קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
חלק א: טשטוש במסווה של בהירות
פרק 9
דגדוג של אושר
15, אוקטובר, 3:39
אני ערנית. לא מזמן חזרתי. היה לי יום מצוין. בבוקר התבשרתי במייל שמפרסמים שלושה סיפורים שלי. העורך הראשי כתב לי, "כשקראתי את סיפורייך הרגשתי שזכיתי בהגרלה." אושר גדול. בצהריים נפגשתי עם יוצר צעיר ומוכשר, עבדנו על כתבה, ואחר כך, למרות המחשבות על מיני הווירוסים שעדיין דוגרים בגופי, בחרתי בעונג.
אני מחממת לעצמי פשטידת גבינה, וחוטאת חטא כפול – גם באישון לילה, גם ליד המחשב. איכשהו בשבועיים האחרונים המשמעת התזונתית הפכה קשה. וגם כאן, כמנהגי בכתיבה, אני מנסה למשמֵע. כשאני סוטה ימינה – אינני מוחלת. אינני חומלת; כשאני סוטה לשמאל משתלטת עלי התהדרות, התרברבות. כזו אני – מיטלטלת בין קצוות.
דיאלוג פנימי.
"העיסוק בזה יכול להיות מייגע."
העיסוק אכן מייגע. התבוננות עצמית, שלרוב נוטה להגיע כשהאנרגיות בשפל, כשהתקופה משברית, היא תהליך מפורר, מפרק, חורש רעה ולא סולח, ולכן לכאורה מיותר. ייתכן בהחלט שאילו חיינו בלעדיה דבר לא היה חסר. לא אתפלא אם ייוודע כי 99% עושים זאת בשלב זה או אחר, בוחרים לעצום את עיניהם כדי להשטיח את הרגש, כדי להימנע מטלטלות של תהליך. אבל התבוננות עצמית הרי נועדה לפורר ולפרק. את הישן לטובת החדש. לטלטל את מערכך האטומים, לרסק. והרי כבר דיברנו בכך.[1] אני בוחרת ברגש חשוף. הכאב הוא התשלום. הטלטלה היא התנועה. אני נעה בלי שאדע לאן, אבל אני בוטחת. אני מאמינה כי "אי-היכולת לצפות דברים מראש היא החיים שביצירה".[2]
לפעמים נדמה לי שהמצאתי אותך כדי להבין את עצמי. לפעמים אני חושדת שאני כותבת אותך. שאני שולחת לעצמי מכתבים כדי שאוכל לשמוע את מה שתמיד רציתי שיגידו לי. איך שרציתי שיגידו לי. את מה שרציתי לומר. אולי כדי למצוא לאהבה שמתפרצת מתוכי דורש שגם כן מחפש דורש לאהבתו.
והנה היא שוב מגלגלת את עצמה פנימה, האהבה. בחודשים האחרונים נדמה לי שהיא מעט יותר מרוכזת, ממוקדת. אולי למדתי להפנות אותה כלפי עצמי וכלפי יקירי הלא-מזדמנים. לפני חודשים אחדים הרהרתי כי ייתכן שלמדתי לאהוב כאן בלי לרצות להיות שם. באותם ימים התאהבתי חזק. ואז הגיעה הדעיכה, ועמה המערכת החיסונית נחלשה, אפילו חליתי, אבל אתמול ראיתי אותו חוצה את הכביש, ולא נפערה הצלקת. גם לא עלה הכרח לדבר. הנהנו לשלום, ואני, על האופניים, חזרתי הביתה, אליך.
היום אני יודעת שיש בי המסוגלות לאהוב פעם אחר פעם, כמעט ללא הגבלה, ויחד עם זאת, לעולם לא להגיע לידי שובע. אני מתאהבת לגמרי – וחדלה; פעם מאוהבת בדל"ת אמות, פעם לא מאוהבת כלל. אין יוצא ואין בא. ואת אלה שאני מתאהבת בהם אינני יכולה לאהוב. האם מישהו יכול לאהוב באמת כשהוא פגיע?
אני מאמינה כי לא כל שני אנשים שיש בהם המסוגלות לאהוב זה את זה לאורך זמן צריכים לעשות זאת תחת קורת גג אחת. אדרבה, שיעשו זאת תחת שתי קורות גג סמוכות. עם זאת אני יודעת ששני אנשים שמאוהבים זה בזה כדאי שידבקו איש באהובו כאן ועכשיו עד תום האינרציה. אין צורך לבנות לשם כך בית. אינרציית ההתאהבות קצרה, ועוגמת הנפש היא ממילא דבר שאי-אפשר לחמוק ממנו.
נראה לי שהבחירה שלך להשתייך לתא משפחתי שמובא אליך מן המוכן ובכל זאת להישאר מחוצה לו מדברת אל לבי. אני עדיין מחפשת את המבנה המשפחתי הנכון לי. ברור לי שאוכל לחלוק את חיי עד סופם עם אותו אדם כל עוד תישאר לי החירות לבחור בו שוב ושוב מדי בוקר. ואף על פי שעולם נוהג אחרת, אינני מרגישה לא-שייכת לכאן. אני מאמינה שכשתבשיל העת יימצא האדם, תימצא הדרך.
דיברת על קצב, על מקצב. כתבת: "אני מקשיב למקצב שלך. מרגיש אותו. מתחיל להבין. זה לא סתם קצב מהר-לאט, עכשיו-אחר כך."
מה אתה מבין. מה אתה רואה.
כתוב לי.
אל תחכה לכאב. הפוך אותו עוד בטרם פצע לדגדוג של אושר.
לפרק הבא: פרק 10 – צבעי מלחמה ורודים
לפרק קודם: פרק 8 – דיאלוג פנימי על אהבה