא מה שחי שם.

היא רועדת מקור עכשיו, ושוב ושוב צפה מול עיניה, וגם מול עיני,  התמונה שבה היא על הרצפה והוא גוהר מעל הגוף הקפוא שלה. ובאותו הזמן היא מתבוננת בגוף שלה  ולא מבינה למה הוא בוגד בה. אבל הוא לא בגד בה, אני רוצה להגיד לה, אבל שותקת:  הוא היה הכי נאמן שגוף יכול להיות.  נחנקת ניסתה  אז להיחלץ מן הלפיתה שלו, וקפאה מאימה: בובת סמרטוטים מצופה בקרח היא, מוטלת על הרצפה.

 

ובשעה שהמיפלץ קם לסדר את בגדיו הצבאיים שלא יתקמטו על גופו, היא אוספת לאט כמה רסיסים מעצמה ומחברת אותם לכדי איזה שהוא כוח שיוביל אותה בזחילה אל עבר הדלת שכבר לא היתה נעולה.

 

                                                      ***

 

בדרך הביתה, הפשירה לאיטה האימה ופינתה מקום למחול עיוועים: אני אשמה שרציתי לחבב אותו, אני אשמה שהייתי פגיעה, אני אשמה שלא נזהרתי, אני אשמה שקפאתי, אני אשמה שהייתי חסרת אונים,  אני אשמה שבכלל הייתי שם, אני אשמה שבכלל הייתי, אני אשמה שאני הווה.

 

 

                                                         ***

 

 

 

 

פורסם בעיתון 77 , ינואר-פברואר, השנה.  כאן מופיע נוסח מקוצר של הסיפור.

                                                                                         (C) נעמה ארז

 

 

 

 

 

 

 



  


שתיקת המטפלת 11/05/2013 07:25
נורית פרי
נעמה, התוכן קשה כל כך... מרשימה היכולת שלך לראות, בו זמנית, את נבכי נפשה ולהמשיג אותם, ואת המבט החיצוני (שאיננו תמיד חיצוני) של הכותבת.
אני לא בטוחה שביחסי מטפל - מטופל יכולים מטפלים רבים להגיע ליכולת כזאת... אני רוצה לקוות שבקשר כזה, יכולת ההחלמה תהיה גדולה יותר...



שתיקת המטפלת 11/05/2013 22:14
נעמה ארז
תודה רבה, נורית, על הקריאה ועל הראייה שלך. הספור קשה ודורש הרבה אומץ לקרוא אותו.

הטיפול בפוסט טראומה נעשה על ידי מי שהתמחו בכך. לפיכך אני מאמינה ויודעת שהוא אכן עוזר.



שתיקת המטפלת 11/05/2013 09:32
שושי שמיר
יקרה, קשה כל כך להבדיל בין הקולות: כותב-מטפלת-מטופלת



שתיקת המטפלת 11/05/2013 09:34
שושי שמיר
התכוונתי - מספרת-מטפלת-מטופלת



שתיקת המטפלת 11/05/2013 23:11
נעמה ארז
תודה שושי.
פוסט טראומה מתאפיינת בזליגה של התכנים הטראומתיים אל כל התחומים וגם אל הסביבה. בודאי אל המטפל/ת. ייתכן שזאת החוויה שעברה אלייך בסיפור הזה.



שתיקת המטפלת 11/05/2013 23:56
שושי שמיר
נעמה, כתבתי תגובה שמשום מה לא הפיעה, אנסה לשחזר.
לתפיסתי, אין אשה שלא עברה פריצת גבולותיה ברמה זאת או אחרת, וסיפור כזה הוא טריגר לכל אחת מהמשתתפות - מספרת, מטפלת, מטפלת, קוראת, וקרוב לוודאי גם לחלק מהקוראים. את הייחסת לחוויה של זליגה, אני סבורה שמדובר בחוויה מהותית ועמוקה יותר, אין זו זליגה מן האחרת אלי, אלא סיפורה מעיר ומאיר אצלי.
תודה



שתיקת המטפלת 12/05/2013 10:58
נעמה ארז
שושי, אני בהחלט גורסת את קיומו של עקרון המראה בכל פן ובכל מהלך של חיינו. בלי ספק סיפור של מטופל שמשתמש בי כמטפלת מעיר משהו שקיים בי. הטיפול במטופלת הוא גם טיפול בי כאשה.
אבל נדמה לי, ובכל אופן השתדלתי שכך יהיה, הכותבת והמטפלת הן תחת אותו הכובע.



שתיקת המטפלת 12/05/2013 11:22
שושי שמיר
נעמה,

לגמרי ברור, וזה עושה את זה, בעיני, עוד יותר חזק.

וחשבתי עוד קצת מעבר: תיאור התהליך של הזרה ופיצול כל כך מדויק וחריף, שאני משוכנעת במחשבה שנייה שבארץ גם כל גבר שהיה בשדה קרב עשוי לחוות את הסיפור כטריגר.
חיבוק ללבך האמיץ
שושי



שתיקת המטפלת 12/05/2013 19:07
נעמה ארז

בהחלט יש מכנה משותף רחב בין השניים. תודה שושי על ההערה החשובה הזאת.



שתיקת המטפלת 11/05/2013 15:05
פול ארז
התחברתי דווקא להצצה העוצמתית והאותנטית לתוך ראשה ורגשותיה של הילדה שנאנסה.
חזק.
כמעט וכואב לקרוא.
וזה מעורר בי כעס רב.
כעס על הקצין שמנצל את מרותו ואת המצב באופן מפלצתי. חשבתי לי שלא היה צריך לאנוס אותה בברוטאליות – היא היתה מאוהבת בו, והוא יכול היה לפתות אותה ואולי לתת לה חוויה טובה. אבל אז חשבתי על האשמה שאת מתארת בסוף – וחשבתי שפיתוי מוצלח אולי היה יותר חמור. המפלצתיות היא בעצם ניצול המצב. ניצול ילדה על סף נשיותה.
וכעס על האב שאפשר לילדה כל כך תמימה להכנס ולעבוד בגוב אריות מבלי להבהיר לה מה הסיכונים.





