רן יגיל סופר ועורך
בדרך ללונדון
אני יושב בנחת בתחנת הרכבת. טריאס מנמנמת ומחשבות מציפות אותי, אני נזכר באלון, ממסגר זיכרונות לקראת פרידה. כילד בן שמונה אני זוכר את אימא שלו עומדת ברחוב דיזנגוף סמוך ל'כסית' ומרימה יד גדולה ושחומה, בחוסר סבלנות היא מנענעת את פרקי ידה "נו, תעצרו כבר."
אחת המוניות עוצרת, האֵם גוררת אותי ואת אלון אחריה במהירות בצעדים טפופים ואנחנו רצים במהירות וחוצים את הכביש מצחקקים בהגיענו למדרכה בשלום, מחבקים אחד את השני באהבה כמו שני לוחמים שנשארו בחיים אחרי קרב עקוב מדם.
האם הנזעמת טורקת את דלת המונית וחוצה בצעדים גדולים את הכביש, מבטה זועם, גופה נמתח ומתמלא חינוך ואחריות, היא מושכת את ידו של אלון בכוח ומכה אותו על עכוזו –
"על התחת אני אתן לך." היד נשארת תלויה באוויר בצורה צירית מצחיקה כזאת והיא פולטת אנחה כמעט מתעלפת. פונה אליי במהירות, אני הולך כמה צעדים לאחור, היא רודפת אחריי כפופת-גו ומעניקה לי סטירה מצלצלת והכול תוך כדי צווחות עד לב השמיים. "השתגעתם אתם לא נורמאליים תוציאו אותי מהכלים. אתם תביאו עליי את האסון." אנחנו בוכים, מרחמים אחד על השני, וזקן אחד אומר "לא צריך להכות ילדים ככה."
פתאום אני ניעור מזיכרונותיי, בתחנת הרכבת אני מזהה את מייקל ברקר, הסקסופוניסט הנודע, מאחוריו שורה של צלמים וכתבים כמו בסרטים של פעם. מצלמות שמנות ודפי נייר קטנים, עטים שממהרים לכתוב כל דבר היוצא מפיו וקליקים מהירים שמלווים אותו. לידו עומד בחור בחליפה משובצת, עט מוזהב מציץ מכיסו. מייקל ברקר לבוש ג'ינס כחול כהה ונעלי ריקוד שחורות. הם מדברים ביניהם ומפעם לפעם פונים אל העיתונאים בתשובות קצרות כבדרך אגב, מייקל ברקר מחייך אל כולם, אוסף את רגשות האהבה ועודף המחמאות, אווירת החמימות אוחזת בכול. הוא נוגע מדי פעם במשקפיו בעצבנות, לוחץ אותם במעלה אפו. בדיחה מוצלחת יוצאת מפיו ומצחיקה את האיש עם המשבצות ואת העיתונאים. עוברים ושבים מסתכלים במבטים חשדניים, מיהו הטיפוס שחולקים לו כבוד כה רב?
אני ניתק מאחיזתה של טריאס, מחטט כמשוגע במזוודה, ושולף משם קלסר תווים. אני רץ, דוחף אדם העומד בדרכי, רץ עוד כמה מטרים, מנסה לפלס לי את הדרך הקצרה ביותר אל האיש, תחת ידיהם המורמות של הצלמים ומרפקיהם הרוטטים של העיתונאים. אני מתכופף ומתגנב. נעמד במרכז המעגל – עכשיו כשאני נזכר בעמידה זו מבוכה מציפה אותי – מלא גאון ובהססנות הטומנת בחובה מעט התנשאות, אני פונה למייקל ברקר הגדול באנגלית ומראה לו את התיק החום, שבתוכו כל יצירותיו של אלון. אני דופק פעם ופעמיים על הקלסר, הוא מביט בי בתימהון, האיש שלידו מנסה לפנות אותי, ובעיני זעם אני דורש שישתוק.
אני מסביר בקצרה שזהו קלסר התווים הכולל את כל היצירות של אלון שהוא חבר שלי. הוא מישראל, אבל הרבה מהדברים הכתובים פה נכתבו בספרד, ובהשפעה אנדלוסית חזקה מאוד. "יש ביצירות הכתובות הללו מקוריות עצומה, כדאי לך לעיין בהם." אני ממליץ בתוקף.
