שירה תציל ממוות
בסוף המאה ה-2 לספ' התפוררה הקיסרות הסינית לשלוש ממלכות שנלחמו ביניהן במשך מספר דורות. צאוֹ-צאוֹ, שליטה של הממלכה הצפונית, מת בשנת 210 לספ' לאחר שהדיח את אחרון הקיסרים מבית האן, והכתיר את עצמו לקיסר בבירה לוֹיַאנְג. בנו, צאו-פֶּי, ירש את כס המלוכה, ואחיו הצעיר בא להישבע לו אמונים ומונה למושל יֶנלינג. אל שני האחים האחרים שלח צאו-פי שליחים מחצרו לצוותם להתייצב לאלתר בבירה. אחד האחים התאבד על מנת לחסוך מעצמו השפלה, ואילו השליח שהגיע לאח האחר, צאו-צִ'י, הוכה והושפל בעצמו. האחים טינג, שני רעיו למשתה של צאו-צ'י, נזפו בשליח ואמר לו שרק בגלל תככי חצרנים שכמותו הועברה הירושה מן הטוב שבבנים, המלומד והחכם בדורו, אל הפחות ממנו.
צאו-פי שלח לאסור את אחיו ושני רעיו ולהובילם אל הבירה, והוציא מיד להורג את האחים טינג. הגבירה פּ'יֶין, אמו של צאו-פי, באה אליו לבקש רחמים על צאו-צ'י:
מאז ומעולם הייתה לאחיך חולשה ליין, אבל הנחנו ללכת בדרכו מתוך התחשבות בכשרונותיו הבלתי מוטלים בספק. אני מקוה שלא תשכח שאת שניכם ילדתי והוא אחיך. נצור את חייו, כדי שאוכל לעצום את עיניי בשלום כשאצא לדרכי האחרונה".
צאו-פי הבטיח לה שלא ימית את אחיו, אבל ראש יועציו מחה נמרצות. "הוא מוכשר מדי", טען, "משתוכל להניח לו בעמדתו". לאחר דין ודברים הציע לו היועץ להעמיד את אחיו למבחן: "לאחיך יש שם של אדם שכל מוצא פיו הוא ספרות צרופה, אבל אני לא מאמין בזה, ואפשר לבחון אותו. אם הוא מתהדר במוניטין כוזב, תוכל להוציא אותו להורג; אם מה שסחים האנשים הוא אמת, הורד אותו מגדולתו, כדי שלא לתת פתחון פה למלומדים".
צאו-צ'י הובא לפני אחיו שהוכיח אותו על שלא בא להלוויית אביהם. "כשאבינו היה עדיין חי, התגאית בכשרונותיך הספרותיים, אבל אני חושד שעשית שימוש בעטו של מישהו אחר", אמר. "במשך הזמן הדרוש לצעוד שבעה צעדים חבר לי עכשו שיר, ואם תצליח אחוס על חייך".
"האם תוכל להציע נושא?", שאל צאו-צ'י.
הייתה באולם תמונה בשחור-לבן של שני שוורים נלחמים למרגלות חומה, שאחד מהם נופל מת לתוך באר. צאו-פי הצביע על התמונה ואמר: "זה יהיה הנושא, אבל אסור לך להשתמש במלים 'שני שוורים', 'שור', 'נלחמים', 'מרגלות חומה', 'נופל', 'באר' ו'מת'".
צאו-צ'י צעד שבעה צעדים וקרא את שירו:
שנֵי קרבנות שוחט געו בהולכם,
כְּסַהר לְרֹאשם זוּג עצמוֹת נורא.
ליַד תֵל אֶבן נפגשוּ, מאמצים כֹּחם,
נזהרים מבור מים ששם נִכרָה.
קרב עז נִטַּש, ובסוף אחד
שכב זַב דמים, לא זע ולא נע;
לא מֵחֹסֶר אוֹנים אָבד ונכחַד –
אך הוא מן השנַיִם נחלש ונכנע.
הקיסר וחצרו נותרו פעורי פה לנוכח הפגנת הכשרון הזו, אבל צאו-פי החליט לשוב ולבחון אותו עוד פעם אחת, וביקש מאחיו לחבר עוד שיר אחד, שנושאו יהיה יחסי האחוה שביניהם, בלי שישתמש במלים 'אחוה' או 'אח'. מבלי לחשוב פעמיים ענה צאו-צ'י בשיר הבא:
הם בִּשלו אפוּנה על אֵש גבעוליה;
קוֹל קנֶה עלָה מתוך הקַּלחת –
'מאותו שֹרש צמחנו יחד,
ולמה תמיתני בזעם רותח?
דמעות ניגרו מעיניו של צאו-פי, ואמו שהסתתרה מאחורי הפרגוד יצאה ואמרה, "האם ראוי שכך ינהג האח הבכור בצעיר?"
צאו-צ'י הורד בדרגתו ומונה לרוזן אנסיאנג. הוא קיבל עליו את הדין בלי מחאה ועזב מיד את חצר אחיו.