שתיקת המטפלת 11/05/2013 23:16
נעמה ארז
הנה אתה מצביע על הסיבה מדוע אסורים יחסי מרות.
כמעט תמיד יש בהם ניצול.
אבל לא מובן לי הכעס שלך על האב. הוא שלח את בתו לצבא כפי ששלחו אלפי אבות את בנותיהן לצבא.
את הכעס יש לתעל אל החברה אשר מאפשרת תופעות של חולי. החל בהטרדה וכלה בספור הזה.
תודה פול, על תגובתך.



שתיקת המטפלת 11/05/2013 22:57
ריקי דסקל
שתיקת המטפלת ושתיקת הקורא
חזק ומקומם



שתיקת המטפלת 11/05/2013 23:17
נעמה ארז
דברייך הם מעט המחזיק את המרובה. תודה, ריקי.



שתיקת המטפלת 12/05/2013 00:52
שמעון מרמלשטיין
נוקב ואלים.

אקרא את הגירסה המלאה בעיתון 77.



שתיקת המטפלת 12/05/2013 10:19
רות בלומרט
נשים כותבות וגברים ב"מערכת " כלשהי מפרסמים. אז מה נשתנה?
איזה מזל שיש שם איזו אמפתיה למסופר...
רות



שתיקת המטפלת 12/05/2013 10:45
נעמה ארז
תודה, שמעון.
הגירסה בעיתון 77 היא אניגמטית יותר. החלק השני שלה מדבר על החלמת המטופלת ובשפה שונה.
אם תהיה לך סבלנות אשמח לשמוע מה דעתך על הגירסה ההיא.



שתיקת המטפלת 12/05/2013 10:48
נעמה ארז
תודה, רות.
במקרה, במערכת המדוברת יש גם נשים :)
אבל ההערה שלך נכונה בתוך התמונה החברתית הגדולה.



שתיקת המטפלת 13/05/2013 12:13
חנה טואג
ספור מיוחד המתאר בהרבה קולות מצטלבים את אימת האונס ובעיקר את האשמה .יפה, נעמה חג לך שמח



שתיקת המטפלת 13/05/2013 12:13
חנה טואג
ספור מיוחד המתאר בהרבה קולות מצטלבים את אימת האונס ובעיקר את האשמה .יפה, נעמה חג לך שמח



שתיקת המטפלת 13/05/2013 12:45
נעמה ארז
תודה חנה.
חג השבועות הוא חג שמח, נולדתי בו:)
(חג שמח גם לך).



שתיקת המטפלת 21/05/2013 21:52
שמעון רוזנברג
הרגשות של הקורבן, מעבר לחוסר אונים , של מי שחדרו וזיהמו אותו , של חולשה שיתוק, אי שליטה בסיטאציה, נחיתות פיסית ו"מעמדית", הנורא בעיני מכל- הרי אלה הם רגשות האשמה ("אני אשמה שרציתי לחבב אותו, אני אשמה שהייתי פגיעה, אני אשמה שלא נזהרתי, אני אשמה שקפאתי, אני אשמה שהייתי חסרת אונים, אני אשמה שבכלל הייתי שם, אני אשמה שבכלל הייתי, אני אשמה שאני הווה") . ומעבר לכך נרמז כאילו זו לא "רק" אשמת המקרבן, הנבל, כביכול יש מקום להבינו, שיש לנסות להבין למה הוא לא הגן עליה, לא חמל ולא אהב.
והנה, למרות שמרבית הסיפור מסופר מזווית הראיה של המטופלת, שם הסיפור ממבקש להעיד אחרת: "שתיקת המטפלת"
ומדוע שתיקה? לא זו בלבד שקולה הפיסי לא נשמע בסיפור (או כמעט שלא) דומה שזו הזדהותה המוחלטת עם המטופלת, הזדהות רגשית ופיסית ("הגוף שלי דרוך כולו, מתוח במיתר מול הגוף המכווץ שלה"). הזדהות שהופכת אותה כמי שחוותה את האונס, את הקורבן, עד שהיא כמעט הופכת לקורבן בעצמה. שאין בטחון שלא תיחשף למעשה דומה ("אני מרגישה את החנק הזה שלה, מאיים עלי, אם אצלו היה מקום בטוח, מהו המקום הבטוח אצלי?") שתיקתה היא שיתוק. אולי לא עד כדי חוסר אונים לסייע - אבל (מסיבות של "אתיקה"?) - "אסור לי. אני שותקת".




שתיקת המטפלת 22/05/2013 16:28
נעמה ארז
הפתעת אותי מאד עכשיו, בדייג המדוייק שערכת בסיפור הזה. תודה רבה על הקריאה הטובה שלך, שמעון.



25/11/2013 21:45




 
© כל הזכויות שמורות לנעמה ארז




אודות בננות בלוגס    ~     תקנון    ~     ארכיון    ~     צרי קשר

ניתוחים פלסטיים | ניתוח אף | הורדת שיער בלייזר | הסרת שיער בלייזר | תכשיטים | פלאפון
שרשרת שם | שרשרת שם אישית | שרשרת עם שם מכסף | שרשרת עם שם בעברית | שרשרת עם השם באנגלית
הסרת שיער | שרשרת זהב עם שם
אחסון שרת ADCD IT