כעת מייקל ברקר מאדים, הוא לא אומר מילה. הוא קופץ מעט את שפתיו, חוזר ומשרבב אותן, אני יודע שזה הזמן לתת הכול, לומר את דברי וללכת, ואני מציין את מיומנותו של הנגן ואת כישרונו, את העובדה שאין הוא יכול להגיש את המוזיקה כי הוא נדרס למוות על-ידי נהג שמן וספרדי שנראה כמו בעל-פיצרייה, "הוא החבר שלי. הוא היה מנגן ברובע היהודי בסביליה, במלון קטן על גזוזטרה לעבר הירח והוא והסקסופון היו לאדם אחד, כתן לירח." אני משתמש בדימוי וממשיך בנשימה עצורה "אלה שתי קסטות שלו שבהן מוקלטים קטעים, חלקם כתובים כאן בקלסר וחלקם אינם כתובים. עיין בהם בבקשה," ואני תוקע לידיו של המוזיקאי הגדול הזה את שתי הקסטות של אלון, בחיוך מתנצל אומר עוד כמה דברים, מסתובב וצועד לאחור בהיסוס, מנפנף בידיי כילד שממאן להסכים, על אף שהוא יודע שהקרב אבוד, עוד טורח לצעוק "אני מבקש שתעיין בהם מר ברקר," ואנשים מביטים בי, בזר המתפרץ למעגל התקשורת, ומייקל ברקר מביט באיש עם המשבצות ומהנהן בראשו, מוסר לו את התיק עם התווים, ואינני יודע אם החיוך הוא חיוך או שמא עניין לפרודיה ואם ההנהון הוא הנהון או התייחסות. ואני שולח ידיי אל פניי בכדי לפגוש בפעם המי יודע כמה את רצון ההנצחה.
רני היקר!
התכוונתי לכתוב ספונטנית שסוף סוף הגיבור שלנו לא מקטר ומתבכיין על נסיבות חייו כי אם עושה מעשה בכל ליבו, למען עצמו וחברו אלון היקר לו.
פתאום ראיתי שזה הפרק האחרון והיה לי חבל שלא אשמע יותר ממנו דבר, על החיים (ועל המוות) ועל האהבה. מצד שני יתכן שבסיפור הזה צריך להפסיק בשיא, כדי שישאר טעם של עוד.
המשפט האחרון לא טוב, מה זה "רצון ההנצחה"? אין דבר כזה. בשפה פשוטה ומדוייקת אפשר להגיד את הכאב, התסכול העצב והדמעות ,וגם את הנחמה שבזיכרון, מה שאתה עושה כל כך יפה בפרק הזה.
כל טוב ~ רוחה
(בדיוק עכשיו שר ברדיו מאיר אריאל את "שיר כאב", כמה יפה!)
רוחה היקרה, תודה על הקריאה ועל התגובות לאורך הקריאה. אומר לך את האמת, אני מאוד מסויג באשר לגיבורי ספרים שמרכז הווייתם הוא הזולתנות. באשר לצירוף הנועל את היצירה, עליי לחשוב עליו. אולי תיתכן אלטרנטיבה. בכל אופן, נתרמתי מהערותייך והן עוררו אותי. רני.
קראתי חלק מהפרקים האחרונים.
יפה ומעניין.
זה יצא בספר, או בכתב עת?
שמעון היקר, מה שלומך? זה משמח אותי מאוד שאתה נוכח ב"בננות בלוגס". תודה שאתה עוקב אחר הפרקים, אפילו קצת פה קצת שם. לאו מילתא זוטרתא היא. היצירה הזאת מעולם לא פורסמה בכתב עת או הופיעה בספר. כל פרסומה הוא בבננות בלוג, הופעת בכורה! זוהי נובלה מוקדמת מאוד שלי שהחלטתי לחשוף בעידודו ובעריכתו של המשורר יובל גלעד.
היי רני.
שלומי בסדר. תודה.
מקווה שגם שלומך (לפי רמת הפעילות, אתה נראה לי במצב טוב בהחלט)
כותב. ממשיך לכתוב. ומדי פעם מגיב כאן משתלח או משתעשע. לפעמים שולח לעוד מקום. לראות את השוני בתגובות.בקיצור נהנה. מנסה חומרים חדשים וגם ישנים. להבין מה מעניין ומה פחות. נזהר מיצירות ארוכות (המרתיעות באינטרנט) בסוף כולנו נכנע ונעבור לכתיבה רזה של 140 תווים ותו לא. דווקא בזה אני לא רע. אבל אני מעדיף את התגובות המפותלות, מרובות שכבות שנוגעות לרבדים שונים של תודעה ולרסיסים של זמן ומקום מפוצלים.