(על פי סיפור שלוש הממלכות)
היה להם זמן לסינים האלה
למה אתה מתכוון?
סיפור יפה, אבל נדמה לי ששירה תציל ממות רק אם אמא נמצאת בסביבה
…
טוב, אז לשנות לאמא תציל ממוות? היא צריכה גם לשורר?
לא לשנות. זה סיפור סיני עתיק, לא פולני ותיק.
השירה היא הקול של הנשמה וככזאת היא באמת מצילה ממות אם לא היא, מי ישיר על האיילות ועל האהבה ועל הטבע בכללותו ועל…האלוהים "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?
ובאיילות?
ובאבנים הגדולות
שבהרי ירושלים?"(לאה גולדברג)
הטקסטים שאתה כותב ומארח בבלוג שלך מענינים ומגרים למחשבה תודה אמיר
חנה היקרה, תודה על המלים החמות.
מה לעשות בנשמה במאה העשרים ואחת?
זוהי גרפומניה לשמה!
כס המלכות המסוכר שלך כבר התיישן מזמן לצד האקטיביזם הפעיל שלי.
המעוות הזה של שליטתך האבסולוטית בממון התרבותי מעייפת ומיותרת.
כתיבתך נוראית ומאולצת.
פסאודו לי טה פו, אלטרמן, וויזילטיר.
פרסה ! פלגיאט !
אידיוט, זאת קלסיקה סינית והוא תרגם את זה. לך תלמד לאיית אלתרמן ועזוב אותנו במנוהה.
שלום.
אני מבקש למחוק כל טוקבק שמופיע תחת השם יהודה ויזן.
אינני מגיב לעולם לבלוגים, דעתי על אמיר ועל שירתו ידועה – כך שאין לי צורך בטוקבקים בהמיים דוגמת זה שמתחזה לשמי.
מקווה כי הטעות תתוקן.
בברכה
יהודה ויזן
אני רואה שגם אותי שרבבו כאן, זו לא אני. מוזר שכבר דברו בשמי בדצמבר, אני לא חושבת שהייתי בבננות בתקופה ההיא.
ועכשיו אמרו לי חברים שראו תגובות מגעילות בשמי בכל הבלוגיה.
יש הרבה שמות חוזרים בבלוגיה , לדעתי,את לא חייבת לקחת אחריות על כל היודיתיות שכותבות ,ואני אמנם לא מכירה את סגנונך ,אבל אם יש לך סגנון מסויים ,שבו אינך מכנה אנשים בשמות גנאי ,אזי אף אחד לא יחשוד שזו את. דרכי הכתיבתית למשל, היא , דרך העדינות (אני מקווה),ואם מישהי אחרת ששמה סיגל ,תכתוב דברים בוטים, אפילו תחת אמנזיה אדע ,כי לא אני היא ,ומי שאינטילגנט מספיק ידע גם. ומי שלא? אז לא. לא נראה לי שכתיבה אינטרנטית שווה כל כך הרבה הזדעזעות ורעש.
יודית, לגמרי ברור שזו לא את – לא היית פה אז. יודית אחרת…
מה שהכי מעניין פה, שלחיצה על הקישור ל"יהודה ויזן" הראשון מגלה את זהותו של הכותב.
מדהים אותי כל פעם מחדש איך פושעים מוכיחים שטבע האדם טוב מנעוריו. הם תמיד אלה שגורמים שיתפסו אותם ויעצרו אותם. ר"ל הם מגינים על הציבור מפני עצמם. במקרה של הפושע הזה – טרוליות קטנה עליו, ובכל זאת מצחיק שהרבי מסתתר מאחורי שמו של התלמיד.
סיפור מרגש וגורם לי חשק לשחק . אולי תעלה אמיר תמונה ,ותגביל את השימוש במילים מסויימות ,והכותבים ישחיזו את מקלדתם לשירים בשבעה צעדים? (רק שלא בשביל להציל ממוות אלא פה ושם משיעמום).
טוב, אחרי שגמרנו עם הגועלנפש של הטרוליאדה – רעיון מעולה, סיגל. יש לך תמונה בראש?
מה זה תמונה…מצגת ממש אבל תן לי לחשוב ולפני כן תן להתקשקש קצת בגועלידה…דווקא נראה לי פיקנטי למרות שאין לי מושג למה גלים כשיש ים נפלא בים.
אז…אלחץ על הקישור ונראה מי יתגלה…
אווווווווו…מסקרן
:0)
ahshay?
רבי? מורה? תלמיד?
לא הבנתי כלום. חשבתי שמדובר באיזה רבי עקיבא או משהו הומוריסטי שכזה.
מתנצלת אם אי רצינותי נתקלת ברצינות…פשוט מצחיק לי.
:0)
המממ… זה ליודעי הח"ן של הביצה…
מה גילית כשלחצת על הקישור של הפסודו-ויזן?
ahshav@gmail.com
את זה. מה גיליתי בעצם?
נו מה ומי זה?